מרכז רפואי שערי צדק נ. רונן מטרי עו"ד- בתפקידו כמנהל מיוחד ש

17 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6178/21 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ש' שוחט המערערות: 1. מרכז רפואי שערי צדק ע"ר 2. מוסדות חינוך וחסד מיסודו של בית מחסה ליתומים הגדול דיסקין בירושלים 3. חברת שערי חסד גמילות חסדים כללי ע"ר נ ג ד המשיבים: 1. רונן מטרי עו"ד – בתפקידו כמנהל מיוחד של עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ-חיים (בפירוק) ונאמן ההקדשות לתלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ-חיים 2. עזבון המנוח ישעיהו פרלמוטר 3. עו"ד יצחק אינדיג 4. רשם העמותות 5. רשם ההקדשות 6. הממונה על ההקדשות הדתיים 7. כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' דורות) מיום 28.7.2021 בפר"ק 1363-03-18 בשם המערערות: עו"ד יואב הירש; עו"ד דעואל פלאי; עו"ד גיא אריאלי בשם משיב 1: עו"ד רונן מטרי; עו"ד יוסי בן נפתלי; עו"ד שניאור שפירא בשם משיב 3: בעצמו בשם משיבים 5-4: עו"ד יעקב הילמן בשם משיב 7: עו"ד אסף ברקוביץ' פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' דורות) מיום 28.7.2021 בפר"ק 1363-03-18, אשר קיבל את בקשת משיב 1, המנהל המיוחד של עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ-חיים (בפירוק) ונאמן ההקדשות לתלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ-חיים (להלן בהתאמה: המנהל המיוחד, העמותה או תלמוד תורה עץ-חיים ו-ההקדשות; העמותה וההקדשות יכונו להלן ביחד: מוסדות עץ-חיים), להורות למשיב 3, עו"ד יצחק אינדיג (להלן: עו"ד אינדיג), להעביר לידי המנהל המיוחד חלק יחסי מפירות נכסי נדל"ן שמקורם במשיב 2, עיזבון המנוח ישעיהו פרלמוטר (להלן בהתאמה: העיזבון ו-המנוח). הרקע לערעור ביום 20.3.2018 הורה בית המשפט המחוזי לבקשת משיב 4, רשם העמותות, על פירוק העמותה ואישור ההסדר שגובש לפירוקה בהסכמה ולהבראתה. מכוח ההסדר הורה בית המשפט על מינוי המנהל המיוחד. ביום 19.1.2021 הגיש המנהל המיוחד את הבקשה שהולידה את הערעור שלפנינו. במסגרת הבקשה נטען כי בצוואה שערך המנוח בשנת 1931 (להלן: הצוואה) נקבע כי לאחר פטירתו יחולקו נכסיו בין מספר רב של מוסדות וביניהם תלמוד תורה עץ-חיים. המנהל המיוחד ציין כי מעיון ובדיקה בהנהלת החשבונות של מוסדות עץ-חיים עלה כי עובר למינויו התקבלו במוסדות באופן תדיר תשלומים שונים מהעיזבון אשר פסקו בחודש דצמבר 2017. לפיכך, וכחלק מניסיונותיו לבחון את מצבם של נכסי מוסדות עץ-חיים, הוא פנה למנהל העיזבון, עו"ד אינדיג, על מנת לקבל מידע ודוחות כספיים של העיזבון. המנהל המיוחד ציין כי בחילופי תכתובות בין השניים, העלה עו"ד אינדיג גרסה לפיה קיים ספק בדבר זכותם של מוסדות עץ-חיים לקבלת כספים מהעיזבון, ונמנע מלהעביר למנהל המיוחד את המידע המבוקש על ידו. המנהל המיוחד הוסיף כי למיטב ידיעתו נכסי עיזבון המנוח כוללים מקרקעין המצויים בפתח תקווה הידועים כגוש 6379 חלקה 1 וגוש 6382 חלקה 50 (להלן: המקרקעין), והדגיש כי אין הוא טוען לזכותם של מוסדות עץ-חיים בנכסי העיזבון עצמם לרבות במקרקעין, כי אם לזכותם לקבל נתח מפירות הנכסים, בשיעור של לכל הפחות כ-4.8%, כפי שנקבע בצוואה. בית המשפט התבקש אפוא להורות לעו"ד אינדיג להעביר למוסדות עץ-חיים את חלקם בפירות העיזבון לשנים 2020-2018, וכן להעביר לידי המנהל המיוחד את המידע המבוקש על אודות העיזבון. ביום 28.2.2021 הגיש עו"ד אינדיג את תשובתו לבקשה. תחילה הדגיש כי הוא אינו מכהן כמנהל עיזבון המנוח וכי מעולם לא כיהן בתפקיד זה, אלא הוא רק מטפל בנכסי המקרקעין מטעם המערערות. עוד נטען כי המנוח לא הוריש נכסי דלא ניידי כלשהם למוסדות שצוינו בצוואה ובכלל זה למוסדות עץ-חיים. המקרקעין שהותיר המנוח היו מסוג "מירי", ולפי הדין העות'מאני שחל באותה עת, הם לא היו ניתנים להעברה בצוואה אלא רק בירושה על פי דין או במכר. לפיכך, מי שירשה את המקרקעין היא אלמנתו של המנוח, והיא העבירה אותם למערערות במכר ללא תמורה במסגרת הסכם אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בצו מיום 17.6.1932 יחד עם צוואת המנוח (להלן: הסכם העברת המקרקעין ו-צו בית המשפט המנדטורי בהתאמה). בסמוך לאחר מכן ביום 8.7.1932 נחתם בין המערערות לבין אלמנת המנוח גם הסכם שכירות, על פיו המקרקעין יוחכרו לאלמנת המנוח לתקופה של 99 שנים והיא תהיה זכאית לפירות שייצמחו מהם (להלן: הסכם השכירות). הסכמים אלה באו לקיצם, בהתאם להוראותיהם, עם מותה של אלמנת המנוח בשנת 1938, ומאז כל סכום שהועבר למוסדות עץ-חיים מפירות המקרקעין לא הועבר מעיזבון המנוח או מצוואתו אלא לפנים משורת הדין. לפיכך, למוסדות עץ-חיים אין כל זכות לקבל נתח מפירות דמי השכירות בגין הנכסים שנבנו על המקרקעין, ומקל וחומר שאין להם כל זכות בנכסים עצמם, ואף לא בחשבונות כלשהם או בכספים שמקורם בהכנסות מנכסים הבנויים על המקרקעין שבבעלות המערערות. עו"ד אינדיג הוסיף כי בכל מקרה תביעה למתן חשבונות אינה ראויה להתברר על דרך של בקשה למתן הוראות במסגרת תיק פירוק אלא בדרך של הגשת תביעה רגילה וניהולה בסדרי דין המאפשרים בירור ממצה של העניין הנדון. ביום 14.4.2021 הגיש המנהל המיוחד את תגובתו לתשובת עו"ד אינדיג. נטען כי אין לקבל את טענת עו"ד אינדיג כי הוא אינו מנהל עיזבון המנוח, שכן הוא