טטיאנה גורובץ נ. משרד הפנים מינהל האוכלוסין

פסק-דין בתיק עע"ם 6147/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"ם 6147/11 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערים: 1. טטיאנה גורובץ 2. מוזי משיח נ ג ד המשיב: משרד הפנים- מינהל האוכלוסין ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 21.7.2011, בעת"מ 29814-01-11, שניתן על-ידי כב' השופטת נ' בן אור תאריך הישיבה: כ"ד בשבט התשע"ג (4.2.2013) בשם המערערים: עו"ד עופר אקשטיין בשם המשיב: עו"ד מוריה פרימן פסק-דין השופט א' שהם: פתח דבר 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 21.7.2011, בעת"מ 29814-01-11, שניתן על-ידי כב' השופטת נ' בן אור, בגדרו נדחתה עתירתה של המערערת לקבלת מעמד בישראל, לאחר שההליך המדורג בעניינה הופסק בעקבות פטירת בעלה. רקע עובדתי 2. המערערת, טטיאנה גורובץ, ילידת 12.2.1957, נתינת אוקראינה, נכנסה לראשונה לישראל ביום 4.3.2002 באשרת תייר, במסגרת טיול מאורגן. המערערת לא עזבה את הארץ בתום תקופת האשרה, אלא נותרה בישראל ועבדה, באופן בלתי חוקי, עד ליום 21.11.2004, מועד בו נעצרה כשוהה בלתי חוקית בישראל. מפרוטוקול "שמיעת טענת שוהים בלתי חוקיים" שנערך ביום מעצרה עולה, כי המערערת מסרה כי "אין לה משפחה, חבר, ילדים בישראל", וכי היא מבינה שיש כוונה להרחיקה למולדתה. עוד צויין בפרוטוקול כי "השימוע בוצע בשפה העברית אותה הנ"ל מבינה ומדברת היטב". בדיון שהתקיים, ביום 24.11.2004, בבית הדין לביקורת משמעת לשוהים שלא כדין, מסרה המערערת כי היא מקיימת חיי זוגיות עם אזרח ישראלי בשם מתי משיח, ולפיכך התבקש בית הדין על-ידי בא כוחה של המערערת לשחררה בערבות "בסכום צנוע" שאותו ימציא מר משיח. בית הדין לא השתכנע מטיעוניה של המערערת והחליט להותירה במשמורת עד להרחקתה מישראל, ביום 28.11.2004. ביום 29.5.2005, נסע מר משיח לאוקראינה וביום 2.6.2005 הוא נשא את המערערת לאשה במדינת מוצאה. לאחר ששב ארצה, הגיש מר משיח, ביום 27.6.2005, בקשה למתן אשרת כניסה לישראל עבור המערערת. לאחר סדרה של בדיקות שנערכו על-ידי המשיב, אשר נועדו, בין היתר, לבחון את כנות הקשר בינה לבין מר משיח, התבקשה המערערת, ביום 10.10.2005, לשלוח מכתב הסבר לגבי נסיבות בקשתה להתגורר בישראל וכן למסור פרטים אודות בני משפחתה. כמו כן, נדרשה המערערת להמציא ערבות בנקאית בסך 10,000 ₪ על-מנת להבטיח את יציאתה מישראל "אם הנישואין לא יעלו יפה". במכתב שכתבה המערערת, כפי שהתבקשה, נטען כי היא נשארה בישראל, לאחר שהסתיים הטיול בארץ, מאחר שחשה כי זה המקום אליו "תמיד שאפה נשמתי", ולדבריה היא התאהבה במדינה ובאנשיה. במכתב ציינה המערערת כי כל בני משפחתה, בנה, אמא, אחותה, גיסה ושני ילדיהם מתגוררים באוקראינה. הערבות הבנקאית הופקדה על-ידי המערערת ביום 3.11.2005, ובתאריך 4.12.2005 התיר המשיב את כניסתה של המערערת לישראל באשרת תייר, והיא נכנסה ארצה ביום 11.12.2005. בתאריך 25.12.2005, הוגשה בקשה על-ידי המערערת ומר משיח, להעניק למערערת מעמד מכוח היותה נשואה לאזרח ישראלי. בהתאם לנוהל מס' 5.2.0008, שעניינו "הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי", הוענק למערערת, ביום 19.1.2006, רשיון שהייה ועבודה בישראל (ב/1) לתקופה של שישה חודשים. אשרה זו הוארכה לתקופה נוספת, וביום 31.8.2006 אושר למערערת ולמר משיח להתחיל בנוהל איחוד משפחות, בהתאם להליך המדורג, והוענק למערערת רשיון שהייה ארעי מסוג א/5. רשיון שהייה זה הוארך, מעת לעת, עד ליום 31.8.2009. 3. ביום 21.7.2009, נפטר מר מוני משיח ז"ל (להלן: המנוח), וביום 25.8.2009 הופיעה המערערת במשרדי המשיב בחולון, לצורך הסדרת מעמדה, כשהיא מלווה על-ידי בנו של המנוח מנישואין קודמים, מוזי משיח (להלן: המערער), ובמעמד זה נערך למערערת שימוע. מפרוטוקול השימוע עולה כי המערערת מסרה כי הכירה את המנוח בחודש יוני 2002, ולאחר שפגשה את בני משפחתו וחבריו, הם עברו להתגורר יחדיו, כעבור כחודשיים ימים. בחודש נובמבר 2004, היא נעצרה כשוהה בלתי חוקית והורחקה מהארץ, וכעבור מספר חודשים הגיע המנוח לאוקראינה, שם הם התגוררו בדירת בנה, ולאחר שהמנוח הציע לה נישואין, הם נישאו ביום 2.6.2005. לאחר כניסתה ארצה, בחודש דצמבר 2005, הם התגוררו יחדיו, וכעבור זמן מה החלה בהליך המדורג, על מנת לקבל מעמד בישראל. לבסוף, קיבלה המערערת אשרה מסוג א/5 "לאחר שהוכיחו כי אכן עומדים בקריטריונים וההתרשמות מהלשכה היתה חיובית". בתקופה זו, עמדה המערערת, לדבריה, בקשר עם המערער "אבל עם הבן השני והבת לא היו בקשר". לדברי המערערת, המנוח כתב צוואה, כחודשיים לפני פטירתו, אך היא אינה יודעת את תוכנה. כמו כן, מסרה המערערת כי