אנג'לה קגנוביץ נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 6152/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6152/13 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט נ' סולברג המערערת: אנג'לה קגנוביץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (כב' השופט א' טובי) מתאריך 17.6.2013 ומתאריך 24.07.2013 ב-ת"פ 357-02-12 תאריך הישיבה: י"ג באלול התשע"ד (8.9.2014) בשם המערערת: עו"ד יניב אביטן בשם המשיבה: עו"ד מורן פולמן פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' טובי) בת"פ 357-02-12. בית המשפט קמא הנכבד הרשיע את המערערת, בעבירות הבאות: גניבה (עבירה לפי סעיף 383 בצירוף עם סעיפים 384 ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), הונאה בכרטיס חיוב (עבירה לפי סעיף 17 בצירוף עם סעיף 29 לחוק העונשין), סיוע לשוד בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 402(ב) בצירוף עם סעיף 31 לחוק העונשין, וקשירת קשר לפשע (עבירה לפי סעיף 499 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין). בית המשפט קמא הנכבד השית על המערערת עונש של 40 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. בנוסף הטיל בית המשפט קמא על המערערת לפצות את המתלוננת, אשר כנגדה בוצעו העבירות האמורות, בסך של 10,000 ש"ח. ערעורה של המערערת נסוב הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש. אציג כעת את הנתונים הדרושים להכרעה. האישומים בהם הורשעה המערערת 2. כתב האישום לפיו הורשעה המערערת אוחז שני אישומים, כפי שיפורט להלן: (א) האישום הראשון: על פי המתואר בכתב האישום, בשלהי שנת 2011, הכירה איילה, חברתה של המערערת, את המתלוננת, אישה כבת 75, בבית קפה בכרמיאל. במהלך ההיכרות התבררו לאיילה פרטים שונים הנוגעים למתלוננת, לרבות כתובתה והעובדה כי היא מתגוררת לבדה. בתאריך 20.12.2011, בשעות הערב, הגיעה, על פי הנטען, המערערת, יחד עם איילה, לביתה של המתלוננת, בעוד תומר (בן זוגה של המערערת ואחיה של איילה), המתין להן בחוץ. במהלך הביקור, נטלו המערערת ואיילה את תיקה של המתלוננת, מבלי שזו שמה לב לכך, ללא הסכמתה ובכוונה לשלול את התיק שלילת קבע. בהמשך, נסעו המערערת, תומר ואיילה לבית ג'אן, שם השתמשו בכרטיס האשראי של המתלוננת לצורך תדלוק הרכב וכן רכשו "פקטים" של סיגריות. למחרת ביצעו המערערת ואיילה רכישות נוספות באמצעות כרטיס האשראי הגנוב, כך שסך כל השימוש בכרטיס האשראי הגנוב עמד על כ-2,000 ש"ח. (ב) האישום השני: לפי כתב האישום, בתאריך 21.1.2012, המערערת יחד עם תומר, איילה ואדם נוסף בשם חאלד קשרו קשר לשדוד את המתלוננת. הארבעה הגיעו סמוך לביתה של המתלוננת. המערערת ואיילה המתינו בתחנת אוטובוס סמוכה, במטרה להתריע בפני תומר וחאלד אם תגיע משטרה, או יחול שיבוש אחר בתוכניתם. תומר וחאלד פנו לעבר בית המתלוננת וניסו לפתוח את הדלת באמצעות מפתח שהיה ברשותם בעקבות האירוע שתואר במסגרת האישום הראשון. משלא הצליחו לפתוח את הדלת, דפקו על הדלת בחוזקה ובהמשך הזדהו כשוטרים וביקשו מהמתלוננת לפתוח את הדלת. או-אז, המתלוננת, אשר סברה כי מדובר בשוטרים, פתחה את הדלת. תומר וחאלד דחפו את הדלת ואת המתלוננת, הפילו אותה על הרצפה, ליפפו צעיף על פניה בכדי שלא תוכל לזהותם, ערכו חיפוש בבית ונטלו משם כסף מזומן וכרטיסים שונים. כתוצאה מהאירוע נחבלה המתלוננת בפניה. במקביל, המערערת ואיילה, כאמור, "עמדו על המשמר" סמוך לבית המתלוננת. בהמשך לאירוע הנ"ל – המשטרה הגיעה לביתה של המתלוננת, תומר וחאלד הספיקו להימלט דרך החלון, אך נעצרו בסמוך לבית. המערערת ואיילה עזבו את המקום ונעצרו מספר ימים מאוחר יותר. ההליכים בבית המשפט 3. כנגד הארבעה הנ"ל הוגשו כתבי אישום. חאלד ואיילה, הורשעו על פי הודאתם בעבירות שיוחסו להם ותוארו לעיל. בתאריך 20.8.2011 נגזר דינם. על חאלד הושתו 5 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי, ועל איילה הושתו 32 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. בנוסף הוטל על שניהם לפצות את המתלוננת. 