בבית המשפט העליון
עע"א 7440/97
(רע"ב 6172/97)
בפני: כבוד
השופט י' זמיר
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט י' אנגלרד
המבקשת: מדינת
ישראל
נגד
המשיב: אבי
גולן
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
בתל-אביב-יפו
מיום 8.10.97 בתיק ע"ש
1911/97
שניתנה על ידי כבוד השופט א' בייזר
תאריך
הישיבה: ה' בכסלו תשנ"ח (4.12.97)
בשם
המבקשת: עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס
בשם
המשיב: עו"ד אריאל
עטרי
פסק-דין
השופט י' זמיר:
1. האם אסיר שהוא עיוור זכאי להכניס לבית הסוהר
כלב נחייה שישמש אותו בתוך בית הסוהר? בית המשפט המחוזי החליט בחיוב. המדינה ביקשה
לערער על החלטה זאת.
החלטנו לתת רשות לערער ובהסכמת הצדדים לדון
בבקשה כאילו היא ערעור.
2. המשיב, כבן ארבעים וחמש, התעוור בשנת 1980.
בסוף שנת 1994 קיבל, לראשונה, כלב נחייה. הכלב שימש אותו במשך שנתיים. בחודש
נובמבר 1996 הורשע בבית המשפט המחוזי, בגין מעשים מגונים בכוח, דינו נגזר לשבע
שנות מאסר והוא נכלא בבית הסוהר מעשיהו. מאז, זה שנה לערך, הוא מתהלך בבית הסוהר
בעזרת מקל נחייה ומסתייע בחבריו למאסר.
3. בחודש יולי 1997 הגיש המשיב בקשה לשירות בתי
הסוהר, שיתיר לו להכניס לבית הסוהר את כלב הנחייה שלו. נציב השירות סירב. המשיב
הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' בייזר) ציין
כי המשיב הסתייע בכלב נחייה במשך חמש שנים, וכי אין הוא רגיל להתהלך בעזרת מקל
נחייה. אולם בעת הדיון בפנינו התברר כי המשיב הסתייע בכלב נחייה רק במשך שנתיים,
וכי קודם לכן, במשך ארבע עשרה שנים לערך, התהלך ללא כלב נחייה.
בית המשפט הורה בהחלטתו כי
שירות בתי הסוהר יכניס לבית הסוהר את כלב הנחייה ששימש את המשיב לפני שנאסר. אולם,
כפי שהתברר לנו במהלך הדיון, כלב זה נלקח מן המשיב, שעה שנאסר, ונמסר לעיוור אחר.
כעת אין אפשרות מעשית לקחת את הכלב מאותו עיוור ולהחזירו למשיב.
אף-על-פי כן, אין באלה בלבד כדי לערער את
ההחלטה של בית המשפט המחוזי. ההחלטה של בית המשפט התבססה בעיקר, לא על הנסיבות
האישיות של המשיב, אלא על החוק. בית המשפט פסק כי חוק איסור הפליית עיוורים
המלווים בכלבי נחייה, התשנ"ג1993-, מקנה למשיב זכות להחזיק כלב נחייה בבית
הסוהר.
וזאת השאלה הראשונה הצריכה הכרעה בערעור זה:
האם כך קובע החוק?
4. חוק איסור הפליית עיוורים המלווים בכלבי
נחייה, התשנ"ג1993-, קובע בסעיף 3(א) כך:
"לא
תוגבל זכותו של עיוור להיכנס למקום ציבורי ולהשתמש בכל מתקן המצוי בו, ולא תוגבל
זכותו להשתמש בתחבורה ציבורית, בשל היותו מלווה בכלב נחייה".
סעיף 1 לחוק מגדיר "מקום ציבורי"
לאמור:
"כל
מקום הפתוח לקהל הרחב, לרבות משרדי הממשלה והשלטון המקומי, בתי מלון, אכסניות,
מתקני קמפינג, מסעדות, בתי קפה, תיאטרון, קולנוע, אולמות ומתקני ספורט".
