פלוני נ. משרד הביטחון

4 בבית המשפט העליון עע"מ 61587-05-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נֹעם סולברג כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב המערער: פלוני נגד המשיבים: 1. משרד הביטחון 2. ועדת מאוימים 3. משרד הפנים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (כבוד סגן הנשיא, השופט א' יקואל) בגדרי עת"מ 20810-03-25 מיום 08.04.2025; בקשה למתן צו ביניים. בשם המערער: עו"ד מרדכי מהגרפטה פסק-דין השופט חאלד כבוב: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (כבוד סגן הנשיא, השופט א' יקואל), בגדרי עת"מ 20810-03-25 מיום 08.04.2025. לצד הערעור הוגשה בקשה למתן צו ביניים. בפסק הדין נדחתה עתירת המערער נגד החלטה מיום 23.02.2025, שסיימה את הטיפול בבקשתו 'הדחופה', מיום 04.02.2025, בגדרה התבקש כי משיבה 2 תכיר בו כמאוים ותאפשר לו להיוותר בשטחי מדינת ישראל. הבקשה האמורה נדחתה משנמצא כי לא הוצג על-ידי המערער טעם מבורר לסטות מהחלטות קודמות שניתנו בעניינו, אגב בקשותיו הקודמות להכיר בו כמאוים. בהחלטה הוזכר, בין היתר, כי המערער זומן אך בחודש יולי 2024 לתחקור נוסף אגב בקשתו להיתר שהייה. עוד צוין בהחלטה כי כבר באותו תחקור עלה, כי "אין בפיו דברים שלא עלו כבר בטיפולים בבקשותיו מאז שנת 2019, [ואשר] הוכרעו כבר". זאת צוין תוך שהוסבר בהחלטה כי ה"אירועים החדשים לכאורה והחומר שהוצג הינם כולם נגזרות" של טענותיו הקודמות – הנסובות סביב טענות למכירת קרקעות לגורמים ישראליים. בהחלטה הודגש, כי אין בעצם העובדה שבשנת 2021 הגיש המערער תביעה כספית נגד הרשות הפלסטינית כדי להקים עילה חדשה למאוימות יש מאין, הגם שמן הסתם הדבר לא מקל את היחס ברשות הפלסטינית כלפיו. כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, כמו גם מתגובת המדינה לבקשה לצו ארעי שהמערער הגיש בהליך דלמטה – אכן, אין זו הפעם הראשונה בה ועדת המאוימים או בתי המשפט נדרשים לעניינו של המערער. כאמור, בתחקורו מחודש יולי 2024 עלה כי גם טענותיו דומות לאלו שהועלו על-ידו כבר בשנת 2019; ואשר נדחו על-ידי הוועדה והובילו לעתירתו בעת"מ 49766-09-19 – שנדחתה בהסכמה, בכפוף לכך שהמערער יגיש לוועדה, בתוך 14 ימים מאותו מועד, את מלוא הראיות המצויות בידו לתמיכה בטענתו בדבר מאוימות. לא זו אף זו, בשנת 2021 חזר הניגון, ועתירה שהוגשה על-ידי המערער בגדרי עת"מ 53398-12-21 נגד החלטת הוועדה מיום 14.12.2021, במסגרתה נדחתה בקשתו של המערער להיתר שהייה זמני בישראל–נמחקה, גם היא בהסכמה, לאור הערות בית המשפט, תוך שגם באותה העת המערער ציין כי בכוונתו להגיש "בקשה מגובשת בצירוף כלל האינדיקציות למאוימות" (ראו: עמוד 2, שורה 3, לפרוטוקול מיום 20.09.2022). רק בחלוף כשנה ומחצה – ביום 07.05.2024 – פנה המערער לוועדת המאוימים בבקשה לעיון חוזר ותכוף בעניינו. או אז, נטען למשלוח זימונים חוזרים ונשנים של המערער לחקירה בידי הרשות הפלסטינית ולפרסום כרוזים המתירים את דמו. כאמור, המערער זומן לתחקור חוזר כחודשיים לאחר מכן, ובסופו הוחלט שלא ליתן לו סעד ארעי. זאת, בין היתר נוכח מסוכנות הנשקפת ממנו ככל שיוסיף וישהה בישראל. בהמשך לכך הוגשה בחודש פברואר 2025 הבקשה שתוארה לעיל; ניתנה