מיכאל ליכטברון נ. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (בפירוק) ע"י

פסק-דין בתיק ע"א 6184/98 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6184/98 ע"א 6222/98 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופט א' א' לוי המערער בע"א 6184/98: מיכאל ליכטברון נ ג ד המשיבה בע"א 6184/98: 1. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (בפירוק) ע"י חליפתה החוקית קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים משיבים פורמליים בע"א 6184/98: 2. אמקור בע"מ 3. אמרון בע"מ 4. אמפא בע"מ 5. המוסד לביטוח לאומי 6. קופת חולים של ההסתדרות הכללית המערערות בע"א 6222/98: 1. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (בפירוק) ע"י חליפתה החוקית קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים 2. אמקור בע"מ 3. אמרון בע"מ 4. אמפא בע"מ נ ג ד המשיבים בע"א 6222/98: 1. מיכאל ליכטברון 2. המוסד לביטוח לאומי משיבה פורמלית בע"א 6222/98: 3. קופת חולים של ההסתדרות הכללית ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.8.98 בת.א. 161/92 שניתן על-ידי כבוד השופט ש' פינקלמן תאריך הישיבה: י"ז בחשון התשס"ג (23.10.02) בשם המערער בע"א 6184/98 והמשיב 1 בע"א 6222/98: עו"ד פנחס זלצר בשם המערערות בע"א 6222/98 והמשיבות 1-4 בע"א 6184/98: עו"ד אילן ירון בשם המשיב 5 בע"א 6184/98 והמשיב 2 בע"א 6222/98: עו"ד שמואל עירוני בשם המשיבה 6 בע"א 6184/98 והמשיבה 3 בע"א 6222/98: עו"ד ר' וייס ועו"ד ח' דבאח פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' פינקלמן) שעניינו תביעת פיצויים בשל תאונת עבודה שהיא גם תאונת דרכים. העובדות 1. המערער בע"א 6184/98 (להלן: התובע) יליד 47' גרוש ללא ילדים, עבד אצל המשיבות 2-4 בע"א 6184/98 (להלן: המעביד) כסבל – "עובד מחסנים" באחד ממפעליהן. במהלך עבודתו נפל התובע מעל גבי מכולה מגובה של 1.6 מטר ונחבל קשות. כתוצאה מן החבלה נשברו חוליות עמוד השדרה ונקרע חוט השדרה והתובע הפך משותק בפלג גופו התחתון. אין חולק כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע היא 100% בהיותו סובל מפרפלגיה. לאחר שחרורו מבית החולים הועבר התובע למרכז הרפואי בהרצליה ולאחר תקופה של כארבע וחצי שנים הועבר ל"בית גיל הזהב" בנתניה. בשל הנזקים שנגרמו לו, הגיש התובע תביעת נזיקין כנגד המעביד וכנגד קרנית (המשיבה 1 בע"א 6184/98; המעביד וקרנית יכונו להלן: קרנית) לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) ולחילופין לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. קרנית שלחה הודעת צד ג' למוסד לביטוח לאומי (משיב 5 בע"א 6184/98), ששלח הודעה לצד ד' – קופת החולים של ההסתדרות הכללית (משיבה 6 בע"א 6184/98). פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים כי המדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה וכי יש להחיל עליה את הוראות חוק הפיצויים. בשל כך, מחק בית המשפט המחוזי את הודעת צד ג' וקבע כי ממילא נתייתרה ההודעה לצד ד'. אשר לפיצויים, קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות המקרה הנדון יש להעדיף את שיטת הפיצוי העתי, למעט בכמה ראשי נזק בהם קבע פיצוי חד פעמי והם: נזק שאינו נזק ממון, הפסד השתכרות לעבר, ניידות ורכב לעבר ועזרת צד ג' לעבר. במסגרת הפיצוי העתי נפסק, כי על קרנית לשאת בתשלום שהייתו של