בית סוהר אינו נמנה על המקומות המפורטים
בהגדרה. אמנם ההגדרה באה לרבות ולא למצות. לפיכך אפשר שגם מקום אחר, אשר אינו נמנה
עם המקומות המפורטים בהגדרה, יחשב מקום ציבורי. עם זאת, פירוט המקומות בהגדרה נותן
תמונה כללית על סוג המקומות שהיו לנגד עיני המחוקק. כל המקומות האלה פתוחים לכל
אדם לבוא ולצאת כרצונו, לצורך שהות קצרה, ולא לצורך מגורים במשך שנים. האם בית
סוהר נמנה על סוג זה של מקומות? וגם אם נתעלם לחלוטין מפירוט המקומות, "מקום
ציבורי" חייב להיות, על פי ההגדרה, "מקום הפתוח לקהל הרחב". וכי יש
מקום סגור יותר מבית סוהר? אכן, בהתחשב בתכלית החוק, יש מקום לפרשנות מרחיבה. אולם
גם לפרשנות מרחיבה יש גבול. פרשנות האומרת כי בית סוהר הוא מקום פתוח לקהל הרחב
עוברת את הגבול.
5. אף כי למשיב אין זכות כעיוור מכוח חוק זה,
אפשר שתהיה לו זכות מכוח דין אחר. אין דין כזה. אולם האם אין למשיב זכות כאסיר
מכוח הדין החל על ניהול בתי הסוהר? תקנה 91 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח1978-,
קובעת כדלקמן:
"לא
יחזיק אדם בבית סוהר בעלי חיים אלא לפי היתר מאת הנציב ובהתאם לתנאי ההיתר".
הווי אומר, הכלל הרחב הוא שאין לאסיר זכות
להחזיק בעל חיים, לרבות כלב, בבית הסוהר. כלל זה, על פניו, הינו סביר. מכל מקום,
לא הועלתה נגד הכלל כל טענה. אך הכלל אינו נוקשה, וטוב שאינו נוקשה, אלא הוא משאיר
פתח לחריג: נציב בתי הסוהר רשאי, לפי שיקול דעתו, להתיר החזקת בעל חיים בבית
הסוהר.
במקרה שלפנינו סירב הנציב, לפי שיקול דעתו,
לתת היתר למשיב להחזיק עמו כלב נחייה. האם יש מקום לבית המשפט להתערב בשיקול הדעת
של הנציב במקרה זה?
6. הלכה פסוקה היא שבית המשפט נמנע מלהתערב
בשיקול הדעת של רשות מינהלית, יהיה זה שירות בתי הסוהר או רשות אחרת, אלא אם הרשות
הפעילה את שיקול הדעת שלא כהלכה. וכך אמרתי לעניין זה בעע"א 7488/95, 1076,
6944/96, 4848 מדינת ישראל נ' קונטאר ואח', פ"ד נ(4) 492, 504:
"שיקול
הדעת בעניין הצורך בהטלת מגבלות על אסירים ובענין מהות המגבלות, מופקד לפי חוק
בידי שב"ס: האחריות לשמירת הסדר והבטחון מוטלת עליו, ולפיכך גם הסמכות הנדרשת
לצורך זה מוקנית לו. לו ולא לבית המשפט. בית המשפט לא הופקד על הפעלת הסמכות,
כאילו הוא עומד במקום שב"ס, אלא רק על ביקורת ההפעלה, כדי לברר אם הסמכות
הופעלה במקרה זה או אחר לפי הכללים החלים על הפעלת סמכויות מינהליות".
והנשיא ברק אמר לאחרונה ברע"ב 2529/97 מדינת
ישראל נ' אוזן (טרם פורסם) (פיסקה 4):
"האחריות
על ניהול בית הסוהר מוטלת על נציב בתי הסוהר. בית המשפט אינו מנהל את בתי הסוהר.
הביקורת השיפוטית היא ביקורת חוקיות החלטת הנציב. בית המשפט אינו שואל עצמו כיצד
היה הוא - אילו הוטל עליו תפקיד הנציב - נוהג בעניין. בית המשפט שואל עצמו אם
החלטת הנציב היא סבירה".