המנוח נתן לה 20,000 דולר "כדי לעזור לה בהכנות לחתונה של בנה", אך מחמת מצבו הבריאותי הוא לא השתתף בחתונה שהתקיימה בנוכחותה, באוקראינה. בתום השימוע, ניתן למערערת מעמד א/5 לשישה חודשים נוספים, והיא הופנתה אל "הועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים" (להלן: הועדה), לצורך בחינת שאלת מעמדה בישראל, על בסיס הומניטרי, בהתאם לנוהל מס' 5.2.0017, שעניינו "נוהל הטיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים". יצויין, כי המערער, אשר התלווה אל המערערת במהלך השימוע, כתב מכתב ובו טען כי המערערת התערתה בתרבות ובמנטאליות הישראלית, וכן הוסיף כי אביו ביקש ממנו, טרם מותו, כי ידאג למערערת ויעזור לה. לאחר שהוחלט כי עניינה של המערערת יבחן על-ידי הועדה, היא זומנה לשימוע נוסף שהתקיים ביום 27.7.2010, וגם הפעם התלווה אליה המערער, אשר נכח בשימוע עצמו. מפרוטוקול השימוע עולה כי המערערת אישרה כי כל בני משפחתה (אם, בן ונכדה) מצויים באוקראינה וכי בבעלותה דירה במדינה זו, ביחד עם בנה, ולדבריה "זה רכוש משותף". בישראל פתחה המערערת חשבון בנק לאחר פטירת המנוח, והיא עובדת "בניקיון בתים". היא מתגוררת בשכירות בבית בראשל"צ, לאחר שהיא מכרה את חלקה בדירה שהוריש לה המנוח. היא נוהגת לפקוד את קברו של המנוח אחת לשבועיים, ולשאלה אם היא מצוייה בקשר עם ילדיו של המנוח, פרט למערער, היא השיבה "כן בטח, אבל הכי הרבה עם מוזי, הוא היה גר לידינו". המערערת אישרה כי ביום 30.4.2010 היא נסעה לאוקראינה לרגל הולדת נכדתה, ולשאלה היכן היא נמצאת בחגים, השיבה המערערת "באופן קבוע אצל מוזי". 4. ביום 24.10.2010, דנה הועדה בעניינה של המערערת, ולאחר בחינת השתלשלות העניינים, לרבות שהייתה הבלתי חוקית בישראל במשך כ- 3 שנים, והעובדה כי לבני הזוג אין ילדים משותפים בישראל, הוחלט לסרב לבקשתה לקבלת מעמד בישראל. בהמלצת חברי הועדה ליו"ר הועדה נאמר, בין היתר, כי לא נמצאו בבקשתה של המערערת טעמים הומניטריים וכי "למבקשת משפחה ורכוש בחו"ל וזיקתה לחו"ל גדולה יותר מאשר למדינת ישראל". מנכ"ל רשות ההגירה ויו"ר הועדה, מר אמנון בן עמי, אימץ את המלצת הועדה, משלא נמצאו "טעמים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד בישראל". ביום 7.11.2010, נשלח אל המערערת מכתב ובו נוסח החלטת הועדה, והיא נדרשה לעזוב את ישראל תוך 30 ימים. לאחר קבלת ההודעה, שלחה המערערת מכתב אל המשיב, ביום 28.11.2010, באמצעות באת כוחה, עו"ד ליודמילה דולקנין. לטענת המערערת, היא היתה בקשר עם המנוח מאז שנת 2002, והקשר נמשך גם לאחר שהורחקה מישראל בשנת 2004. טרם פטירתו של המנוח, הוא השביע את בנו, המערער, כי ידאג לה לאחר שילך לעולמו. אלמלא מותו של המנוח, היא היתה מקבלת אזרחות ישראלית ו"אין אשמתי במותו של בעלי". לטענת המערערת, היא השתקעה בארץ, היא מדברת עברית רהוטה, והצהירה על רצונה להיות אזרחית נאמנה, והוסיפה כי בכוונתה להתגייר, לפיכך, מבקשת המערערת לבטל את החלטת הועדה ולאפשר לה לקבל אזרחות ישראלית. לפנייתה של המערערת צורף מכתבו של המערער, ובו הוא מבקש לכבד את רצונו של אביו "להשאירה בארץ ולקבלה כבת משפחה". ביום 9.12.2010, נשלחה תשובת המשיב לבאת כוח המערערת, ובה נאמר כי עניינה נבחן על-ידי חברי הועדה, ואין מקום לשינוי ההחלטה שהתקבלה, לסרב לבקשתה לקבלת מעמד בישראל. על החלטת הועדה הגישה המערערת עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. פסק דינו של בית משפט קמא 5. לאחר סקירת הרקע העובדתי בעניינה של המערערת, נפנה בית משפט קמא לבחון את עיקרי הטענות שהועלו במסגרת העתירה. המערערת טענה כי המשיב לא הזדרז בטיפול בבקשתה לקבלת מעמד בישראל, בעקבות נישואיה למנוח, שאלמלא כן היה מסתיים תהליך ההתאזרחות טרם מותו של המנוח. לעניין זה, נטען כי כניסתה לישראל אושרה רק בחלוף כששה חודשים ממועד נישואיה למנוח, ורשיון לישיבת ארעי בישראל הוענק לה בחלוף כתשעה חודשים ממועד כניסתה לישראל. עוד נטען על-ידי המערערת, כי היא עמדה על סף סיום הליך ההתאזרחות, ומשכך היה מקום להיעתר לבקשתה. טענה נוספת שהיתה בפי המערערת היא, כי החל משנת 2002 היא הפכה לידועה בציבור של המנוח, וממועד זה היא ראתה את ישראל כמרכז חייה. עוד נטען, כי לא היה מקום לקבוע כי זיקתה של המערערת למדינת מוצאה- אוקראינה, גדולה יותר מזיקתה לישראל, כאשר במדינה זו מצויים כל חבריה ומכריה. 6. בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי אין לייחס למשיב שיהוי כלשהו בטיפול בעניינה של המערערת. המשיב התנהל בסבירות כאשר ביקש פרטים נוספים מהמערערת, בטרם יתיר את כניסתה לישראל וזאת "בשים לב לכך ששהתה בישראל שלא כחוק והורחקה ממנה לאחר שנעצרה". בנוסף, הזכיר בית משפט קמא את הדברים שמסרה המערערת לרשויות המוסמכות, ערב הרחקתה מישראל, באשר לנסיבות שהייתה הבלתי חוקית במדינה. בית משפט קמא ציין כי תקופה של חצי שנה, במהלכה נערכו הבדיקות הדרושות על-ידי המשיב, אינה בלתי סבירה, מה גם שהמערערת עצמה השתהתה בהפקדת הערבות עד לחודש נובמבר 2005, ושעה שזמן לא רב לאחר מכן "אופשרה כניסתה לישראל". עוד קבע בית משפט קמא, כי תחילתו של ההליך המדורג היתה בחלוף פרק זמן קצר ממועד הכניסה לישראל, וכעבור כתשעה חודשים קיבלה המערערת רשיון שהייה מסוג א/5. לפיכך, מצא בית משפט קמא "כי לא היה באורח טיפולו של המשיב כל ליקוי שיש לפקוד אותו עליו". אשר לטענותיה של המערערת בדבר זיקתה לישראל, שהינה, לדבריה, גבוהה מזיקתה לארץ מולדתה, קבע בית משפט קמא כי "משפחתה של [המערערת], לרבות בנה ונכדתה, מתגוררת בארץ מוצאה ורכושה שם". עוד ציין בית משפט קמא, כי אין למערערת קשר עם משפחת המנוח פרט לאחד מבניו (הכוונה למערער – א.ש.) וכי גם אם במהלך השנים רכשה המערערת חברים בישראל, אין בכך "כדי לשכנע, כי זיקתה לישראל גוברת על זיקתה לארץ מוצאה". על בסיס פסיקתו של בית משפט זה, קבע בית משפט קמא כי תנאי הזיקה לישראל הינו תנאי מהותי, שכן הערך של שימור התא המשפחתי אינו מתקיים, במקרה של פקיעת קשר הנישואין עם האזרח הישראלי. היות שקשר הנישואין פקע עקב פטירתו של המנוח, המערערת יכולה לזכות במעמד בישראל, על בסיס שיקולים הומניטריים הנעוצים בהתערותה בחברה בישראל וזיקתה הגוברת למדינה זו, על-פני ארץ מולדתה. בעניין זה קבע בית משפט קמא, כאמור, כי, כפי שהתרשמה הועדה, המערערת מצויה בקשר הדוק עם בני משפחתה באוקראינה ואילו בישראל היא מקיימת קשרים עם אחד מבניו של המנוח, והיא אינה מצויה בקשר עם יתר בני משפחתו. כמו כן, נקבע כי במהלך התקופה שבה שהתה המערערת בישראל משנת 2005 ועד 2009, אין "נתונים שיהיה בהם לשכנע, כי במהלך שנות חייה כאן, בנתה מרכז חיים בישראל" וכי יש בהתנהלותה בתקופה זו "כדי ללמד על התערות בחברה הישראלית". יצוין, כי בית משפט קמא סרב לקבל מכתבים או תצהירים של "מודעים אחרים" של המערערת, שאותם ביקש בא כוחה להגיש, בעקבות תגובתו של המשיב לעתירה. זאת, מאחר שלעתירה עצמה צורף תצהיר של אחד מחבריו של המנוח "המעיד של כנות הקשר בין [המערערת] לבין בעלה", ואין ללמוד ממנו "על קשרי חברות שפיתחה [המערערת], המלמדים על זיקה עצמאית שלה לישראל". המערערת לא צירפה מסמכים אלה במהלך השימועים שנערכו לה, וכאמור גם לא ראתה בהם חלק מהעתירה, ועל כן קבע בית משפט קמא כי "אין לייחס למסמכים אלה ערך ראייתי כלשהו". 7. לבסוף, קבע בית משפט קמא כי "רשאית היתה הועדה להגיע למסקנה כי זיקתה [של המערערת] למדינת מוצאה גדולה מזיקתה לישראל", וזאת "על יסוד מכלול הנתונים שהובאו בפניה". לאור זאת, נקבע כי החלטת המשיב הינה סבירה "ולא נמצאה לי עילה להתערב בה", ולפיכך נדחתה העתירה, תוך קביעה כי על המערערת לעזוב את ישראל עד ליום 1.9.2011. להשלמת התמונה יצוין כי המערערת עזבה את הארץ ביום 3.10.2011 ובתאריך 20.7.2012 אושרה כניסתה לישראל באשרת תייר לשלושה חודשים, אשר הוארכה עד ליום 20.2.2013. הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא 8. בערעור, שהוגש על-ידי המערערת ובנו של המנוח, מר מוזי משיח, נטען כי המנוח והמערערת חיו כבני זוג החל משנת 2002, והסיבה שלא הוחל במועד זה ההליך המדורג, לצורך הסדרת מעמדה של המערערת, נעוצה בעובדה כי לא היתה בידה תעודת גירושין מבעלה הראשון, ממנו התגרשה בשנת 1994. תעודה זו הומצאה למערערת, לדבריה, רק בשנת 2005, לאחר שהיא שילמה את האגרה המבוקשת. המערערת טוענת כי לאחר הרחקתה מישראל ביום 28.11.2004, שמר עמה המנוח על קשר רציף "ועם הסדרת המסמכים הנדרשים לנישואין" הוא נסע לאוקראינה ונשא אותה לאשה ביום 2.6.2005. המערערת שבה וטענה כי המשיב נהג בחוסר סבירות משאישר את כניסתה לישראל כששה חודשים לאחר מועד הנישואין, ובמשך כתשעה חודשים ערך לה בדיקות נוספות לבחינת כנות הקשר. לטענת המערערת "הבדיקות הנוספות חרגו מפרק הזמן הסביר והחוקי, 6 חודשים, שנקבע בנוהל להסדרת מעמד לאשתו של אזרח ישראלי". לגישת המערערת, שגה בית משפט קמא בקובעו "כי אין ליקוי בהתנהלות המשיב". עוד נטען, כי אלמלא שיהוי בלתי סביר זה, היה מסתיים תהליך ההתאזרחות של המערערת, שעמד לפני סיומו, "וזאת מבלי להחשיב את החיים המשותפים טרם הנישואין, מחודש 3/02 ועד לחודש 11/04". 