התובע ב"בית גיל הזהב" או כל מוסד מקביל אחר. אשר לתקופה בה שהה התובע במרכז הרפואי בהרצליה, נפסק, כי אם התשלום עבור השהיה במרכז הרפואי בהרצליה גבוה מזה שהיה משולם עבור שהיית התובע ב"בית גיל הזהב", תשולם היתרה על-ידי הצדדים שווה בשווה. כן נפסק פיצוי עתי בראשי הנזק של הפסד השתכרות לעתיד, ניידות ורכב לעתיד, הוצאות מיוחדות, מנוי בבריכת שחיה, נופש שנתי, עזרת צד ג' לעתיד, שכר אפוטרופוס. על פסק דין זה הוגשו הערעורים שלפנינו. הערעורים 3. ערעורו של התובע מכוון בעיקרו כנגד פסיקת הפיצויים בדרך של תשלום עתי וכנגד הקביעה כי התובע ישהה במוסד סיעודי, תחת אשר יגור בדירה פרטית בהתאם לרצונו. בנוסף מעלה התובע טענות שונות בקשר לאופן חישוב הפיצויים בראשי הנזק השונים. ערעורה של קרנית מכוון בעיקרו כנגד חיובה בתשלום עבור שהותו של התובע במרכז הרפואי בהרצליה בשיעור שקבע בית המשפט המחוזי. כמו כן מוסיפה היא ומעלה טענות שונות באשר לאופן חישוב הפיצויים בראשי הנזק השונים. דיון 4. בפתח הדברים אציין, כי לאור המלצת בית המשפט חזרה בה קרנית מערעורה ככל שהוא מופנה כנגד מחיקת הודעת צד ג' ותוך שמירת זכויותיה להגיש תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי וקופת חולים, כפי שתמצא לנכון. מטעם זה אין עוד צורך לדון בסוגיה זו, למעט בשאלה אם יש מקום לחייב את קרנית בהוצאות כלפי המוסד לביטוח לאומי וקופת החולים, כפי שיפורט להלן. 5. אשר לפסיקת הפיצויים, שתי הסוגיות המרכזיות העומדות להכרעה בפנינו נוגעות למקום בו ישהה התובע – אם במוסד או בבית – ולאופן פסיקת הפיצויים – אם בתשלומים עתיים או בתשלום חד פעמי. ככל שמדובר במקום בו ישהה התובע, קבע בית המשפט המחוזי, כי לאחר ששקל את היתרונות והחסרונות של שהייה במוסד מול דירה פרטית הגיע למסקנה כי עדיף לתובע להישאר במסגרת מוסד רפואי סיעודי. לדעתי, שגה בית המשפט במסקנתו זו. לשיטתי, תוצאה זו מתעלמת מחלק מן העובדות שהוכחו לפני בית המשפט המחוזי ויש בה כדי לתת משקל יתר לשיקולים שלא היה מקום ליחס להם משקל כזה. קביעות בית המשפט המחוזי לא הושתתו על הראיות שהיו בפניו, באשר איש מבין העדים והמומחים לא העיד כי שהות התובע במוסד עדיפה על פני שהותו בבית משלו. ההיפך הוא הנכון. 6. מחוות דעתו של פרופ' עורי שהוגשה מטעם התובע עולה, שהמומחה סבור כי התובע יוכל לקיים איכות חיים מתאימה למצבו בדירה שתותאם לצרכיו ותאובזר בהתאם וכי שהותו הנוכחית של התובע במוסד הינה זמנית בלבד עד להסדרת הדיור כאמור: "במידה ואכן ישמור [התובע] על כל הכללים שלמד במרכז השיקום ויקבל את כל הטיפולים והעזרה שהמלצתי, כפי שמקבל כעת באגף הסיעודי של המרכז הרפואי בהרצליה, וכן יקבל את הציוד והאביזרים והדיור המתאים, יוכל לקיים איכות חיים מתאימה למצבו... מאחר ולא היתה כל אפשרות לסדר לו את כל הצרכים הנ"ל עם שחרורו מביה"ח, לא נותר אלה לשכנו עד קבלת אמצעים כספיים (משפט ממושך וכו') במוסד כמו זה בו נמצא עד היום" גם בחקירתו של המומחה בבית המשפט מבהיר פרופ' עורי, כי שחרורו של התובע מבית החולים אל המרכז הרפואי בהרצליה נעשה כסידור זמני עד להסדרת דירה מתאימה לתובע. לדעתו, העברת התובע לדירה תורמת לשיקומו של התובע ולחזרתו לחיים רגילים עד כמה שניתן ויש לבצעה באופן מהיר ככל שניתן ואפילו מיידי (ע' 16 ו-27 לפרוטוקול). 