שמעון אביסידריס נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6147/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6147/07 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: שמעון אביסידריס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-תפ"ח מיום 31.5.2007 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' דר, א' שיף ו-ח' הורוביץ תאריך הישיבה: כ"ב באלול התשס"ח (22.9.2008) בשם המערער: עו"ד סימי פלג בשם המשיבה: עו"ד אריאלי זיו פסק-דין השופטת מ' נאור: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ס. הנשיא (בדימ') י' דר, השופט א' שיף והשופטת ח' הורוביץ) בו הורשע המערער בעבירת הריגה לפי ס' 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בגינה נגזר עליו עונש של 11 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים. המערער טוען כנגד ההרשעה וכנגד חומרת העונש. 1. העובדות כפי שפורטו בכתב האישום הן אלה: במהלך שעות הערב ב-27.7.2006 הגיע הרצל מהבש (להלן: המנוח), יליד 1966 וקרוב משפחתו של המערער, לבניין בו מתגורר המערער עם משפחתו וקרא לו לצאת מדירתו ולרדת לכיוונו. לבקשת המערער, עלה המנוח במדרגות לדירת המערער בקומה הרביעית והשניים נפגשו בגרם המדרגות הסמוך לדירה. המנוח שאל את המערער "מה אמרת להם עלי?", וכשניסה המערער לברר במה דברים אמורים הניף המנוח לעברו סכין, אותו אחז בידו. המערער תפס בידו של המנוח, הצליח להוציא את הסכין מידו ומתוך כוונה לגרום למות המנוח, דקר אותו באמצעות הסכין ארבע פעמים – דקירה אחת בצד השמאלי של הגב ושלוש דקירות בצד הימני של בית החזה. המנוח נלקח לבית החולים רמב"ם, שם נקבע מותו. לפי כתב האישום, מות המנוח נבע מאובדן דם רב, שנגרם עקב פצע הדקירה בגב והפגיעה בעקבותיו בעורק בית השחי השמאלי, בשילוב עם פצע הדקירה בבית החזה הימני והפגיעה בעקבותיו בריאה הימנית. מהלכי החקירה והמשפט 2. המערער הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) וסעיף 301 לחוק העונשין. בכתב תשובתו לכתב האישום, כפר המערער בכך שרצח את המנוח וטען כי עומדת לו טענת הגנה עצמית, תוך שהסתמך, בין היתר, על כתב האישום עצמו, לפיו המנוח הוא שהביא את הסכין לזירת האירוע והניף אותו לעבר המערער. לאחר שמיעת הראיות החליט בית המשפט המחוזי לזכות את המערער מעבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום, ותחת זאת להרשיעו בעבירת הריגה. הכרעת הדין התבססה על ניתוח ממצאים מזירת האירוע; חקירות המערער במשטרה והשחזור שבוצע לאירוע, ועדותו של המערער בבית המשפט, וכן התייחסה לעדויות אשת המערער והשכנים. ממצאים מזירת האירוע 3. בשעות הערב המאוחרות (סמוך לשעה 22:30) הגיעו חוקרי המשטרה לדירה. הממצאים מזירת האירוע פורטו במסמך המעבדה הניידת לזירת עבירה של המחלקה לזיהוי פלילי במשטרה, הנושא כותרת "חוות דעת מומחה" שעליו חתם פקד שמואל פיאמנטה (ת/70א) (להלן: דו"ח הממצאים). דו"ח הממצאים מפרט כי בזירה נמצאו כתמי דם על רצפת חדר המדרגות, המדרגות, המעקות וקומות הביניים, ממבואת הכניסה לבנין ברציפות עד לקומה האחרונה, בה נמצאת דירת המערער. כן נמצאו כתמי דם גדולים על רצפת קומת הביניים של הקומה השלישית ועל גרם המדרגות השישי, העולה ממנה, שבסופו הכניסה לדירת המערער. עוד נמצאו סימני התזות, מריחות ונזילות של דם על הקירות הניצבים משמאל לרצפת קומת הביניים של הקומה השלישית ולגרם המדרגות השישי, וכן על ארון מפלסטיק אשר הוצב על רצפת קומת הביניים של הקומה השלישית, בקרן בין שני הקירות האמורים. בדו"ח הממצאים פורט כי נמצאו טביעות אצבע וכפות ידיים בחלק מכתמי הדם שנמצאו על המעקות של גרם המדרגות החמישי והשישי. בנוסף, מצוין בדו"ח הממצאים כי בבדיקה שערכו למערער ביום שלמחרת (28.7.06), בשעה 04:00 לפנות בוקר, במשרד מפלג תשאול חוף, נמצא שבגדי המערער היו מוכתמים בדם, וכן נמצא פצע שפשוף בחלקו השמאלי תחתון של גב המערער. בסיכום המסמך ציין פקד פיאמנטה כי "...בסבירות גבוהה כי בגרם המדרגות השישי בחדר המדרגות, נפצע אדם ודימם", וכן כי "על פי ממצאי הזירה, אפשרי בהחלט, כי נגרר אדם מדמם בחדר המדרגות". בשחזור שנערך ביום 28.7.06 בסמוך לשעה 6:00 (להלן: השחזור), לאור גרסת המערער כי מיד לאחר האירוע השליך את הסכין לחצר הבניין, נערך חיפוש בחצר הבנין בו מתגורר המערער ובמהלכו נמצא סכין (ת/41), שעליו סימני דם (ראו קלטת השחזור, ת/40ב'). בחוות דעת מומחה שנערכה על ידי המרכז הלאומי לרפואה משפטית (דר' מיה פרוינד; ת/48ב') נקבע: "מקור ה-DNA על הסכין, מוצג 6, בתערובת של יותר מפרט אחד. התקבל פרופיל חלקי בלבד. לא ניתן לשלול את המנוח, מהבש הרצל, מוצג 1, כאחד התורמים לתערובת". בהתייחסו לכך, קבע בית המשפט כי לא ניתן לשייך בוודאות מספקת את הסכין למערער או למנוח, אולם ציין כי לאור עמדת המשיבה בכתב האישום, לפיה המנוח הוא שהגיע עם הסכין, אין עוד צורך לעסוק בשאלה זו. במהלך השחזור טען המערער כי הסכין שנמצא אינו הסכין שבו נעשה שימוש ושאותו השליך לחצר. עקב כך, באותו היום, בסמוך לשעה 12:45, הגיעו חוקרי המשטרה לביתו של המערער לצורך חיפוש הכלי עימו בוצעו הדקירות. בחיפוש זה לא נמצא דבר. בחקירתו הנגדית בבית המשפט חזר בו המערער ואישר כי "... יכול להיות שזו הסכין" (עמ' 196 לפרוטוקול). עוד אישר המערער שהסכין נמצא בדיוק במקום עליו הצביע (שם). כאמור, זמן קצר לאחר האירוע נפטר המנוח בבית החולים. בגופת המנוח בוצעה נתיחה לאחר המוות. בדו"ח הנתיחה שנערך על ידי המרכז הלאומי לרפואה משפטית (דר' קונסטנטין זייצב; ת/49א') נקבע: "...מותו נגרם מאיבוד דם מפצע דקירה בגב משמאל עם פגיעת (כך במקור) בעורק בית השחי השמאלי (AXILLARY), בשילוב עם פצע דקירה בבית החזה מימין עם פגיעה בריאה הימנית. ... פצעי דקירה נגרמו באמצעות חפץ מושחז, ברוחב עד כ-3 ס"מ ובאורך לפחות ב-11 ס"מ (כך במקור)" (הערות מ' נ'). לפי דו"ח הנתיחה האמור, נמצאו ארבעה סימני דקירה בגופו של המנוח: סימן דקירה אחד בצד ימין של בית החזה (צילום 3 ו-4; סומן 5א'); סימן דקירה שני בצד שמאל של הגב, מאחורי הכתף (צילום 7; סומן 5ד'); סימן דקירה שלישי בצד ימין של הבטן התחתונה, באזור מרכז מותן ימין (צילום 3; סומן 5ג'). וסימן רביעי, הנראה כדקירה, בצד ימין של בית החזה, מימין לדקירה הראשונה (צילום 4; סומן 5ב'). המערער הודה תחילה בקיומן של שתי דקירות, ובחקירתו מיום 7.8.06 (ת/18ב') אף אישר את קיומה של דקירה שלישית, אולם עמד על דעתו כי לא התקיימה דקירה רביעית. בעדותו במשפט, הצביע דר' זייצב על הסימן הרביעי (צילום 4; סומן 5ב') והציג אותו כדקירה. אולם, לאור עדויותיהם של דר' באחוס ממחלקת הטראומה של מרכז רפואי רמב"ם (שם טופל המנוח טרם מותו) ושל דר' קוגל, הפתולוג מטעם המערער, קבע בית המשפט כי הסימן השני הינו, למעשה, מקום החדרת הנקז הרפואי, שהוחדר למנוח במסגרת הניסיונות להחיותו. גרסאות המערער 4. מרגע קרות האירוע ועד לתום חקירתו הנגדית לפני בית המשפט המחוזי, העלה המערער מספר גרסאות באשר להשתלשלות הדברים שהתרחשו על גרם המדרגות המוביל לדירתו, אשר הובילה למותו של המנוח. גרסת "הגיע