הודה כי הוא פועל מטעם הבעלים הרשומים של המקרקעין. מכוח תפקידו זה הוא גם אחראי לחלוקת כספים לזכאים מנכסי עיזבון המנוח, לרבות הכספים שהועברו למוסדות עץ-חיים לאורך השנים. בנוסף, מהמסמכים שצורפו לתשובת עו"ד אינדיג עולה כי מוסדות עץ-חיים זכאים לקבל נתח אף גבוה משסברו בתחילה, לכל הפחות 5.4% מסך הפירות שייצמחו מהם. בתוך כך נטען כי הסכם העברת המקרקעין מלמד כי כוונת הצדדים הייתה להוציא לפועל את רצונו של המנוח בצוואתו, וכי הוא נחתם רק משום שלא ניתן היה להוציא את הצוואה לפועל מסיבות חוקיות. לפיכך, אין ממש בטענות עו"ד אינדיג לפיהן הצוואה לא חלה על המקרקעין, ובוודאי שאין ממש בטענה כי העברת הכספים למוסדות לאורך השנים נעשתה לפנים משורת הדין. עוד טען המנהל המיוחד כי יש לדחות את טענות עו"ד אינדיג כי ההליך אינו מתאים להתברר במסגרת בקשה למתן הוראות בתיק הפירוק. ביום 27.6.2021 הגישו המערערות בקשה להצטרף להליך ולהגיש תשובה לבקשת המנהל המיוחד, והרשות ניתנה להן. המערערות חזרו על טענות עו"ד אינדיג והוסיפו כי לאורך עשרות השנים מאז פטירתם של המנוח ואלמנתו, לא נרשם הקדש ואין שום אינדיקציה לכך שמי מהנוגעים בדבר ראה בנכסים כחלק מהקדש כלשהו. עוד ציינו המערערות כי הן צד להליך המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בו מועלות נגדן טענות דומות על ידי מוסד אחר שהוזכר בצוואת המנוח (ת"א 42966-09-20). ביום 15.7.2021 הגיש המנהל המיוחד את תגובתו לתשובת המערערות. בתגובתו הדגיש המנהל המיוחד כי בצו בית המשפט המנדטורי נקבע כי יש לקרוא את הסכם העברת המקרקעין יחד עם הוראות הצוואה. לפיכך, משעה שהמערערות ועו"ד אינדיג אינם חולקים על כך שהצוואה כוללת הוראה מפורשת באשר לאופן ניהול נכסי העיזבון ולחלוקת פירות הנכסים הנזכרים בצוואה למוסדות שונים ובהם מוסדות עץ-חיים, אין מקום להיעתר לעמדתם כעת המהווה ניסיון להתנער מחובתם המוסרית לקיים את רצונו של המנוח. מעבר לכך הודגש כי גם המערערות וגם עו"ד אינדיג אינם חלוקים על כך, שכן עד שנת 2017 הם העבירו סכומי כסף שונים לגופים הרשומים בצוואה, כפי חלקם היחסי. בדיון שהתקיים ביום 19.7.2021 הוסיף עו"ד אינדיג כי עם מינויו לטיפול בנכסים המצויים במקרקעין בשנת 1986, הוא קיבל רשימה שלפיה יש לחלק את ההכנסות משכר הדירה שהתקבל מהנכסים ופעל בהתאם לכך. הפסקת התשלומים לכלל המוסדות נעשתה בעקבות פניה שהגיעה אליו ממוסד שקיבל סכומים מסוימים על פי הרשימה, שהובילה לבדיקה כללית שהעלתה כי המוסדות אינם זכאים כלל לקבלת כספים. עו"ד אינדיג ציין כי עם הפסקת התשלומים, המערערות החליטו שלא לחלק את כלל ההכנסות ביניהן ונתנו לו הוראה להמשיך להעביר להן את הסכומים שהועברו אליהן עד לאותה עת, ואילו היתרה הופקדה אצלו בנאמנות. עוד הוסיף עו"ד אינדיג כי למעשה, בהתאם למסמכים הרלוונטיים, המוסדות שצוינו בצוואת המנוח היו זכאים לקבלת הכספים ממועד פטירתו של המנוח בשנת 1931 ועד למועד פטירת אלמנתו בשנת 1938. המערערות מצדן טענו כי אין בידן כל מידע לגבי הטעמים שבגינם בוצעו התשלומים או לגבי המועד שממנו הם החלו. מטעם משיב 5, רשם ההקדשות, נטען כי על פני הדברים מקום בו יש הוראה בצוואה הקובעת שיחולקו פירות הנכס למספר גופים, הוראה זו מקימה הקדש. מטעם משיב 4 נמסר גם כן כי במצב זה ייתכן שמדובר בהקדש. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו בית המשפט המחוזי קבע כי מצוואת המנוח, מהסכם העברת המקרקעין ומצו בית המשפט המנדטורי עולה כי הסכם העברת המקרקעין נעשה לצורך הוצאת הצוואה לפועל בהתאם לרצון המנוח. בהסכם נקבע מנגנון שיבטיח את קיום הוראות הצוואה לפי רצון המנוח, תוך שמירה על זכויות אלמנת המנוח בנכסים למשך חייה ותוך שמירה על המחויבות להעביר חלק מפירות הנכסים למוסדות. בית המשפט הוסיף וקבע כי טענת המערערות ועו"ד אינדיג לפיה משמעות המסמכים היא שהמערערות יהיו רשאיות לעשות בנכסים ובפירותיהם כרצונן, אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות המערערות בפועל במשך שנים. התנהגות עקבית לאורך שנים כה רבות יכולה ללמד כי כך הבינו כל הצדדים את החיובים המשפטיים הנובעים מהמסמכים. בהמשך לכך נקבע כי אין לקבל את הטענה כי הכספים חולקו לפנים משורת הדין. בית המשפט מצא תמיכה למסקנה זו גם בכך ששיעור הפירות שקיבלו מוסדות עץ-חיים בפועל גבוה מזה שהיו אמורים לקבל על פי הצוואה. ההסבר היחיד לשינוי זה, כך נקבע, נעוץ בהוראות הצוואה לפיהן במידה שאחד מהמוסדות שפורטו בה יחדל להתקיים, יינתן חלקו למוסדות הנותרים באופן פרופורציונלי לחלקיהם. בית המשפט אף מצא תמיכה למסקנתו בכך שכאשר הופסקה העברת הכספים למוסדות, לא הורו המערערות לעו"ד אינדיג להעביר את מלוא סכום הפירות לידיהן, אלא היתרה שלא חולקה נשמרה אצל עו"ד אינדיג ב"נאמנות". התנהלות זו מלמדת כי המערערות לא היו משוכנעות בעצמן בצדקת טענתן בדבר היעדר כל חיוב לחלוקת הפירות למוסדות הנוספים. מה גם שלא הובהר עבור מי נשמרו הכספים בנאמנות, ולא הוצג כתב נאמנות. גם העובדה שלא נמסרה למוסדות האחרים הודעה על הפסקת התשלומים מעידה כי המערערות קיוו שיתר המוסדות יקבלו את שינוי המצב ללא מחאה, דבר שיאפשר בעתיד לשים יד על הכספים שנשמרו בנאמנות. עוד קבע בית המשפט כי מכוח הוראות הסכם העברת המקרקעין ומכוח הוראות הצוואה, נוצר הקדש ציבורי אשר העמותה ויתר המוסדות זכאים