7. כך גם העיד מר נפתלי רוסמן, מי שהיה מנהל שירות הסוציאלי במרכז השיקום בתל השומר בעת הרלבנטית ומי שהיה אחראי על מציאת פתרון דיור לתובע לאחר שחרורו מבית החולים. בתשובה לשאלת עו"ד וייס: "... האם אני מבין נכון שאתה היית בדעה שהתובע כשיר לעבור מבית חולים שיבא לדיור פרטי, בתנאי שדיור מתאים ויש כיסא גלגלים ויש מלווים" השיב מר רוסמן: "זו לא היה קביעה אישית בלבד. זו היתה החלטה של הצוות" (ע' 51 לפרוטוקול; ההדגשה שלי – ט.ש.כ.). הנה כי כן, החלטת צוות בית החולים תל השומר היתה כי יטיב לתובע לגור בדירה פרטית המותאמת לצרכיו. למסקנה זו שותף גם ד"ר אדונסקי, מנהל אגף סיעודי של המרכז הרפואי בהרצליה, שהעיד כי היה רצוי שהתובע יצא מבית החולים ויגור מחוץ לכותלי מוסד גריאטרי וכי יש לזרז את חזרתו לקהילה (ע' 10 ו-13 לפרוטוקול). כך גם העיד ד"ר מטרני שהגיש חוות דעת מטעם התובע בתחום הפיזיוטרפיה, כי "מבחינה שיקומית עדיף שהאדם יגור בדירתו הוא. כולל התובע הזה" (ע' 70 לפרוטוקול). 8. לכל אלה יש להוסיף כי גם המומחה הרפואי מטעם קרנית - פרופ' סולסי - חיווה דעתו כי שהות התובע בדירה פרטית עדיפה על פני שהותו במוסד. בחוות הדעת ציין פרופ' סולסי את צרכיו השיקומיים של התובע מתוך הנחה כי התובע ישהה בדירה פרטית ובעדותו בבית המשפט הבהיר: "אני מסכים שתקופת המעבר ממוסד סיעודי לביתו תהיה קצרה ככל האפשר. זה לא מוסיף לבריאותו" (ע' 76 לפרוטוקול; ההדגשה שלי – ט.ש.כ.). וכן, בתשובה לשאלת עו"ד וייס "תסכים איתי כפי שהסכימו יתר המומחים לשיקום שמוטב היה לדווח [צ"ל לתובע] להיות בדירה מתאימה לו מאשר במרכז הרפואי", השיב: "זה מה שאמרתי. השירות במוסד הסיעודי רק הורס אותו. זה נכון גם קודם לכן מהיום הראשון. אם אפשר לשלוח את התובע הביתה כמה טוב. אני לא יודע אם מבחינת התובע אפשר לשלוח אותו הבית. אם היה לתובע זה דירה שהיתה נוחה למגבלותיו היה לו טוב." (ע' 82 לפרוטוקול; ההדגשות שלי – ט.ש.כ.). 9. לכל אלה מצטרף רצונו של התובע – כפי שהובע בפני החוקרת שנשלחה אליו – לשהות בדירה משלו ולא ב"בית גיל הזהב", שהוא בית זקנים ובו מחלקה סיעודית, כאשר הגיל הממוצע של השוהים בו הוא כ-80 שנה בעוד שהתובע הינו כיום כבן 56 (ראו: עדות ד"ר אלברט הכט, מנהל רפואי של "בית גיל הזהב", ע' 186 ו-188 לפרוטוקול). זאת ועוד, לתובע אין חברים במוסד עובדה עליה העיד המנהל הרפואי ב"בית גיל הזהב" (ע' 187 לפרוטוקול). ככל שמדובר ביכולתו של התובע לגור בדירה פרטית, עולה מעדויותיהם של מספר עדים כי התובע יוכל לגור בדירה משלו שתותאם לצרכיו בליווי מטפלים (ראו: עדות ד"ר מטרני, בע' 70 לפרוטוקול; עדות פרופ' עורי, בע' 22-19 ו- 26 לפרוטוקול; עדות מר נפתלי רוסמן, בע' 51 לפרוטוקול). 10. כאן יש להעיר, כי עמדתו של המומחה מטעם קרנית עולה בקנה אחד עם טענת קרנית אותה טענה בבית המשפט המחוזי לאורך כל הדרך ועל בסיסה ניהלה את הגנתה, לפיה יש מקום להחזיר את התובע לדירה פרטית. אלא שלאור פסיקת בית המשפט המחוזי שינתה קרנית טעמה בשלב של הערעורים שלפנינו וכיום היא בדעה כי בנסיבותיו ובמצבו של התובע, הסידור המתאים ביותר לתובע הנותן מענה לכל מגבלותיו הפיזיות והרפואיות, הינו המוסד בו הוא שוהה (ראו: ע' 11 לסיכומי קרנית בבית משפט זה). 11. בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לכל אלה. בית המשפט ציין מספר נימוקים שיפורטו להלן לקביעתו לפיה על התובע לשהות במוסד. אלא, שעיון בנימוקים אלה מעלה, כי אין בכל אחד מהם כשלעצמו ובכולם בהצטרפם יחד, כדי להוביל למסקנה אליה הגיע. אכן, התובע הינו חולה סיעודי, ערירי, שאין לו בישראל לא בית ולא משפחה והוא זקוק לעזרה צמודה של מטפלים. עם זאת, עולה מחומר הראיות כי ניתן לתקשר עמו, יש לו מספר חברים מחוץ למוסד איתם הוא נפגש מעת לעת כשהוא מוסע לפגישות במונית. על-פי עדויות שבאו לפני בית המשפט, ביכולתו של התובע לבצע פעולות שונות כמו לקנות מצרכים לעצמו, לעשות סידורים בבנק אליו הוא מוסע על-ידי נהג המונית ואף להכין לעתים אוכל לעצמו (עדות גב' יעל סריג עובדת במרכז הרפואי בהרצליה, ע' 26 לפרוטוקול; ועדות נהג המונית, ע' 56 לפרוטוקול). רצונו הוא לגור בדירה משלו ואין להפלותו לעומת ניזוקים בעלי משפחה ולמנוע ממנו הגשמת רצונו. עם זאת, ברור כי אין הוא - ככל פרפלג - מסוגל לגור בגפו. הוא זקוק לסיעוד, בין אם הוא בבית ובין אם הוא במוסד. בהיותו בבית זקוק הוא להעסקת מטפלים שישהו עמו. כן זקוק הוא למינוי אפוטרופוס שידאג לצרכיו גם כשהוא מצוי במוסד, כפי שקבע בית המשפט. בית המשפט סבר, כי שהות התובע בבית משלו משמעה הקמת "מוסד סיעודי זוטא" מיוחד לתובע. אלא שבכך אין התובע שונה מכל נכה הסובל מפרפלגיה. נכה כזה זקוק ל"מוסד סיעודי זוטא" גם כשהוא נמצא בביתו, לשם טיפול בו. אף על-פי כן, אין לומר כי כל אימת שמדובר בנכות כפי זו ממנה סובל התובע, ישהה הניזוק במוסד ולא בביתו. כן אין לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה שהות התובע במוסד תאפשר לו לבוא "במגע עם מספר רב של אנשים במצב דומה לשלו", שהרי כפי שראינו, אין דבר כך במציאות חייו של התובע במוסד. אשר לממדי גופו של התובע והקושי לניידו במידת הצורך, לבד מכך שנהג המונית המסיע את התובע מעת לעת כאשר הוא יוצא מן המוסד, העיד, כי הוא מכניסו לתוך הרכב ומוציאו ממנו בעצמו וללא עזרה נוספת (ע' 57-53 לפרוטוקול). אין ספק, כי טיפול בנכה בדרגת הנכות של התובע ובסוג הנכות ממנה הוא סובל, מצריך טיפול רצוף על מנת לדאוג לרווחתו הנפשית והגופנית. טיפול כזה מוענק לנכים אלה בביתם, בעדיפות ראשונה ורק כאשר אין אפשרות לעשות כן ניתן להחליט על שהותו במוסד סיעודי בעל כורחו. חככתי בדעתי אם במקרה דנן יש להשאיר את קביעת בית המשפט המחוזי על כנה והגעתי למסקנה כי לאור אותן הראיות שבתיק ובמיוחד חוות דעת והעדויות הרפואיות והסוציאליות שלא קיבלו התייחסות של בית משפט קמא, יש לאפשר לתובע לשהות בביתו ולפצותו בהתאם. יפים לעניין זה דבריו של השופט ת' אור בע"א 2934/93 יחזקאל סורוקה נ' אברהם הבאבו, פ"ד נ(1) 675, 695-694: "אכן, זו השאלה שהתלבטתי בה: האם אף-על-פי שהפתרון של שהות בבית הינו פתרון המתבקש למערער בנכותו, יש להירתע ממנו בשל היעדר בני משפחה תומכים אשר יתגוררו עם המערער? בסופו של דבר, הגעתי למסקנה כי גם בהיעדר משפחה תומכת למערער, אין לסטות מהפתרון של שהות המערער בבית ולא במוסד. אין להפלות את המערער מאחרים בשל היעדר משפחה שיוכל להתגורר עמה, ואין למנוע ממנו את מה שהוא זכאי לקבלו משום שאיתרע מזלו ואין לו משפחה שתתמוך בו. מששוכנעתי שניתן להבטיח את הסיעוד הדרוש למערער על-ידי מינוי אפוטרופוס אשר ידאג לענייניו ועל-ידי קביעת מטפלים אשר יהיו עמו, לסירוגין, כל העת, אין להירתע מלפסוק למערער את הפיצוי לפי הפתרון של שהות בבית, שרק הוא יכול להביא להשבת המצב לקדמותו, ככל שניתן, בהתחשב בנכותו של המערער". 