עמוס דוד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6179/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5793/02 ע"פ 6179/02 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס המערער בע"פ 6179/02 והמשיב בע"פ 5793/02: עמוס דוד נ ג ד המשיבה בע"פ 6179/02 והמערערת בע"פ 5793/02: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.5.2002 ו-20.6.2002 בת.פ. 40066/99 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' משל (שהם) תאריך הישיבה: כ"ה בחשון התשס"ג (31.10.2002) בשם המערער בע"פ 6179/02 והמשיב בע"פ 5793/02: עו"ד יצחק ברורמן בשם המשיבה בע"פ 6179/02 והמערערת בע"פ 5793/02: עו"ד יאיר חמודות בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת ד' ביניש: 1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו [השופטת ר' משל (שהם)] זיכה את המערער מעבירות של איומים ושל הפרת הוראה חוקית והרשיעו בעבירה של הצתה. בגין הרשעתו הושת על המערער עונש של ששה חודשי מאסר לריצוי בפועל שאותם יוכל לרצות בעבודות שירות ושמונה עשר חודשי מאסר על-תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים משחרורו ממאסר כל עבירת אלימות כלפי בן-זוג או קרוב או כל עבירת רכוש מסוג פשע, העמדה בפיקוח שירות המבחן למשך שנה, תשלום קנס לאוצר המדינה בסך 1,000 ₪ או שלושה חודשי מאסר תמורתו ותשלום פיצוי למתלוננת בסך 12,000 ₪. לבקשתה של המדינה, הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור שהגישה על קולת העונש. 2. ערעורו של המערער, המכוון כנגד הרשעתו בלבד, נשמע בפנינו ביום 31.10.02 יחד עם ערעורה של המדינה על קולת העונש (ע"פ 5793/02). לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בשני הערעורים, הצענו לצדדים לשקול מחדש האם עומדים הם על ערעוריהם. בא-כוח המדינה הודיע כי המדינה תשקול לחזור בה מערעורה, אם ניתן יהיה להטיל על המערער מבחן טהור. בא-כוח המערער הסכים אף הוא לשקול מחדש את הערעור בהתאם להמלצה שיתן שירות המבחן, ובכפוף לעמדת המדינה באשר לערעורה. הורינו, אפוא, לשירות המבחן להגיש תסקיר מעודכן בעניינו של המערער שבו יתן את המלצתו, ולאחריו יודיעונו הצדדים האם עומדים הם על ערעוריהם. עוד החלטנו כי לא יישמעו יותר טיעונים בתיק, אלא לעניין העונש בלבד, במידה שהדבר יתחייב מהמלצת שירות המבחן. בתסקיר משלים מיום 27.3.03 נמנע שירות המבחן מלהמליץ על הטלת מבחן על המערער. נוכח האמור בתסקיר המשלים, הודיענו בא-כוח המדינה כי המדינה עומדת על ערעורה. בא-כוח המערער הודיע כי הוא עומד על ערעורו לעניין ההרשעה, וביקש כי תינתן לו הזדמנות לטעון טיעונים נוספים לעניין העונש בלבד. מנימוקים שיפורטו להלן, החלטנו לדחות את הערעור על ההרשעה (ע"פ 6179/02). במידה שהצדדים ירצו להוסיף על הטיעונים שכבר נשמעו בעניין העונש, יוכלו הם לעשות כן במועד אחר שייקבע, ולאחר מכן ניתן את פסק דיננו