ליהנות מפירותיו, ואין ברישום הזכויות על שם המערערות משום ביטול ההקדש. בית המשפט הוסיף כי עמדת המערערות אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם השכל הישר. רצונו של המנוח כפי שמשתקף מצוואתו היה כי הזכויות במקרקעין יועברו למערערות בכפוף לחלוקת פירות הנכסים למוסדות השונים שהוא חפץ ביקרם. רצון זה נתקל בקושי הנובע מכך שמדובר היה בקרקעות מירי, ועל מנת להתגבר על קושי זה נחתם הסכם העברת המקרקעין שנועד להביא לתוצאה שביקש המנוח להשיג. משום כך הסכימה אלמנת המנוח להעביר את הזכויות למערערות ללא תמורה. נוכח כל האמור קבע בית המשפט כי צודק המנהל המיוחד כי לא הייתה הצדקה להפסיק את חלוקת הכספים למוסדות עץ-חיים לאחר חודש דצמבר 2017 וכי קופת הפירוק זכאית לקבלת הכספים לפי שיעור של 5.4% מההכנסות השנתיות מדמי השכירות המתקבלים מהנכסים המצויים במקרקעין. באשר לטענת המערערות ועו"ד אינדיג כי לא היה מקום לברר את בקשת המנהל המיוחד בדרך של בקשה למתן הוראות, נקבע כי השאלות הטעונות הכרעה לא מצריכות בירור עובדתי מורכב באמצעות עדים, והתצהירים הלאקוניים שהוגשו מטעם המערערות ועו"ד אינדיג מוכיחים זאת. הבירור ממוקד בפרשנות משפטית של מסמכים מועטים שאינם שנויים במחלוקת ועל כן בירור בדרך מהירה ומקוצרת אינו פוגע בזכויות דיוניות כלשהן של המערערות. בית המשפט אף קיבל את בקשת המנהל המיוחד להורות לעו"ד אינדיג ולמערערות למסור דוחות שנתיים עם פירוט כנדרש על אודות אופן חלוקת פירות הנכסים המושכרים. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים לטענת המערערות, ההשתלשלות העובדתית העולה מהמסמכים מלמדת בבירור על בעלותן המלאה והבלתי מסויגת בנכסים. לא מדובר בהקדש ולא מוטלת על המערערות כל חובה להפריש מתוך פירות הנכסים המצויים על המקרקעין שבבעלותן כל "מעשר" לגורם כלשהו. מכל מקום, כלל לא התבקש סעד הנוגע להפיכת קניינן של המערערות להקדש. ההוראות הכלולות בהסכם העברת המקרקעין, ובכללן ההוראות המסדירות את התשלום לאלמנת המנוח ואת התשלומים השנתיים למוסדות השונים, מתייחסות אך ורק לתקופה שבה תהיה היורשת בין החיים. לאחר פטירת האלמנה מבוטלת השכירות ויתר ההוראות, והמקרקעין נותרים בבעלותן המלאה של המערערות ללא כל סייג. המערערות הוסיפו כי גם בנסחי הרישום הן מופיעות כבעלות המקרקעין, ויש בכך משום ראיה חותכת לבעלותן המלאה והבלתי מסויגת. לא ניתן להפקיע בעלות זו באמצעות יצירת הקדש על בסיס ספקולציה לפיה התנהלות הצדדים לאורך השנים מלמדת על כך שהם הבינו כי ההסכם נועד להבטיח את קיום הוראות הצוואה. מה גם, שהצוואה כלל לא עסקה במקרקעין מושא הנדון וממילא לא ניתן לקשור התנהלות כלשהי דווקא להוראות הצוואה. המערערות הדגישו כי הצהרה על קיום הקדש גם מקום בו אין כתב הקדש, כפי שנעשה על ידי בית המשפט המחוזי, צריכה להיעשות במשורה. המקרה דנן אינו המקרה המתאים לעשות כן. למעשה, משעה שמדובר במקרקעין מסוג מירי, אזי כלל לא ניתן להכריז עליהם כהקדש בשים לב להוראות הדין העות'מאני שחל באותה תקופה. המערערות הדגישו כי חלוקת הכספים על ידן לאורך השנים מתיישבת עם אופיין ומהותן כגופים שכל מעייניהם בעשייה ציבורית וגמילות חסדים, וזו אף הסיבה שבעטיה מלכתחילה ביקשה אלמנת המנוח שהן תקבלנה את המקרקעין במתנה. המערערות הוסיפו כי החלטתן לבקש מעו"ד אינדיג לשמור את כספי יתר המוסדות בנאמנות נובעת ממידת אחריותן וקפדנותן עת הסתבר להן כי יש מי שמעז לתבוע להמשיך לקבל מהן כספים. המערערות ציינו גם כי מהסכם העברת המקרקעין וממסמך נוסף המצוי בידיהן אשר טרם הוצג (אותו הן ביקשו להציג במסגרת הערעור), עולה כי המנוח התכוון להעביר את המקרקעין במתנה על שמן עוד בחייו. גם בכך יש כדי ללמד כי הצוואה עליה חתם אינה עוסקת במקרקעין וממילא גם לא בפירותיהם. כמו כן שגה בית המשפט בכך שקיבל את טענות המנהל המיוחד, שעה שבקשתו כלל לא הוגשה נגד המערערות אלא נגד עו"ד אינדיג תוך הצגתו כמנהל עיזבון המנוח באופן מוטעה. עוד שגה בית המשפט עת נתן פסק דין בעל משמעות קניינית ורוחבית במסגרת בקשה למתן הוראות, מבלי שניתנה לצדדים האפשרות להגיש סיכומים בכתב ומבלי שהתקבלה עמדה כתובה מצד גורמים ממלכתיים שנטלו חלק בדיון, ובכך אף חרג מסמכותו. בתשובתו לערעור טען המנהל המיוחד כי דין הערעור להידחות. הערעור נסוב על אמרת אגב של בית המשפט המחוזי על דבר קיומו של הקדש ציבורי. אלא שכלל לא ניתן לערער על אמרת אגב של בית המשפט ודי בכך כדי לדחות את הערעור על הסף. לגופו של עניין חזר המנהל המיוחד על טענותיו בבית המשפט המחוזי. לעמדתו, הסכם העברת המקרקעין שנערך עם אלמנת המנוח נועד להוציא לפועל את הצוואה בדרך חוקית לאחר פטירתו, נוכח המגבלות על העברת המקרקעין שהיו תקפות באותה שעה לאחר פטירתו. מסקנה זו נובעת באופן ברור מהצוואה, מהסכם העברת המקרקעין ומפסק הדין שאישר את שניהם. טענת המערערות כי הסכם העברת המקרקעין מתייחס לתקופת חייה של אלמנת המנוח בלבד אינה נכונה, שכן מהסכם זה עולה בבירור כי הוא עוסק גם בתקופה שלאחר לכתה לעולמה. למעשה, עריכת ההסכם עוד בתקופת חייה הייתה נדרשת, שכן אחרת המקרקעין היו עוברים ליורשיה החוקיים ולא ניתן היה להעבירם לאפוטרופסים לצורך קיום רצון המנוח. עוד טען המנהל המיוחד כי טענת המערערות, לפיה צוואת המנוח לא עוסקת במקרקעין אלא רק באופן חלוקת הנכסים המצויים בו, לא