דקור" בקלטת הפניות למוקד מד"א מערב האירוע (ת/44), המתעדת את שיחת ההודעה על המקרה, נשמעת תחילה נעמי אביסידריס, אשת המערער (להלן: נעמי) האומרת: "יש פה בן אדם שבא לפה, אההההה. הוא בא דקור מחיפה" ובהמשך, המערער, האומר: "הבן אדם, הוא בא אלי כי אני החבר הכי טוב שלו. דקרו אותו בחיפה, הוא התמוטט במדרגות". לפיכך, בשלב זה גרסת המערער היתה כי המנוח הגיע לדירתו כשהוא כבר דקור. על גרסה זו חזר המערער לפני הקצין התורן רן ירון (המצוטט בדו"ח הפעולה שנערך בסמוך לאחר האירוע, בשעה 20:45, על ידי רס"ר דודי מזרחי (ת/51)); בתגובתו להודעה על מעצרו, כפי שתועדה בדו"ח העיכוב שנערך זמן קצר לאחר מכן על ידי רס"ר דודי מזרחי (ת/52); בהודעה הראשונה שמסר למשטרה לאחר האירוע (מיום 28.7.06, שעה 00:05 (ת/54א')); בחקירתו הראשונה במשטרה (מיום 28.7.06, זמן קצר לאחר הודעתו הראשונה לעיל (ת/54ג'; תמלול ת/54ד' ו-ת/54ה')); בשיחת מסדרון שנערכה בתחנת המשטרה בינו לבין חוקר משטרה, בנוכחות נעמי, ואשר תועדה במצלמה נסתרת (מיום 28.7.06, בסמוך לאחר שיחת המסדרון לעיל (ת/6; תמלול ת/7)), וכן בחקירתו השנייה במשטרה (מיום 28.7.06, בסמוך לשעה 01:50 (ת/39ג'; תמלול ת/39ד')). כאן אציין כי קיים בתיק זה חוסר בהירות באשר למועדי החקירות השונות הנובע מאופן רישום ותיעוד המוצגים על ידי גורמי החקירה. על גבי תמלולים אינה מצוינת השעה, וצריך להשוות בינם לבין קלטות שונות כדי לארגן לוח זמנים של הגרסאות. בתופעה זו נתקלתי בלא מעט תיקים ואני מעירה על כך כדי שהמשטרה תעשה לעצמה כלל ברזל לציין בבירור על כל מוצג ומוצג לרבות תמלילי קלטות את היום והשעה המדויקים בהם הוא תועד, בצורה שתחסוך מבעלי הדין ומבית המשפט את תהליך ה"פענוח" של נתונים אלו. גרסת ההגנה העצמית בחקירתו הבאה מיום 28.7.06 (שנעשתה, אף היא, כשיחת מסדרון בין המערער לבין חוקר משטרה, זמן מה לאחר חקירתו השנייה לעיל (ת/36; תמלול ת/38)), אשר תועדה במצלמה נסתרת, שינה המערער את גרסתו. המערער טען כי תחילה המנוח ניסה לדקור אותו עם הסכין שהביא עימו, וכי כתוצאה מכך דקר הוא את המנוח. לדבריו, "פתאום הוא הוציא את הסכין ואומר לי אני גומר אותך היום... איך שהוא לקח את הסכין, הוא בא לתת לי את הדקירה... תפסתי לו את היד... עכשיו כשהוא בא לדקור אותי ככה, תפסתי לו את היד לקחתי לו את הסכין נתתי לו את הדקירה הראשונה." ובהמשך: "אבל הבן אדם לא נרגע, הוא נכנס לאטרף כאילו הוא בא להרוג אותי. חוקר ב': גם אחרי שהוא נדקר? המערער: כן. הוא לא וויתר, הוא, הוא קפץ לי על היד לכיוון הסכין. נתתי לו עוד אחד." את השינוי בגרסתו הסביר המערער בכך שחשש שלא יאמינו לטענתו בדבר הגנה עצמית. במהלך החקירה הדגים המערער כיצד הוציא את הסכין מידי המנוח ודקר אותו בפעם הראשונה, ובהמשך, כיצד דקר את המנוח בפעם השנייה, אחרי שכדבריו "לקח(תי) את הסכין, עוד הפעם" (מ. נ.). לאחר מכן, תאר המערער כי תוך כדי ההתרחשויות ניסה לפגוע במנוח, ללא הסכין באמצעות ברכו וראשו (שם, עמ' 6). שחזור האירוע על ידי המערער בשחזור שנערך מספר שעות לאחר מכן, דבק המערער בגרסה לפיה דקר את המנוח כהגנה עצמית, והדגים כיצד הותקף על ידי המנוח, וכיצד – כתגובה – הוציא את הסכין מידי המנוח ודקר אותו מספר פעמים. ובדבריו: "עכשיו הוא מנסה להוריד את זה (הסכין, מ. נ.) בכח אליי ככה, מה עשיתי? (בשלב זה נפסק השמע בקלטת השחזור עקב תקלה טכנית, מ. נ.) ... הוא בא כאילו להסתער לקחתי את הסכין ונתתי לו עוד אחד ככה ואחד למקומות..." התיקונים בגרסת ההגנה העצמית במהלך חקירתו מיום 30.7.06 (ת/10; תמלול ת/11), אשר תועדה במצלמה, חלה תפנית בפרטי גרסתו של המערער. בעוד שבתחילת החקירה חזר הוא על אמירותיו והדגמותיו לעניין שליטתו בסכין: "שהתחלנו והוצאתי לו את הסכין הוא תפס לי את הסכין וניסה להמשיך איתי, עכשיו הסכין היתה ככה? אז כאילו היד הזאת הצלחתי להביא אותה (מהאזנה לתקליטור עולה כי המערער אמר "להעיף לו אותה", כפי שגם עולה מהדגמתו), נתתי לו דקירה באזור הזה..." בהמשך דבריו טען המערער כי בכל מהלך הדקירות ידיהם של המנוח ושלו אחזו בסכין, וכי בשום שלב לא היה הסכין בשליטתו הבלעדית והמלאה. כשנשאל מדוע, משעה שהצליח להוציא את הסכין מידי המנוח, לא חזר לביתו או, לכל הפחות, זרק אותו הצידה, השיב המערער: "לא יכולתי ... כשהוצאתי לו את הסכין הוא תפס לי את היד. הוא לא שיחרר לי את הידיים, ובמבנה הגוף שלו הוא יותר חזק ממני". על טענתו האחרונה חזר המערער גם בחקירתו מיום 3.8.06 (ת/14; תמלול ת/15). בחקירתו האחרונה במשטרה, מיום 7.8.06 (ת/18א'; תמלול ת/18ב'), חלה התפתחות נוספת בגרסת ההגנה העצמית. בהתייחסו למיקום הדקירה בצד השמאלי-עליון של גב המנוח, שהיא לדבריו הדקירה הראשונה מבין הדקירות, ציין המערער כי דקירה זו נגרמה מנפילתו על המנוח במהלך מאבקם, באופן שגרם לסכין להינעץ מאחורי כתפו השמאלית של המנוח. עדות המערער בבית המשפט המחוזי 5. במהלך עדותו, חזר המערער על גרסת ההגנה העצמית המתוקנת והדגים לפני בית המשפט את הדרך שבה דקר את המנוח. לפי הדגמתו, במהלך המאבק בינו לבין המנוח, החזיק הוא את הסכין בידיו, תוך שידי המנוח אוחזות בהן. וכך, תוך שהוא הרחיק את הסכין מגופו כך שידי המנוח נכפפו לאחור, דקר הסכין את המנוח מאחורי כתפו השמאלית, וכל זאת תוך כדי שהמערער נופל על המנוח, ובכך מטיחו בקיר שמאחוריו. וכדברי המערער: "תפסתי את היד שלו עם שתי הידיים שלי, הוא התנגד, תוך כדי שהוא מתנגד ואנחנו נלחמים הוא מושך לכיוון שלו ואני מושך לכיוון שלי, אז נמשכנו, הוא התכופף, ואז נפלתי עליו ככה (מדגים במעבר היד אל מעבר לשכמו של ב"כ המאשימה (המדגים לאותו עניין מ. נ.))" (עמ' 205 לפרוטוקול). המערער אף הדגיש כי: "לא היה מצב שהידיים שלי ושלו היו חופשיות" (עמ' 186 לפרוטוקול). הגרסה המשולבת במהלך חקירתו הנגדית, העלה המערער הסבר חדש לגרסתו הראשונה, לפיה המנוח "הגיע דקור". לדבריו, גרסה זו הינה פרי יוזמתו של המנוח, אשר אמר לו – במילותיו האחרונות בטרם פונה לבית החולים – לומר "תגיד שבאתי ככה" (עמ' 186 לפרוטוקול). כשנשאל מדוע עובדה זו לא הוזכרה קודם לכן, השיב המערער: "אני מקווה שזה עלה. אני סיפרתי לשוטר אחרי. היו לנו שיחות לא תמיד שהסתכמו בחקירה. זה היה בדרך לבית ותוך כדי. זה עלה כמה פעמים. הם (החוקרים – מ. נ.) היו מודעים שזה היה" (עמ' 187 לפרוטוקול). ביחס לכך, העיר בית המשפט המחוזי, בהערת ביניים, כי אין כל תיעוד או ראייה לכך שגרסה זו עלתה קודם לכן. הודעות נעמי במשטרה 6. הודעותיה של נעמי, אשתו של המערער וקרובת משפחתו של המנוח, הוגשו בהסכמה, והיא לא העידה במשפט. בהודעתה הראשונה במשטרה שנגבתה בערב האירוע בשעה 21:25 (ת/27), סיפרה נעמי כי לאחר שהמערער אמר למנוח לעלות במדרגות לכיוונו, יצא המערער מן הדירה תוך שסגר אחריו את דלת דירתם. לדבריה, לאחר מכן שמעה את המערער צועק "הוא דקור" וכאשר יצאה מהדירה ראתה את המנוח שוכב על הרצפה כשעליו ומסביבו דם. בהודעת ההמשך שנגבתה ממנה כשעה לאחר מכן (ת/28) טענה נעמי כי לאחר שהמערער צעק לעברה כי המנוח דקור והורה לה לפתוח את הבית, היא, כתוצאה מהפחד שאחז בה, לא עשתה כן. בסוף הודעתה, ובתשובה לשאלת