בערעורה של המדינה על קולת העונש (ע"פ 5793/02). להלן טעמינו לדחיית הערעור בע"פ 6179/02. העובדות 3. עיקרי העובדות הצריכות לענייננו, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, הן כדלקמן. המערער היה בעבר חברה של המתלוננת והתגורר עמה בדירה ששכרה. המערער סירב להשלים עם רצונה של המתלוננת לנתק את קשריה עמו, והחל להטריד אותה וכן את מכריה ואת שותפיה לעבודה בשיחות טלפון רבות. המערער אף איים על המתלוננת מספר פעמים ואמר לה שלא יעזוב אותה לעולם ולא יאפשר לאף אחד לשכב במיטתה. בעקבות איומיו, התחייב המערער בפני קצין משטרה ביום 7.2.99 כי לא יצור קשר עם המתלוננת ולא יתקרב לרדיוס של 500 מ' מדירתה למשך ארבעה עשר ימים. ביום 21.2.99 נכנס המערער לדירתה של המתלוננת, בהעדרה וללא הסכמתה, פיזר חומר דליק בסלון ובחדר השינה, הצית אותו ונמלט מהדירה. כתוצאה מההצתה נגרם נזק כבד לדירה, ורבים מחפציה ומרכושה של המתלוננת ניזוקו. הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת היטב, בחן את חומר הראיות שהיה לפניו וקבע כי אלה מבססות את הרשעתו של המערער בעבירת ההצתה. בית המשפט המחוזי דחה את גרסת האליבי שהשמיע המערער וקבע כי שורה של ראיות נסיבתיות מצביעות על כך שהמערער שהה בדירת המתלוננת ללא ידיעתה ושלא בהסכמתה סמוך מאוד למעשה ההצתה. עובדה זו, בצירוף שקריו של המערער, איומיו והטרדותיו כלפי המתלוננת בעבר, הביאו את בית המשפט המחוזי למסקנה כי המערער הוא שהצית את דירתה של המתלוננת. כאמור, בית המשפט המחוזי סבר כי יש לזכות את המערער מעבירות של איומים ושל הפרת הוראה חוקית אשר יוחסו לו בכתב האישום. באשר לעבירת האיומים, נקבע כי אף שהוכח היסוד העובדתי בעבירה, לא הוכח כי התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש של כוונה להפחיד את המתלוננת. זאת, נוכח הנסיבות המיוחדות הנובעות מאופיו של הקשר בין המערער למתלוננת. באשר לעבירה של הפרת הוראה חוקית, נקבע כי נוכח פגמים שנפלו בכתב הערובה שעליו חתם המערער, אין להרשיעו בעבירה זו. הטענות בערעור 5. טענותיו של בא-כוח המערער, שנטענו בפירוט רב, מכוונות כלפי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא. לטענתו, אין בראיות הנסיבתיות שעליהן נסמך בית המשפט קמא כדי לשלול את האפשרות שאדם אחר הוא שהצית את דירתה של המתלוננת. כפי שנטען, שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי שיחות טלפון שיצאו מדירתה של המתלוננת למקום עבודתו של ידידה, אדם בשם רוני מלמד (להלן: "רוני"), בסמוך לפני ההצתה בוצעו על ידי המערער. לטענת בא-כוח המערער, קיימות סתירות ותמיהות בגרסתו של רוני באשר לזיהויו את המערער כמי ששוחח עמו באותו יום. עוד טען בא-כוח המערער כנגד דחייתו של בית המשפט קמא את טענת האליבי של המערער. בא-כוח המערער הוסיף וטען, שבית המשפט התעלם מעדותו של חוקר המשטרה אשר העיד כי כאשר הגיע המערער לתחנת המשטרה בסמוך לאחר האירוע לא הריח