9. במקרה מעין זה, כך נטען על-ידי המערערת, "אינטרס הציפייה הלגיטימי של המערערת לקבלת מעמד קבע בישראל כאלמנה של יהודי ישראלי אמור להיות בעל משקל רב יותר". לפיכך, ובהתאם להלכה שנקבעה בעע"מ 8611/08 זוולדי נ' שר הפנים (27.2.2011) (להלן: עניין זוולדי), טוענת המערערת כי "יש צורך בשינוי וריכוך תנאי הזיקה". בהמשך נטען, כי ב"מתן משקל רב לזיקה למדינת המוצא יותר מאינטרס הציפייה נהג המשיב בחוסר סבירות ושגה בית המשפט קמא בכך שאישר את מדיניות המשיב". עוד נטען על-ידי המערערת, כי היא לא היתה מיוצגת בעת השימוע על-ידי עורך דין ולא ניתנה לה "הזדמנות של ממש להוכיח בבית המשפט או בשימועים שנערכו לה כי השתקעה והתערתה בישראל". לטענת המערערת, היא לא הבינה במהלך השימועים את כל השאלות שנשאלה וחתמה על הפרוטוקולים "מבלי להבין את האמור בהם". המערערת מוסיפה וטוענת כי "היא לא נשאלה לגבי חבריה ומכריה הרבים בישראל ולא לגבי שגרת חייה והתערותה בחברה הישראלית", ובית משפט קמא לא איפשר למערערת "להוכיח את זיקתה לישראל באמצעות מכתבים תצהירים וראיות מטעמה". לעניין פרוטוקול השימוע, הבהיר בא כוחה של המערערת, עו"ד עופר אקשטיין, כי בעת הגשת העתירה הוא סבר כי המערערת קראה את הפרוטוקולים, ואולם רק לאחר מתן פסק הדין בעתירה, הסתבר לו כי "המערערת חתמה עליהם מבלי שהבינה את תוכנם, תוך שהיא בוטחת במשיב כי יסדיר מעמדה". לטענת המערערת, היא לא ידעה "ולא היתה צריכה לדעת" כי במהלך השימועים היה עליה להציג נתונים בדבר זיקתה לישראל "באמצעות ראיות, מכתבים ותצהירים מחבריה וקרוביה". לטענתה של המערערת, אין זה נכון כי "טיב הקשר עם בני משפחתה בחו"ל הדוק יותר מאשר עם בנו של המנוח וכן עם שאר ילדיו וחבריה". המערערת בלתה "כמעט כל סוף שבוע" וכן חגים עם המערער ומשפחתו "ונפגשה עם חבריה ומכירה מדי שבוע" כך שהקשר "עם חבריה הטובים והקרובים הדוק הרבה יותר מאשר עם בני משפחתה החיים בחו"ל". 10. טענה נוספת שהיתה בפי המערערת, היא כי היה על הועדה להביא בחשבון את שהייתה של המערערת בישראל בין השנים 2004-2002, למרות שמדובר בשהייה בלתי חוקית. לעובדה זו, כך נטען, יש חשיבות לצורך קביעת הזיקה לישראל, שכן בתקופה זו ניהלו המערערת והמנוח חיים משותפים "ולא ניתן להתעלם מכך ולמחוק תקופה זו מחייהם". בנסיבות אלה, נטען כי יש לקבוע כי "המערערת התערתה בארץ ויצרה קשר נפשי חזק עם ישראל והעם היהודי", והיא מבקשת "לעבור גיור כהלכה ברבנות". על יסוד טענות אלה, מבקשים המערערים לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולהורות למשיב "לתת למערערת מעמד קבע או אזרחות ישראלית כאלמנה של יהודי אזרח ישראלי". סעד נוסף שהתבקש, שעל-פי טיבו הינו חלופי לסעד העיקרי, הוא להורות למשיב "לערוך למערערת שימוע ולהעביר שוב את בקשתה להסדרת מעמדה לועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים על מנת לבחון את זיקתה והתערותה בישראל". תגובת המשיב 11. לגישת המשיב, יש לדחות את הערעור שכן לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, הדורש את תיקונו על-ידי ערכאה זו. אשר לטענת השיהוי בטיפולו של המשיב בבקשתה של המערערת, נטען כי לאחר הגשת הבקשה להזמנת המערערת ארצה, ביום 27.6.2005, התעורר הצורך לבחון את הנושא, בשים לב לנתוני העבר של המערערת, לרבות שהייתה הבלתי חוקית בארץ, דבריה במהלך השימוע לקראת הרחקתה מישראל, ותעודת הגירושין המעידה על גירושיה מבעלה הקודם בתחילת שנת 2005. כמו כן, היה צורך לקבל את עמדת הגורמים השונים, כמו גורמי הבטחון ומשטרת ישראל, ביחס לבקשה. עוד נטען על-ידי המשיב, כי המערערת הפקידה את הערבות, שהיוותה תנאי לאישור הבקשה, רק בחודש נובמבר 2005, וזמן קצר לאחר מכן אושרה כניסתה לישראל. לאחר הגשת בקשה מטעמו של המנוח לקבלת מעמד בישראל עבור המערערת מכוח נישואיה לאזרח ישראלי, הוחל בפרוצדורה המקובלת וביום 31.8.2006, הוענק למערערת רשיון מסוג א/5 ארעי, במסגרת ההליך המדורג. המשיב סבור כי לא נפל כל פגם בטיפול בבקשות המנוח והמערערת להענקת מעמד למערערת בישראל, וכל הפעולות ננקטו בהתאם לנוהלים המקובלים, מבלי שהיה עיכוב בלתי סביר בטיפול. עוד נטען על-ידי המשיב, כי לאחר פטירתו של המנוח, ופקיעת קשר הנישואין עקב כך, "נשמט הרציונאל העומד בבסיס ההליך המדורג, ודינו של הליך ההתאזרחות של בן הזוג הזר, להיפסק". במקרה מעין זה, "שיקולים שונים, הומניטריים ביסודם, עשויים להצריך המשך התהליך המדורג ואף מתן מעמד בישראל לבן הזוג הזר, לפנים משורת הדין". המשיב מוסיף וטוען, כי עניינה של המערערת נבחן על-ידי הועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים, בהתאם לנוהל מס' 5.2.0017, ונמצא כי "תמונת הדברים שעמדה בפני המשיב, אינן יוצרות זיקה אשר מצדיקה מתן מעמד בישראל, וכי נמצאה זיקה ממשית וחזקה של המערערת לאוקראינה". בין היתר, שקל המשיב את העובדה כי המערערת נכנסה לראשונה לישראל בהיותה כבת 45, כך שמרבית חייה הבוגרים עברו עליה מחוץ לישראל; את העובדה כי המערערת מקיימת קשר רציף עם מדינת מוצאה ועם בני משפחתה הגרעינית המתגוררים באוקראינה; ואת העובדה כי המערערת לא הציגה כל נתונים המלמדים על כי "היא תקעה יתד בישראל". בנסיבות אלה, סבר המשיב כי "לא נמצא טעם הומניטרי מיוחד המצדיק מתן מעמד של קבע למערערת". 