החוקר לגבי משך הזמן בו שהו המערער והמנוח מחוץ לדלת הדירה עד לנקודה בה צעק המערער, השיבה נעמי כי "חצי שניה אפילו לא". הודעה נוספת נגבתה מנעמי יום למחרת האירוע, בשעה 02:45 לפנות בוקר (ת/29). בהודעה זו ציינה נעמי כי סגרה את דלת הדירה לאחר שהמערער יצא ממנה על מנת לפגוש את המנוח בחדר המדרגות, שכן "אפילו שהרצל הוא בן דוד שלי, בגלל שהוא משתמש בכדורים ואני לא רוצה את זה אצלי בבית." לדבריה, שמעה מבעד לדלת את המערער צועק על המנוח בחדר המדרגות "למה באת לפה לסבך לי את החיים", וכי לאחר פתחה את הדלת וראתה את המנוח שוכב על הרצפה ואת המערער אוחז בו ביד אחת וסוטר לו על הלחי בשנייה, בכדי שלא יאבד את הכרתו. כן הוסיפה כי שמעה את המערער צועק לעברה להזעיק את המשטרה ואת מד"א. בשלב זה ניגשה לחלון הדירה וצעקה לנחום חדש, בעל חנות המכולת, לבוא ולראות מה קרה "... אני חושבת ששמעון רב במדרגות". נחום השיב שהוא יתקשר למשטרה, אולם המערער אמר לה להתקשר למד"א ואלה כבר יביאו את המשטרה. הודעתה המאוחרת מאותו הלילה, שנגבתה בשעה 04:57 (ת/30), נפתחה בהצהרתה "אני רוצה לספר לכם רק את האמת", וזאת, לאחר שבנוכחות החוקרים הורה לה המערער "לספר את האמת". לדבריה, מיד לאחר האירוע אמר לה המערער כי המנוח ניסה לתקוף אותו עם סכין ושהוא הגן על עצמו. עוד הוסיפה נעמי כי כאשר פתחה את הדלת ראתה ליד המנוח סכין, אותו לא הכירה, "זרוקה על המדרגות". בהמשך נשאלה לגבי מיקום הסכין והשיבה כי ראתה את המערער מרים את הסכין ממקומו על המדרגות ונכנס עימו לחדר האמבטיה בדירה, שם שטף את ידיו. לדבריה, אינה יודעת האם המערער שטף גם את הסכין, וכן אינה יודעת מה עשה איתו המערער, שכן לא ראתה אותו ברשותו כשיצא מחדר האמבטיה. לבסוף, טענה נעמי כי לא ראתה את הסכין קודם לכן, וכי המערער אמר לה שהמנוח הביא אותו עימו. בהתייחסו להודעות נעמי, קבע בית המשפט כי אינו יכול לקבוע באיזו מגרסותיה גרסה מהימנה, וזאת לאור הסתירות והסטיות בין הגרסאות השונות שניתנו על ידה, וכן כתוצאה מדבריה במשטרה, לפיהם כל מה שיאמר המערער, היא תאשר. בנוסף, ציין בית המשפט כי בכל מקרה, עולה מהודעותיה כי לא ראתה את התרחשות הדקירות. עדויות מומחי ההגנה 7. בחוות-דעת מומחה שנערכה על ידי הפתולוג דר' חן קוגל (נ/13) על בסיס דו"ח הממצאים, עדותו של דר' זייצב בפני בית המשפט ועדויות שאר הגורמים הרפואיים הרלבנטיים, ואשר הוגשה מטעם מהמערער לבית המשפט המחוזי, נקבע כי חרף העובדה שבדו"ח נתיחת גופת המנוח לא תוארו הפגיעות בכלי הדם, אף אם תילקח האפשרות הגרועה ביותר מבחינת אובדן הדם, לא היה בפצעי הדקירה בכדי לנטרל באופן מיידי את פעילות המנוח. בנוסף, טען דר' קוגל כי תיאור הסימנים שנמצאו על גוף המנוח אינם מתיישבים עם המינוח "פצעי הגנה", כפי שהגדירם דר' זייצב, אלא דווקא עם "מתיישבים הרבה יותר" עם הגדרתם כסימני מאבק. זאת, אם מכיוון שמיקומם אינו אופייני לפצעי הגנה, ואם מכיוון שבגדר מונח זה אין מכלילים לרוב פצעי שריטה. בית המשפט המחוזי לא פקפק במומחיותו של דר' קוגל, אולם במהלך חקירתו בפניו, עמד על חוסר יכולתו לשלול אפשרויות נוספות לאופן התרחשות פצעי המנוח ופצעי המערער, אשר אינן מתיישבות עם גרסת המערער להגנה עצמית. בחוות-דעת מומחה נוספת שהגישה ההגנה לבית המשפט, ואשר נערכה על ידי יהודה סורסקי (נ/10), הועלו שתי טענות מרכזיות: הראשונה, כי ממיקום התזות הדם ומצורתן, כפי שתועדו בצילומי המשטרה מזירת האירוע, ניתן ללמוד כי בין המערער לבין המנוח התקיים מאבק. והשניה, כי במהלך המאבק נפל המנוח על פח צבע שהיה בחזית הארון שבחדר המדרגות, כשהמערער נופל מעליו. באמצעות הטענה הראשונה ניסתה ההגנה לבסס את גרסת המערער כי הותקף על ידי המנוח. אולם, לאור הסכמתו של סורסקי, במהלך חקירתו הנגדית, כי פיזור כתמי הדם משקף תזוזה, וכן כי "מאבק זה שאחד, יכול להיות ששניהם, אחד מתגונן ואחד נאבק מבחינתי זה היינו הך" (עמ' 274 לפרוטוקול), קבע בית המשפט כי: "לאור העובדה שלא היתה מחלוקת שהמנוח נדקר יותר מדקירה אחת על ידי הנאשם, לא היינו זקוקים לעדותו של סורסקי, כדי להגיע למסקנה שבמהלך הדקירות האלה, שינו הצדדים את מקומם." על בסיס הטענה השניה, ניסתה ההגנה להסביר את הדקירה העמוקה בגבו של המנוח, המצוינת לעיל. אך לאחר שדן בכך הפירוט קבע בית המשפט כי נוכח העדר אמון בגרסת "הנפילה" ומחמת חוסר הערכה למקצועיות העד, אינו מוצא מקום לקבל את דעת העד בעניין. ולבסוף, בחוות-דעתו של מגר' ודים לוז'נסקי (נ/12א') נקבע כי על פי הממצאים שעלו מבדיקת הדם שנעשתה למנוח לאחר פטירתו, השילוב בין האלכוהול והמתאדון שהיו בדמו בשעותיו האחרונות, דהיינו במהלך האירוע, עשוי היה לגרום לו לדיכוי של מערכת העצבים וכתוצאה מכך להזיות, חוסר הבנת המציאות וחוסר יכולת שליטה ושיפוט במעשיו. עם זאת, לאחר ששמע את עדותו של מגר' לוז'נסקי, דחה בית המשפט את חוות-דעתו, וזאת הן מן הטעם כי מידת ההשפעה שהיתה לחומרים שנמצאו בדם המנוח על התנהגותו יכולה היתה להיקבע רק באמצעות בדיקתו אלמלא מת, והן בשל מסקנתו כי גם עדותו של לוז'נסקי אינה עדות מומחה, שכן הוא חסר את הכישורים הדרושים להגדרתו כמומחה לעניין השפעת חומרים טוקסיקולוגיים על התנהגות. הכרעת הדין 8. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסאות שהעלה המערער בחקירותיו המאוחרות (מיום 30.7.06, ת/10, תמלול ת/11; מיום 3.8.06, ת/14, תמלול ת/15; ומיום 7.8.06, ת/18א', תמלול ת/18ב') ובעדותו בפני בית המשפט, לפיהן כל שלוש הדקירות בוצעו כשידי המנוח אוחזות בידיו ומנסות לקחת ממנו את הסכין, בכדי לפגוע בו ובמשפחתו. בית המשפט קבע כי הפער בין גרסאות אלה לבין דברי המערער והדגמותיו בחקירותיו המוקדמות במשטרה ובשחזור, וכן לממצאים מזירת האירוע, נובע מרצונו של המערער להרחיק עצמו מן האירוע לאחר שנודע לו על פטירתו של המנוח. וכלשון בית המשפט: "גרסותיו של הנאשם להתרחשויות סותרות ונעות מצד לצד. אפילו השאלה אם אחז בסכין ומתי עולה במספר גרסות, כל אחת כפי שנראה לנאשם באותו שלב כמתאים להעלותה. מרבית הזמן אמר הנאשם שעלה בידו להוציא את הסכין מידי המנוח. כפי שהבהרתי, קשה לקבל את גרסתו המתוקנת, והכבושה, שלפיה הסכין לא עזב לרגע את ידו של המנוח, והנאשם רק החזיק בידיו האוחזות בסכין וכך נדקר המנוח. הגרסה המקורית במשטרה (לאחר שויתר על גרסת "בא דקור") מצביעה, כפי שהראיתי בציטוט דבריו של הנאשם, שהסכין היה בידיו." כאמור, בית המשפט התייחס לגרסת המערער כי הדקירה הראשונה, בגב המנוח, התרחשה עקב נפילתו על המנוח במהלך מאבקם, ולמעשה, בניגוד לרצונו, וקבע כי המדובר בגרסה כבושה שהועלתה רק לאחר שנוכח המערער כי גרסתו באשר לאי הרפיית המנוח מידו המחזיקה בסכין אינה מתיישבת עם מיקומה של הדקירה בגב. 9. בהתאם לממצאי העובדה והמהימנות שקבע, בחן בית המשפט את קיום יסודות ההגנה העצמית במקרה שלפניו: "1. תקיפה שלא כדין. במבחן זה עומדת גרסת הנאשם, לאור הסכמת המאשימה שהמנוח הניף סכין. 2. סכנה. גם מבחן זה מתקיים. כאשר אדם מניף סכין – מי שניצב מולו נמצא בסכנה. 