ריח של חומר דליק או שריפה העולה מגופו או מבגדיו. דיון 6. בחנו את טענותיו של בא-כוח המערער ולא מצאנו שיש בהן כדי להביא להתערבותנו בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא ובמסקנות המרשיעות שהסיק מהם. בין הצדדים לא התעוררה מחלוקת בדבר עצם קיומה של ההצתה. הממצאים מזירת האירוע הצביעו על כך שדירתה של המתלוננת הוצתה, בשני מוקדים – בחדר השינה ובסלון, באמצעות חומר דליק שפוזר בה. בית המשפט קמא נדרש, אפוא, להכריע בשאלה האם המערער הוא שהצית את הדירה. הרשעתו של המערער נסמכת על ראיות נסיבתיות. הלכה היא כי הרשעה המתבססת על ראיות נסיבתיות צריכה לבסס עצמה על המסקנה שהאפשרות המרשיעה היא האפשרות ההגיונית היחידה המתחייבת מהראיות. ספק סביר יתעורר רק כאשר מהראיות עולה כי קיימת גם אפשרות הגיונית אחרת [ראו, למשל: ע"פ 543,622,641/79 נגר ואח' נ' מדינת-ישראל, פ"ד לה(1) 113; ע"פ 6359/99 מדינת-ישראל נ' קורמן, פ"ד נד(4) 653; ע"פ 2316/98 סוויסה נ' מדינת-ישראל, פ"ד נה(5) 797; ע"פ 1888/02 מדינת-ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221]. לדעתנו, הראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי אכן מבססות את המסקנה לפיה המערער הוא שהצית את דירתה של המתלוננת כאפשרות הסבירה היחידה. נקדים ונאמר שהתרשמנו כי בית המשפט קמא נקט זהירות רבה בבוחנו את הראיות שהיו לפניו. השופטת קמא נמנעה מלקבוע ממצאים לחובתו של המערער מקום בו התעורר, לדעתה, ספק בדבר מהימנותן של ראיות. כפי שעולה מהכרעת הדין, הרשעתו של המערער בעבירת ההצתה נסמכת על שני נדבכים עיקריים של ראיות: עדויות על התבטאויות קודמות של המערער המבססות מניע אפשרי לביצוע ההצתה, ושיחות טלפון שנעשו מבית המתלוננת, בהעדרה, אל רוני, הקושרות את המערער להצתה, כפי שיוסבר בהמשך. התבטאויות קודמות של המערער: בית המשפט קמא שמע את עדויותיהם של המתלוננת וכמה מחבריה מהם עולה כי המערער הטריד את המתלוננת וחבריה תכופות, אמר למתלוננת וחברתה בשתי הזדמנויות שונות כי "אף גבר לא ישן על המיטה שלי", ובשיחה עם חברתה של המתלוננת אף איים כי ישרוף את דירתה של המתלוננת. המערער, מצדו, הכחיש כי איים לפגוע במתלוננת או בחבריה וכן הכחיש כי ניסה להתפייס עם המתלוננת באמצעות חבריה. בית המשפט המחוזי האמין לגרסת המתלוננת שנתמכה, כאמור, בעדויות חבריה ודחה את גרסתו של המערער. השופטת קמא סיכמה את התרשמותה מהעדים שנשמעו בפניה במלים אלה: "בשקלי את עדות המתלוננת וחבריה, כאמור, אל מול הכחשותיו הגורפות של הנאשם, אני מעדיפה את עדויות הראשונים. מדובר בעדויות אמינות ועקביות, המחזקות אחת את רעותה, ואשר לא נסתרו, מעבר להכחשה כללית וסתמית שלהן על ידי הנאשם. מעדויות אלו ניתן להסיק, כי הנאשם חפץ מאד לשוב לחיים משותפים עם המתלוננת והיה כפייתי ברצונו... לצורך כך, אף המשיך הנאשם ועקב אחר המתרחש בחיי המתלוננת ולא הרפה ממנה ומידידיה. אמנם, אין בכך משום ראיה