איתן יוסף נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק בש"פ 617/13 בבית המשפט העליון בש"פ 617/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: איתן יוסף נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת הרשם ג' שני מיום 20.1.2013 פסק-דין לפניי ערעור על החלטת הרשם ג' שני (ע"פ 6021/11-ט') מיום 20.1.2013. עניינו של ההליך הנוכחי הוא במועד שמיעת ערעורו של המערער בתיק המרכזי. הערעור נקבע לשמיעה ליום 10.1.2013. לבקשת המערער נדחה מועד הדיון על ידי השופט י' דנציגר (ע"פ 6021/11-ז'). בהחלטתו קבע השופט כי "בשים לב לטעמים הנזכרים בתגובת המשיבה, יקבע הדיון בערעור לא יאוחר מיום 28.2.2012". בהתאם, יומן בית המשפט קבע את הערעור לדיון ליום 14.2.2013. בשלב זה הגיש המערער בקשה נוספת לדחיית מועד הדיון, במסגרתה ביקש דחייה של חודשיים, וזאת נוכח טענתו כי נדרש לו זמן נוסף נוכח היקף הראיות המצריך "עיון לימוד ממושכים יחסית". ביום 20.1.2013 ניתנה החלטת הרשם נושא ערעור זה. במסגרתה, קבע הרשם כי "לא ניתן להיעתר לבקשת הארכה". זאת, נוכח החלטתו של השופט י' דנציגר בנושא. בערעור, טוען המערער כי היה על בקשתו לדחיית מועד להיות מובאת בפני השופט י' דנציגר או שופט אחר של בית משפט זה, ושב ומבקש דחייה של מועד הדיון. לאחר שעיינתי בערעור ובהליכים הקודמים מצאתי כי דינו להדחות, מבלי להידרש לתגובת המשיבה. ככלל, בקשה לדחיית מועד דיון תובא להחלטתו של הרשם, וזאת, בחריגים מסוימים שעניינם בקשות דחייה המוגשות בסמיכות ליום הדיון עצמו. בהקשר זה, מקום בו מסורה אותה הסמכות לרשם ולשופט של בית המשפט, למן הראוי שיפעילה הרשם, אלא אם ישנם טעמים טובים לכך שההחלטה תינתן בידי שופט. זאת, מאחר שהטיפול בבקשה על ידי הרשם מאפשר ניהול יעיל יותר של משאבי בית המשפט, ומגביל את היקפן של הסוגיות הפרוצדוראליות המגיעות לשולחנם של שופטי בית המשפט לסוגיות המעוררות שאלה משמעותית בלבד (אשר ידונו במסגרת הערעור על החלטת הרשם). כמו כן, קביעת כללים ברורים לעניין חלוקה זו יוצרת גם שיוויון בין בעלי דין שונים, ומגנה במידה שווה על זכות הגישה לערכאות. בתוך כך, נקבע כי יש מקרים בהם יובילו שיקולי התועלת למסקנה שיש להעדיף החלטת שופט על פני החלטת רשם. כך הוא למשל המקרה בו נדרשת ההחלטה המצויה בסמכות הרשם באופן מיידי, לשם הכרעה בסוגיות אחרות בתיק, או מקום בו מדובר בהחלטות המתקבלות במהלך חיי התיק (וראו לדוגמא בשג"ץ 474/13 חסן נ' מדינת ישראל (20.1.2013); רע"פ 633/13 חרחש נ' מדינת ישראל (24.1.2013)). במסגרת זאת, קושי מיוחד מתעורר מקום בו עסקינן בבקשה לעיון נוסף בהחלטה שניתנה על ידי שופט ואשר הסמכות להכריע בה מצויה בידי הרשם. מצבים מסוג זה יכולים להתעורר לכל הפחות בשני מקרים – כאשר התקבלה ההחלטה על ידי שופט בשל נסיבותיו המיוחדות של ההליך (החריג לכלל שעל פי רוב יתקבלו החלטות אלו בידי רשם) ובמקרים בהם התקבלה ההחלטה על ידי הרשם ולאחר מכן ניתן פסק דין בערעור על החלטת הרשם. כידוע, מוסד העיון הנוסף בהחלטה שניתנה במעמד הצדדים הוא כולו יציר הפסיקה (בשונה מהחלטה שניתנה במעמד צד