הועלתה בבית המשפט המחוזי ואין מקום להעלותה כעת. מכל מקום, השאלה העומדת במוקד הערעור אינה עוסקת בזכויות הקנייניות במקרקעין אלא בזכויות לקבלת חלק מהפירות המתקבלים מהם. המנהל המיוחד הוסיף כי טענת המערערות לפיה העברת הכספים למוסדות לאורך השנים נעשתה לפנים משורך הדין מופרכת. חזקה על המנהלים שניהלו את המערערות במשך שנים ארוכות כי לא נידבו מכספם למוסדות אחרים, וכי אם העבירו כספים, הרי שהייתה לכך סיבה טובה. לבסוף טען המנהל המיוחד כי לא נפל כל פגם בניהול ההליך לפני בית המשפט המחוזי. לא מדובר במחלוקת עובדתית מורכבת, המערערות קיבלו את יומן בבית המשפט ולא מדובר בדיון חריג שאין מקום לקיימו בבית המשפט של חדלות פירעון. משיבים 5-4, רשם העמותות ורשם ההקדשות, טענו גם הם כי דין הערעור להידחות. לעמדתם, החלטת בית המשפט המחוזי נכונה וצודקת ועולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. הוראות הצוואה מצביעות על כוונת המנוח ליצור נאמנות במסגרתה יחולקו מדי שנה הפירות וההכנסות שיתקבלו מכלל נכסיו בין מוסדות ללא כוונת רווח כמפורט בצוואה. כמו כן, נקבעו בצוואה הוראות למינוי אפוטרופסים כאשר "אפוטרופוס" שקול ל"נאמן" ויש בכך אינדיקציה נוספת לכוונת המנוח ליצור נאמנות. כך גם ההוראה לפיה כל נכסי העיזבון יעברו לשמם, לחזקתם ולרשותם של האפוטרופסים, ואף ההוראות שנקבעו לעניין החלפת האפוטרופסים. מכאן, הגם שהמנוח לא נקט בלשון "הקדש" בצוואתו, יש לראות בהוראות הצוואה ככינון הקדש. לעמדת משיבים 5-4, טענת המערערות כי לא ניתן היה להקדיש באותה עת נכסים מסוג מירי אינה מדויקת. הדין העות'מאני לא שלל את האפשרות להקדיש את פירות המקרקעין, כפי שעשה המנוח בענייננו. עובדה זו לפיה פירות נכסי המקרקעין הוקדשו לטובת מטרה ציבורית אף אינה נסתרת על ידי העובדה שהמקרקעין נרשמו על שם המערערות ללא הערה על קיומה של נאמנות, שכן בעלות זו כפופה לתנאי ההקדש. בהקשר זה הוסיפו משיבים 5-4 כי אין לקבל את עמדת המערערות לפיה ניתן סעד שלא התבקש. זכאותם של המוסדות המנויים בצוואה לקבלת חלקם מפירות נכסי העיזבון נעוצה דווקא בהוראות הצוואה המקימות הקדש ציבורי. כל תוצאה אחרת הייתה מחטיאה את התוצאה המשפטית הראויה והמתבקשת. משיבים 5-4 גם טענו כי פסק הדין המנדטורי קובע כי הסכם העברת המקרקעין ייקרא יחד עם הצוואה, ומשכך אין להפריד בין השניים. כמו כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי בהתאם לחוק העות'מאני שחל במועד פטירת המנוח, לא ניתן היה להעביר את המקרקעין בצוואה אלא בירושה על פי דין בלבד. בנסיבות אלה, צדק בית המשפט בקבעו כי משלושת המסמכים – הצוואה, הסכם העברת המקרקעין וצו בית המשפט המנדטורי – עולה כי הסכם העברת המקרקעין נועד להוציא לפועל את הצוואה בהתאם לדין שהיה קיים באותה עת. אין לקבל את עמדת המערערות לפיה המנוח התכוון להעביר להן במתנה את המקרקעין עוד בחייו. מדובר בסברה שאין לה כל תימוכין. זאת ועוד, אין לקבל את טענת המערערות כי במשך שנים נהגו בנכסים כמנהג בעלים. להיפך, התנהגותן העקבית לאורך שנים כה רבות מלמדת כי כך גם הבינו כל הצדדים את החיובים המשפטיים הנובעים מהמסמכים האמורים. הוא הדין גם ביחס להפסקת חלוקת פירות הנכסים באופן פתאומי תוך הותרתם בחשבון נאמנות. משיבים 5-4 הוסיפו כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי רישום בעלות המערערות על המקרקעין ללא תמורה מוליך למסקנה כי הסיבה לכך נעוצה ברצון המנוח שציווה להעביר את זכויותיו למערערות בכפוף לחלוקת פירות הנכסים למוסדות שקבע. משיב 7, כונס הנכסים הרשמי, הצטרף לעמדת משיבים 5-4 לפיה דין הערעור להידחות, הואיל ולא הוצג כל נימוק המצדיק התערבות בפסק הדין אשר קבע קיומו של הקדש ציבורי. בתגובתן לתשובות המשיבים התייחסו המערערות באופן מפורט לכל טענה וטענה שנזכרה בתשובת המנהל המיוחד ובתשובת משיבות 5-4. בתמצית בלבד, נטען כי המשיבים נמנעים מלהישיר מבט אל התמונה העובדתית-קניינית שלפיה מקרקעין שהיו בבעלות פרטית מוחלטת של רעיית המנוח, הועברו לבעלות פרטית אחרת של המערערות, ללא כל סייג. מדובר בקניין פרטי שאינו הקדש, וחלוקת הכספים מתוך ההכנסות שהניבו הנכסים לא נעשתה מכוח חובה שבדין. הסכם העברת המקרקעין לא רק שלא נועד להוציא לפועל את הצוואה, אלא שתוכן הוראותיו שונה באופן מהותי מהוראות הצוואה, והוא כולל הסדרה קונקרטית לגבי המקרקעין מסוג מירי. הסכם זה כולל הסדר העברת בעלות במקרקעין מאלמנת המנוח אל המערערות, ללא סייג וללא הקדש, ואין כל עיגון לטענה כי הוא מתייחס גם לתקופה שלאחר מותה של האלמנה. הכריכה שעשה בית המשפט המנדטורי בין הסכם העברת המקרקעין לבין הצוואה נבעה מכך שההסכם שינה מתוכן הוראות הצוואה ולא ניתן היה לאשרה אלא בצוותא עם ההסכם. בהקשר זה חזרו המערערות על טענתן כי המקרקעין מסוג מירי כלל לא נזכרו בצוואה, והדגישו כי טענה זו השתמעה מטענותיהן בבית המשפט המחוזי וכי ניתן להבינה גם מעיון בצוואה עצמה. כמו כן, במענה לטענת המנהל המיוחד, אף לוּ התייחסה הצוואה לפירות הנכסים, לא הייתה לכך נפקות משפטית, שכן לא ניתן להפריד בין פירות הנכסים לבין הנכסים עצמם. עוד הוסיפו המערערות כי אין כל תימוכין לכך שאכן בוצעה חלוקה של כספים לאורך עשרות שנים. אמנם בוצעה חלוקה לכמה מוסדות, לרבות מוסדות עץ חיים, במשך מספר שנים, אולם זאת לא באופן מסודר ורציף אלא