12. אשר לטענות הפרוצדוראליות שהועלו על-ידי המערערת, נטען על-ידי המשיב כי המערערת לא טענה בפני בית משפט קמא כי "לא היתה מיוצגת על ידי עורך דין בשימועים ולא הבינה את כל השאלות שנשאלה". לגופו של עניין, סבור המשיב כי אין כל ממש בטענות אלה, שכן המערערת הגיעה בלווית המערער, בנו של המנוח, ולא טענה במהלך השימועים כי אינה מבינה את השאלות שהוצגו לה. במכתב שנשלח על-ידי באת כוחה של המערערת אל המשיב, נאמר מפורשות כי "המערערת מדברת עברית שוטפת", ולא נאמר דבר וחצי דבר לגבי פגם שנפל, כביכול, בשימועים שנערכו לה. בהתייחס לבקשתה של המערערת להגיש חומר נוסף, המעיד, לכאורה, על התערותה של המערערת בישראל, נטען על-ידי המשיב כי היא לא הציגה נתונים אלה בפני עורכי השימוע ואף לא טענה זאת בעתירתה, ועל כן נקבע, בצדק, על-ידי בית משפט קמא, כי אין למסמכים אלה ערך ראייתי. עוד הוסיף המשיב וטען, כי אין במסמכים המדוברים "כדי לשנות את העובדה כי זיקתה [של המערערת] לאוקראינה חזקה מזיקתה למדינת ישראל". 13. לאור האמור, מבקש המשיב לדחות את הערעור בציינו כי פתוחה הדרך בפני המערערת להגיש בקשות לכניסה לישראל באשרות תייר (להבדיל מהשתקעות בישראל), ואלה תבחנה בהתאם לנהלי רשות האוכלוסין וההגירה. דיון והכרעה 14. בפתח דיוננו, מן הראוי לחזור ולהזכיר מושכלות ראשונים, לפיהן חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, מתנה כניסה ושהייה בישראל, למי שאינם אזרחי ישראל או בעלי אשרה או תעודת עולה, בקיומה של אשרה מטעם שר הפנים, ובהפעלת סמכות זו נתון לשר הפנים שיקול דעת רחב (עע"ם 7422/07 אלכסנדרובה נ' משרד הפנים-מנהל האוכלוסין (2.7.2008) בפס' 7 והפסיקה המצוטטת שם). המסגרת הנורמטיבית לגבי רכישת אזרחות ישראלית, לבן זוג הנשוי לאזרח ישראלי, תמצא בסעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952, שעניינו "התאזרחות של בעל ואשה", וזה לשונו: "בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי או שאחד מהם ביקש להתאזרח ונתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א) או הפטור מהם, יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות, אף אם לא נתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א)". לשם יישומה של הוראה זו, פורסם על-ידי שר הפנים, במסגרת הסמכות הנתונה לו, נוהל לבחינת הבקשה להתאזרחות, מכוח נישואין לבן זוג בעל אזרחות ישראלית, הוא "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (נוהל מס' 5.2.2008). כפי שנקבע בבג"צ 5091/07 בדולב נ' מדינת ישראל (11.5.2010) (להלן: עניין בדולב), הוראת סעיף 7 לחוק האזרחות "מיושמת באמצעות ההליך המדורג, המעוגן בנוהל משרד הפנים, אשר תכליתו לבחון על ציר הזמן אם מתקיימים התנאים הדרושים לעניין, וביניהם: קשר נישואין תקף, קיומו של מרכז חיים בישראל, והעדר מניעה בטחונית או פלילית" (שם, בפס' 10, וראו גם, בג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728 (1999); בג"צ 4711/02 הלל נ' שר הפנים (2.8.2009) (להלן: עניין הלל); בג"צ 7139/02 עבאס-בצה נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 481 (2003)). בעניין זוולדי הובהר כי "הרציונאל העומד מאחורי נוהל זה כרוך, אם כן, בשמירתו של התא המשפחתי והקלה על מי שקשר את גורלו עם בן זוג ישראלי באופן שיבטיח כי לא יצטרך לבחור בין בן הזוג למגוריו בארץ" (שם, בפס' 10). 15. משפוקע קשר הנישואין, בין בעקבות פטירת בן הזוג הישראלי ובין בעקבות גירושין "פוקע ממילא אף רציונאל זה ועל כן, על-פי רוב במצב זה, נפסק ההליך המדורג ובן הזוג הזר מורחק מן הארץ". (עניין זוולדי בפס' 10). עם זאת, ובעקבות פסק הדין בעניין הלל, עודכן, ביום 11.5.2009, "נוהל הטיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים" (נוהל מס' 5.2.0017) (להלן: הנוהל), וכאשר מדובר במקרה שבו פקע קשר הנישואין בשל פטירת בן הזוג הישראלי, כשאין לבני הזוג ילדים משותפים, חל סעיף ד.2.