ח'לפו אסמאעיל נ. הלון מילאדי

פסק-דין בתיק ע"א 6157/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6157/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: ח'לפו אסמאעיל נ ג ד המשיבים: 1. הלון מילאדי 2. עמאד הלון ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.5.08 בת.א. 597/07 שניתן על-ידי כבוד השופטת י' וילנר תאריך הישיבה: ט' בתמוז התש"ע (21.6.10) בשם המערער: עו"ד ג'סאן מטאנס בשם המשיבים: עו"ד מוחסן עבד אלראזק פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' וילנר). בית המשפט המחוזי פסק כי ייפוי כוח עליו חתמה המשיבה 1 (להלן: המשיבה), והערת אזהרה שנרשמה מכוחו לטובת המערער – מבוטלים. המשיבה היא בעלת הזכויות ב-900 מ"ר מתוך חלקה באדמות עוספיה, שעליה בנוי בניין בן שתי קומות. המשיבה גרה בקומה השנייה של הבניין ואחיה, המשיב 2 (להלן: האח) מתגורר בקומה הראשונה. מאז שהועברו לה הזכויות בנכס בירושה טרם נרשמה העברה של הנכס, אלא רק נרשמה הערת אזהרה לזכותה. ביום 17.02.2004 חתמו המערער והאח על הסכם הלוואה, שבו סוכם כי המערער ילווה לאח סכום של 45,000$. האח הבטיח למערער את החלקה כבטוחה, לרבות החלק השייך למשיבה. לצורך הסדר השעבוד החתים האח את המשיבה על המסמכים הבאים: (1) ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר המייפה את בא כוחו של המערער למכור את החלקה לצד ג'. (2) הצהרה בה התחייבה בפני עורך דין להימנע מלבצע עסקה בחלקה כל עוד לא בוטלה הערת האזהרה שנרשמה לטובת המערער. (3) הצהרה של אחות המשיבה, כמיופת כוח של הבעלים הרשומים הנוספים של החלקה, כי היא והבעלים הנוספים מסכימים לרישום הערת אזהרה לטובת המערער. (4) תצהיר של האח לפיו גם הוא מסכים לרישום הערת האזהרה (ארבעת המסמכים יחדיו יקראו להלן: מסמכי השעבוד). לאחר מכן נרשמה הערת אזהרה לזכות המערער, והוא העביר את כספי ההלוואה לאח. 2. האח לא עמד בהחזרי ההלוואה, ועל כן פנה המערער למשיבה ודרש כי היא תכסה את יתרת ההלוואה, שאחרת יממש את הבטוחה שבידיו. בתגובה פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבקשה שיצהיר כי הערת האזהרה בטלה. המשיבה טענה כי לא ידעה כלל על ההלוואה שניתנה לאחיה. היא לא הכחישה שחתמה על מסמכי השעבוד, אך לטענתה חתמה עליהם בעקבות הטעייה, תרמית ומצג שווא שביצעו אחיה והמערער. כתוצאה מהתרמית סברה המשיבה כי ייפוי הכוח נועד לצורך השלמת רישום החלקה על שמה. המשיבה טענה כי איש מעורכי הדין שהחתימו אותה על המסמכים לא הסביר לה דבר על התוצאות המשפטיות שלהם, ולא יידע אותה בדבר ההלוואה. המערער טען מנגד כי מאחורי התביעה עומדת קנוניה של המשיבה ושל אחיה, שתוכננה כדי להתחמק מתשלום חובותיהם. לטענתו, היו השניים שותפים עסקיים, ועל-כן ההלוואה נועדה גם לטובתה. מכל מקום טען הוא כי המשיבה ידעה על השעבוד ועל החוב אותו נועד להבטיח, ולכן אין לאפשר לה לחמוק ממנו. פסק דינו של בית המשפט קמא 3. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבה, ופסק כי המשיבה לא הייתה מעורבת בהסכם ההלוואה ולא ידעה על קיום ההלוואה. נפסק כי המשיבה הסכימה לחתום על מסמכי השעבוד רק בגלל מצג השווא שיצר אחיה, עליו סמכה בתור "מנהיג המשפחה". נפסק כי אמנם המשיבה התרשלה בכך שחתמה על המסמכים מבלי להבינם ומבלי שקראה אותם, אך היא גם לא קיבלה כל הסבר בנוגע למשמעות המסמכים עליהם חתמה. המערער מצידו לא היה שותף ליצירת מצג השווא בלפי המשיבה והוא הסתמך על מסמכי השעבוד כיוצרים שעבוד אמת, כך נפסק, אולם הוא לא דאג לוודא כי המשיבה בקיאה בפרטי ההלוואה וכי היא מבינה את המסמכים עליהם חותמת. מכאן עבר בית המשפט קמא לבחון את "תחרות הזכויות" בין המשיבה לבין המערער. 4. בית המשפט קמא השתכנע כי המערער הוא "נושה" לפי סעיף 1 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967. קרי, "מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עיסוקו העיקרי". על כן נפסק כי חלות על המערער החובות הקבועות בפרק ב' לחוק הערבות. חובות אלה כוללות חובות גילוי לגבי הפרטים הנוגעים לחיוב העיקרי (סעיף 22), וחובה לערוך הסכם עם הערב ולמסור לו העתק מן החוזה (סעיף 24(א)). המערער לא חתם על כל חוזה שהוא עם המשיבה, ולא גילה לה את המידע הרלוונטי הנוגע להלוואה. לכן פסק בית המשפט כי המערער הפר את החובות הקבועות בחוק הערבות. הפרת חובות אלה, כך נפסק, צריכה להביא לבטלות הערבות (לפי סעיף 23 לחוק). בית המשפט קמא הוסיף כי המערער הפר גם את החובות הקבועות בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: חוק ההלוואות). חוק זה חל על כל מלווה, ולא רק על "נושה" כהגדרתו בחוק הערבות, ולכן הטענה כי המערער אינו עוסק במתן הלוואות אין בה כדי לסייע לו. בית המשפט הצהיר, על-כן, על ביטול ייפוי הכוח ועל ביטול הערת האזהרה שנרשמה לזכות המערער. אגב כך דחה בית המשפט את טענת המשיבה כי בגלל התרמית שרימה אותה אחיה למעשה "לא נעשה דבר", ומסמכי השעבוד בטלים מעיקרם. נפסק כי המשיבה אמנם לא ידעה על מה היא חותמת, נוכח מצג שווא שהוצג בפניה, אולם היא התרשלה כאשר חתמה על המסמכים מבלי לעיין בהם ומבלי לשאול את עורכי הדין לגביהם. לכן לא תעמוד לה טענה של בטלות המסמכים, כך נפסק. טענות הצדדים בערעור 5. המערער טוען כי היה על בית המשפט המחוזי לקבל את גרסתו לפיה המשיבה ידעה על ההלוואה והייתה שותפה לתרמית ולניסיון לחמוק מחובות. לשיטתו, יש להתערב בהחלטת בית המשפט לתת אמון בגרסת המשיבה, וכן בהחלטה להסתמך על עדותה כעדות יחידה של בעלת דין. נוסף על כך טוען המערער כי המשיבה לא התכוונה להעמיד בפני בית המשפט סוגיות של "חובות המלווה בהלוואה חוץ בנקאית", אלא רק ביקשה סעד הצהרתי לפיו הערת האזהרה שנרשמה על החלקה בטלה. לכן לטענתו בית המשפט הכריע בסוגיה שהצדדים כלל לא נדרשו אליה. המערער מוסיף כי לשיטתו לא הוכיחה המשיבה שהוא "נושה" כהגדרתו בחוק הערבות. לטענתו, הוא אינו עוסק במתן הלוואות בעיסוקו הרגיל, ולכן לא ניתן להחיל עליו את החובות הקבועות בחוק הערבות. בנוסף טוען המערער כי אדם החותם על מסמך מבלי לדעת את תוכנו – לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך, ולכן אין זה נכון להטיל עליו את הנטל לוודא כי המשיבה ידעה על מה היא חותמת. עוד נטען כי בתחרות בינו לבין המשיבה היה על בית המשפט להעדיף אותו, שכן הוא הסתמך בתום לב על מסמכי השעבוד בעוד שהמשיבה התרשלה ביצירתם. לבסוף טוען המערער כי בהתנהגותה יצרה המשיבה