החלטת רכזת הוועדה; ולאחריה הוגשה העתירה בגדרה ניתן פסק הדין מושא הערעור דנן. לאחר קבלת תגובה מנומקת לבקשה לצו ארעי ועריכת דיון במעמד הצדדים, בית המשפט הציע למערער שלא לעמוד על עתירתו; משעה שהאחרון עמד על זכותו לקבל פסק דין – זה ניתן באופן מנומק. אתאר בתמצית. ראשית צוין, כי אין בנמצא "קיומה של עילה מבוררת להתערבות השיפוטית [המבוקשת] בהחלטה. העותר [הוא המערער – ח' כ'] לא הציג שינוי ממשי המצדיק לקיים בחינה נוספת של עניינו, שכבר נבחן על ידי וועדת המאוימים בשנת 2019, ונבחן שוב בשנת 21. כמו כן, קיימת מסוכנות לביטחון הציבור מהמשך שהיית העותר בישראל, כפי התרשמותי מנתונים שהוצגו מלפניי במעמד צד אחד. יתרה מכך, מבוקשו של העותר נגוע בעשיית דין עצמי עת הוא שוהה בארץ ללא צו תואם מזה תקופה ארוכה, ולא שוכנעתי כי הגשת תביעה אזרחית כנגד הרשות מייצרת בעבורו זכאות למעמד חוקי בישראל". כאשר בהקשר אחרון זה הוער, כי "קיים קושי של ממש בעמדת העותר שעה שהוא מבקש הכרה במעמד של מאוים ביחס לרכיב בגינו ריצה את עונשו ושוחרר בידי אותם אנשים כלפיהם הוא טוען לסיכון כלפיו". לא למותר לציין, כי בית משפט קמא נדרש לטענות המערער ולרכיבי ההחלטה המינהלית – בציינו כי מרכזת הוועדה נתנה משקל הולם לכל שיקול או קושי בעניינו של המערער, עת החליטה כי אין בסיס לבקשתו המצדיק להוסיף ולהקצות משאבים מוגבלים וחשובים לבקשות חוזרות ונשנות, ובדקה היטב אם אכן יש – זו הפעם – בסיס לטענת המאוימות. בהקשר זה הוטעם, כי הרכזת "ייחסה אף את המשקל הראוי לקושי לברוא עילה חדשה להכרה במאוימות בדמות העובדה שהעותר הגיש תביעה כספית כנגד הרשות. נתון זה, שאכן יכול ואינו מקל על יחסה של הרשות כלפי העותר, אכן אינו מהווה עילה חדשה להכרה במאוימות. מדובר אף במדרון חלקלק שאם יתאפשר, יוכל כל מי שאינו אוחז בעילה מבוררת בדבר מאוימות, להגיש תביעה כלשהי כנגד הרשות, אף תביעת סתם, ובכך להוסיף ולקנות זמן שהות מלאכותי בישראל. הדבר מעורר אף קושי שכן מדובר בעננת מאוימות נטענת שאינה נושאת תאריך תפוגה של ממש גם לאחר שהסתיים ההליך המשפטי". טרם חתימה צוין, כי מעיון בחומר החסוי "ניתן להתרשם מהמסוכנות הנשקפת מהעותר לביטחון הציבור המקומי ככל שיוסיף וישהה בישראל"; ומנגד כי "לא הוכחה סכנה הנשקפת לעותר בין אם יחזור למקום מגוריו למורת רוחם של בני משפחתו ובין אם יעתיק את מקום מגוריו למדינה אחרת". לכך יש להוסיף, כי בית המשפט עמד על שיקול הדעת הרחב המוקנה לוועדת המאוימים. בערעור שלפנינו המערער חוזר על טענותיו בדבר מאוימות ממשית, שלדעתו לא ניתן להתכחש לה נוכח הראיות ל"היותו מוכר קרקעות [...] לידי מתיישב יהודי", תוך שהוא מצרף, לפי שיקול דעתו, אסמכתאות נוספות בשלב הערעור בהקשר זה. בפן הערעורי נטען, בית משפט קמא היה "נחרץ" וכי "ממצאיו של ביהמ"ש קמא אינם מתיישבים עם [ה]אינדיקציות הקונקרטיות המעידות, כשלעצמן, על סכנה ממשית לחייו באם יגורש חזרה לשטחי הרשות". זאת ועוד נטען, כי בית משפט קמא נהג באופן פורמלי, ופטר עצמו בלא כלום מחובתו לדון בטענות המערער לגופן. לעמדת המערער נפל פגם בקביעה השיפוטית לפיה בהיעדר פגם בהחלטה המינהלית – אין עילה להתערבות בית המשפט בה. לא למותר לציין, כי המערער הוסיף והלין על הקביעה