ישירה לכך שהנאשם ביצע ההצתה, אולם, יש לדברים משקל המצטבר לראיות האחרות". [עמ' 120 להכרעת הדין]. בהודעת הערעור העלה בא-כוח המערער שורה של טענות המכוונות לקעקע את מהימנותה של המתלוננת. כפי שנטען, מחקירתה הנגדית של המתלוננת עולה כי היא קיימה קשר עם המערער בחודשים שקדמו להצתה וכי תלונות שהגישה נגדו במשטרה התבררו כתלונות שווא. בחנו את טענותיו של הסניגור ולא מצאנו כי יש בהן כדי להביא להתערבותנו בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט קמא. בית המשפט קמא לא התעלם מהמאפיינים המיוחדים של הקשר בין המערער לבין המתלוננת, לרבות העובדה כי במקרים רבים התבטאויותיו של המערער כלפי המתלוננת לא חרגו מגדר בקשות פיוס ולא היוו איום כלפיה. מסיבה זו, בין היתר, החליט בית המשפט קמא לזכות את המערער מעבירת האיומים. עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מקביעתו של בית המשפט קמא כי המערער הטריד את המתלוננת ואת חבריה, על רקע רצונו העז לשוב ולקיים עמה מסגרת של חיים משותפים. כאמור, קביעה זו מבוססת על האמון שנתן בית המשפט קמא בגרסאותיהם של המתלוננת וחבריה ודחייתו את הכחשתו של המערער. לא מצאנו מקום להתערב בממצאי מהימנות אלה הנסמכים, בין היתר, על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט קמא מהעדים שהופיעו לפניו. נדבך עיקרי בתשתית הראיות הנסיבתיות המהוות בסיס להרשעתו של המערער הוא שיחות הטלפון שבהן התקשר המערער מביתה של המתלוננת לידידה, רוני, בסמוך לפני אירוע ההצתה. כנגד קביעה זו של בית המשפט קמא כיוון בא-כוח המערער את עיקר חיציו. להלן נפרט את התשתית הראייתית לעניין זה ואת דרך הילוכו של בית המשפט קמא בהגיעו למסקנה לפיה המערער נכח בדירתה של המתלוננת, בהעדרה ושלא בהסכמתה, מספר שעות קודם לאירוע ההצתה. לבית המשפט קמא הוגשו רישומי שיחות טלפון שיצאו מדירתה של המתלוננת ביום 14.2.99, שבוע לפני מעשה ההצתה. מרישומים אלה עולה כי בשעה 06:00 בבוקר לערך, התקשרה המתלוננת מדירתה למכשיר הטלפון הנייד של רוני. בין השעות 11:36 ל- 12:09 בצהרים תועדו שורה של שיחות, ברובן קצרות, שיצאו ממכשיר הטלפון בדירתה של המתלוננת אל מכשיר הטלפון הנייד של רוני. זאת, על אף שהמתלוננת לא נמצאה באותה עת בביתה. בעדותו בפני בית המשפט קמא סיפר רוני כי אדם שהתקשר אליו באותו יום הזדהה כקצין הביטחון של בית החולים תל-השומר, ששם עבדה המתלוננת, וטען בפניו כי חברה של המתלוננת מציק לה. המתקשר ביקש מרוני את פרטיו המזהים בטענה כי הוא מבקש להנפיק לו אישור כניסה לבית החולים, ובין היתר שאל אותו למספר הטלפון שלו, שאליו התקשר. בית המשפט המחוזי הסיק, אפוא, כי המתקשר השתמש בפונקציית "חיוג חוזר" מהטלפון, שכן, כאמור, הוא התקשר מהטלפון שבדירתה של המתלוננת. רוני, שחשד כי המערער הוא המתקשר, מסר לו פרטים אישיים כוזבים, לרבות מספר טלפון בדוי ושם בדוי. השם הבדוי שאותו מסר רוני הוא אהרון מזרחי, וכפי שנראה