ב לנוהל. סעיף זה קובע כי, כאשר ניתן לבן הזוג הזר רשיון ישיבה בישראל מסוג א/5 במסגרת ההליך המדורג; חלפה תקופה העולה על מחצית התקופה הנדרשת במסגרת ההליך המדורג קודם לפטירת בן הזוג הישראלי; וכאשר לא היה ספק לגבי כנות הקשר בין בני הזוג, "... ייערך לבן הזוג הזר שימוע בלשכת רשות האוכלוסין באזור מגוריו, לבחינת זיקתו לישראל ביחס לזיקתו למדינת אזרחותו (ובכלל זה, משך התקופה בה שוהה הזר בישראל, קיומם של קרובי משפחה של הזר בארץ או בארץ מוצאו ומידת התערותו בחברה הישראלית). העתק מן השימוע יונח בפני חברי הועדה על מנת לבדוק את נסיבות העניין בכללותו ומידת קיומה של זיקה ממשית וחזקה של המבקש למדינת ישראל יותר מזיקתו למדינה הזרה". כפי שנקבע בעניין בדולב, מותו של בן הזוג הישראלי מביא להפסקת ההליך המדורג, ובהתאם לנוהל שחוקיותו אושררה בעניין הלל, ניתן, לכל היותר, להעביר את הבקשה להענקת מעמד קבע "לבחינת הועדה הבינמשרדית, המוסמכת להמליץ על מתן מעמד גם למי שאינו זכאי לו על פי הקריטריונים הרגילים, במקרים הומניטריים חריגים" (שם, בפס' 12). ומן הכלל אל הפרט 16. בפתח הדיון בערעור, מן הראוי להסיר מעל שולחננו את טענותיה של המערערת בדבר התמשכות בלתי סבירה של הטיפול בעניינה, מאז הוגשה בקשתו של המנוח, ביום 27.6.2005, להזמנתה של המערערת לישראל. נראה, כי הזמן שחלף עד לכניסתה של המערערת לישראל, ביום 11.12.2005, נועד לבחינת הבקשה ולקבלת פרטים נוספים מאת בני הזוג, ואין לומר כי מדובר בפרק זמן בלתי סביר. דברים דומים יש לומר גם לגבי הזמן שחלף מאז הוגשה הבקשה לקבלת מעמד עבור המערערת מכוח הנישואין, ביום 25.12.2005, ועד שהוענק למערערת רשיון שהייה מסוג א/5, במסגרת ההליך המדורג. בהתאם לנהלי המשיב ניתן למערערת, ביום 19.1.2006, רשיון שהייה ועבודה מסוג ב/1 לתקופה של ששה חודשים והמערערת הוזמנה ללשכת הקשר לבחינת הבקשה, אך התייצבה בחלוף כארבעה חודשים. בתקופה זו נדרשה התייחסות משטרת ישראל וגורמי הבטחון האחרים לבקשה למתן מעמד למערערת, ונבחנו יתר הנתונים הדרושים לעניין, כך שאין לקבל את הטענה כי מדובר בשיהוי בלתי סביר. 17. טענה נוספת שהועלתה לראשונה בערעור, נוגעת לפגמים פרוצדורליים שנפלו, לטענת המערערת, בשימועים שנערכו לה, לאחר מותו של המנוח. לפי הטענה, המערערת לא הגיעה לשימועים בלווית עורך דין; היא נשאלה שאלות בשפה העברית, מבלי שהבינה את תוכנן; והיא לא התבקשה להמציא נתונים או ראיות בנוגע להתערותה בישראל. סבורני, כי יש לדחות את טענותיה של המערערת, בהקשר זה. אפתח בטענה הנוגעת לשליטתה המוגבלת, כביכול, של המערערת בשפה העברית. נראה כי אין ממש בטענה זו, באשר כבר בשימוע שנערך למערערת, לאחר מעצרה כשוהה בלתי חוקית (ביום 21.11.2004) צויין כי "השימוע בוצע בשפה העברית אותה הנ"ל מבינה ומדברת היטב". על שליטתה של המערערת בשפה העברית ניתן ללמוד מתוכן השימועים הנוספים שנערכו לה, במהלכם נמסרו הדברים בצורה סדירה, ברורה וקוהרנטית. לכך יש להוסיף את האמור במכתבה של באת כוחה של המערערת, לפיהם היא "מדברת עברית שולפת". נראה כי חל שיבוש במילה "שולפת" והכוונה היא כי המערערת מדברת עברית שוטפת. מכאן, שאין לקבל את הטענה, כי המערערת לא הבינה את השאלות שנשאלה, והיא אף לא העלתה טענה מעין זו עד לשלב הערעור. אשר להעדרו של עורך דין, יש לומר שניים אלה: ראשית, לא היתה חובה להודיע למערערת על זכותה להופיע לשימוע בלווית עורך דין, ואין צריך לומר כי לא נמנע ממנה לעשות כן. שנית, המערערת היתה מלווה, בשני השימועים, על-ידי בנו של המנוח, אשר נכח במקום, וכפי שיכולנו להתרשם הוא תומך בכל מאודו במערערת, כך שלא היתה כל מניעה להסתייע בו, לו סברה המערערת כי היא אינה מסוגלת להתמודד בעצמה עם השאלות שהופנו אליה במהלך השימוע. אשר לטענה כי המערערת לא התבקשה להמציא נתונים או ראיות באשר להתערותה בישראל, סבורני כי יש לדחותה. לטעמי, אין כל ספק כי המערערת ידעה אל נכון, והדברים נכונים ביתר שאת לגבי המערער, כי עליה לשכנע את הרשויות בדבר זיקתה לישראל והתערותה בחברה במדינה זו. המערערת פרשה בפרוטרוט את נסיבות היכרותה עם המנוח ומשפחתו, את עיסוקיה בישראל, ופירטה אילו נכסים מצויים ברשותה בישראל. בשימוע השני נשאלה המערערת, האם היא בקשר עם ילדיו הנוספים של המנוח, והיה מתבקש להוסיף כי מלבד המערער היא מצויה בקשר עם חוג מכרים וחברים. דברים אלה נכונים גם לגבי השאלה היכן היא מצויה בתקופת החגים, ואף כאן ניתן היה לדבר על קיומו של החוג החברתי. יתר על כן, במכתב שכתבה המערערת, לאחר שנמסרה לה התשובה השלילית לבקשתה, נאמר על-ידי המערערת "כבר השתקעתי בארץ, עובדת בניקיון באופן חוקי, מדברת עברית רעותה (צ"ל "רהוטה")... ובדרישה הראשונה הנני אתן את הצהרתי להיות אזרח נאמן למדינת ישראל ולעם הישראלי". אין כל התייחסות למהות "השתקעותה" של המערערת בישראל, ולא נאמר כי פרט למערער, מדובר גם בחוג חברתי רחב. טענה זו גם לא הועלתה במכתבה של עו"ד ליודמילה דולגנין, מיום 28.11.2010, ואף לא בעתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי. לסיכום, נראה כי לא נמנעה מהמערערת האפשרות לשטוח את מלוא טענותיה באשר לזיקתה והתערותה בישראל, ודומני כי אם היא לא הצביעה בזמן אמת על קשריה החברתיים ועל חוג מכריה הרחב, יש בכך כדי ללמד על אמיתותה ומשקלה של הטענה. מן הראוי להוסיף בהקשר זה, כי עיינתי במכתבים אותם ביקשה המערערת לצרף ולא מצאתי כי הם תומכים בטענתה בדבר התערותה החברתית בישראל, שכן מדובר, בעיקרו של דבר, בתמיכה בבקשתה לקבלת מעמד בישראל, תוך התייחסות לכנות הקשר עם המנוח. 