3. מיידיות. כאן עומד הנאשם בחלק הראשון של המבחן – ההגנה נדרשת באופן מיידי. הנאשם אינו עומד בחלק השני – היה עליו להפסיק פעולתו מרגע שלא נדרשה עוד התגוננות. משהסכין בידיו – הוא בעל השליטה. הוא יכול להשליך את הסכין לתחתית חדר המדרגות ובכך לנטרל את האיום המיידי. 4. אי כניסה בהתנהגות פסולה. גם במבחן זה עומד הנאשם, לאור נקודת המוצא, לפיה הביא המנוח סכין והניפו. 5. תנאי הנחיצות. משעלה בידי הנאשם להוציא את הסכין מידיו של המנוח, היו כל הדקירות, מן הראשונה ועד השלישית, מיותרות ובלתי נחוצות. 6. פרופורציה או מידתיות. דקירת המנוח שלוש פעמים היתה מיותרת לחלוטין משהחזיק הנאשם בסכין ולא היתה לה הצדקה." לפיכך, דחה בית המשפט את טענת המערער כי הדקירות נעשו במהלך וכתוצאה ממאבק שניהל עם המנוח לצורך הגנה על חייו, וקבע כי אף לא אחת מן הדקירות בוצעה כהגנה עצמית. 10. בהמשך, פנה בית המשפט לבחינת קיומה של כוונת קטילה מצד המערער בדקירותיו את המנוח. בית המשפט התייחס לדברי המערער בחקירתו במשטרה מיום 28.7.06 (ת/38): "עיקמתי לו את היד, לקחתי לו את הסכין מהיד, אמרתי אני אתן לו דקירה אחת, יעני לא תכננתי לפה או לפה. אמרתי אני אתן לו דקירה אחת אולי, אתה יודע, זה יתן לו לחזור לעצמו" ובהמשך: "הוא לא וויתר, הוא, הוא קפץ לי על היד לכיוון הסכין. נתתי לו עוד אחד" בית המשפט קבע כי הדברים מהווים הודאה בכוונתו של המערער לדקור את המנוח. בית המשפט הוסיף וקבע כי: "מיקום הדקירות באזורים מסוכנים וקריטיים בגופו של המנוח, תוך הפעלת כח רב שהביא לכך שהסכין חדר לעומק, מצביעים לכאורה כי הנאשם הבין וידע כי הדקירות עלולות לגרום למותו של המנוח והיה לכל הפחות, אדיש לתוצאה אפשרית זו". עם זאת, בית המשפט זיכה את המערער בעבירת רצח והרשיעו תחתיה בעבירת הריגה. בית המשפט קבע כי מתעורר ספק באשר לכוונתו של המערער לקטול את המנוח. את קביעתו זו ביסס בית המשפט על שיחה נרגשת של המערער למד"א, מיד לאחר התמוטטות המנוח וכשהוא עדיין בחיים, ממנה התרשם כי המערער חפץ בהצלת חייו של המנוח, וכן על העובדה כי על אף שהמנוח ניצב מולו במהלך האירוע, לא כיוון המערער את דקירותיו לליבו או לצווארו. טענות הצדדים 11. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי דקירותיו את המנוח לא נעשו כהגנה עצמית, שכן לטענתו, המסקנה היחידה המתבקשת ממכלול הראיות בתיק היא כי גרסתו מתארת במדויק את התרחשות האירוע. בהתייחסו לכך, טוען המערער כי עדויות המומחים דר' קוגל, סורסקי ומגר' לוז'נסקי, המשתלבות יחדיו, מחזקות את גרסתו, לפיה בינו לבין המנוח התפתח מאבק שבו המנוח היה פעיל ונלחם על השליטה בסכין מתוך מטרה לפגוע בו. לטענתו, שגה בית המשפט בהתעלמו ממסקנות עד ההגנה דר' קוגל, לפיהן האפשרות הסבירה ביותר היא כי בין המערער לבין המנוח התחולל מאבק. בפרט, טוען המערער כי שגה בית המשפט בהתעלמו מדברי דר' קוגל כי בדרך כלל, כאשר לפצע דקירה יש "זנב", הדבר לא נגרם כתוצאה מתנועת הסכין אלא כתוצאה מתנועת הקורבן, וכן מקביעתו כי פצעי המנוח אינם נראים כ"פצעי הגנה", אלא כפצעים שנגרמו כתוצאה ממאבק. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט בקבעו לגבי עדויות סורסקי ולוז'נסקי כי אין המדובר בעדויות מומחים. לעניין העד סורסקי, טוען המערער כי מומחיותו מבוססת על 27 שנות שירותו במשטרה, כקצין מעבדה ניידת במז"פ וכראש המעבדה הניידת במחוז דרום, במהלכן היה שותף לפענוח מקרי רצח רבים באמצעות ניתוח סימני דם בזירת העבירה, ובמהלכן העיד בבתי המשפט מטעם המשיבה. כן טוען המערער, כי מעדותו של סורסקי עולה כי מאז פרש התעדכן בחומר הרלוונטי, וכן כי ניתוחו את סימני הדם בזירת האירוע מבוסס על חוקי הפיזיקה, אשר לא השתנו אף הם בשנים האחרונות. לטענת המערער, לפי עדותו של סורסקי, במקום האירוע התחולל מאבק, במתחם צר מאוד, במהלכו המנוח לא היה פסיבי. בנוסף, מהתזות הדם בזירה עולה כי גרסת המערער באשר לנפילתו על המנוח במהלך הדקירה הראשונה (בגב), סבירה בהחלט. באותו עניין, יוצא המערער נגד קביעת בית המשפט כי לא ניתן להגיע למסקנה ברורה באיזה מצב היו המנוח והמערער תוך כדי המאבק. לטענתו, גם מעדותו של סורסקי וגם מעדותו של עד התביעה פיאמנטה עולה כי המנוח והמערער נאבקו בעמידה במהלך כל הדקירות בשלב שקדם לנפילתו של המנוח. לעניין העד לוז'נסקי, טוען המערער כי הלה בעל ניסיון רב ורלוונטי בתחום הטוקסיקולוגיה הסביבתית ובמיוחד בניתוח תרופות. לטענתו, העד הינו גהותן מוסמך העוסק בהשפעת חומרים מסוכנים, כימיקלים ותרופות על תנאי העבודה והסביבה של בני האדם, ונסיונו בתחום זה רב. על כן, טוען המערער כי אף אם לא רכש העד את מומחיותו בדרך פורמאלית אלא תוך כדי עבודה והתנסות, אין מניעה לראות בו עד מומחה. בהמשך לכך, טוען המערער כי שגה בית המשפט בהתעלמו מחוות הדעת של דר' קוגל ומגר' לוז'נסקי, מהן עולה כי כמויות המתאדון והאלכוהול שנמצאו בדם המנוח, יחד עם תגובת הדחק (סטרס) של גוף האדם בעת מאבק, יכולים היו לגרום למנוח לשיכוך כאבים ולמצב נפשי של אדישות לכאב וחוסר הבנת המציאות, ובכך לאפשר לו להמשיך ולהיאבק במערער, גם לאחר שנדקר. כן טוען המערער, כי טעה בית המשפט טעות עובדתית בציינו כי לדברי דר' קוגל צירוף החומרים שנטל המנוח עשוי היה לגרום לו ל"ירידה משמעותית ביכולת התפקודית". לטענתו, אין בחוות דעתו של דר' קוגל כל אזכור לאמירה זו. המערער טוען כי על פי חוות דעתו של דר' קוגל, כדי שתיגרם ירידה משמעותית ביכולת התפקודית יש לאבד כשליש מכמות הדם בגוף במהירות, ומציין כי לדעת דר' קוגל איבוד הדם מהפצע בבית החזה (פצע 5א') של המנוח לא היה משמעותי, וכי גם אם בנוגע לפצע הדקירה בגב המנוח תילקח האפשרות הגרועה מבחינת המערער – שהחתך בעורק האקסילרי לא עבר דרך מלוא רוחב הדופן ולכן הדימום היה מהיר – גם אז לא צפוי שפגיעה שכזאת תגרום לנטרולו המיידי. 12. בהמשך, טוען המערער כי גרסתו לגבי מאבק שהתמשך זמן קצר מאוד מתיישבת עם עדויות שכניו. לעניין קיומו של מאבק, מפנה המערער להודעתו של השכן יורי סברנסקי, לפיה שמע "רעשים של ריב ומכות" (ת/34); להודעתה של נעמי, בה ציינה כי שמעה צעקות מחדר המדרגות והבינה ש"רבים עם שמעון" (ת/30); וכן להודעת בעל המכולת, נחום חדש, לפיה נעמי ביקשה "שיעלה להפריד" (ת/1). לעניין משכו הקצר של המאבק, מפנה המערער להודעות נעמי (ת/28; ת/29; ת/30), ולהודעת השכן יורי סברנסקי (ת/34), לפיהן האירוע ארך מספר שניות, וכן מציין כי השכנה זויה בן עמי הסכימה אף היא לטענה כי האירוע היה קצר מאוד (עמ' 29 לפרוטוקול), על אף שלא זכרה במדויק כמה זמן האירוע נמשך, מאחר שלא התעמקה בזמני האירוע המדויקים (עמ' 30 לפרוטוקול). בנוסף, טוען המערער כי שגה בית המשפט בקבעו כי יש לזקוף לחובתו את העובדה כי אין בעדותה של השכנה זויה בן עמי בבית המשפט בכדי לאשר את גרסתו לפיה המנוח תקף אותו בכך שבא אליו בטענות. לטענתו, באותה עת היתה השכנה מאחורי דלת מוגפת בדירתה שבקומה השנייה בבניין בו גר המערער, בעוד שהאירוע התרחש על גרם המדרגות המוביל לקומה הרביעית. מכך, ברור כי לא יכולה היתה לשמוע את כל השתלשלות האירועים. עם זאת, טוען המערער כי מחקירתה הנגדית ניתן ללמוד כי סברה שהתרחשה קטטה, מאחר ושמעה צעקות מחדר המדרגות ורעשים של אדם הנזרק על קיר (עמ' 28 לפרוטוקול). 