4. המערערת ותומר כפרו בעבירות המיוחסות להם. בתאריך 17.6.2013, לאחר שמיעת הוכחות – בית המשפט קמא הנכבד הרשיע את השניים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, מלבד עבירה של הונאה בכרטיס חיוב, אשר יוחסה לתומר, ובית המשפט קמא זיכה אותו ממנה. 5. בית המשפט קמא הנכבד התייחס בהרחבה לראיות השונות, אשר עמדו כנגד המערערת וכנגד תומר. אביא בקצרה את עיקרי הראיות, עליהן ביסס בית המשפט את הרשעתה של המערערת ביחס לשני האישומים בהם הואשמה: באשר לאישום הראשון, בית המשפט קמא הנכבד לא נתן אמון בגירסתה של המערערת בעדותה, זאת נוכח הרושם השלילי, שהותירה בו העדות, ולאור כשלים שונים שנתגלו בהודעותיה ובעדותה. מנגד, בית המשפט קמא האמין לעדותה של איילה, לפיה המערערת ביצעה את המעשים שיוחסו לה בכתב האישום, על אף שהיה מודע לכך שבחלק מן העניינים איילה שיקרה כדי שלא לסבך את תומר ואת המערערת. בנוסף, בית המשפט התייחס לשני חיזוקים לעדותה של איילה: האחד, דברים שמסרה המתלוננת, שמהם עולה שאיילה והמערערת שיתפו פעולה במעשה הגניבה. השני, דברים אשר עולים מעדותה של המערערת עצמה, לפיהם השתמשה בכרטיס האשראי שנגנב מן המתלוננת. גם באשר לאישום השני, בית המשפט קמא הנכבד לא מצא את עדותה של המערערת אמינה, וביכר את עדותה של איילה, לפיה המערערת נכחה בזירת האירוע, מושא האישום השני, ותפקידה היה לתצפת ולהתריע בפני תומר וחאלד במידה שהמשטרה תגיע למקום. חיזוק לכך מצא בית המשפט קמא בהודעתו השנייה של חאלד במשטרה, בה טען אף הוא כי המערערת ביצעה את המעשים שיוחסו לה באישום השני. 6. בתאריך 24.7.2013 גזר בית המשפט המחוזי הנכבד את דינם של תומר ושל המערערת. על המערערת הושתו העונשים המפורטים בפיסקה 1 שלעיל. על תומר נגזרו 6.5 שנות מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי, הופעל במצטבר מאסר מותנה בן 12 חודשים שהושת על תומר במסגרת תיק אחר, והוטל עליו לפצות את המתלוננת בסכום של 25,000 ש"ח. 7. מכאן הערעור שבפנינו, המוסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. כאן המקום להעיר כי בתאריך 8.9.2014, הגישה המערערת הודעת ערעור לא מפורטת, ולצידה בקשה למינוי סניגור. בהחלטה מתאריך 12.9.2013 הורה כבוד הרשם על מינוי סניגור למערערת, ובתאריך 17.12.2013 הגיש סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית עיקרי טיעון מפורטים. טענות הצדדים 8. לגבי הכרעת הדין טוען ב"כ המערערת כי בית המשפט ביסס את הרשעתה של המערערת על עדותה של איילה – עדות, אשר לגישתו, רצופה שקרים, לא היה מקום לתת בה אמון, וממילא היא איננה יכולה להוות בסיס להרשעה. בתוך כך, הפנה ב"כ המערערת, באופן פרטני, לשקרים רבים, שנמצאו, לטענתו, בגרסותיה השונות של איילה. ב"כ המערערת ציין כי על אף שבית המשפט היה ער לשקרים של איילה, הוא שגה בכך שבחר להרשיע את המערערת על בסיס עדותה. ב"כ המערערת גורס בהקשר זה, כי בית המשפט קמא לא יכול היה לפטור את כל הטענות באשר לסתירות שהתגלו בגרסתה של איילה, בכך שהיא לא היתה מעוניינת לסבך את תומר ואת המערערת. ב"כ המערערת טוען