12. לאור כל האמור, אני סבורה, כי על סמך חומר הראיות שאין חולק עליו ועל סמך הגישה העקרונית המקובלת בפסיקה לפיה טוב היות האדם בבית מהיותו במוסד, מתבקשת המסקנה כי הפתרון של שהות התובע בבית מחזיר את מצבו לקדמותו בצורה הטובה ביותר ויתרונו אינו שולי (ראו: ע"א 2934/93 לעיל, בע' 692-691; ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; ע"א 283/89 עירית חיפה ואח' נ' א' מוסקוביץ ואח', פ"ד מז(2) 718; ע"א 2300/92 רחמים נ' גנדלר (לא פורסם); וראו גם: ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, תשנ"ח), 522-517). 13. לאור התוצאה אליה הגעתי באשר למקום בו ישהה התובע והואיל ובית המשפט חישב את הפיצויים המגיעים לתובע על יסוד ההנחה שיימצא במוסד, אין מנוס מהחזרת העניין לבית המשפט המחוזי על מנת שייתן פסק דין חדש על יסוד הראיות והטענות שהובאו בפניו. במידה ובית המשפט יסבור כי יש מקום להבאת ראיות נוספות ולהשלמת טיעון, בין השאר לענין רצונו העדכני של התובע, רשאי הוא על-פי שיקול דעתו לאפשר לצדדים לעשות כן. אין מקום שבית משפט זה ישב על המדוכה כערכאה ראשונה וייבחן את צרכי התובע כשהוא שוהה בביתו ויפסוק את הפיצויים בהתאם. זוהי מלאכתה של הערכאה הראשונה ועליה לעשותה. 14. נוכח הצורך לקבוע מחדש את הפיצויים על בסיס שהותו של התובע בבית, יוכל בית המשפט לשקול מחדש אם גם במצב דברים זה ראוי לפסוק פיצוי עתי אם לאו. לאור זאת, אין מקום לדון בפריטי הנזק לראשיהם ככל שהם מתייחסים לעתיד. אשר לעבר, בחנתי את כל הפיצויים שנפסקו לגבי העבר ואת טענות הצדדים ביחס אליהם, ואינני מוצאת מקום להתערב בהם, למעט בפריט אחד והוא, תשלומים עבור שהותו של התובע במרכז הרפואי בהרצליה. התובע שהה במרכז זה במשך תקופה של ארבע וחצי שנים מאז שחרורו מבית החולים ועד להעברתו ל"בית גיל הזהב" בנתניה. בית המשפט המחוזי קבע כי היות "שלא היה כל צורך לאשפזו במקום כה יוקרתי", על קרנית לשאת בגובה התשלום שהיה משולם עבור שהיית התובע ב"בית גיל הזהב", כאשר היתרה מעבר לכך תשולם מחצית על-ידי התובע ומחצית על-ידי קרנית. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי אינה מקובלת עלי. עיון בחומר הראיות שהיה בפני בית המשפט המחוזי מעלה, כי העברתו של התובע למרכז הרפואי בהרצליה נעשתה מחמת שלא נמצאה לתובע כל אופציה מתאימה אחרת (ראו: עדותו של מר נפתלי רוסמן, מי שהיה מנהל שירות הסוציאלי במרכז השיקום בתל השומר בעת הרלבנטית ומי שהיה אחראי על מציאת פתרון דיור לתובע לאחר שחרורו מבית החולים, ע' 51-46 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, אין מקום לחייבו לשאת ולוּ בחלק קטן מן התשלום עבור שהייתו במרכז הרפואי בהרצליה. לפיכך נקבע בזה כי על קרנית לשאת במלוא התשלום עבור שהייתו שם, ככל שלא שולם על-ידי המוסד לביטוח לאומי או קופת החולים. כפוף לאמור בסעיף זה, תעמודנה בעינן קביעות בית המשפט המחוזי עד למתן פסק דין אחר על-ידו. 15. אשר על כן, אני מציעה לקבל את הערעור בע"א 6184/98 כאמור בפסקאות 14-13 לעיל ולדחות את הערעור בע"א 6222/98. קרנית תשלם לתובע הוצאות וכן שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪. כן תשלם היא למוסד לביטוח לאומי הוצאות וכן שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ₪ וסכום זהה ישולם על ידה לקופת חולים של ההסתדרות הכללית. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. ניתן היום, ז' בניסן תשס"ג (9.4.03). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 98061840_J10.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il