13. טענה נוספת אותה מעלה המערער היא כי בפסק הדין קיימות טעויות עובדתיות ומשפטיות רבות, וכי קביעות בית המשפט באשר למהימנותו מבוססות על טעויות אלו. המערער טוען כי טעה בית המשפט בקבעו כי נמסרו מפיו מספר גרסאות, שכן מסר שתי גרסאות בלבד – גרסת "הגיע דקור" וגרסת ההגנה העצמית. לטענתו, את השקר בגרסתו הראשונה ניתן לייחס לנטייתו הטבעית של כל אדם שנחקר, לנסות ולהרחיק עצמו מכל התנהגות מפלילה, במיוחד כשמדובר בהתנהגות אשר בסופה מת בן משפחתו וחברו הטוב. כן טוען המערער כי מסר גרסה זו מיד לאחר האירוע, כשהוא שרוי בהלם ובמצוקה, לאחר ששהה בתחנת המשטרה למעלה משעתיים כשהוא עירום בפלג גופו העליון עליו סימני דם רבים, כשהוא סובל ממיחושים בליבו וחש ברע, ולאחר שלא ניתנה לו האפשרות להיוועץ בעו"ד, חרף תחינותיו. לפיכך, טוען המערער כי אין לתת משקל לשתי הודעותיו הראשונות, וגורס כי יש לקבל את הסבריו לפיהם לא סיפר בתחילה את אשר אירע באמת מחשש שלא יאמינו לו. לטענתו, לאחר שחזר לאיתנו, עדויותיו ותיאוריו היו עקביים לאורך כל הודעותיו. טענה נוספת מעלה המערער לעניין קביעת בית המשפט כי הוא שינה את גרסתו בנוגע לשליטתו בסכין רק בהודעותיו האחרונות, שכן לטענתו כבר בחקירתו למחרת האירוע, עת מסר את גרסת ההגנה העצמית בפעם הראשונה, סיפר כי המנוח התנפל עליו לאחר שהצליח להוציא מידו את הסכין. המערער מוסיף כי מרגע שמסר גרסה זו המשיך וטען לאורך כל חקירותיו כי כאשר הסכין עבר לשליטתו אחז המנוח בידו והמשיך להיאבק בו בניסיון להוציא את הסכין מידו, עד להתמוטטותו. לטענתו, רק לאחר שהתמוטט המנוח הבין כי הסכנה לחייו ולחיי משפחתו חלפה. באותו עניין, טוען המערער כנגד קביעת בית המשפט כי בשחזור ניתן לראותו מדגים כיצד דקר את המנוח כשידיו חופשיות ואינן אחוזות על ידי המנוח. לטענתו, מצפייה בקלטת השחזור עליה הסתמך בית המשפט (ת/40ב') ניתן להיווכח כי הוא כלל לא הדגים דקירה על אדם אחר אלא אך הסביר את כיוון הדקירה הכללי והניף את זרועו. טעות נוספת טעה בית המשפט, לטענת המערער, בכך שלא קבע במפורש כי המנוח הוא שהביא את הסכין לזירת האירוע אלא כתב כי הדבר אינו ברור. לטענתו, לקביעה מפורשת כאמור ישנה השלכה לגבי הבנת המצב בו היה נתון המערער ותגובתו אליו, שכן הנפת הסכין כלפיו במפתיע גרמה לו לתחושת תדהמה, פחד ובלבול, והובילה אותו להבין כי הוא פועל להציל את חייו ואת חיי משפחתו, וכי אלמלא דקר את המנוח, היה נדקר בעצמו. 14. טענה נוספת מפי המערער היא כי שגה בית המשפט בקבעו כי נעמי, אשתו, אינה מהימנה כעדה ולא ניתן להסתמך על דבריה. לטענתו, הודעות נעמי הוגשו לבית המשפט המחוזי בהסכמת המשיבה, מבלי שהמשיבה תטען בכל שלב שהוא כי היא אינה אמינה בעיניה. לפיכך, טוען המערער כי יש לראות בהסבריה של נעמי להתרחשות האירוע כמוסכמים על הצדדים, ולו מן הטעם כי אם היתה מחלוקת בעניין, היה צריך לאפשר לבאת-כוחו לחקור את נעמי בכדי שבית המשפט יוכל להתרשם מעדותה באופן בלתי אמצעי. בנוסף, טוען המערער כי שגה בית המשפט בקבעו כי גרסת נעמי מותאמת למה שנראה למערער באותו רגע, כגרסה כדאית. לטענתו, נעמי אמנם שיקרה בהודעתה הראשונה במשטרה, לפי בקשתו ועקב סערת הרגשות שנבעה מן האירוע והצורך שחשה להגן על ילדיה, וסיפרה כי המנוח הגיע דקור לביתם. אולם, לאחר שבחר המערער לספר את האמת על שאירע וביקש ממנה לעשות כמוהו, סיפרה גם נעמי את האמת מאותו רגע ואילך. המערער טוען כי בניגוד לקביעת בית המשפט, לא היתה לו כל הזדמנות להשפיע על נעמי. שעות ספורות לאחר האירוע הופגש המערער עם נעמי במסדרונות תחנת המשטרה, וביקש ממנה בנוכחות חוקרי המשטרה לספר את מה שאירע. לטענתו, אין בפסק הדין כל אזכור או רמז לכך שסיפק לנעמי מידע כלשהו בטרם מסרה את גרסת האמת. לטענת המערער, אין חולק כי נעמי לא ראתה את האירוע, אולם מאחר ונעמי היא האדם הראשון לו סיפר את אשר קרה, קבלת גרסתה המתוקנת, לפיה הוא סיפר לה מיד לאחר האירוע כי המנוח ניסה לדקור אותו והוא הגן על עצמו, תראה כי הגרסה הראשונית, הספונטאנית והאותנטית שלו היא גרסת ההגנה העצמית. באותו עניין, מוסיף המערער וטוען כי שגה בית המשפט בקבעו כי קיימת סתירה בין עדותה של נעמי לעדותו של בעל המכולת, נחום חדש. לטענתו, לאחר שצעקה לעברו לקרוא למשטרה, הוסיפה וצעקה כי אין בכך צורך, אולם עשתה כן אך בשל דבריו שלו כי יש לקרוא קודם למד"א וכי מד"א כבר יקראו למשטרה. לטענתו, מאחר שלא היה מודע לחומרת פציעתו של המנוח באותה עת, חשב ראשית על מד"א, שכן לא חשב שהמשטרה תוכל לטפל בפציעות המנוח. 15. המערער טוען גם לקיומם של מחדלי חקירה רבים אשר בגינם נפגעה יכולתו להוכיח את חפותו, ובכללם הימנעות המשטרה מלהציג את בגדי המנוח לבית המשפט ולהעמידם לבדיקת באי-כוח המערער; הימנעות מבדיקת מכנסי המערער; הימנעות מבדיקת הימצאות חומרים נוספים בדמו של המנוח (חרף טענת המערער כי המנוח נטל ריטלין וקלונקס טרם מותו) והימנעות מלחקור עדים נוספים לאירוע, מבין עשרות האנשים שהיו בתחנה לחלוקת מזון הנמצאת בקרבת בית המערער. לטענת המערער, לממצאים מבגדיו ומבגדי המנוח חשיבות רבה להוכחת וחיזוק גרסתו הן לגבי קיום מאבק בזירת האירוע, במהלכו עבר הסכין בין הידיים השונות והונף לכיוונים שונים, והן באשר לכיוון כניסת הסכין לגב המנוח בדקירה הראשונה. בהמשך דבריו, טוען המערער כי שגה בית המשפט בכך שלא ייחס חשיבות לקיומם של שני חתכים במכנסיו, אשר, כאמור, לא נבדקו. עוד בעניין מחדלי החקירה, טוען המערער כי חרף העובדה שהסכין באמצעותו נדקר המנוח נמצא, סכין זה לא נמדד, לא צולם, ולא נכלל בין הסכינים שהוצגו לבני משפחת המנוח על מנת שיזהו אם המדובר בסכין מביתם. בנוסף, טוען המערער כי לא בוצעה התאמה בין הסכין לבין פצעי הדקירה, אשר באמצעותה ניתן היה לשפוך אור על כיוון נעיצת הסכין בגוף המנוח, וכן על עוצמת החדרתו. 16. המערער טוען עוד כי שגה בית המשפט בקבעו כי מיקום הדקירות ועומקן מעידים כי הוא היה לפחות מודע לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. המערער מציין כי אין מחלוקת לעניין קיומן של שלוש דקירות בגוף המנוח, אשר שתיים מהן – הדקירה בגב והדקירה בבית החזה – הינן קטלניות. אולם, טוען כי בית המשפט שגה בקבעו כי הדקירה בבטן התחתונה ממוקמת גם היא במקום רגיש, שכן לטענתו, דקירה זו אינה ממוקמת בקרבת איבר רגיש או חיוני ולא גרמה למנוח לנזק בריאותי. המערער טוען כי אין במיקומן המפוזר והאקראי של הדקירות בכדי להעיד על מודעותו לאפשרות מותו של המנוח, וזאת בפרט לאור כך שחלקן בוצעו בחשיכה. לטענתו, אזור הגב והבטן התחתונה אינם מקומות בהם אדם מודע כי פגיעה בהם עלולה להיות קטלנית, ועומקן של הדקירות ביחס לסכין עימו הן בוצעו אינו רב. 17. לבסוף, ולחילופין, טוען המערער כי בית המשפט לא התחשב דיו, בקביעת גזר דינו, בנסיבות העבירה יוצאות הדופן ובמכלול השיקולים המצדיקים הקלה בעונשו. לטענתו, לא נתן בית המשפט משקל יתר לעובדה כי המנוח הוא זה שהגיע לביתו של המערער ותקפו בסכין, וכי המערער פגע במנוח במטרה להיחלץ מהניסיון להרגו. כן טוען המערער, כי בית המשפט לא ייחס משקל להתנהגותו לאחר האירוע, אשר התבטאה בניסיונו לסייע למנוח לאחר שהתמוטט, בקריאתו לכוחות ההצלה למקום האירוע בזמן שהמנוח עוד היה חי, ובעזרתו לכוחות ההצלה בפינוי המנוח מהמקום, וכן כי לא יוחס משקל משמעותי למצוקתו האישית והמשפחתית הקשה, כמי שמהווה את עמוד התווך המרכזי בעבור אשתו ושלושת ילדיו העוללים. 