עוד, באשר לאישום השני, כי בית המשפט קמא הנכבד קבע כי הודעתו של חאלד מהווה חיזוק לעדותה של איילה, אולם התעלם מהעובדה שבעדותו בבית המשפט, חאלד העיד כי המערערת לא היתה כלל בזירת האירוע, מושא האישום השני, במועד התרחשותו. עוד טוען ב"כ המערערת, כי התקיימו בעניינה של המערערת מחדלי חקירה מהותיים, אשר פגעו באופן ממשי באפשרותה להתגונן מפני ההאשמות שיוחסו לה. בעניין זה מפנה ב"כ המערערת לשני עניינים: האחד, הימנעות מלערוך בדיקות מז"פ בתחנת האוטובוס בה נטען שהמערערת ואיילה שהו בעת הרלבנטית; השני, הימנעות מלבצע, או למצות, את הליך איכון מכשיר הטלפון של המערערת. 9. אשר לגזר הדין, ב"כ המערערת טוען כי העונש שהושת על המערערת חורג לחומרה, גם ביחס לעונש, אשר הושת על איילה בגין אותן עבירות, וגם ביחס לעונש שהושת על תומר – בעבירות חמורות יותר. לטענתו, מתחם הענישה שנקבע על ידי בית המשפט קמא הנכבד הינו קיצוני ואיננו משקף את העונש ההולם בגין העבירות שבהן הורשעה המערערת. עוד ציין ב"כ המערערת כי בניגוד לתומר, המערערת נעדרת עבר פלילי, וכי היא אם חד הורית לילדה בת 12. 10. המשיבה, טענה מנגד, בדיון שנערך בפנינו, כי היא סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד. ב"כ המשיבה הטעימה כי טענותיה של המערערת נוגעות בעיקרן לממצאי עובדה ומהימנות ואין מקום להתערב בהכרעתו המנומקת של בית המשפט קמא הנכבד. עוד הוסיפה המשיבה כי החקירה לא היתה רשלנית, וככל שהמערערת חשבה שנכון לבצע איכונים היא היתה יכולה לעשות זאת בעצמה. גם לענין העונש המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות. לטענת המשיבה אין מקום להשוות בין עניינה של איילה, שהודתה בעבירות שיוחסו לה, לבין עניינה של המערערת. המשיבה טוענת, כי נוכח חומרת העבירות והעובדה שמדובר בשני אישומים שונים – העונש שהושת על המערערת היה הולם בנסיבות. דיון והכרעה 11. אומר כבר עתה כי לאחר עיון בטענותיה של המערערת, בחומר שצורף לה ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים בדיון שנערך בפנינו – דעתי היא שדין הערעור להידחות, וכך גם אציע לחבריי שנעשה. את הטעמים לכך אביא מיד בסמוך. ערעורה של המערערת ביחס להכרעת הדין 12. הלכה היא כי ככלל אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית, ובמיוחד כאשר מדובר במהימנותם של עדים. כדי להצדיק התערבות בהתרשמותה של הערכאה הדיונית מן העדויות לא די להצביע על קשיים ותמיהות בעדויות שנשמעו, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שהשופט לא אמור היה להסיק מהחומר שבפניו מה שקבע (ראו למשל: ע"פ 9352/9 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 646 (2000); ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 1, 14 (2004); ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011)). 13. הטענות אותן מעלה ב"כ המערערת בעניין ההרשעה עוסקות בעיקרן בשאלות של עובדה ומהימנות. בית המשפט קבע כממצא עובדתי, בפסק דין מפורט ומנומק, לאחר ששמע וניתח את העדויות שנשמעו בפניו, כי אותו חלק בעדותה של איילה, אשר נוגע לאישומים שיוחסו למערערת – מהימן. מנגד, הוא קבע כי עדותה של המערערת לא היתה משכנעת והרושם השלילי שהיא הותירה עליו היה "חד משמעי ומוחלט". בית המשפט קמא הנכבד אף התייחס לכך שבעדותה של איילה אכן התגלו שקרים (כפי שגם ב"כ המערערת ציין בהגינותו), וחרף זאת מצא כי ניתן לברור את דברי האמת שבעדותה מתוך דברי השקר. בנסיבות אלה – אין בטענותיו של ב"כ המערערת כדי להביא להתערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין מהימנות העדים. 