7. מבחן הסבירות חל על נציב בתי הסוהר, לצד
מבחנים אחרים המסדירים את שיקול הדעת המינהלי, כמו מבחן הענייניות ומבחן המידתיות,
כשם שהוא חל על כל רשות מינהלית. ראו, לדוגמה, עע"א 4463/94 גולן נ' שירות
בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136, 153. עם זאת, קיים הבדל בין רשות מינהלית רגילה
המוסמכת, למשל, לתת או לבטל רשיון או מענק, לבין נציב בתי הסוהר או מנהל בית סוהר.
ההבדל קיים, קודם כל, במהות ובהיקף של הסמכות.
הסמכות לנהל בית סוהר מקנה בידי הנציב, או
בידי מנהל בית הסוהר, שליטה על חיי האסיר כל יום כל שעה, מבוקר עד בוקר, בכל אשר
יעשה, בתנאי חיים קשים המחייבים משמעת חמורה. אין אדם שכפוף ותלוי ברשות מינהלית
לשבט או לחסד כמו אסיר. ואין רשות שמכתיבה אורחות חיים לאדם כמו שירות בתי הסוהר.
לרשות מינהלית רגילה יש סמכות נקודתית, לעניין מסויים בתנאים מסויימים, ואילו
לנציב בתי הסוהר או למנהל בית סוהר יש סמכות גורפת ונמשכת. ניהול בית סוהר הוא
תפקיד מורכב מאד. כשם שהוא דורש עוצמה רבה, כך הוא מחייב גם רגישות רבה. הוא דורש
שמירה על הסדר והבטחון, ועם זאת הוא מחייב שמירה על כבוד האדם, ומעבר לכך אף הכנה
של האסיר לחיים תקינים בחברה לאחר בית הסוהר. הסמכות של שירות בתי הסוהר אינה
דומה, מבחינת המהות וההיקף, לסמכות מינהלית רגילה.
ההבדל במהות ובהיקף של הסמכות צריך להתבטא גם
במהות ובהיקף של הביקורת השיפוטית על הפעלת הסמכות. כמו בהפעלת הסמכות, כך גם
בהפעלת הביקורת השיפוטית על הסמכות, נדרשים איזון ורגישות יותר מן הרגיל. מצד אחד,
בגלל התלות הגדולה של אסירים בסוהרים, ומחמת החשש מפני שימוש לרעה בכוח שבידי
הסוהרים, כוח שמופעל מאחורי חומות גבוהות, יש צורך כפול ומכופל בביקורת של בית
המשפט על שירות בתי הסוהר. אכן, בית המשפט הוא אשר שלח את האסירים אל בין החומות;
אך עכשיו, שהחומות סוגרות עליהם, בית המשפט הוא אביהם של אסירים. פקודת בתי הסוהר
[נוסח חדש], התשל"ב1971-, מקנה (בסעיף 62א) רשות לכל אסיר להגיש עתירה לבית
המשפט "בכל עניין הנוגע למאסרו". הלכה למעשה, אלפי עתירות כאלה מוגשות
מדי שנה לבתי המשפט. בשנת 1996, לדוגמה, הוגשו למעלה מ4,000- עתירות אסירים אל בתי
המשפט המחוזיים ברחבי הארץ. בתי המשפט מטים אוזן לאסירים מתוך רצון לעזור להם ככל
שהעניין מוצדק.