כאשר נצטברו בקופה כספים. לא הוצג כל תיעוד בנוגע לחלוקת כספים שקדמה למינוי עו"ד אינדיג, שכלל לא כיהן כמנהל העיזבון אלא כבא כוחן של המערערות בכל הנוגע לטיפול בנכסים. מכל מקום, חלוקה כלשהי, בין מתוך טעות, בין מתוך נדיבות ובין מטעם אחר, אינה יוצרת חובה להמשיך וליתן מפירותיו של נכס פרטי. עוד הבהירו המערערות כי הקביעה בדבר קיומו של הקדש היא קביעה מרכזית בפסק הדין ולא אגבית. לגופו של עניין זה חזרו המערערות על הטענה כי לא קיים בענייננו הקדש, וזאת מבלי לגרוע מהטענה כי כלל לא נתבקש סעד שכזה. כמו כן, טיעון משיבים 5-4 לעניין ההקדש מתבסס על ההנחה כי המנוח בחר בצוואתו ליצור נאמנות המתייחסת גם לחלוקת פירות הנכסים הניצבים על המקרקעין מסוג מירי, במנותק מהמקרקעין עצמם. אלא שאין כל בסיס לחלוקה כזו לפיה צוואה יכולה לכלול הוראות הקדש לפירות מקרקעין, בעוד שהמקרקעין עצמם אינם חלק מהצוואה ועוברים לבעלות אחרת מכוח ירושה. מה גם, שאין בצוואה כל התייחסות למקרקעין מסוג מירי, לפירותיהם ואף לא להקדש או לנאמנות. המנוח היה איש עסקים עשיר שהסתייע בעורך דין, ולוּ ביקש להקדיש נכסים או פירות היה עושה כן באופן בהיר ומפורש. קונסטרוקציה זו שפיתחו משיבים 5-4 אינה עולה אפוא בקנה אחד עם לשון הצוואה, ואף אינה מתיישבת עם הסכם העברת המקרקעין, עם מסמכי המכר או עם כל מסמך ממלכתי אחר. בתשובתו לערעור עו"ד אינדיג הצטרף לנימוקי הערעור. לאחר שהוגשו תשובות המשיבים הוא הגיש גם מענה מטעמו לתשובות אלה, וזאת חרף העובדה שלא ניתנה לו רשות לעשות כן. לעמדתו, הנחת היסוד כי הסכם העברת המקרקעין בא לאשר את הסכמתה והתחייבותה של אלמנת המנוח לקיים את כל הוראות צוואת המנוח כלשונן, היא שגויה. ההסכם מורה מפורשות כי היא הייתה מוכנה לקיים את הוראות הצוואה בקשר עם הכנסות הנכסים שבמקרקעין מסוג מירי רק בתנאים המפורטים בהסכם. במילים אחרות, היא הסכימה לקיים רק את הוראות הצוואה המקובלות עליה ובתנאים המפורטים בהסכם. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו על ידם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 וכך אמליץ לחבריי שנעשה. הערעור שלפנינו נסוב על שלושה מסמכים עיקריים: צוואת המנוח; הסכם העברת המקרקעין; וצו בית המשפט המנדטורי. אפתח בעיקרי שבהם – צוואת המנוח. בטרם יפורטו הדברים יצוין, כי נקודת המוצא בפרשנות צוואה היא כיבוד רצון המת (ע"א 1900/96‏ טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 825 (1999); ע"א 7631/12 אמסטר נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 26 (12.8.2015) (להלן: עניין אמסטר); בע"מ 6251/15 הופה נ' קסוטו, פסקה מ"א (7.8.2016)). בבואו של בית המשפט לפרש צוואה עליו ליתן את דעתו לאומד דעת המצווה, כפי שהוא משתמע מתוך לשון הצוואה, וככל שאינו משתמע מתוכה, מתוך הנסיבות (ע"א 490/99 הקדש מנחם ובלומה אטינגר קרן צדקה לזכרם על-ידי נאמני ההקדש נ' אבן טוב, פ"ד נז(5) 145, 156 (2003)‏; עניין אמסטר, פסקאות 34-27; אהרן ברק פרשנות במשפט – הצוואה 47 (2001)). בענייננו, עיון בלשון הצוואה מלמד כי המנוח ביקש בצוואתו כי כלל פירות נכסי עזבונו – לרבות פירותיהם והכנסותיהם של המקרקעין מסוג מירי מושא הערעור – יחולקו למוסדות שבחר בהתאם להוראותיו. במסגרת הצוואה, אשר נערכה כאמור ביום 8.8.1931, קבע המנוח שני סוגים של הוראות: הסוג הראשון – הוראות לעניין הזכויות בפירות נכסיו לאחר פטירתו; הסוג השני – הוראות לעניין הזכויות בנכסים עצמם לאחר פטירתו. כל אחד מסוגי ההוראות מצוי בחלק נפרד של הצוואה. סעיפים ג'-ד' לצוואה עוסקים בחלוקת פירות נכסי העיזבון. בהקשר זה הוראות הצוואה נחלקות גם הן לשני חלקים, אשר ההבחנה ביניהם מבוססת על מצבה של אשת המנוח לאחר פטירתו: החלק הראשון עוסק בחלוקת פירות נכסי העיזבון בהיות אשת המנוח בחיים; החלק השני עוסק בחלוקת פירות נכסי העיזבון לאחר מותה. החלק הראשון, שחל כאמור במקרה שבו אשת המנוח עודנה בחיים לאחר פטירת המנוח (כפי שקרה בפועל), קובע כך: "אני מצהיר ומצווה [...] שכל פרות והכנסות רכושי בנכסי דניידי ובנכסי דלא ניידי בכסף ו(מילה לא ברורה) כסף וכל אשר (מילה לא ברורה) לו רכוש במוחזק ובראוי שכבר רכשתי או שעתיד אני לרכוש בכל מקום שהוא ושישאר בתור רכוש שלי אחרי פטירתי שישמשו: 1. לתשלום כל החובות שאולי אשאר חייב לאחר פטירתי. 2. לסלוק דמי קבורתי וההוצאות הקשורות לכך. 3. לסלוק כל המסים המוטלים ואשר יוטלו על נכסי עזבוני. 4. להוצאות בדק חזוק עזבוני וקיומו. 5. לתשלום חמש עשרה (15) לא"י פעם אחת למנין אנשים מחברי חברת שונה הלכות בפתח תקוה שיסכימו ויקבלו בעד זה לבא יום יום משך שלשים הימים שלאחר פטירתי להתפלל ולאמר קדיש במנין בביתי שלש פעמים ליום. [...] 6. שעודף הפרות וההכנסות אחר סלוק החובות וההוצאות הנ"ל ואחרי נכוי סך שבעים וחמש (75) לא"י שנה שנה, וכן גם החסכונות שלי המופקדים בבנק בחשבון עובר ושב ימסרו לאשתי [...]. כל הכספים האחרים והפקדונות בבנקים ישמשו למטרות הכלליות של הצואה הזאת [...]