18. מנגד, טוענת המשיבה כי אין עילה להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי, המבוססים על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים, וכי אין מקום להפחית את העונש שהושת על המערער. לטענתה, גרסאותיו הרבות והשונות של המערער ביחס לדקירת המנוח, לשליטה בסכין ולפצע השפשוף בגבו, הצדיקו את קביעת בית המשפט כי מדובר בגרסאות סותרות וכן את העדפתו את הגרסה ה"מפלילה" והמוקדמת שמסר המערער לפיה אין להסיק הגנה עצמית. באשר לחוות-דעת המומחים שהוגשו מטעם המערער, טוענת המשיבה כי מעבר לקביעתו המוצדקת של בית המשפט בנוגע לחוסר מומחיותם של העדים סורסקי ולוז'נסקי, הרי שאין בכל שלושת חוות הדעת בכדי לקבוע בבירור האם התקיים מאבק בין המנוח למערער ובאיזה אופן; מי אחז בסכין לאורך המאבק; מהי מידת ההשפעה שהיתה לצירוף החומרים בדם המנוח על התנהגותו וממה נוצרו הפצעים בגופו של המנוח ובגופו של המערער. עוד טוענת המשיבה, כי בניגוד לטענות המערער, אין בעדויות נעמי והשכנים בכדי לתמוך בגרסתו למאבק ולהגנה עצמית. 19. לאור כל זאת, טוענת המשיבה כי לא התקיימו במעשיו של המערער תנאי המיידיות, הנחיצות והמידתיות של ההגנה העצמית. לטענתה, מאחר שהשליטה בסכין היא "לב העניין", הפעולות שנעשו לשם הוצאת הסכין מידי המנוח חוסות אמנם תחת ההגנה העצמית. אולם, מרגע שעלה בידי המערער להוציא את הסכין מאחיזת המנוח, הרי שחייו לא היו עוד בסכנה מיידית או מוחשית, ועל כן דקירותיו לא היו נחוצות באופן מיידי להגנה עליהם, ובוודאי שלא היתה כל פרופורציה בינן לבין הסכנה שעמדה בפניו. המשיבה אף טוענת כי עדותו ומעשיו של המערער, לפיהם דקר את המנוח כדי ש"יחזור לעצמו" וניסה לאחר מכן לשוחח עימו ולהרגיע אותו, מלמדים על קור רוח ושליטה באירוע. המשיבה מדגישה כי גם שליפת הסכין מגב המנוח על ידי המערער, לאחר הדקירה הראשונה, מסקנה אליה מגיעה המשיבה נוכח טענתה כי המנוח לא היה יכול לשלוף את הסכין הנעוץ בגבו שלו, מהווה פעולה שבה יש למערער שליטה בלעדית על הסכין. בנוסף, טוענת המשיבה כי יציאתו של המערער כמעט ללא פגע מאותו "מאבק איתנים" לו הוא טוען, מלמדת אף היא על כך שחייו ובריאותו לא עמדו בשום שלב בסכנה מוחשית. 20. באשר לעונש שהושת על המערער, מציינת המשיבה את הנסיבות לחומרה – התנהגותו של המערער לאחר המעשה, ובכללה: השלכת הסכין מבעד לחלון, שקריו במשטרה ובבית המשפט ובקשתו מאשתו שתשקר למענו, וכן את הרשעותיו הקודמות של המערער (וביניהן עבירות אלימות בגינן ריצה עונשי מאסר) – וטוענת כי בית המשפט המחוזי כבר התחשב בנסיבות המקלות הקיימות במקרה, הן בקבעו כי קיים ספק באשר לכוונת הקטילה של המערער, והן בהחלטתו שלא להטיל על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה הקרובה לעונש המקסימלי, כפי שביקשה המדינה. דיון והכרעה 21. עיקר טענות המערער מופנה נגד ממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. בממצאים אלה, כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם היא מוצאת כי המסכת העובדתית שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ראו: ע"פ 2902/97 עראר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.9.08); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 632 (2004); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 630 (2004)). דברים אלה נכונים בפרט במקרים בהם הערכאה הדיונית השתיתה את קביעותיה העובדתיות על התרשמותה הישירה והבלתי אמצעית מן העדים (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 632-634 (2004); ע"פ 6124/05 בן נתן נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1) 3159, 3162. (2006)). כאשר הממצאים שבעובדה מתבססים על שיקולים שבהיגיון - הגיונה הפנימי של העדות או סבירותה ביחס למכלול הראיות, קל יותר לערכאת הערעור לבקר ממצאים אלה (ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 264 (1984); ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832 (1995)). 22. בענייננו, טוען המערער כי המדובר באחד מאותם מקרים חריגים, שכן לטענתו ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי אינם מתיישבים עם חומר הראיות בתיק. לאחר שעיינתי בהכרעת הדין ובחנתי את מכלול הראיות שהוצגו לפני בית המשפט המחוזי, לרבות תקליטורי החקירות והשחזור של המערער, הגעתי למסקנה כי דין טענה זו להידחות. הכרעת הדין מפורטת ומנומקת כדבעי, וניתנה בה הדעת למהימנות גרסת המערער ולממצאים הפיזיים. צדק בית המשפט בקבעו כי לא הונחה לפניו גרסה ישירה של האירועים שהתרחשו עובר לגרימת מותו של המנוח, זולת גרסתו של המערער. כך הוא מטבע הדברים במקרים בהם ברור כי הנאשם גרם למוות, ואין עדים ישירים למה שהתרחש בין הנאשם לבין מי שאינו עוד בחיים. צדק בית המשפט בקביעתו כי אין הוא מחויב לקבל את תיאורו של המערער את נסיבות המקרה כתיאור אמת, ולו לנוכח העובדה כי מפיו נרשמו מספר גרסאות שונות של האירועים. בית המשפט ניתח בפירוט את דברי המערער מהודעתו הראשונה למשטרה ועד לחקירתו הנגדית, ובחן את השתלבותם במכלול הראיות בתיק. עמדנו על הדברים בפירוט לעיל. קביעתו של בית המשפט כי אין ליתן אמון בגרסאותיו המאוחרות של המערער, לפיהן כל שלוש הדקירות בוצעו כשידי המנוח אוחזות בידיו ומנסות לקחת ממנו את הסכין, בכדי לפגוע בו ובמשפחתו, מבוססת בין היתר על התרשמותו מעדות המערער, מחקירותיו במשטרה (שכאמור, תועדו ברובן בוידאו), ומהשחזור שביצע המערער בסמוך לאחר האירוע. 23. אכן, לא ניתן להתעלם מן השינויים הרבים שחלו בגרסת המערער לאורך חקירותיו: בשיחתו עם מוקדנית מד"א, בשיחתו עם אחד השוטרים שהגיע לדירתו מיד לאחר האירוע, בתגובתו לדו"ח העיכוב, בהודעתו הראשונה במשטרה, וכן בחקירתו הראשונה, גרס המערער כי המנוח הגיע דקור לביתו. אין בידי לקבל את טענת המערער כי אין ליתן כל משקל לשתי הודעותיו הראשונות במשטרה, שכן לטענתו מסר אותן בטרם נרגע מן האירוע שחווה, כשבליבו חשש לספר את האמת שמא לא יאמינו לו. מעבר לעובדה כי המערער חזר על גרסה זו בשלוש פעמים שונות נוסף על הודעותיו למשטרה, מקובלת עלי טענת המשיבה כי מתקליטור חקירת המערער על גרסה זו (ת/39ג') עולה שהמערער חזר ועמד באופן רגוע ומלא שליטה על גרסתו לאורך כל החקירה. 24. לאחר שהחליט לזנוח גרסה זו, העלה המערער את גרסת ההגנה העצמית, במסגרתה התוודה בפני חוקרי המשטרה כי הוא זה שדקר את המנוח, וסיפר כי לאחר שהותקף במפתיע על ידי המנוח באמצעות סכין, הצליח להוציא את הסכין מידי המנוח ולדקור אותו שלוש פעמים. המערער אף שחזר את האירוע לפי גרסתו (ת/40ב'). אמנם קשה לעתים להבין, ואף לשמוע, את רצף הדברים של המערער בחקירתו במשטרה ובמהלך השחזור, אולם המערער אמר בבירור כי לקח את הסכין מידי המנוח: "תפסתי לו את היד לקחתי לו את הסכין נתתי לו את הדקירה הראשונה"; ... "לקחתי את הסכין, עוד הפעם"; ... "לקחתי לו את הסכין מהיד" (ת/38) בנוסף, הדגמותיו באותה חקירה (ת/36), בשחזור ובחקירה נוספת (מיום 30.7.06, ת/10) כיצד הוציא את הסכין מיד המנוח ודקר אותו כשידיו חופשיות, הן ברורות וחד-משמעיות. 