בהמשך התברר כי פרט זה הינו בעל חשיבות מיוחדת במארג הראיות. בית המשפט המחוזי האמין לגרסתו של רוני באשר לשיחה מיום 14.2.99, אך סבר כי קיים ספק בדבר יכולתו של רוני לזהות את קולו של המערער. לפיכך, לאחר בחינה מדוקדקת של הראיות המתייחסות לשיחות הטלפון מיום 14.2.99 קבע בית המשפט קמא כי: "לאור כל האמור עד כה, ניתן לקבוע, בשלב זה, כי ביום 14.2.99 התקשר פלוני לרוני מדירת המתלוננת, ואולם, לא ניתן לקבוע במידה הנדרשת, רק על סמך עדות רוני, כי מתקשר זה היה הנאשם". [עמ' 115 להכרעת הדין, ההדגשות הוספו – ד.ב]. אולם, בהמשך קבע בית המשפט קמא כי ניתן להגיע למסקנה חד-משמעית לפיה המערער הוא שהתקשר לרוני ביום 14.2.99 מדירתה של המתלוננת. זאת, מאחר שכעולה מרישומי שיחות הטלפון הנייד של המערער מאותו יום (14.2.99) שאף הם הוגשו לבית המשפט קמא, התקשר המערער באותו ערב פעמיים לביתה של יעל, חברתה לעבודה של המתלוננת. יעל העידה בפני בית המשפט קמא כי המערער הציג עצמו בפניה בראשית השיחה כאהרון מזרחי, ובהמשך, לאחר שהזדהה בשמו האמיתי אמר לה כי "אהרון מזרחי הנו החבר העיוור של המתלוננת" (עמ' 12 לפרטיכל, ש' 23-25). ואכן, רוני, ידידה של המתלוננת, שכאמור הזדהה בשם הבדוי "אהרון מזרחי", הינו עיוור. המערער בעדותו הכחיש הכחשה סתמית את גרסתה של יעל. הסניגור בחר שלא לחקור את יעל לגבי גרסתה בעניין זה. נוכח האמור לעיל, קבע בית המשפט קמא כי המערער אכן הזדהה כאהרון מזרחי בתחילת שיחתו עם יעל, וכך סיכם בית המשפט קמא את מסקנתו מכלל העדויות הנ"ל ביחס לשיחות הטלפון ביום 14.2.99: "...רוני גרס, כאמור, כי 'אהרון מזרחי' הוא השם הבדוי בו השתמש בעת שיחתו עם המטלפן האלמוני (שהתקשר בדירת המתלוננת), בבוקרו של אותו יום. העובדה כי הנאשם ידע שם בדוי זה, אותו ציין רוני אך באזני המטלפן האלמוני, מביאה לכלל מסקנה חד-משמעית, כי הנאשם הוא אותו מתקשר אלמוני, אשר התקשר לרוני מדירת המתלוננת ביום 14.2.99. וכפועל יוצא, עולה מכך, כי ביום 14.2.99, שהה הנאשם בדירת המתלוננת, בהעדרה וללא ידיעתה וכי היתה לו יכולת להיכנס לדירתה בהעדרה". [עמ' 116 להכרעת הדין; ההדגשות הוספו – ד.ב]. המתלוננת העידה כי ביום ההצתה, 21.2.99, היא עזבה את ביתה בשעה 15:30 לערך. רישומי שיחות הטלפון שבוצעו מביתה של המתלוננת באותו יום, ואשר הוגשו לבית המשפט קמא, מעלים כי בשעות 15:54 עד 16:12 בוצעו עשר שיחות טלפון קצרות למקום עבודתו של רוני. שש השיחות האחרונות בוצעו באמצעות שירות "כוכבית 42" (*42). שירות זה מאפשר לחזור למספר הטלפון האחרון שממנו בוצעה שיחה לקו הטלפון שממנו מחייגים. בנוסף לכך בוצעו שלוש שיחות נוספות בשעות 16:31 עד 16:36 – אף הן באמצעות שירות "כוכבית 42". בהתייחסו לשיחות אלה העיד רוני כדלקמן: "בסביבות 15:50 היה טלפון אצלי במרכזיה... הוא ביקש לדבר עם אהרון... שאל עד איזה שעה אנחנו נמצאים... שאל איך יוכל להגיע... סגרתי הטלפון או שהשיחה ניתקה. הוא שוב