כי נשקפת ממנו מסוכנות, תוך שהוא מדגיש בהקשר זה כי לאורך שהותו בישראל התנהגותו הייתה בבחינת נופת צופים. כמפורט לעיל, בתום בירור ההליך ולאור הראיות החסויות שהונחו לפניו, בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי יש לדחות את העתירה הן על הסף – בין היתר, בשל חוסר ניקיון כפיים מצד המערער; והן לגופה – משנמצא, כעולה מקביעותיו, כי לא נפלה בהחלטה מיום 23.02.2025 כל שגגה המצדיקה התערבות שיפוטית. כשלעצמי, לא ראיתי בכתב הערעור כל עילה המצדיקה את התערבותנו. אשר על כן, לאחר עיון בערעור על נספחיו ובתיקים הקודמים שהתנהלו בעניינו של המערער, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות – ללא צורך בתשובה בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; שחלה בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להרחבה על אודות סמכות זו וחשיבותה ראו: ענת אלבק ״תקנה ואין מורים כן? – על הסמכות החדשה של ערכאת הערעור לפי תקנה 138(א)(1) מאז הרפורמה בסדר הדין האזרחי״ פורום עיוני משפט (תגוביות משפט) מז (03.04.2023)); וכך אציע לחבריי כי נורה. שהרי, מטבע הדברים, ריסון שיפוטי מפני התערבות בהחלטותיהן של רשויות מוסמכות, דוגמת הוועדה מושא ענייננו, נובע מכך שבית משפט לא אמור להחליף את שיקול דעתן של הרשויות השלטוניות המוסמכות בשיקול דעתו-שלו. כידוע, אין זה תפקידו של בית המשפט לבקר את תבונתה של ההחלטה המנהלית אלא את חוקיותה (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 625-619 (2010); בג"ץ 1053/21 עיריית רהט נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 18 (08.06.2022)). משכך, ובניגוד לנטען בערעור, בית משפט קמא פעל בהתאם לכללי המשפט המינהלי הישראלי; ואילו המערער הוא זה אשר מבקש לסטות מדרך הישר ולבחון את ההחלטה המינהלית 'דה נובו'. זאת ועוד, כעולה מן ההליכים הקודמים המערער דחה והתעכב בניהול הליכיו; בהמצאת מסמכים ובהגשת בקשות. התנהלות זו עטופה בחומרה יתרה, עת המערער מבקש להנות מהעמדת תשתית עובדתית רעועה לפני הוועדה ובתי המשפט, פעם אחר פעם, כאשר ניתן להתרשם כי המערער פעל בעצלתיים ולא הגיש את המסמכים התומכים בטענותיו למאוימות מאז שנת 2019 ועד שנת 2024; כאשר גם אז, הרשות המוסמכת התרשמה כי המסמכים שהוגשו אינם תומכים בטענה בדבר מאוימות ואין בהם שינוי ממשי מהטענות שכבר נדונו בעניינו ונדחו. המערער אף פעל בניגוד לדין שעה ששהה בישראל שנים רבות ללא היתר – מבלי שניסה להסדיר את מעמדו במהירות ובהתנהלות הראויה (ראו והשוו: עע"מ 68166-12-24 פלוני נ' מתאם רווחה במנהל האזרחי, פסקה 10 (23.03.2025)). דומה כי התנהגות זו – נוכח פרקי הזמן המתוארים והטעמים לסיום ההליכים הקודמים – עולה אף כדי אי ניקיון כפיים; ואין להקל בכך ראש. לבסוף, לא ניתן להתעלם מכך שבית המשפט המחוזי התרשם מהחומר החסוי, והגיע למסקנה כי קיימת מסוכנות לשלום הציבור מן המערער. אשר על כן אציע לחבריי כי נדחה את הערעור וממילא את הבקשה שהוגשה בצדו – בהתאם לסמכותנו האמורה. עוד אציע כי בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ט' סיוון תשפ"ה (05 יוני 2025). נעם סולברג משנה לנשיא גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט