עמותת הורות משותפת-טובת הילד נ. קופת חולים כללית

פסק-דין בתיק בג"ץ 6180/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6180/15 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל העותרת: עמותת הורות משותפת=טובת הילד נ ג ד המשיבות: 1. קופת חולים כללית 2. קופת חולים מאוחדת 3. קופת חולים לאומית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: מר גיא רוה פסק-דין השופט צ' זילברטל: סעיף 18(ב)(2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות) קובע, כי גופים מסוימים, המחויבים על-פי חוק למסור להורה מידע בעניינו של ילדו הקטין, ימסרו את המידע גם להורה המבקש לקבל מידע זה בנפרד מהורהו האחר של הקטין. בעתירה זו מבקשת העותרת, כי נורה למשיבות - קופות חולים - "לנמק מדוע לא ידאגו באופן מיידי לעמוד" בהוראות סעיף 18(ב)(2) לחוק הכשרות. העותרת, המגדירה עצמה כעמותה שמטרתה "לעודד ולהביא לשינויים חקיקתיים וחברתיים בתחום המשפחה וההורות ולקדם זכויות קטינים בישראל", טוענת כי היא קיבלה "פניות רבות מפעילים בעמותה אשר נתקלו בקשיים כשביקשו לקבל מידע הנוגע לילדם מהמשיבות השונות שבעתירה זו". לטענת העותרת, בעקבות תלונות אלה היא פנתה אל המשיבות - קופות חולים, אשר על-פי הוראות סעיף 18(ב)(2) לחוק הכשרות מחויבות לספק להורה המבקש מידע על אודות ילדו הקטין (אלא אם ישנה החלטה שיפוטית האוסרת על העברת המידע - ראו סעיף 18(ד) לחוק הכשרות) וביקשה מהן "לפרסם חוזר מתאים לנושא וכן לעמוד בלשון הוראות החוק". לטענת העותרת, התשובות שקיבלה מהמשיבות לא היו חד משמעיות ביחס לעמידתן בהוראות החוק. לגישת העותרת, "על המשיבות החובה לסור לאלתר מדרכן הסוררת ולקיים את הוראות החוק במלואן ללא דיחוי נוסף" וכי "הימנעותן של המשיבות מעשות כן מהווה פגיעה אישית בהורים רבים ובזכויותיהם על פי החוק ... [ו]פגיעה בטובתם של ילדים". דיון והכרעה לאחר העיון באנו לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף בלי שתתבקש תגובה לעתירה. כאמור, הסעד העיקרי שהתבקש בעתירה הוא כי נורה למשיבות לקיים את הוראות חוק הכשרות. דא עקא, שמהתשתית העובדתית שפרשה העותרת, הכוללת את תשובות המשיבות לפניותיה בעניין זה, כלל לא עולה כי הן אינן פועלות על-פי הוראות החוק, והדבר גם אינו עולה מניסוח העתירה, שכן כל טענותיה של העותרת מתמצות בכך שלא קיבלה מן המשיבות תשובה "חד משמעית" בעניין. בעבר נקבע בעניין דומה כי אין מקום שבית משפט זה יצהיר בפסק הדין כי המשיבים חייבים לקיים את החוק: "הצהרה כזאת, האומרת את המובן מאליו, מיותרת לחלוטין. וכי המשיבים טוענים שהם פטורים מעולו של החוק? וכי העותרים סבורים שהצהרה של בית המשפט כי יש לקיים את החוק תוסיף לחוק תוקף או משקל? בית המשפט אינו נותן הצהרות מעין אלה, שאין בהן צורך, תועלת או כבוד" (בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פסקה 10 (19.7.1994)). כאמור, העותרת לא הציגה בעתירתה מקרה קונקרטי שבו מי מן המשיבות אכן פעלה בניגוד להוראות חוק הכשרות או סירבה לפעול לפי הוראותיו. העותרת הביאה בעתירתה את תשובותיהן של המשיבות 2-1 לבקשתה הכללית כי יצהירו שהן אכן מקיימות את הוראות חוק הכשרות. לפי תשובות אלה, הוראות החוק מוכרות למשיבות 2-1 והן סבורות שהן מקיימות אותן. העותרת אמנם הביאה את תשובותיה של המשיבה 3 לפניות קונקרטיות של הורים, ולטענת העותרת גם תשובות אלה לוקות בחסר מאחר שאין בהן התייחסות לכך שהמשיבה 3 מודעת לחובתה לשלוח להורה המבקש מידע על אודות ילדו באופן יזום, אך קיים קושי לקבל את טענות העותרת כלפי תשובות אלה. בעתירה לא הוסבר האם המשיבה 3 אכן לא שלחה בהמשך להורים הפונים את המידע בעניין ילדיהם, ומעבר לכך, בעתירה לא הונחה תשתית עובדתית ביחס להורים אלה ובאשר לאפשרותם לקבל מידע מהמשיבה 3, והורים אלה גם לא היו צד לעתירה. ניתן, אפוא, לסכם כי דינה של העתירה להידחות על הסף מהטעמים הבאים: ראשית, העתירה אינה מגלה עילה להתערבות מן הטעם שלא נטען בה כי המשיבות אינן פועלות על פי הוראות חוק הכשרות, אלא כל שנטען בה כי תשובותיהן לעותרת בדבר מחויבותן כלפי ביצוע החוק לא השביעו את רצונה של העותרת. כלומר, לא הונחה בפנינו תשתית עובדתית שלפיה המשיבות אינן מחוייבות להוראות החוק ועל כן נדרשת התערבותו של בית משפט זה, ומהטעמים שפורטו לעיל אין מקום שבית משפט זה יכלול בפסק דין הצהרה כללית בדבר חובתן לקיים את החוק. שנית, ניתן לומר כי העתירה לוקה גם בכוללניות - הן ביחס לתשתית העובדתית שבבסיסה, הן ביחס לסעד המבוקש בה. נזכיר כי הסעד המבוקש בעתירה הוא שנורה למשיבות לנמק "מדוע לא ידאגו באופן מיידי" לעמוד בהוראות סעיף 18(ב)(2) לחוק הכשרות. כמפורט לעיל, נקודת המוצא היא שעל המשיבות לקיים את הוראות חוק הכשרות, אך משלא הובא בפנינו מקרה קונקרטי של אי כיבוד חוק הכשרות או מחלוקת באשר לאופן שבו יש לקיים את הוראותיו, אין מקום שבית משפט זה יעניק הצהרה כללית בדבר הצורך בכיבוד החוק (שהרי, כאמור, זו נקודת המוצא) או סעד כללי אחר באשר לאופן שבו יש לקיימו (והשוו לבג"ץ 2926/90 בן חיים נ' שר החקלאות, פ"ד מו(4) 622, 625 (1992)). מעבר לצורך נציין גם, כי נוכח זהות המשיבות, ספק אם היה מקום להעלות את טענות העותרת כלפיהן, במתכונתן הנוכחית, במסגרת עתירה לבית משפט הגבוה לצדק. סוף דבר, אף שהנושא העקרוני המועלה בעתירה הוא בעל חשיבות (וראו בעניין זה דבריה של השופטת ד' ברק-ארז בפסק דין שניתן בעתירה אחרת שהגישה העותרת - בג"ץ 1273/13 עמותת הורות משותפת=טובת הילד נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (18.6.2013)) יש לדחות את העתירה על הסף מהטעמים שפורטו לעיל. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ה בתשרי התשע"ו (‏8.10.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15061800_L02.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il