מצג שווא רשלני לפיו היא מסכימה לשעבוד, וכך גרמה לו לנזק. המשיבה סומכת את ידיה על פסק הדין של בית המשפט קמא. לטענתה, המערער מבקש להתערב בשאלות עובדתיות שהוכרעו בפסק הדין, ובהן אין מקום להתערב. חובות מלווה כלפי הערב 6. ראשית אבהיר כי לא מתקיימת בענייננו עילה לסטות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, אשר שמע את העדויות ובחן את הראיות שהוצגו בפניו. אין מקום להתערב, על כן, בקביעה כי ההלוואה ניתנה לאח בלבד, וכי המשיבה לא נהנתה מההלוואה. גם הקביעות כי האח הוליך את המשיבה שולל בהסבירו כי ייפוי הכוח נועד לצורך העברת רישום החלקה על שמה, וכי עורכי הדין לא הסבירו לה את תכנם – נשארות בעינן. המערער טוען כי לא היה מקום להטיל עליו את החובות המוגברות החלות על מלווה מכוח חוק הערבות. אולם, בית המשפט קמא השתכנע כי המערער "עוסק במהלך עסקיו הרגיל במתן הלוואות חוץ בנקאיות". נפסק כי ההלוואה לא ניתנה על סמך קשר מיוחד בין האח למערער – אלא בגלל עיסוקו של המערער במתן הלוואות. בקביעות עובדתיות אלה אין מקום להתערב, כאמור. אשר על כן, על המערער היו מוטלות החובה החוקיות הקבועות בחוק הערבות, וביניהן חובה לכרות חוזה עם המשיבה ולמסור לה עותק ממנו (סעיף 24 לחוק הערבות) וחובת גילוי רחבה הכוללת את הסכום הנקוב בחוזה שבין הנושה לבין החייב, את שיעור הריבית, תקופת החיוב ופרטים נוספים כיוצא באלה (סעיף 22 לחוק הערבות). 7. סעיפים 22 ו-24 לחוק הערבות נוספו אליו בשנת 1997, והם מטילים על הנושה חובות מוגברות כלפי הערב להלוואה (ראו רוי בר-קהן ערבות 591 (2006)). חובות הגילוי ודרישות תום הלב המוטלות על נושה כלפי הערב הן רחבות אפוא מאלו המוטלות על צד המתקשר בחוזה רגיל. זאת, בין היתר, משום שהערב אינו צד להלוואה ולכן עולה חשש רב יותר כי לא יהיה בקיא בפרטיה. חובות הגילוי נועדו לוודא כי הערב מודע להיקף ולאופי חובותיו כדי שיטיב להעריך את הסיכונים אליהם נחשף (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הערבות (תיקון מס' 2) (ערבויות מוגנות), התשנ"ו-1995, ה"ח 211, 214; ע"א 8822/04 גבאי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (טרם פורסם, 09.11.2005)). החובות המוגברות מוטלות גם על יחיד העוסק במתן הלוואות ולא רק על תאגידים בנקאיים. יתכן שבמקרה זה חשיבותן אף רבה יותר – לווים פונים לאפיק של הלוואה פרטית לאחר שלא הצליחו ליתן בטחונות המספקים את המערכת הבנקאית, והם נאלצים לפנות ל"שוק האפור". בשוק זה הריביות גבוהות באופן משמעותי, והערבים נחשפים לסיכון רב יותר. התיקון לחוק הערבות נועד לחייב את המלווים בתנאי בסיס מסוימים כדי להבטיח כללי משחק הוגנים יותר, ולמנוע ניצול של ערבים ושל לווים המצויים במצוקה. 8. המערער לא חתם עם המשיבה על הסכם ערבות, וכלל לא נפגש עמה. הוא לא מסר לה כל פרט שהוא אודות ההלוואה או הערבות. טענת המערער לפיה הסתמך על כך שעורכי הדין הסבירו למשיבה על מה היא חותמת אינה משכנעת בהקשר זה – עורכי הדין עצמם לא ידעו מה עומד מאחורי המסמכים. מבלי לראות את החוזה שבין המערער לאח, לא ניתן להבין ממסמכי השעבוד לבדם את אופייה של עסקת ההלוואה ואת פרטיה. המסמכים כמובן גם אינם מספקים את הדרישה לחתום על חוזה