14. ב"כ המערערת הוסיף וטען כי בית המשפט קמא התעלם מכך, שחאלד, העיד בבית המשפט שהמתלוננת לא היתה במקום האירוע, מושא האישום השני, ויש בכך כדי לקעקע את החיזוק אותו שאב בית המשפט מהודעתו של חאלד שנמסרה במשטרה. לאחר שעיינתי בפרוטוקול העדות של חאלד מתאריך 9.9.2012, אני סבור כי אין לקבל טענה זו. חאלד, אשר הורשע על פי הודאתו – לא שיתף פעולה כלל בעדותו במסגרת הדיון שנערך בעניין תומר והמערערת. כמעט על כל השאלות שנשאל – השיב חאלד כי הוא "אינו יודע", או כי הוא "לא זוכר", ומטעם זה הוא אף הוכרז כעד עוין. גם באותו חלק בעדותו של חאלד, אליו מתייחס ב"כ המערערת, ניכר כי אין כלל שיתוף פעולה מצידו של חאלד. וכך נרשמו הדברים בפרוטוקול: "ש: אתה זוכר שעלית לדלת דפקת ואמרת פוליס? ת: לא זוכר ש: לא זוכר? ת: לא זוכר ש: אתה זוכר שבאת והצעת לפרוץ לבית אחר ת: לא זוכר. זכותי לשתוק ולא זוכר כלום ש: נכון שאנג'לה [המערערת] בכלל לא היתה איתך ת: אההה, אנג'לה [המערערת] לא היתה. בכלל לא היתה ש: איילה אומרת, את איילה אתה מכיר ת: לא מעניינת אותי איילה ולא רוצה להכיר ש: היא אומרת שאתה עלית ראשון ת: לא מכיר ולא רוצה להכיר ש: איילה היתה איתך שם ת: לא יודע ולא זוכר כלום ש: הלכת לבית הזה ברגל ת: לא זוכר כלום. אני מבקש ממך אל תשאל אותי ש: יש משהו שאשאל ואתה תענה ת: לא חייב לענות" (שם, בעמ' 45) העולה מהאמור הוא כי חקירתו של חאלד הניבה תשובות לקוניות, ולא היה כל שיתוף פעולה מהותי של חאלד, בעניין התוכן עליו נשאל, עם מי שחקר אותו בבית המשפט. משכך, דומה שעל פניה – עדותו של חאלד בבית המשפט לא היתה אמינה כלל, ואין לייחס משקל של ממש לתשובותיו, שכן, ובפרט כשניכר שלא השיב למעשה לשאלות, ובחר בדרך ההתחמקות. נוכח האמור לעיל – אין בעובדה שבית המשפט המחוזי בחר לבכר את הדברים שנאמרו בהודעתו של חאלד במשטרה על פני הדברים שנאמרו על ידו בבית המשפט כדי להביא להתערבותנו בהכרעתו. 15. ב"כ המערערת טען גם למחדלי חקירה, שהתרחשו, לגישתו, ופגעו ביכולתה של המערערת להגן על עצמה. בית המשפט קמא הנכבד נדרש לטענה זו של ב"כ המערערת, וקבע כי בענייננו לא היה מדובר בחקירה רשלנית. בנוסף, לנוכח מכלול הראיות שהונחו בפניו – בית המשפט לא מצא כי היה במחדלים שנטענו, עליהם הצביע ב"כ המערערת, כדי לפגוע בזכויותיה של המערערת. בית המשפט קבע כי לנוכח מכלול הראיות שהובאו בפניו, אשר הוכיחו מעבר לספק סביר את אשמתה של המערערת – לא ניתן לומר שהיה בפעולות, אותן נמנעה המשטרה מלבצע, כדי לקפח את זכויותיה של המערערת. עוד הוסיף בית המשפט, כי אם סברה המערערת שאיכון הטלפון שהיה ברשותה יכול היה לסייע לה בהגנתה, היתה פתוחה בפניה הדרך לעתור למתן צו לביצוע מחקר תקשורת ולהציג את הראייה האמורה, ככל שהיא היתה תומכת בגירסתה. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו ב-ע"פ 5104/06 בנייורישלויל נ' מדינת ישראל (21.5.2007), והובאו גם על ידי בית המשפט קמא הנכבד, שם נפסק כדלקמן: "בחינת טענה לקיומם של מחדלי חקירה אינה מבקשת לבחון האם ניתן היה לנהל את החקירה בדרך אחרת, טובה יותר, יעילה יותר, אלא האם קופחו זכויותיו של החשוד, האם בחקירתו לא נשמרו הכללים וההנחיות שגובשו על מנת לאפשר לו להתגונן כראוי ולאפשר לבית המשפט לבצע מלאכתו בגילוי האמת. כידוע, מקום בו לא קופחה הגנת הנאשם לא די במחדל החקירה עצמו כדי להביא לזיכוי הנאשם (ע"פ 6858/04 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 3023; ע"פ 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1) 2387; ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1) 3570). משקלו של המחדל החקירתי ייקבע הן מתוך בחינת המחדל עצמו, טיבו ומהותו, הן – ובעיקר, מתוך בחינתו על רקע מכלול הראיות (ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל, תק-על 93(2) 1497). בחינתם של מחדלי חקירה צריכה להיעשות מתוך הכרה בחומרתה של אי ההקפדה על נהלי חקירה וביצוע פעולות חקירה חיוניות מחד גיסא, ומאידך גיסא תוך הכרה בכך כי בחכמה שבדיעבד ניתן לעולם להצביע על סוגיות שניתן היה להעמיק בהן או על פעולות שלגביהן ניתן היה לפעול אחרת". נוכח האמור לעיל, ולאור מכלול הראיות – מקובלות עלי קביעותיו של בית המשפט קמא הנכבד, לפיהן, לא ניתן לומר שההימנעות מלערוך בדיקות מז"פ בתחנת האוטובוס, או ביצוע איכון למכשיר הטלפון הפך את החקירה שנעשתה לחקירה רשלנית. גם לא ראיתי להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה חומר הראיות שהונח בפניו ביסס, לשיטתו, את אשמתה של המערערת מעבר לספק סביר, וכי אין במחדלי החקירה הנטענים כדי לאיין עובדה זו. ערעורה של המערערת על גזר הדין 16. כלל הוא שערכאת הערעור לא תתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית, אלא אם כן מדובר בסטייה מהותית ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הדבר (ראו: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6877/09 פלוני נ' מדינת ישראל (25.6.2012)). אינני סבור כי ענייננו עונה על אמות מידה אלו, וכי הטענות שהעלה ב"כ המערערת מצדיקות את התערבותנו בעונש שהשית בית המשפט המחוזי הנכבד, וזאת כפי שאבאר מיד. 17. המערערת ביקשה לתמוך טענותיה בעונשים שנגזרו על שותפיה לביצוע העבירות. ברם, ברי כי בעובדה שאיילה הודתה בביצוע העבירות המיוחסות לה כבר בתחילת ההליך והביאה לחיסכון בזמן שיפוטי, יש כדי להביא להקלה בעונשה. אשר על כן, וחרף הפער הקיים בין העונשים שהוטלו על השתיים (פער העומד על 8 חודשי מאסר בפועל) – אין בכך כדי לבסס את טענתה של המערערת לפיה עונשה חורג באופן משמעותי לחומרה. מעשי העבירה של המערערת הינם קשים, במיוחד לאור העובדה שמדובר במעשים שבוצעו פעמיים כלפי קשישה כבת 75, חסרת ישע, תוך הפעלת אלימות נגדה. לכך יש אף להוסיף, כי העבירות בוצעו כלפי המתלוננת בתוך ביתה שלה, באופן שעלול להביא לפגיעה משמעותית בביטחון האישי של המתלוננת בפרט, ושל אוכלוסיית הקשישים בכלל. 18. גם בטענתו של ב"כ המערערת, לפיה הפער בין העונש שהושת על המערערת לבין העונש שהושת על תומר הינו מצומצם מדי (פער זה עומד על 38 חודשי מאסר בפועל) – אין כדי להביא להתערבות בגזר דינו של בית המשפט קמא הנכבד. על אף שהמערערת לא נטלה בפועל את הרכוש מהמתלוננת, היא סייעה לשוד ולקחה חלק משמעותי במעשי העבירה שבוצעו. בנוסף, בניגוד לתומר, אשר זוכה מהעבירה של הונאה בכרטיס חיוב וכלל לא הואשם בעבירה של גניבה, המערערת הורשעה גם בעבירות אלו. עוד יש להוסיף בהקשר זה, כי על אף שלמערערת לא היה עבר פלילי עובר להגשת כתב האישום נגדה, הרי שהעובדה שהיא הורשעה בשני אישומים נפרדים, מביאה לכך שביחס לאישום המאוחר בזמן מבין השניים לא ניתן לתת משקל לקולה להעדר עבר פלילי לזכות המערערת (השוו למשל: ע"פ 602/13 סלהב נ' מדינת ישראל (3.3.2014)). סוף דבר 19. נוכח כל האמור לעיל, דעתי היא כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחבריי שנעשה. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏י"ב באדר התשע"ה (‏3.3.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13061520_K04.doc אכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il