התקשר כעבור כמה דקות... ולקחתי קו נוסף מהמרכזיה וניסיתי לעשות ועידה עם מוקד 100. הוא עורר בי חשש. ככל הנראה הוא קלט את זה וניתק. הוא עשה את זה כ- 7 או 6 פעמים. בכל פעם ניסיתי לעשות ועידה עם 100 והוא ניתק. רצף השיחות וההטרדות הסתיים בסביבות 16:10". [עמ' 31 לפרטיכל, ש' 17-27]. בית המשפט קמא הסיק כי שיחות הטלפון שיצאו מביתה של המתלוננת ביום ההצתה בוצעו על ידי שימוש בפונקציית החיוג החוזר במכשיר הטלפון או על ידי שימוש בפונקציית "כוכבית 42". זאת, כאמור, מאחר שבשיחתו של המערער עם רוני ביום 14.2.99 מסר לו רוני מספר טלפון בדוי. ממכלול הראיות והעדויות הנ"ל הסיק בית המשפט קמא כי המערער שהה בדירתה של המתלוננת בשעות אחר הצהרים ביום ההצתה. בית המשפט קמא נימק את מסקנתו זו בדמיון ב"שיטת הפעולה" בין שיחות הטלפון שבוצעו ביום 14.2.99 לבין שיחות הטלפון מיום ההצתה, ובכך שהמתקשר ביקש לשוחח עם אהרון, שהוא אהרון מזרחי – השם הבדוי שמסר רוני למערער בשיחתם שבוע קודם לכן. נוסף על כך, בית המשפט קמא נסמך גם על האמון שנתן בזיהויו של רוני את הדובר שהתקשר אליו ביום ההצתה כאותו דובר שעמו שוחח שבוע קודם לכן, וכך נאמר בהכרעת הדין: "...רוני מסר בעדותו, כי הוא משוכנע כי הדובר ביום 21.2.01 הנו אותו דובר עמו שוחח שבוע קודם לכן. מאחר שבמקרה הנדון קיים בפנינו זיהוי אינסטינקטיבי של זהות קול הדובר בשיחות טלפון לא קצרות, בהבדל של שבעה ימים בלבד זו מזו, יש לתת משקל רב לזיהוי זה ולזהות בין הקולות". [עמ' 121-122 להכרעת הדין]. כל אלה הביאו את בית המשפט קמא למסקנה כי המערער שהה בדירת המתלוננת כשעה וחצי לפני ההצתה, שאירעה בשעה 18:00 לערך. לטענת בא-כוח המערער, היות שבית המשפט קמא קבע שלא ניתן היה לסמוך על זיהויו של רוני את קול הדובר אליו ביום 14.2.99, לא ניתן היה גם לסמוך על זיהויו של רוני את המערער כמי שהתקשר אליו מביתה של המתלוננת ביום אירוע ההצתה. בא-כוח המערער הוסיף וטען כי מתשובותיו של רוני לשאלות שנשאל בחקירתו הנגדית עולה כי זיהויו את קולו של הדובר עמו ביום 21.2.99 כזהה לדובר שעמו שוחח שבוע קודם לכן, אינו זיהוי ודאי. אין בטענות אלה כדי לערער אחר מסקנתו של בית המשפט קמא כי המערער נכח בדירתה של המתלוננת כשעה וחצי עובר לאירוע ההצתה. ראשית נציין, כי ניכר מעדותו של רוני שזיהה את קולו של המתקשר אליו ביום ההצתה כזהה לקולו של האדם שהתקשר אליו שבוע קודם לכן, שמדובר בזיהוי אמין ומשכנע, כפי שציין בית המשפט קמא. נוסף על כך, זיהויו הוודאי של המערער כמי שהתקשר אל רוני ביום 14.2.01 לא התבסס על זיהוי קולו על ידי רוני, אלא על עדות חיצונית – עדותה של יעל. גם זיהויו של המערער כמי שנכח בדירתה של המתלוננת והתקשר ממנה לרוני ביום ההצתה אינו נסמך אך ורק על זיהוי קולו על ידי רוני, אלא גם על הדמיון ב"שיטת הפעולה" (כניסוחו של בית המשפט קמא) בהשוואה להתקשרויות שביצע המערער ביום 14.2.99, ובמיוחד על בקשתו של המתקשר לדבר עם "אהרון". לפיכך, דין טענותיו של בא-כוח המערער לעניין זה להידחות. בא-כוח המערער הוסיף וטען כי קיימת אפשרות סבירה שאף אם המערער אכן שהה בביתה של המתלוננת שעה וחצי עובר לאירוע ההצתה, שהה אדם נוסף בבית לאחר מכן, והוא שביצע את ההצתה. בא-כוח המערער ביקש להסיק על קיומה של אפשרות זו כאפשרות סבירה מהעובדה שרוני העיד כי מספר ההתקשרויות החוזרות ונשנות שבוצעו אליו ביום ההצתה היה "כ-7 או 6 פעמים" (עמ' 31 לפרטיכל) וכן העיד כי "רצף השיחות וההטרדות הסתיים בסביבות 16:10" (שם). לעומת זאת, מרישומי השיחות של חברת בזק עולה כי בוצעו כעשר שיחות בין השעות 15:54 עד 16:12 ועוד שלוש שיחות בשעות 16:31 עד 16:36. אף טענה זו דינה להידחות. בנסיבות העניין, אין בהעדר התאמה מלאה בין גרסתו של רוני לרישומי חברת הטלפונים כדי לערער אחר העובדות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. האפשרות שאדם נוסף, שזהותו אינה ידועה, פרץ לדירתה של המתלוננת מיד לאחר ששהה בה המערער, המשיך לחייג בטלפון למקום עבודתו של רוני, והוא שהצית את הדירה, אינה אפשרות סבירה. לעומת זאת, אין זה בלתי סביר שרוני, שהעיד כי הוא קבע לפגוש את המתלוננת בשעה 16:15, חדל מלענות לשיחות שהתקבלו לאחר שעה זו, שכן יתכן שיצא ממקום עבודתו. יש לציין, כי רוני לא נשאל בעדותו לפני בית המשפט קמא על קיומן של שיחות טלפון בשעה 16:30 לערך. לדברים אלה נוסיף, שכעולה מפלט השיחות (ת/ 46) ומהטבלה המסכמת פלט זה (ת/ 46-7א'), שיחות הטלפון שיצאו בסמוך לשעה 16:30 הן, למעשה, שתי התקשרויות קצרות ביותר. במקרה אחד מדובר בחיוג בלבד של שלוש ספרות מבלי שיצאה שיחה, באופן שבו ה"שיחה" כלל לא הגיעה ליעדה ועל כן ברור שרוני לא היה מודע לה. בשני המקרים הנותרים מדובר, כאמור, בהתקשרויות קצרות ביותר, שספק אם עלו כדי שיחה ממש. לפיכך, אין בעובדה שרוני לא ציין בעדותו את דבר קיומן של שיחות נוספות לאחר 16:30 כדי להועיל למערער. בהקשר זה נוסיף, כי טענה נוספת של הסניגור היא כי בית המשפט קמא נמנע מלבחון אפשרויות לפיהן אנשים אחרים שנקב בשמם הם שביצעו את מעשה ההצתה. הסניגור הזכיר ארבעה אנשים אשר יש להם לכאורה מניע להצית את הבית, מאחר שלטענתו יש להם "חשבונות" עם המתלוננת. אולם, באזכור שמותיהם של אנשים שיש להם מניע לכאורה לפגוע במתלוננת אין די כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער. הראיות הנסיבתיות קושרות את המערער לביצוע מעשה ההצתה. אמנם, כאמור, כאשר בית המשפט בוחן קיומן של ראיות נסיבתיות, עליו לפסול קיומה של אפשרות הגיונית אחרת שאינה קושרת את הנאשם למעשה העבירה [ראו, למשל: ע"פ 6359/99 הנ"ל]. אולם, אין בהעלאת השערות היפותטיות אשר אינן מבוססות בחומר הראיות כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של נאשם [ראו: ע"פ 261/83 לוי נ' מדינת-ישראל, פ"ד לח(1) 570; ע"פ 2316/98 הנ"ל בעמ' 816]. לא מצאנו ממש בטענותיו של הסניגור המכוונות