25. עם זאת, בהמשך חקירתו מיום 30.7.06 (ת/10; תמלול ת/11) החל המערער לטעון בבירור כי לאורך כל האירוע אחז המנוח בידיו המחזיקות בסכין, ונאבק בו על מנת להוציא את הסכין מידיו ולפגוע בו ובמשפחתו. אין בידי לקבל את טענת המערער כי ציין זאת קודם לכן, וכי על כן אין המדובר בגרסה כבושה. אכן, כבר במהלך הפעמים הראשונות שבהן מסר את גרסת ההגנה העצמית ציין המערער כי המנוח לא נסוג לאחר שהוצאה הסכין מידו ואף ניסה לקחת את הסכין מיד המערער. אולם, מלבד העובדה כי אין בכך בכדי לסתור את אמירותיו הברורות לעיל, עיון בתמלולי החקירות האמורות מעלה כי בפעם היחידה שבה ציין המערער במפורש שהמנוח תפס לו את היד, תיאר הוא מיד בהמשך כיצד הצליח "להעיף" את יד המנוח ולדקור אותו. בחקירתו הראשונה על גרסתו להגנה עצמית (ת/36) המערער אף הדגים כיצד העיף את יד המנוח בטרם דקר אותו. אין בידי לקבל את טענות המערער כנגד קביעת בית המשפט כי אין הוא רואה בעדים סורסקי ולוז'נסקי, אשר הובאו מטעם המערער לשם חיזוק גרסתו לקיום מאבק, כמומחים בתחום עליו העידו. חוות-דעת מומחה נסמכת, מטבע הדברים, על עובדות והערכות. על כן, שקילת אמינותה וטיבה של עדות מומחה, ככל עדות, מסורה לערכאה הדיונית (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מ' רבי (לא פורסם, 31.12.88)). אך בטרם יעשה כן, נדרש ראשית בית המשפט לבחון כי העד המופיע לפניו הוא אכן: "רופא, מומחה רפואי, או מי שעוסק כמומחה בנושא שבמדע, במחקר, באמנות או במקצוע" (תקנה 125 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) לשם כך, בוחן בית המשפט כעניין שבעובדה האם ניסיונו של המומחה בתחום בו עוסקת עדותו – הוא מומחיותו – מקנה לו את הסמכות המקצועית לתת הערכות שכאלה. ללא ניסיון זה, אין דבריו מהווים אלא דעה ותו לא. (ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563, 570 (1998)). גם בעניין זה חל הכלל בדבר אי התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות, למעט במקרים חריגים. לדעתי אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט כי עדים אלה אינם עדים מומחים. העד סורסקי אישר כי לא ביקר בזירת האירוע; לא ראה או הכיר את הסכין עימה בוצעו הדקירות; לא עיין בספרות המקצועית הרלוונטית לתחום עדותו, ואף לא הצליח לציין את שם הספר עליו הסתמך ואשר ממנו צולמו הנספחים שצירף לחוות דעתו. בנוסף, אישר העד כי מאז פרישתו מהמשטרה עסק בעיקר בחקר שריפות, וכי זוהי, למעשה, חוות הדעת הראשונה בה הוא מסיק מניתוח סימני דם על קיומו של מאבק. לגבי העד לוז'נסקי התברר כי הוא אינו רופא, פסיכיאטר או חבר באגודה הישראלית לטוקסיקולוגיה, וכי אין לו כל התמחות בפרמקולוגיה קלינית. כן התברר כי העד מעולם לא בדק אדם המכור לסמים, וכי בחוות דעתו לא התמקד באופן ספציפי במנוח, אלא הסתמך על מחקרים סטטיסטיים. בנוסף, העד אישר כי אבחנת התנהגותו של המנוח עקב החומרים שנמצאו בדמו אינה כלל בתחום התמחותו. יתרה מזאת, מהכרעת הדין עולה כי אף אם בית המשפט היה רואה בעדים אלו כעדים מומחים, אין בעדויותיהם חשיבות להבנת אופן התרחשות האירוע הנדון. כך הוא הדבר באשר לעדותו של סורסקי, אשר כאמור נועדה להצביע על כך שניתן ללמוד מצילומי הזירה שעשתה המשטרה שבין הנאשם לבין המנוח התקיים מאבק. יש טעם רב כדברי בית המשפט: "סיכומו של דבר, עדותו של סורסקי לא תרמה להבנת סימני הזירה, ממנה לא ניתן ללמוד מי תקף את מי, מי התגונן ומי הותקף..." כך הוא הדבר גם באשר לעדותו של לוז'נסקי. תשובותיו הלא ברורות והחלקיות של העד לשאלות בא-כוח המשיבה והשופטים, אשר נבעו במידה רבה מחוסר מומחיותו בתחום, לא הבהירו דבר באשר למידת ההשפעה שהיתה עשויה להיות לצירוף החומרים שנמצא בדמו של המנוח לאחר מותו על פעולותיו והתנהגותו במהלך האירוע. את עדות פתולוג ההגנה דר' קוגל, קיבל בית המשפט כעדות מומחה פרט לעניין השפעת החומרים האסורים שנמצאו בדם המנוח (לאור טענת העד כי אינו מומחה לכך). אין בידי לקבל את טענת המערער כי בית המשפט התעלם מהממצאים של דר' קוגל. בית המשפט ניתח בפירוט את חוות דעתו של דר' קוגל, תוך שציין כי בעדותו בפניו אישר העד כי ישנה אפשרות שהפצעים שנמצאו על גוף המנוח "יכולים היו להיווצר כתוצאה מתזוזה של הקרבן שאינה דווקא מאבק, אלא התנגדות, כאב או ניסיון בריחה" (עמ' 351 לפרוטוקול). בית המשפט גם ציין כי העד לא יכול היה לשלול את האפשרות כי השריטות בכתפו של המערער נגרמו על ידי ציפורני המנוח כשהמנוח התגונן מפני דקירה. בכך הצביע בית המשפט, למעשה, על חוסר מובהקותן של הערכות העד לגבי קיומו של מאבק בין הצדדים ולגבי שלילת היות פצעי המנוח – פצעי הגנה. מטעמים אלה, גם אין בידי לקבל את טענת המערער כי עדויות המומחים מטעמו מחזקות את גרסתו, לפיה בינו לבין המנוח התפתח מאבק שבו המנוח היה פעיל ונלחם על השליטה בסכין. מעדויות אלה עולה כי, לכל היותר, גרסה זו הינה אפשרית. באותו העניין אציין, כי תמוהות בעיניי טענותיו הרבות של המערער על כך שעדויות נעמי והשכנים מתיישבות עם גרסתו לקיומו של מאבק. בדומה לעדויות המומחים, גם ברעשים ובקולות ששמעו עדים אלה אין כדי להסביר את אופן התרחשות המאבק והדקירות. אופן התרחשות המאבק, ולא עצם קיומו, הוא השאלה לפיה יוכרע האם מעשי המערער חוסים תחת כנפי ההגנה העצמית. המערער מתמקד במידה רבה בשאלת זהות הגורם אשר הביא את הסכין לזירה, והוא מעלה טענות רבות באשר לחשיבות הודעותיה של נעמי לעניין זה. משקיבל בית המשפט המחוזי קיבל את גרסת המשיבה לפיה המנוח הביא עימו את הסכין לזירה, ברי כי שאלה זו כבר התבררה. זו גם הנחתי לצורך פסק דין זה. 27. גם אם הגרסה האחרונה אפשרית היא אין פירושו של דבר שבית המשפט חייב לקבלה אך משום שהממצאים הפיזיים אינם סותרים אותה. ואולם, לדעתי אין מנוס מן המסקנה כי גרסתו האחרונה של המנוח אינה עולה בקנה אחד עם הממצאים הפיזיים. בית המשפט הצביע על כך. לכך אפנה עתה. 28. בשלב הבא, לאחר שנשאל כיצד מתיישבת דקירת המנוח בגב, ובעומק של כ-11 ס"מ, עם טענתו כי ידי המנוח אחזו בידו המחזיקה בסכין, ציין המערער לראשונה כי דקירה זו נגרמה כתוצאה מנפילתו על המנוח בזמן שידיהם נמצאות מאחורי גבו של המנוח. התרשמות בית המשפט מההדגמה שביצע לפניו המערער לאופן ביצוע הדקירה אינה מותירה כל מקום לספק: "...תאורו של הנאשם בבית-המשפט, כיצד עת הסכין נתקעת בגבו של המנוח, כשהנאשם רוכן מעליו (הנפילה), המנוח מחזיק בכל העת בשתי ידיו בידיו של הנאשם, בלתי מתקבלת על הדעת ואינה אמינה בעליל. התאור אף איננו מתיישב עם החדרת הסכין מאחור קדימה לעומק של לפחות 11 ס"מ." ובהמשך: "... תאור הדרך בה נדקר המנוח, כפי שהוצג בפנינו במהלך הדיון על ידי הנאשם, היה עשוי לעורר גיחוך, אלמלא העובדה שעניינו בנטילת חייו של אדם." סיכומו של דבר מקובלת עלי מסקנת בית המשפט ולפיה: "לפחות ככל שהדבר נוגע לדקירה הראשונה עצמה, מכיוון גבו של המנוח, מתיישב המודגם בשחזור עם ההגיון, הרבה יותר מאשר הגרסה המופרכת שהוצגה לנו בדיון." 