עם הערב ולספק לו העתק מהחוזה. המערער הפר, אם כך, את החובות הקבועות בחוק הערבות – הפרה שמובילה לפטור מן הערבות, לפי סעיף 23 לחוק. 9. לאותה תוצאה ניתן להגיע גם דרך חוק ההלוואות, החל על כל "מי שנותן הלוואה, למעט תאגיד בנקאי ותאגיד עזר". סעיף 3 לחוק ההלוואות מטיל על המלווה חובת גילוי רחבה כלפי הלווה. סעיף 12 לחוק קובע כי הזכויות העומדות ללווה מוקנות גם לערב להלוואה. לכן אף אם המערער לא עסק במתן הלוואות באורח קבע – לא היה חומק מדרישות הגילוי. סעיף 9 לחוק ההלוואות מקנה לבית המשפט הכוח להורות על ביטול חוזה ההלוואה או שינוי תנאי מתנאיו, במקרה בו הפר המלווה את חובת הגילוי המוטלת עליו. על כן, בצדק קבע בית המשפט קמא כי ייפוי הכוח מבוטל, וכך גם האזהרה שנרשמה מכוחו. פסיקה על סמך עילה שונה משנטענה 10. טענה נוספת בפי המערער היא כי שהעילה שעל פיה הכריע בית המשפט המחוזי לא נטענה על-ידי המשיבה, ולכן אין להסתמך עליה. אכן, המשיבה לא סמכה על חוק הערבות ועל חוק ההלוואות בכתבי הטענות שלה או בסיכומיה. המשיבה התמקדה בטענות של תרמית, חוסר תום לב ושל בטלות המסמכים. הלכה ותיקה היא כי "לעולם לא יתן בית המשפט פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה" (ע"א 11/62 חכמוב נ' סטולר, פ"ד טז 1395 (1962); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 153 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). מאידך גיסא, תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי אי הכללת הוראת חוק בעילת התביעה אינו מונע הסתמכות עליה. תקנה זו פורשה על ידי בית המשפט כקובעת שאין התובע חייב להציג את העילה המשפטית שעליה הוא מתבסס בתביעתו (ולא, למשל, רק את מספר הסעיף. ראו ע"א 11900/05 אלומות חולון בע"מ נ' לחם חי בע"מ, בפס' 4 (טרם פורסם, 19.07.2007); ע"א 590/88 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' פישר, פ"ד מד(1) 730 (1990); ע"א 794/86 החברה המרכזית לשכון ולבנין בע"מ נ' פינק, פ"ד מד(1) 226, 230 (1990) (להלן: עניין פינק)). להבדיל, על התובע לציין במפורש את הסעד המבוקש על ידו ואת העובדות המרכיבות את עילת התביעה (תקנות 9(5) ו-9(7) לתקנות סדר הדין האזרחי). עובדה שלא נטענה בכתבי הטענות – אין בית המשפט יכול לגלותה בעצמו ואין הוא יכול לסמוך עליה (ראו למשל ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' לויטין, פ"ד מז(3) 617, 625 (1992)). אלמלא כלל זה, עלול למצוא המשיב את עצמו מפסיד במשפט על סמך טענות עובדתיות שלא היה באפשרותו לצפות מראש. במילים אחרות, על התובע להציג את כל העובדות המגבשות את עילת התביעה. עליו גם לציין את הסעד המבוקש על ידו. אולם אין תביעתו נדחית רק משום שלא נתן לעילה את ה"כותרת המשפטית" המתאימה ולא הפנה לחוק שממנו נובעת זכות תביעתו (ראו עניין פינק, בעמ' 230). נבחן, על כן, את המקרה שלנו לאור דברים אלה. 11. בענייננו הציגה המשיבה את מלוא הטענות העובדתיות הרלוונטיות לביסוס עילת תביעה של הפרת חובות מלווה כלפי ערב. היא טענה והוכיחה כי המערער לא הציג בפניה את העובדות המלאות הנוגעות לעסקה, ולא חתם עמה על חוזה. היא הוכיחה כי הוא "נושה" וכי עסק במתן הלוואות בעיסוקו