כנגד דחיית גרסת האליבי שהשמיע המערער. אמנם, השופטת קמא מתחה ביקורת על המשטרה שלא חקרה באופן מיידי עד אליבי שהוזכר על ידי המערער בהודעה שמסר ביום ההצתה. אולם, עדותו של עד זה נשמעה בפני בית המשפט קמא, ניכר בו כי הוא זוכר היטב את מעשיו ביום האירוע, ועדותו לא תמכה בטענת האליבי של המערער. כמו כן, המערער נקב בשמו של עד אליבי פוטנציאלי נוסף רק בעדותו בבית המשפט קמא, ובית המשפט דחה את הסבריו של המערער באשר לאי יכולתו להביאו להעיד. החשוב הוא, שבית המשפט דחה את גירסת האליבי של המערער, שהעיד להגנתו, בשל שורה של תמיהות וסתירות העולות ממנה, שפורטו בהכרעת דינו בית המשפט קמא. התרשמנו כי מסקנותיו של בית המשפט קמא בעניין זה מבוססות היטב, ואין בטענותיו של הסניגור כדי להביאנו להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא. באשר לטענת הסניגור כי אין זה הגיוני שמבגדיו של המערער לא נדף ריח של חומר דליק בעת ביקורו במשטרה כשעה לאחר ההצתה, הרי שהיא נבדקה על ידי חוקרי המשטרה. דירת המתלוננת נמצאת בראש העין, ואילו המערער התגורר ברמת-השרון. המשטרה בדקה את זמן הנסיעה בין שני הישובים, ובמזכר ת/ 28 שהוגש לבית המשפט קמא עולה כי במהירות ממוצעת, בשעה 16:40, עם "מעט עומס תנועה", הנסיעה ארכה 9 דקות. אמנם, יש ממש בטענת הסניגור כי מן הראוי היה לערוך בדיקה מדוקדקת יותר של מסלול הנסיעה המדויק בשעה המקבילה לשעת האירוע (18:00 בערב). אולם, החשוב הוא כי בבדיקה שערכה המשטרה יש משום אינדיקציה מספקת לכך שזמן הנסיעה בין דירתה של המתלוננת לביתו של המערער הינו קצר ביותר, ועל כן אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא לפיה למערער היה די זמן לשוב לביתו ולהתרחץ. לגרסת המערער, הוא הגיע לתחנת המשטרה בשעה 19:20 (כך העיד בעמ' 66 לפרטיכל), כלומר – שעה ועשרים דקות לערך לאחר ההצתה. נוכח בדיקת זמן הנסיעה הנ"ל, אין ספק שהיה בידי המערער די והותר זמן לשוב לביתו, להתרחץ ולנסוע לתחנת המשטרה. בשולי הדברים נעיר, כי אין ממש בטענת הסניגור המופיעה בראש נימוקי הערעור שהגיש, לפיה יש לזכות את המערער מאחר שבית המשפט קמא הרשיעו בעבירה לפי סעיף 488 לחוק העונשין, במקום בסעיף 448 לחוק זה (עבירת ההצתה). האזכור הנכון של סעיף ההרשעה מופיע בתחילת הכרעת הדין וכן בגזר הדין. בשל פליטת קולמוס, נאמר בפסקת הסיכום של הכרעת הדין כי "הנני מרשיעה את הנאשם בביצוע הצתה – עבירה על פי סעיף 488 רישא לחוק...". פליטת הקולמוס ניכרת על פני הכתוב, מאחר שברור שמדובר בעבירה של הצתה, ובוודאי שאין בה כדי להביא לזיכויו של המערער. הערעור בע"פ 6179/02 נדחה. הצדדים יוכלו להשלים טיעוניהם לעונש בע"פ 5793/02 כאמור בפסקה 2 לעיל. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, א' בחשון התשס"ד (27.10.2003). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02061790_N01.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il