אולם, מצד שני, בתי המשפט צריכים להיזהר מפני
מעורבות יתר בניהול בתי הסוהר. בניהול בית סוהר, יותר מאשר בהפעלת סמכויות אחרות,
דבר קשור לדבר, אסיר מתחכך באסיר, והחלטה במקרה אחד, תוך סטיה מן הכלל, עלולה
להשליך על מקרים רבים. אכן, בית המשפט אינו רואה לפניו אלא אסיר אחד בעניין אחד,
והוא חייב לשקול עניין זה, לא רק מן הבחינה המשפטית, אלא גם מן הבחינה האנושית. עם
זאת, בית המשפט, כשהוא מקבל החלטה נקודתית, חייב לבחון גם את התמונה הכללית, ככל
שהוא יכול, ולשקול את ההשלכות הצפויות של ההחלטה במקרים אחרים. על בית המשפט למצוא
את האיזון הראוי בין עניינו של האסיר, ששירות בתי הסוהר יפעל לפי הדין, ולעתים אף
לפנים משורת הדין, לבין עניין הציבור בניהול תקין של בית הסוהר.
מהות הסמכות המינהלית משפיעה תמיד על היקף
הביקורת השיפוטית. אמנם כללי הביקורת אינם משתנים מסמכות לסמכות: כל סמכות צריכה
להיות מופעלת כדי לשרת את תכלית החוק, על יסוד שיקולים ענייניים, באופן סביר
ובמידה הנדרשת. אולם תוכן הכללים משתנה מסמכות לסמכות. ולא רק תכלית החוק
והשיקולים הענייניים משתנים לפי מהות הסמכות, אלא גם מתחם הסבירות שבית המשפט מניח
לשיקול הדעת של הרשות המוסמכת. מתחם הסבירות עשוי להיות, לפי מהות הסמכות, רחב או
צר. מהות הסמכות של ניהול בית סוהר, משום שהיא מורכבת כל כך, מחייבת את בית המשפט
בזהירות רבה, שלא יצמצם את מתחם הסבירות של שירות בתי הסוהר באופן שימנע ניהול
תקין של בית הסוהר.
8. במסגרת השיקולים הענייניים שעל שירות בתי
הסוהר לקחת בחשבון, שעה שהוא דן בבקשה של אסיר, בולטות זכויות האדם של האסיר.
זכויות האדם של האסיר, להבדיל מחפצים אישיים שהוא נאלץ להשאיר מאחור, נכנסות עם
האסיר אל תאו בבית הסוהר, ככל שלא נשללו על ידי החוק, ושירות בתי הסוהר חייב לקיים
ולכבד אותן. וכך אמר השופט אלון בבג"ץ 337/84 הוקמה נ' שר הפנים,
פ"ד לח(2) 826, 832:
"כלל
גדול בידינו, כי כל זכות מזכויות האדם באשר הוא אדם שמורה לו, גם כאשר נתון הוא
במעצר או במאסר, ואין בעובדת המאסר בלבד כדי לשלול הימנו זכות כלשהי, אלא כאשר
הדבר מחוייב ונובע מעצם שלילת חופש התנועה הימנו, או כאשר מצויה על כך הוראה
מפורשת בדין".
ואפילו חופש התנועה של האסיר לא נשלל לחלוטין,
שכן עדיין יש לו זכות, מוגבלת ככל שתהיה, לתנועה בתוך בית הסוהר. מנהל בית הסוהר
אינו רשאי לשלול מאסיר את הזכות המוקנית לאסירים אחרים לנוע באגף בו הוא כלוא,
לטייל בחצר בזמן שהוקצה לכך או לצאת לחופשה, אלא אם יש לו טעם טוב לשלול זכות זאת.
כדברי השופט ברק בבג"ץ 546-540/84 יוסף ואח' נ' מנהל בתי הסוהר המרכזי
ביהודה ושומרון, פ"ד מ(1) 567, 573: "חדר האסיר אסור לו שייהפך
לכלוב".
אסיר שהוא עיוור, זכותו לחופש תנועה, ככל שהיא
קיימת בבית הסוהר, אינה נופלת מזכותו של אסיר שאינו עיוור. ולא זו בלבד. אפשר
שמימוש הזכות של אסיר שהוא עיוור, אם זכות לחופש תנועה ואם זכות אחרת, יחייב את
מנהל בית הסוהר להסדר מיוחד, ואפילו להוצאה כספית, שכן אחרת הזכות תיעשה פלסתר.
אכן, המימוש של זכויות יסוד עשוי לעלות בכסף, אך חברה המחשיבה את זכויות היסוד
צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר עבור מימוש הזכויות. ראו בג"ץ 4541/94 מילר
נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94, 113, 144; עע"א 4463/94, לעיל פיסקה
7, בעמ' 170.
עיוורים, כמו נכים אחרים, זכאים להתחשבות
מיוחדת במימוש זכויות היסוד שלהם, ובכלל זה לתשלום מחיר מיוחד מצד החברה. וכך ביטא
זאת הנשיא ברק בבג"ץ 7081/93 שחר בוצר נ' המועצה המקומית
"מכבים-רעות" ואח', פ"ד נ(1) 19, 27:
"הבטחת
שיוויון ההזדמנויות לנכה עולה כסף. חברה האמונה על ברכי כבוד האדם, החירות
והשיוויון מוכנה לשלם את המחיר הנדרש".
מכאן ברור כי שירות בתי הסוהר, אף שיש לו
שיקול דעת בדבר, חייב לתת ביד אסיר שהוא עיוור מקל נחייה, אף שאין הוא נותן מקל
בידי אסירים אחרים. יש נסיבות בהן סמכות רשות, הכרוכה בשיקול דעת, נעשית סמכות
חובה. כך גם לגבי הכנסת כלב נחייה לבית הסוהר. אכן, תקנה 91 לתקנות בתי הסוהר
קובעת כי הכנסת בעל חיים לבית סוהר צריכה היתר וכי מתן ההיתר מסור לשיקול הדעת של
נציב בתי הסוהר. אולם אפשר שהנסיבות יחייבו את הנציב לתת לאסיר שהוא עיוור רשות
להכניס לתאו כלב נחייה, אף שאין הוא מוכן לתת לאסירים אחרים רשות להחזיק בתאם חיית
מחמד. ההחלטה הראויה תלוייה בכל מקרה באיזון הראוי בין השיקולים הענייניים באותו
מקרה. בלשונו של השופט מצא בעע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר,
פ"ד נ(4) 136, 155-154:
"בקביעת
היקף ההגנה הניתנת לזכויות האדם של אסיר מובאים בחשבון, מעבר לשיקולים הכרוכים
באינטרסים כלליים או מיוחדים אחרים, גם שיקולים הכרוכים במאסר ובחובות המוטלות על
שירות בתי הסוהר: צורכי השמירה על כלל האסירים; קיום הסדר והמשמעת בבתי הסוהר;
השמירה על זכויותיהם ושלומם של אסירים אחרים; צורכי חינוכם ושיקומם של האסירים;
וכן שמירת שלומם והגנת זכויותיהם של אנשי סגל וסוהרים המופקדים על ניהול בתי
הסוהר, ושמירה על שלום האסירים הכלואים בהם. היקף ההגנה לזכות האדם של אסיר נגזר
מן האיזון המתחייב בין הזכות לבין אינטרסים אחרים, של הפרט או של הציבור, שבנסיבות
העניין יש להתחשב בהם".
ברוח זאת שקל בית המשפט, לדוגמה, את שאלת
הזכות של אסירים בטחוניים לקיים קשר טלפוני אל מחוץ לבית הסוהר כנגד הסיכון
הבטחוני הכרוך בקשר כזה. בית המשפט אמר בעע"א 1076/95 מדינת ישראל נ'
קונטאר ואח', לעיל פיסקה 6, בעמ' 504 שאפשר "כי במקרה מסויים השיקולים
ההומניים, אם הם ברורים וחזקים, יתגברו גם על סיכון בטחוני, אם הוא מסופק
וקלוש".
מהו, אם כן, האיזון הראוי בנסיבות של המקרה
שלפנינו?
9. נציב בתי הסוהר דחה את בקשת המשיב להחזיק בכלב
נחייה, וביקש לערער על ההחלטה של בית המשפט המחוזי שנענתה לבקשה זאת, משום שלדעתו
מאזן השיקולים הענייניים נוטה, בנסיבות המקרה, נגד המשיב.
הנציב הצביע, קודם כל, על הקשיים והבעיות
שייגרמו לשירות בתי הסוהר אם בקשת המשיב תיענה. הוא מציין כי בקשת המשיב הועברה
לקבלת חוות דעת אל ראש ענף רפואה כללית בשירות בתי הסוהר. ראש הענף הביע התנגדות
לבקשה. הטעמים להתנגדות היו, שבעלי חיים מעבירים מחלות מדבקות וטפילים שונים לבני
אדם; שהכנסת בעלי חיים לתא בו שוהים מספר אסירים תפגע באיכות החיים של האסירים;
ושאין בבית הסוהר מזון לבעלי חיים, קשה לספק צרכים אחרים של כלב ואין פיקוח
וטרינרי כנדרש. בקיצור, אמר הנציב, שירות בתי הסוהר אינו ערוך לטפל בכלב.
כל אלה הם שיקולים ענייניים ויש להם משקל של
ממש. עם זאת, אלה הם קשיים, שאם הם מוגבלים לאסיר אחד או למספר קטן של אסירים,
הנזקקים לכלב נחייה, שירות בתי הסוהר מסוגל להתמודד עמם בלי שיהיה בכך כדי לשבש
באופן ממשי את הניהול התקין של בתי הסוהר. כמו כן, סביר שניתן למצוא אסירים שיהיו
מוכנים להתגורר בתא בו מתגורר גם אסיר שהוא עיוור ועמו כלב נחייה. ואמנם המשיב
הציג בפני בית המשפט מכתב חתום בידי עשרים אסירים הכלואים עמו באותו אגף, שהביעו
הסכמה לחלוק תא עם המשיב גם אם יוכנס לתא כלב נחייה.
אכן, יכולות להיות נסיבות בהן קשיים אלה של
שירות בתי הסוהר מתגמדים נוכח מצוקה של אסיר. בנסיבות כאלה יתכן כי משקל הזכות
המוקנית לאסיר, והשיקולים ההומניים התומכים בבקשת האסיר, יגבר באופן ברור על משקל
הקשיים הכספיים והארגוניים, עליהם מתבססת עמדת השירות, ויכריע את הכף לטובת האסיר.
10. לפיכך שאלה חשובה היא מה משקל השיקולים התומכים
בבקשה המשיב בנסיבות המקרה. הנציב מציין כי "המקומות היחידים אליהם נדרש
המשיב ללכת, ביניהם בית הכנסת, חדר האוכל והחצר, בה רשאים האסירים להסתובב, קרובים
מאד לתאו של המשיב ומוכרים לו". במצב זה הצורך של המשיב בכלב נחייה אינו
גדול. זאת ועוד. המשיב חי כעיוור במשך ארבע-עשרה שנים ללא כלב נחייה, עד שקיבל כלב
נחייה אשר שימש אותו במשך שנתיים, ומאז נכלא הוא נמצא כבר שנה ללא כלב. כיום אין
אפשרות מעשית להחזיר לו את כלבו שנמסר לעיוור אחר. אם יורשה לו עכשיו להחזיק כלב
נחייה, יהיה עליו לקבל כלב חדש ולעבור תקופת הדרכה של שבועות אחדים לצורך שימוש
בכלב, שספק אם היא אפשרית בתוך בית הסוהר.
בישראל פועלים שני מרכזים להכשרת כלבי נחייה
לעיוורים. המשיב קיבל את כלב הנחייה שלו, לפני שלוש שנים לערך, מאחד המרכזים:
עיניים מנחות לעיוור בישראל. מנהל ההדרכה במרכז זה, מר י' לנקרי, נתבקש לחוות דעתו
לקראת המשפט על הצורך של המשיב בכלב נחייה, ועל האפשרות לספק למשיב כלב חדש, אם תינתן
לו רשות להחזיק בכלב. לצורך זה ביקר מר לנקרי בבית הסוהר בו המשיב כלוא, שוחח עם
המשיב ועם אחרים, והציג את מסקנותיו במכתב (מיום 2.12.97) כדלקמן:
"א.