. הסך שבעים וחמש לא"י יחולק וינתן: 25 לא"י לשנה לבית מחסה ליתומים הגדול דיסקין בירושלים 12.500 לא"י לשנה לבית מחסה ליתומות ווינגרטן בירושלים 37.500 לא"י לשנה למוסדות שיפורטו לקמן, לכולם או לחלק מהם לפי ראות עיני האפוטרופסים. [...] הערה: הסך הנ"ל של שבעים וחמש (75) לא"י יחולק באופן כמבואר לעיל רק בתנאי שהסכום אשר ישאר ויומסר לאשתי מפרות והכנסות רכושי יעלה לסך של לא פחות ממאה ועשרים (120) לא"י לשנה. [...]" (ההדגשות הוספו). המנוח ציווה אפוא כי בעת פטירתו, כלל פירות והכנסות עיזבונו יועברו לאשתו, למעט סך של 75 לירות א"י אשר ינוכו מדי שנה ויועברו למוסדות שצוינו, ובכללם למערערת 2, בהתאם לחלוקה שקבע. החלק השני, שחל כאמור לאחר לכתה לבית עולמה של האישה, קובע כי כלל הפירות וההכנסות מהרכוש לאחר סילוק כל החובות וההוצאות הנזכרות לעיל, יחולקו לרשימה ארוכה של מוסדות שצוינו בצוואה – בתי מחסה ליתומים ויתומות, תלמודי תורה שונים, בתי חולים שונים ועוד – בהתאם לחלוקה שנקבעה. בין המוסדות שציין המנוח נכללו גם המערערות ותלמוד תורה עץ-חיים. אלה הן אפוא ההוראות העוסקות בחלוקת פירות והכנסות העיזבון. לעומת אלה, סעיף ו' לצוואה מעגן את ההוראות העוסקות בזכויות בנכסי המנוח עצמם (להבדיל מפירותיהם והכנסותיהם). במסגרת סעיף זה הורה המנוח כך: "אני מצווה כמו כן [מילה לא ברורה] לאחר פטירתי מן העולם יעבור כל עזבוני בנכסי דלא ניידי ובנכסי דניידי בכסף ובשוה כסף במוחזק ובראוי, שרכשתי ושארכוש עד יום מותי בכל מקום שהוא, ושישאר בתור רכוש שלי אחרי פטירתי באופן רשמי ובספרי הממשלה וספרים ופנקסים אחרים בכל מקום שהם מצויים, לשמם להחזקתם ולרשותם של האפוטרופסים שיזכרו להלן, מבלי להשאיר או לותר שום זכות אחיזה או שליטה או רשות בכל העזבון או בחלק מה שהוא ממנו למי שהוא אחר חוץ מהאפוטרופסים שיזכרו להלן" (ההדגשות הוספו). בהמשך לכך הורה המנוח כי הנהלתו הרשמית של כל אחד משלושת המוסדות בהם נקב בצוואתו – בית מחסה ליתומים הגדול דיסקין בירושלים (מערערת 2), בית החולים שערי צדק (מערערת 1) ואגודת ישראל בירושלים – תמנה אפוטרופוס מטעמה, ואלה ינהלו את העיזבון ויגשימו את תנאי הצוואה. כפי שניתן לראות, לשון הצוואה לעניין העברת הנכסים לאפוטרופסים כוללנית, רחבה ובלתי מסויגת. על פי הצוואה, כל עזבונו של המנוח, במיטלטלין ובמקרקעין, בכסף ובשווה כסף, בכוח ובפועל, שנרכש ושטרם נרכש, ללא כל סייג, יעבור "לשמם להחזקתם ולרשותם" של האפוטרופסים שינהלו אותו בהתאם להוראות הצוואה. לשון זו אינה מותירה מקום לספק, כי המנוח הורה בצוואתו שגם זכויותיו במקרקעין מסוג מירי שבמוקד ענייננו, יועברו לאפוטרופסים, וכי פירותיהם יחולקו בהתאם להוראות סעיפים ג'-ד' לצוואה. זאת, אף שהמנוח לא ציין מפורשות את המקרקעין (כשם שלא ציין מפורשות נכסים אחרים שברשותו). בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענת המערערות כי הצוואה אינה מתייחסת למקרקעין דנן או אינה קובעת הוראות לגביהם. משהסרנו אבן נגף זו מהדרך, נפנה כעת להוראות הסכם העברת המקרקעין. הסכם זה, שנערך לאחר פטירת המנוח ביום 17.6.1932, נכרת כאמור בין האפוטרופסים שמונו על פי הצוואה לבין אלמנת המנוח. בהתאם להוראות ההסכם, האלמנה התחייבה להעביר למערערות את מלוא הזכויות במקרקעין בכפוף לכך שהמערערות ישכירו לה את כלל המבנים המצויים על המקרקעין לתקופה של 99 שנים בעבור 50 מיל (יחידת כסף בתקופת המנדט הבריטי, השווה לחלק ה-1,000 של הלירה הארץ ישראלית) לשנה, ובכפוף לקבלת תשלום נוסף מצד האפוטרופסים. עוד הסכימו הצדדים בהסכם זה על אופן חלוקת פירות הנכסים שנבנו במקרקעין. כפי שיבואר להלן, שילובן של הוראות הצוואה עם הוראות הסכם העברת המקרקעין אינו מותיר מקום לספק, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, שההסכם נועד לפתור את הקושי בו נתקלו האפוטרופסים ביישום הוראות הצוואה בכל הנוגע למקרקעין מסוג מירי, ואין בו כל רמז לכוונה להחריג את המקרקעין מושא הערעור מהוראות הצוואה לעניין חלוקת פירות הנכסים הניצבים בהם. זאת, גם לאחר פטירתה של האלמנה. כאמור, הצדדים אינם חלוקים על כך שבתקופת עריכת הצוואה ופטירת המנוח, הדין העות'מאני קבע כי לא ניתן היה להעביר בעלות במקרקעין מסוג מירי באמצעות צוואה. משמעות הדבר היא שחרף העובדה שהצוואה כללה כאמור גם הוראות לעניין הזכויות במקרקעין, הלכה למעשה לא היה לה כל תוקף לגביהם. על כן, משעה שאלמנת המנוח הייתה יורשתו היחידה של המנוח על פי דין, היא זו שהייתה זכאית לקבלם. קיום צוואת המנוח לעניין חלוקת פירות הנכסים שבמקרקעין הצריך אפוא את הסכמתה של האלמנה, אולם כעולה מלשון ההסכם, הסכמה זו הותנתה על ידה בתנאים מסוימים. מצב זה, בו לא ניתן היה להגשים את הוראות צוואת המנוח ככתבן וכלשונן, הוא שהביא את האפוטרופסים – האמונים על הגשמת הצוואה – להתקשר עם האלמנה בהסכם העברת המקרקעין. וכך צוינו הדברים מפורשות ברישת ההסכם: "[...] היות שהצוואה מכילה הוראות גם בנוגע להכנסות של נכסי דלא ניידי מירי ובהתאם לחוק אי אפשר לקיים את הצוואה בשלמותה בלי הסכמת היורשת היחידה על עזבון המירי [...], והיות שאלמנת המנוח [...] מוכנה לקיים את הצואה הנ"ל בנוגע להוראות הצואה בקשר עם הכנסות הנכסי דלא ניידי המירי של המנוח רק בתנאים ידועים המפורטים להלן, [...]" (ההדגשות הוספו). לשון מפורשת זו מוליכה בבירור למסקנה, כי הצדדים לא התכוונו להחריג את המקרקעין מהוראות הצוואה הנוגעות לחלוקת פירות הנכסים הניצבים עליהם. להיפך, הם התכוונו להוציא לפועל הוראות אלה, אשר בשל מגבלות הדין והתנגדות האלמנה לא ניתן היה לקיימן. מסקנה זו נתמכת גם בהוראות נוספות בהסכם העברת המקרקעין. במסגרת סעיף ו' להסכם זה הסכימו הצדדים כך: "ו. שני הצדדים מסכימים בזה שהכנסת העזבון הן של נכסי דלא ניידי המירי והן של הכסף המזומן ישולמו מדי שנה בשנה ולפי הסדר הדלקמן: 1. כל מסי הממשלה ושל הועד המקומי של מועצת פתח תקוה. 2. הסך של מאה ועשרים לא"י (120 לא"י) ליורשת לפי תנאי הצואה בתשלומים חדשיים של "10" לא"י לחדש. 3. כל התקונים הנחוצים שיעשו בהסכמת האפוטרופסים. 4. הסך של שבעים וחמשה לא"י (75 לא"י) לידי האפוטרופסים לפי תנאי הצואה. 5. העודף לסלוק ההלואות הנ"ל להון הקרן המזומן של העזבון לידי האפוטרופסים ואחרי סלוק כל ההלוואות הנ"ל לטובת היורשת במשך כל ימי חייה וכל זמן (מילה לא ברורה) על כב' בעלה" (ההדגשות הוספו). היינו, אופן החלוקה של פירות הנכסים שבמקרקעין הקבוע בסעיף זה הינו בסדר זה: תשלום מסים; 120 לירות לאלמנה; 75 לירות למוסדות הנקובים בצוואה; היתרה לאלמנה. זאת, בדומה לאופן חלוקת פירות נכסי העיזבון הקבוע בחלק הראשון לצוואה ולסכומים הנקובים בו (פסקה 23 לעיל). גם בכך יש כדי ללמד כי הסכם העברת המקרקעין לא בא להחריג את המקרקעין מהוראות הצוואה, אלא להיפך: להחיל עליהם את הוראות הצוואה, בשינויים המחויבים. מסקנה זו גם נתמכת בתוכנו של המסמך השלישי העיקרי מושא הדיון, היינו צו בית המשפט המנדטורי שניתן ביום 17.6.1932, המורה כך: “Ordered that the agreement between the parties ‘A.B.I’ conditions of which are agreed to be taken and read together with the will which is hereby confirmed. All parties appear and agree” (ההדגשה הוספה). הצו מורה אפוא מפורשות, כי את הוראות הסכם העברת המקרקעין שנחתם בין האפוטרופסים לבין אלמנת המנוח, יש לקרוא ביחד עם הוראות הצוואה. נוכח כל האמור, אף אין לקבל את טענת המערערות כי ההוראות הכלולות בהסכם העברת המקרקעין מתייחסות אך ורק לתקופה שבה תהיה האלמנה בין החיים וכי לאחר מכן המקרקעין נותרים בבעלותן המלאה ללא כל סייג. מלשון ההסכם הברורה עולה כי הוא נועד להגשים את הוראות הצוואה אשר יישומן ככתבן וכלשונן לא היה אפשרי. הדרך להגשים הוראות אלה הייתה לקבוע במסגרת ההסכם מעין תחליף לחלק הראשון של הצוואה העוסק בימי חייה של אלמנת המנוח – אותו חלק אשר הצריך עריכת התאמות נוכח מגבלות הדין ונוכח התנגדותה, וזאת מבלי לגרוע מחלקה השני של הצוואה – שממשיך לחול לאחר פטירתה. לא בכדי נקבע מפורשות כי יש לקרוא את הוראות הצוואה והסכם העברת המקרקעין ביחד. המסקנה לפיה הסכם העברת המקרקעין נועד להביא לקיום הוראות הצוואה, הן בחייה של אלמנת המנוח והן לאחר מותה, נתמכת גם בהתנהלותן של המערערות בפועל לאורך עשרות השנים. בית המשפט המחוזי קבע כקביעה עובדתית כי מוסדות עץ חיים ומספר מוסדות נוספים קיבלו לפחות החל משנת 1986 – שנים ארוכות לאחר פטירת אלמנת המנוח – כספים מהמערערות (באמצעות עו"ד אינדיג) מדי שנה, בחלוקה שמקורה בצוואת המנוח. בית המשפט גם קבע כי מקורם של הכספים בפירות נכסי המקרקעין. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, התנהלות עקבית שכזו לאורך שנים יש בה כדי ללמד כי כך הבינו הצדדים את החיובים המשפטיים הנובעים מהמסמכים הנזכרים. זאת, אף בשים לב לכך שמדובר בגופים שבמוקד עיסוקם עשייה ציבורית וגמילות חסדים. בדומה לכך, גם בעובדה שהמערערות ביקשו מעו"ד אינדיג לשמור את כספי יתר המוסדות בנאמנות לאחר הפסקת התשלומים יש כדי לחזק את המסקנה האמורה. התנהלות זו מעידה כי המערערות לא היו משוכנעות כי הכספים שייכים להן, ולא שוכנעתי אני כי הדבר נעשה מתוך "מידת אחריות וקפדנות" מצדן. במסגרת זו יצוין, כי אין זה משנה איזה תפקיד מילא עו"ד אינדיג, כמנהל עזבונו של המנוח או כבא-כוחן של המערערות. כך או כך, הוא זה שניהל את הנכסים. טענת המערערות, כי אין כל תימוכין לקביעה כי אכן בוצעה חלוקה של כספים לאורך עשרות שנים, והגם שבוצעה חלוקה בפועל הדבר לא נעשה באופן סדיר ורציף, אינה יכולה לשנות מן המסקנה האמורה. ראשית מדובר בקביעה עובדתית שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בה כאשר אין זה מתפקידה לבחון את הדברים מחדש (ראו למשל לאחרונה: ע"א 7496/21 ‏ליאב יזמות וניהול פרויקטים בע"מ נ' י.מ האחים שמואלי בע"מ, פסקה 28 (3.1.2022); ע"א 8422/19 ברויאר נ' עמותת חברת קדישא גחש"א ראשון לציון, פסקה 14 (11.1.2021); ע"א 6301/21 ‏בוארון נ' עו"ד אייל כהן בתפקידו כמנהל מיוחד, פסקה 8 (8.11.2021)). שנית, גם לגופו של עניין אין ממש בטענה זו. קביעה זו, כמו גם יתר הקביעות לעניין חלוקת הכספים, נשענה על תשובתו של עו"ד אינדיג מיום 28.2.2021 לבקשת המנהל המיוחד בה צוינו הדברים ברחל בתך הקטנה (עמוד 10 לתשובה), כמו גם על הדברים שמסר בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 19.7.2021 (עמודים 22-21, שלא נסתרו על ידי בא-כוח המערערות באותו דיון). כאמור, המערערות טוענות עוד כי מהסכם העברת המקרקעין וממסמך נוסף המצוי בידיהן, עולה כי המנוח התכוון להעביר את המקרקעין מסוג מירי במתנה על שמן עוד בחייו. משכך, הצוואה עליה חתם המנוח לצד מהלך זה של העברת המקרקעין, אינה עוסקת במקרקעין שאותם ביקש להעביר בחייו למערערות וממילא גם לא בפירותיהם. אכן, בהסכם העברת המקרקעין מצוין כי "המנוח נתן הוראות וחתם עוד בחייו על כח הרשאה להעביר את הנכסי דלא ניידי המירי שלו בתורת מתנה על שם [המערערות]...". ברם, בהמשך