אחד) ומושתת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לשוב ולבחון את החלטותיו מעת לעת בהתאם לשינוי הנסיבות (וכל זמן שלא ניתן פסק דין סופי). משכך, אין מקור משפטי ברור המבהיר בפניי איזה גוף תידון הבקשה לעיון נוסף, והפסיקה בהקשר זה אינה אחידה (וראו לסקירת מוסד העיון הנוסף - חמי בן נור וטל חבקין הערעור האזרחי (מהדורה שלישית, 2012), 428-426). בעולם אידיאלי, נדמה שרצוי היה שאותו השופט שדן בבקשה המקורית ישוב ויבחן את הבקשה לעיון נוסף. זאת, שכן בפניו עמדו כלל השיקולים שהובילו אותו למתן החלטתו, אליהם מתווספות הנסיבות החדשות. יחד עם זאת, במציאות המשפטית, בה מוגשות בקשות מרובות לעיון נוסף, לא פעם ללא כל בסיס של ממש, נדמה שהטלת עומס זה על שופטי בית המשפט (העמוסים ממילא) אינה רצויה. משכך, נדמה כי ראוי שבקשות אלו תידונה בפני הרשם, אשר יבחן אותן בהליך הדו שלבי שנקבע בפסיקה. קרי, יבחן תחילה האם ישנן נסיבות חדשות המצדיקות את קבלת הבקשה לעיון נוסף, ואם כך הדבר, יבחן את הבקשה לגופה (ראו בש"א 4613/12 חיימוביץ נ' בנק הפועלים בע"מ (20.6.2012)). ודוק, חזקה על הרשם כי הוא ייעתר לבקשה לעיון נוסף רק מקום בו השתנו הנסיבות באופן משמעותי, שינוי שלא ניתן היה לצפייה בעת מתן ההחלטה המקורית. יודגש ויובהר כי כל האמור לעיל עניינו רק בבקשה לעיון נוסף הנובע משינוי נסיבות לאחר מתן ההחלטה המקורית. בקשה לעיון נוסף בשל טענה לטעות עובדתית או לטעות שבדין הנוגעת למצב הדברים בטרם מתן פסק הדין אינה יכולה להיות מובאת בפני הרשם. זאת, שכן בקשה שכזו ממילא יכולה להתקבל רק מקום בו ישנה טעות גלויה על פני הפסק או טעות פרוצדוראלית של ממש באופן מתן פסק הדין, ואין נפקות לשאלת שינוי הנסיבות (ראו: בש"א 5824/11 יחזקאלי נ' עיריית חולון (20.12.2011)). כך הדברים ביחס לפסק דין שניתן בערעור על החלטת רשם במהלך חיי התיק, ומקל וחומר, כך הם הדברים ביחס לפסק דין המסיים את ההליך כולו. מהכלל אל הפרט – לכאורה, נכון היה במקרה הנוכחי לבטל את החלטת הרשם ולהשיב את הבקשה לעיונו, כדי שיכריע האם חל שינוי נסיבות המצדיק את קבלת הבקשה לעיון נוסף. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה, לאחר שעיינתי הן בבקשה שעמדה לפני הרשם הן בכתב הערעור, מצאתי כי לא חל כל שינוי נסיבות כאמור, ומשכך, אין צורך להשיב את ההליך לעיונו של הרשם. במסגרת זאת, העיון בטענות המבקש מעלה כי הוא מבקש את הדחייה הנוספת לא כדי לעבור על חומרי הראיות כי אם בשביל לפתח את קו ההגנה. בכך, אין שינוי נסיבות המצדיק התערבות בהחלטת השופט י' דנציגר. ברי, כי אף במועד מתן ההחלטה, היה מודע השופט י' דנציגר לפרק הזמן הדרוש לשם גיבוש קו הגנה. עוד יצוין בהקשר זה כי לא מצאתי שפרק הזמן שעמד (ועודו עומד) לרשות המבקש אינו מספק, והוא ארוך משעומד לכל מערער אחר המערער לבית משפט זה. סוף דבר, הערעור נדחה. משלא נתבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ט"ז בשבט, התשע"ג (27.1.2013). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13006170_H01.doc חק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il