הרגיל. בנוסף, הסעד שניתן בהליך הינו הסעד שהתבקש – הצהרה על בטלות הערת האזהרה. רק העילה המשפטית עליה ביסס בית המשפט את פסיקתו היא שונה. בעוד שהמשיבה הסתמכה על טענות של תרמית, הטעייה ומצג שווא – בית המשפט פסק כי המערער הפר את חובות הגילוי וחובות תום הלב הנדרשות ממנו כמלווה. במצב דברים זה, העילה הבוחנת את היחס בין הערב לנושה טבעית וברורה מתוך העובדות. אין פסול בכך שבית המשפט הזדקק לעילה שונה משנטענה, במצב דברים זה. יתירה מכך, המערער דרש מהמשיבה להסדיר את חובו של אחיה בהתבסס על טענה כי הייתה ערבה לחוב, ובכך ביקש להיבנות מדיני הערבות. בה בעת טוען המערער כי אין לבחון את היחסים בינו לבין המשיבה באספקלריה של דיני הערבות. זאת אין לקבל. 12. יצוין כי ניתן היה להגיע לאותה תוצאה גם מכוח דיני החוזים הכלליים ועל בסיס טענת ההטעיה שנטענה. בית המשפט קמא קבע כי לא ניתן להפעיל בענייננו את הדוקטרינה של "לא נעשה דבר", ולהכריז כי המסמכים בטלים מעיקרם. זאת כזכור מאחר שהמשיבה התרשלה בעת החתימה על המסמכים ולא דאגה לבחון את תכנם כראוי. הדוקטרינה של "לא נעשה דבר", מהווה חריג לכלל לפיו גמירות הדעת של צד לחוזה נבחנת באופן אובייקטיבי. הטענה דורשת כי יתקיימו שני תנאים: האחד, כי המסמך שונה באופן משמעותי מזה שהמתקשר סבר כי הוא מסכים לו; השני הוא היעדר התרשלות מצד המתקשר. בענייננו המשיבה התרשלה בכך שלא קראה את החוזים ולא שאלה את עורכי הדין לפשרם. במקרה כזה לא תעמוד לה טענת הבטלות (ראו ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (טרם פורסם, 06.08.2007); ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד(3) 304, 310 (1990); ע"א 413/79 ישראל אלדד חברה לבניין בע"מ נ' מנצור, פ"ד לד (4) 29, 39-38 (1980)). לפיכך, הגם שהמשיבה הייתה קרבן לתרמית – היא התרשלה בחתימתה על המסמכים, לכן לא תעמוד לה הטענה כי המסמך בטל מעיקרו. אולם, כאמור, מסמכי השעבוד נחתמו מתוך הטעייה שהטעה האח את המשיבה. הם ניתנים, על כן, לביטול מכוח סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. המשיבה פתחה בהליך משפטי נגד המערער ונגד האח, וביקשה לבטל את ההסכמים. המערער ביקש להיבנות מהמסמכים שבהם התחייבה המשיבה כלפי אחיה, וטען כי הסתמך על תכנם. את הסתמכותו לא גיבה המערער באף מקור משפטי מחייב. הוא לא ערך עם המשיבה חוזה ולא החתים אותה על כתב ערבות. המערער הוא למעשה צד שלישי לחוזה שבין המשיבה לאחיה. כדי שהסתמכותו של המערער על החוזה שמבוטל תקבל הגנה משפטית – עליה להיות תמת לב (ראו גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 369-368 (2005)). עמימות המסמכים והעובדה שהמערער לא נפגש עם המשיבה, לא גילה לה עובדות רלוונטיות לחוזה ולא בדק את הסכמתה ובניגוד לחובות החלות עליו מכוח הדין – מעידות על חוסר תום לבו. לכן גם מבחינה זו – טענות המערער נדחות. אשר-על-כן, הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות ובשכ"ט המשיבה בסך 30,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ו' באלול התשע"א (5.9.2011). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08061570_P08.doc גח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il