לדברים אלה הצהירו הצדדים כי "לרגל פטירתו בלתי אפשר היה להעביר את הרכוש הנ"ל על שם [המערערות]...". על כן בשל פטירתו ומתוך רצון לקיים את "כח ההרשאה" שנתן המנוח, הסכימה האלמנה לתת למערערות "את כל הרכוש הנכסי דלא ניידי מירי שהיה רשום על שם המנוח..." במקום לאפוטרופסים כפי שנקבע בצוואה. זאת בכפוף לכך שגם הוראות הצוואה תקוימנה כלשונן. הדבר נלמד מפורשות מהוראות הסכם העברת המקרקעין. כך, לאחר תיאור המניעות בקיום התחייבות המנוח בשל פטירתו, צוין כאמור בפתיחת ההסכם כי תכליתו למלא אחר הוראות הצוואה בקשר להכנסות המקרקעין מסוג מירי של המנוח בכפוף לתנאים המפורטים בהסכם גופו. או אז הסכימה האלמנה להעברה של המקרקעין שהיו שלה ובבעלותה הבלעדית מכוח ירושה למערערות. נאמנה לחפצה לקיים את רצון המנוח להעברת המקרקעין למערערות, שקיומו נמנע עקב פטירתו, ומתוך שאיפה לקיים גם את רצונו האחרון כפי שבא לידי ביטוי בצוואה, ובהסכמת המערערות, הוצהר והוסכם האמור בסעיף ו' להסכם כמפורט (בפסקה 31) לעיל. רוצה לומר, הוראות הצוואה של המנוח בנוגע להכנסות המקרקעין מסוג מירי, בהסכמת המערערות, הפכו להיות תנאי להעברת המקרקעין לידיהן. מאחר שהוראות הצוואה של המנוח בנוגע להכנסות מנכסים אלה תקפות גם לאחר מות האלמנה, יש לדחות את ניסיונן של המערערות להתנער מקיומו של התנאי לאחר מותה. לסיכום, יש לומר כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי משלושת המסמכים המצויים במוקד הערעור שלפנינו – צוואת המנוח, הסכם העברת המקרקעין וצו בית המשפט המנדטורי – עולה כי ההסכם נעשה גם לצורך הוצאת הצוואה לפועל בהתאם לרצון המנוח. לא הייתה כל כוונה להחריג את המקרקעין מהוראות הצוואה, לרבות מההוראות הנוגעות לחלוקת פירות העיזבון לאחר פטירת אלמנתו של המנוח. מכוח הסכמות אלה אף המשיכו המערערות להעביר לידי המוסדות שנזכרו בצוואה, לרבות העמותה, כספים מדי שנה ולא הייתה כל הצדקה לחדול מכך. בהתאם לאמור מתייתר הצורך לדון בעניין קיומו של הקדש ציבורי אשר העמותה זכאית ליהנות מפירותיו. סוגיה זו מעוררת לא מעט שאלות שאין מקום להידרש להן במסגרת זו, כגון תחולתו של חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 על המקרה דנן; התקיימותם של התנאים להצהרה על קיום הקדש לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות (והשוו: ע"א 6613/06 נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון ע"י המנהל הרב שלמה שלוש נ' כמוס, פסקה 10 (16.6.2008)); תחולתה של פקודת ההקדשות לצרכי צדקה אשר קדמה לחוק הנאמנות, ובכלל זה סעיף 37 לאותה פקודה על המקרה; היחס בין שתי הוראות החקיקה (וראו: ע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל, פסקה 18 (23.10.2012); ע"א 5533/98 אגודת ישיבת השרון הרצליה-רמת השרון נ' סגל, פ"ד נד(4) 538, 550 (2000)); והאפשרות ליצור הקדש על מקרקעין מסוג מירי במסגרת צוואה. די במתווה ההסכמי הקיים בין הצדדים להוביל למסקנה שהעמותה זכאית לקבלת פירות העיזבון. פרפראות בטרם סיום אתייחס בקצרה לשתי טענות נוספות שהעלו המערערות בערעורן. לטענת המערערות, שגה בית המשפט בכך שקיבל את טענות המנהל המיוחד, שעה שבקשתו כלל לא הוגשה נגד המערערות אלא נגד עו"ד אינדיג תוך הצגתו כמנהל עיזבון המנוח באופן מוטעה. טענה זו דינה להידחות. משעה שהמערערות קיבלו את יומן בבית המשפט – הגישו תשובה לבקשת המנהל המיוחד והשמיעו את טענותיהן בדיון, לא מצאתי כי יש בעובדה שהבקשה הוגשה תחילה נגד עו"ד אינדיג כדי להצדיק הימנעות מבירור הטענות לגופן. כמו כן לא מצאתי לשעות לטענת המערערות כי לא היה מקום ליתן את פסק הדין במסגרת של בקשה למתן הוראות, מבלי שניתנה לצדדים האפשרות להגיש סיכומים בכתב ומבלי שהתקבלה עמדה כתובה מצד גורמים ממלכתיים שנטלו חלק בדיון. ראשית, באשר למסגרת הדיונית בה ניתן פסק הדין. מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי בירור הסוגיה נדרש לצורך מתן הוראות למנהל המיוחד לשם ביצוע תפקידו ביעילות; כי בירור המחלוקת לא היה כרוך בבירור עובדתי מורכב; וכי לא היה בכך כדי לגרום לעיוות דין או כדי לפגוע בזכויות מהותיות של המערערות (ע"א 3284/19 ‏שיף הזנפרץ נאמנים (2004) בע"מ נ' בר, פסקה 16 (31.1.2021); ע"א 3069/17 משרד החינוך נ' עמותת גני חב"ד צפת (בפירוק), פסקאות 29-28 (29.10.2017); רע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר כהן, בתפקידו כמפרק זמני, פסקה 6 (2.9.2009)). בנסיבות אלה, דינה של טענה זו להידחות. שנית, אף שלא התקבלה עמדה כתובה מצד רשם ההקדשות ורשם העמותות, עמדתם נשמעה, תוך הסתייגות מסוימת, במסגרת הדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 19.7.2021. מה גם, שבמסגרת הערעור שלפנינו טוענים אותם גורמים כי דינו להידחות. על כן, גם דינה של טענה זו להידחות. לסיכום, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור ונחייב את המערערות לשאת בהוצאות המנהל המיוחד בסך של 10,000 ש"ח; ובהוצאות משיבים 5-4 יחדיו בסך של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ש' שוחט: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏י"ג באדר א התשפ"ב (‏14.2.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21061780_N06.docx הב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1