18. השאלה המרכזית אותה יש לבחון, נוגעת למידת סבירותה של קביעת המשיב, לפיה זיקתה של המערערת לאוקראינה גבוהה לאין ערוך מזיקתה לישראל, ולפיכך אין בנמצא טעמים הומניטריים המצדיקים הענות לבקשתה לקבלת מעמד בישראל. טרם הדיון בנושא זה, מן הראוי להדרש לטענת המערערת, לפיה יש ללמוד מעניין זוולדי כי אינטרס הציפייה וההסתמכות גובר על שאלת הזיקה לישראל, או לכל הפחות מצמצם את חשיבותו של שיקול זה. עיון בפסק הדין שניתן בעניין זוולדי מלמד כי מדובר בנוהל אחר, העוסק בניתוק קשר הנישואין בשל אלימות שהופעלה על-ידי בן הזוג הישראלי. אף כאן, כאשר אין לבני הזוג ילדים, יש, על-פי הנוהל הרלבנטי (מס' 5.2.0017) לבחון את זיקתו של בן הזוג הזר לישראל, ואולם כפי שנאמר בפסק הדין, עצם התקנתו של נוהל נפרד "מלמד על התנגשות ההכרה בקיומו של אינטרס ציבורי לעודד קורבנות אלימות לעזוב את בעליהן המכים ולהתלונן נגדם". לאורו של אינטרס ציבורי זה, "יש מקום לאיזון שונה מהאיזון שנערך במקרים האחרים בהם פקע הקשר ומוסדרים בנוהל הכללי" (שם, בפס' 12). לפיכך, יש לשקול, בנוסף ל"עקרון המקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות לפיו למדינה שיקול דעת רחב למנוע מזרים להשתקע בה", גם את "האינטרס הציבורי בהגנה של בן הזוג הזר שנפל קורבן לאלימות ובעידוד קורבנות אלימות להתלונן ולצאת ממערכת היחסים האלימה" (שם, בפס' 13). במקרה שבו הסתיים קשר הנישואין בשל אלימותו של בן הזוג הישראלי, עדיין יש לבחון את זיקתו של בן הזוג הזר לישראל, אך נקבע בעניין זוולדי "כי יש להקנות לתנאי הזיקה משקל פחות מאשר במקרים האחרים המוסדרים בנוהל הכללי". הטעם לכך נעוץ "בחשיבותו של האינטרס הציבורי בכל הנוגע למיגור תופעת האלימות נגד נשים, והאיזון השונה שהוא מחייב בין השיקולים השונים לעומת מקרים אחרים בהם פוקע קשר הנישואין". כמו כן, קיים "טעם מעשי יותר הכרוך במאפייניהן של קורבנות אלימות שבמקרים רבים הורגלו בעל כורחן לאורח חיים תלותי, ממודר ומכונס, ובשל כך נותרות ללא קשר חברה או משפחה ומתקשות להציג את אותן אינדיקציות לקיומה של זיקה לארץ, להן ניתן לצפות במקרים אחרים" (שם, בפס' 17). הדבר מביא לשינוי בנקודת האיזון ולהוספת שיקולים הומניטריים נוספים "גם מקום בו לא ניתן היה להצביע על אינדיקציות לקיומה של זיקה חזקה יותר לארץ מאשר לארץ המוצא". הנה כי כן, ההלכה שנקבעה בעניין זוולדי מצומצמת למקרה המיוחד שבו התפרק קשר הנישואין כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי, כאשר האינטרס הציבורי מצדיק הגמשה של קריטריון הזיקה והוספת טעמים נוספים, כמו עקרון ההסתמכות והציפייה הסבירה, של בן הזוג הזר. 19. בענייננו, הנני סבור כי, על יסוד הנתונים שעמדו בפני המשיב, אין למצוא פגם בקביעתו כי זיקתה של המערערת למדינת מוצאה, אוקראינה, חזקה וממשית הרבה יותר מזיקתה לישראל. אין חולק כי כל בני משפחתה הגרעינית של המערערת (אם, בן, נכדה וקרובי משפחה נוספים) מצויים באוקראינה והמערערת עומדת עמם בקשר הדוק, ונוטלת חלק באירועים משפחתיים שונים. לדברי המערערת עצמה, היא בעלת דירה משותפת, לה ולבנה, ושם היא מתגוררת בביקוריה באוקראינה. לעומת זאת, המערערת הצביעה על קשר הדוק רק עם המערער, בנו של המנוח; היא אינה מצוייה בקשר עם יתר בני המשפחה; אין ברשותה של המערערת דירה או נכסי נדל"ן בישראל; ולא הוצגו ראיות של ממש בדבר התערותה של המערערת בחברה בישראל. בנסיבות אלה, קביעתו של המשיב הינה סבירה, ומעוגנת היטב בחומר שהונח לפניו. כפי שנקבע בעע"ם 1455/11 מקונן נ' שר הפנים (19.6.2012), "השאלה אם זיקתה של המערערת לארץ מוצאה חזקה יותר מזיקתה לישראל היא בראש ובראשונה שאלה עובדתית. לא בנקל יתערב בית המשפט בבחינה עובדתית זו של הרשות שלה נסיון ויכולת מקצועית להעריך את העובדות בשים לב למדיניות הממשלה בנושאי הגירה ומעמד" (שם, בפס' 8). בית משפט קמא בחן את סבירותה של החלטת המשיב בגדרי המשפט המנהלי, ולא מצא כל עילה להתערבותו. אף אני סבור, כי אין כל סיבה להתערב בהחלטת המשיב שהיא החלטה סבירה, חוקית ומבוססת היטב על התשתית הראייתית שעמדה לנגד עיניו. לאור האמור, אציע לחברותיי לדחות את הערעור ולהורות על יציאתה של המערערת מהארץ בתוך 30 ימים, ממועד פסק דין זה. בנסיבות העניין, לא יינתן צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: לאחר ששקלתי את הדברים עמדתי שונה. השאלה שעומדת לדיון והחלטה במקרים שבהם נקטע תהליך רכישת המעמד בישראל עם מותו של בן-הזוג הישראלי, נסבה על השוואת זיקתו הממשית לישראל של בן-הזוג המבקש לרכוש מעמד לזיקתו הממשית למדינת המוצא שלו. השימוע שנערך לבן-הזוג (בענייננו, המערערת) צריך להלום את תכליתו והגיונו של הנוהל. אשר על כן, חשוב שבמעמד השימוע יובהר לנוגע בדבר כי תכליתו היא לבחון את מידת התערותו בישראל, ותינתן לו הזדמנות נאותה לשפוך אור על נקודה זו, על דרך הצגת שאלות מתאימות. לא כך נעשה במקרה שלפנינו, ומטעם זה אין בידי להצטרף לפסק דינו של חברי השופט א' שהם, הגם שאין בינינו מחלוקת באשר לעקרונות הכלליים הנוגעים לרכישת מעמד בישראל, כמפורט על-ידו. למערערת נערכו שני שימועים בימים 25.8.2009 ו-27.7.2010. קריאת הפרוטוקולים של שימועים אלה אינה מצביעה על כך שהם נערכו באופן שיש בו כדי לבחון ביסודיות את זיקותיה של המערערת לישראל. בשני המקרים לא צוין בפרוטוקול כי תכלית השימוע היא לבחון, בין השאר, את מידת התערותה בישראל. הסבר שכזה הוא חשוב מאד לאפקטיביות של הראיון ולסיכוייו להגשים את תכליתו. הוא צפוי לכוון את המרואיין לפרט בפני המראיין את כל הזיקות הקושרות בינו לבין ישראל, ולהסביר את רצונו להישאר בה דווקא. בהקשר זה איני סבורה כמו חברי השופט שהם כי "אין כל ספק כי המערערת ידעה אל נכון, והדברים נכונים ביתר שאת לגבי המערער, כי עליה לשכנע את הרשויות בדבר זיקתה לישראל והתערותה בחברה במדינה זו" (בפסקה 17 לפסק דינו). כאמור, הדבר לא עולה מעיון בפרוטוקולים של השימועים שנערכו למערערת אצל המשיב. אכן, המערערים ידעו כי עניינה אמור להיבחן על-ידי משרד הפנים, אולם לא ברור כי אמנם הובהר להם שהשאלה העיקרית, שתחרוץ את גורל הישארותה של המערערת בישראל, היא זיקתה המהותית לישראל ולאנשים בה (להבדיל משיקולים אחרים, כדוגמת היבטים תעסוקתיים או קשרי משפחה). גם בשאלות שהוצגו למערערת אין כדי לתת תמונה מלאה על זיקתה לישראל. המערערת נשאלה על קשריה עם משפחתו של בעלה המנוח ועל עבודתה ורכושה בישראל. אולם היא לא נשאלה, וחבל שכך, על קשריה החברתיים בישראל, על מנהגי הפנאי והתרבות שלה, ובאופן כללי על הטעמים העומדים ביסוד רצונה העז להישאר בישראל. חשוב להטעים, בהקשר זה, כי הנוהל עצמו (5.2.2007 "נוהל הטיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים") מורה על כך שהשימוע הנערך מכוחו יתייחס לא רק ל"משך התקופה בה שוהה הזר בישראל" ול"קיומם של קרובי משפחה של הזר בארץ או בארץ מוצאו", אלא גם ל"מידת התערבותו בחברה הישראלית" (סעיף ד.2(ב)(4) לנוהל)). לשיטתי, בנסיבות העניין, מוטלת הייתה חובה על משרד הפנים להעמיד את המערערת על תכליתו של ההליך ולהציג לה שאלות שיסייעו לשפוך אור גם על מידת התערותה בישראל. ברי כי אשה שהגיעה לארץ בשלב מאוחר יחסית של חייה הבוגרים תהיה בעלת זיקות ברורות למדינת המוצא שלה. על מנת להעריך את מידת זיקתה לישראל בהשוואה לזיקתה למקום הולדתה ניתן לצפות שהליך השימוע ייעשה באופן שיכלול תכנים המשליכים על בירור עובדות אלה. לא כך נעשה. אני סבורה כי אין די בכך שמשפחתה הקרובה גרה באוקראינה. לעתים, "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כ"ז 10). אכן, גם אני סבורה שלא לנו לקבוע, בשלב זה, האם המערערת זכאית להישאר בישראל. אולם, בהתחשב באופן שבו בורר עניינה של המערערת הרי שיש להחזיר את עניינה על מנת שזה ייבחן לגופו – לאחר שתציג את מכלול זיקותיה לישראל, שבה היא חיה שנים לא מעטות במהלך חייה הבוגרים. ש ו פ ט ת המשנָה לנשיא מ' נאור: 1. דעתי, כדעת השופט שהם, היא שאין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים שמצדו לא ראה מקום להתערב בשיקול הדעת של המשיב. אין לבוא אל המשיב בטענות על התמשכות ההליכים בעניינה של המערערת הן בשים לב לכך ששהתה בארץ שלא כדין והן בשים לב לדברים שאמרה כשנעצרה ביום 21.11.2004, הכל כפי שפירט חברי. 2. לא ראיתי טעם להחזיר את הדיון בעניינה של המערערת אל המשיב. אזכיר כי עניינה של המערערת כבר נבחן בשנית בעקבות מכתב באת כוחה של המערערת (פיסקה 4 לחוות דעתו של השופט שהם), דהיינו כשכבר הייתה מיוצגת. מעבר לכל אלה, ולגוף העניין: איני סבורה שהראיות החדשות היו צריכות להביא למהפך בתוצאה ולקביעה כי זיקתה של המערערת לישראל ממשית וחזקה יותר מהזיקה למדינת המוצא של המערערת. המשנָה לנשיא הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏כ"א באדר התשע"ג (‏3.3.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11061470_I14.doc עפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il