מאחר וכלבו הקודם של אבי [הוא המשיב] נמסר למשפחה מאמצת אין ביכולתו של
ביה"ס להחזירו לאבי גולן. על כן מדובר על הדרכתו עם כלב נחייה חדש.
ב.
לאחר בדיקות נחיצות הכלב לאבי גולן אני מגיע למסקנה כי בשלב זה אין הצדקה להדרכה
חוזרת מהטעמים הנ"ל:
1. מרחק ההליכה שנדרש מאבי
בין כותלי הכלא הינו מוגדר מאד, קצר ואינו מצדיק שימוש בכלב נחייה.
2. סדר יומו קבוע
ומוגדר ואינו מגיע למינימום הדרוש בו כלב נחייה יוכל למצות את יכולתו ובכך להקנות
למר גולן איכויות בכל הקשור לניידות ואוריינטציה.
3. הטיפול בכלב דורש
סביבה אוהדת וידידותית ואני מסופק אם בשלב זה מר גולן נמצא בתנאים הכרחיים אלו.
...
לצערי,
בכל אחת מהנקודות שהזכרתי אינני מוצא הצדקה להכנסת כלב נחייה למתקן שהוא מוגדר
בעיקרו.
והיה
ותנאי כליאתו של מר גולן ישונו והוא יצא לעבודות חוץ, אשר מטבעם ידרשו ממנו ניידות
בתנאי עיר על כל מרכיביה נשמח לבדוק את בקשתו שנית".
11. המשיב טוען להפליה בהשוואה לאסירים אחרים.
אולם, כפי שנמסר לבית המשפט, במקרה אחד הוכנס כלב לבית הסוהר בהסתר ולא בהיתר,
וכשנתגלה הכלב, הוא הוצא אל מחוץ לבית הסוהר. במקרה אחר הסתנן כלב מעצמו לתוך בית
הסוהר, וכשנתגלה הוצא אף הוא אל מחוץ לבית הסוהר. נראה כי רק במקרה אחד מחזיק אסיר
בבעל חיים בהיתר. במקרה זה החליט בית המשפט המחוזי להתיר לאסיר עולם, הכלוא מזה
תשע שנים, כשהוא מוחזק בבידוד, להחזיק בתאו חתול. שירות בתי הסוהר לא ערער על
החלטה זאת, ואותו אסיר מחזיק בחתול, כפי שנפסק על ידי בית המשפט. אולם יש הבדל
ברור בין אותו מקרה לבין המקרה שלפנינו, ואין באותו מקרה כדי לחייב את נציב בתי
הסוהר להתיר החזקת כלב נחייה על ידי המשיב.
12. השאלה היא, אם בנסיבות אלה, ההחלטה של נציב בתי
הסוהר חורגת ממתחם הסבירות הראוי לניהול בית סוהר, עד כדי כך שבית המשפט יבטל
אותה, ויורה לנציב לתת היתר למשיב להחזיק בתאו כלב נחייה. לדעתי, התשובה שלילית.
בנסיבות המקרה, כפי שהן כיום, הצורך של המשיב בכלב נחייה, והתועלת האפשרית שהמשיב
יכול להפיק מכלב כזה, אינם שקולים כנגד הקשיים שייגרמו לשירות בתי הסוהר כתוצאה
מהחזקת הכלב.
עם זאת, יתכן שלאחר זמן יחול שינוי במצב,
כגון, שהמשיב יצא לעבודות חוץ. אם יחול שינוי כזה, יוכל המשיב להגיש לנציב בתי
הסוהר בקשה חדשה, והנציב ישקול אותה לאור השינוי שחל.
סוף דבר, ערעור המדינה מתקבל, וההחלטה של בית
המשפט המחוזי, נשוא הערעור, מתבטלת.
ש ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני
מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני
מסכים.
ש ו פ ט
לפיכך
הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט י' זמיר.
ניתן היום, ז' בטבת תשנ"ח (5.1.98).
ש
ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97061720.I05