29. ואם בכך לא די, לבסוף, משהרגיש המערער כי הסברו לגורמים שהובילו אותו להעלות את גרסתו השקרית כי המנוח "הגיע דקור" אינם מספקים, העלה המערער בחקירתו הנגדית, לראשונה, את הגרסה המשולבת ודבק בה מאותה נקודה ואילך. אין בידי לקבל את התכחשות המערער להעלאתה של גרסה זו (ס' 92 לנימוקי הערעור ואילך), המתועדת בפרוטוקול הדיון, והמצוטטת בהכרעת הדין: "אני אסביר מה שקרה. כשאמרתי שהרצל היה על הרצפה ושטפתי לו את הפנים אמרתי לו 'למה עשית לי את זה, הרסת לי את הבית'. באתי להאשים את הרצל והוא אמר לי 'תגיד שבאת ככה'." בהמשך החקירה הנגדית, לאחר שהסכים כי אמירת המנוח הינה נקודה חשובה בהתרחשות הדברים, ובתשובה לשאלה האם ציין זאת קודם לכן, ענה המערער: "אני מקווה שזה עלה. אני סיפרתי לשוטר אחרי. היו לנו שיחות לא תמיד שהסתכמו בחקירה. זה היה בדרך לבית ותוך כדי. זה עלה כמה פעמים. הם היו מודעים שזה היה." מסקנתו של בית המשפט כי הגרסה המשולבת הינה גרסה מאולתרת שעלתה לראשונה בחקירה הנגדית, הינה מסקנה מתבקשת לאור העובדה כי אין כל תיעוד או זכר להעלאתה קודם לכן. 30. טענות נוספות שהעלה המערער ביחס למחדלי חקירה אף הן אינן מצדיקות את התערבותנו במסקנותיו של בית המשפט המחוזי. אינני סבורה כי היה בהצגת בגדי המנוח לבאת-כוח המערער בכדי לשנות מהכרעתו של בית המשפט באשר לכך שהמערער שלט בסכין במהלך הדקירות, ולו נוכח העובדה כי הכריע בכך על סמך גרסתו של המערער. באשר לבדיקת בגדי המערער - משעה שהמערער הוא שסרב לבקשת המשטרה לבדקם, מפאת רצונו להרחיק עצמו מן האירוע, הרי שאין לו להלין אלא על עצמו. בנוסף, הימנעותה של המשטרה מלחקור עדים נוספים לאירוע, מבין עשרות האנשים שהיו בתחנה לחלוקת מזון הנמצאת בקרבת בית המערער, אינה מהווה "מחדל חקירה". מהודעתו של בעל המכולת נחום חדש (ת/1), בנוגע לקריאותיה של נעמי שיעלה להפריד עקב חששה שהמערער רב עם המנוח, עולה כי גם נעמי, אשר עמדה במרחק של מטרים ספורים מזירת האירוע לא הצליחה לעמוד בבירור על אשר התרחש בה. הדעת נותנת כי את מה שהתקשתה להבין נעמי, כמו גם השכנים יורי סברנסקי וזויה בן עמי, ממרחק לא רב, לא היו מצליחים לשמוע אנשים הנמצאים מחוץ לבניין. גם הימנעותה של המשיבה מלבדוק את התאמת הסכין שנמצא לפצעי הדקירה, אין בה כדי לסייע למערער, ולו נוכח העובדה שלא הועלה בפני בית המשפט כל ספק בעניין זה. הגנה עצמית 31. הטענה בדבר "הגנה עצמית", שהיא סייג לפליליות המעשה, מעוגנת בסעיף 34י לחוק העונשין: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". המסגרת של הגנה זו מושלמת על ידי סעיף 34טז לחוק העונשין, הקובע כי: "הוראות סעיפים 34י ... לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה". 32. בע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.06), נקבע כי שישה הם התנאים שבהתקיימם עומדת ל"אדם המתגונן" ההגנה העצמית, כפי שהוגדרו בחוק, ופורשו בפסיקה ובספרות.: (1) האדם המתגונן הותקף שלא כדין. (2) קיומה של סכנה לפגיעה בחייו, חירותו, גופו או רכושו של המתגונן, או של זולתו. על הסכנה להיות מוחשית ולא סכנה שהסתברות התממשותה ערטילאית גרידא (ע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 80, 90 (2004)). (3) מעשה ההתגוננות היה "דרוש באופן מיידי" על מנת להדוף את התקיפה. לפי תנאי זה, על פעולת ההגנה להתבצע רק מרגע שהיא דרושה באופן מיידי על מנת להדוף את התקיפה, ועליה להיפסק מרגע שהיא איננה נדרשת עוד על מנת להדוף את התקיפה (וראו: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב 426-427 (1987); בועז סנג'רו הגנה עצמית במשפט הפלילי 18 (2000); ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.9.05); ע"פ 8687/04 חילף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.12.05)). (4) האדם המתגונן לא נכנס למצב בהתנהגות פסולה. (5) הפעולה בה נקט המתגונן היתה נחוצה לו לשם הדיפת התוקף. דהיינו, נדרש שלא עמדו למתגונן אלטרנטיבות אחרות להדיפת התוקף מלבד שימוש בכוח כלפיו. (ראו למשל: ע"פ 1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 265, 274 (1996); עניין קליינר, בעמ' 90; סנג'רו, בעמ' 178). (6) פרופורציה – יחס ראוי – בין הנזק הצפוי מפעולת ההדיפה לנזק הצפוי מן התקיפה (סנג'רו, בעמ' 206; אהרן אנקר הכרח וצורך בדיני עונשין 112-114 (1977)). תנאי זה כלול בסעיף 34טז לחוק העונשין. 33. בענין אלטגאוז נקבע גם כי יש להבחין בין חמשת התנאים הראשונים, אשר הינם יסודות עובדתיים מובהקים, לבין התנאי השישי, שהינו תנאי נורמטיבי, הנקבע על-ידי בית המשפט. לאור הבחנה זו, סבורני כי לא עלה בידי המערער להצביע על כך שקביעתו העובדתית של בית המשפט כי כל שלוש הדקירות שדקר המערער את המנוח אינן מקיימות את תנאי המיידיות (בחלקו השני) והנחיצות מהווה מקרה חריג המצדיק את התערבותנו בממצאיה של הערכאה הדיונית. כאמור, שאלת המפתח היא אם עלה בידי המערער להוציא את הסכין ולשלוט בה. על כך ניתנה תשובה חיובית. משעה שהוציא המערער את הסכין מידיו של המנוח כך שהיתה בשליטתו המלאה והבלעדית, דקירותיו את המנוח היו בלתי נחוצות ובוודאי שלא נדרשו באופן מיידי. זאת ועוד: מקובלת עלי קביעת בית המשפט כי למערער, אשר העיד על עצמו כ"חזק יותר בידיים" מהמנוח (ת/38), עמדה האפשרות לסגת לביתו ולסגור אחריו את הדלת, וכן היתה בידו האפשרות להשליך את הסכין לנקודה מרוחקת מהישג ידו של המנוח ולהתמודד עימו באמצעות ידיו. קביעה זו אף עולה בקנה אחד עם ניסיונות המערער לשוחח עם המנוח ולהרגיעו, המעידים על השהות שעמדה לרשות המערער לבחון ולנסות חלופות נוספות להדיפת המנוח. לפיכך, אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה התגונן מפני תקיפתו על ידי המנוח. יתרה מכך, מקובלת עלי מסקנת בית המשפט המחוזי כי לאור ממצאיו העובדתיים, גם אם נקבל את טענת המערער, לפיה נוצר אצלו חשש כן ואמיתי שבכוונת המנוח לפגוע בו ובמשפחתו, לא ניתן להתייחס לשלוש דקירות, אשר לפחות שתיים מהן באזורים רגישים, כניסיון סביר למנוע תקיפה מצד המנוח. משאין מחלוקת לגבי העובדה שהמערער המית את המנוח, ומשנשללה טענתו להגנה עצמית, נותר לבחון את השתכללות היסוד הנפשי של העבירה. היסוד הנפשי 34. עבירת ההריגה, בה הורשע המערער, דורשת יסוד נפשי של מחשבה פלילית. סעיף 20(א) לחוק העונשין מגדיר מחשבה פלילית כ: "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה ... ולעניין התוצאות גם אחת מאלה: (1) כוונה – במטרה לגרום לאותן תוצאות; (2) פזיזות שבאחת מאלה: (א) אדישות – בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; (ב) קלות דעת – בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען." מכאן, שמחשבה הפלילית משמעה דרישה משולשת - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת תוצאות המעשה. המחלוקת בענייננו נוגעת אך לקיומו של הרכיב האחרון מבין השלושה, אשר לפיו נדרשת מודעות מצד המערער לאפשרות שהדקירות שדקר את המנוח יגרמו למותו, לרבות אדישות או קלות דעת לאפשרות התקיימותה של תוצאה זו (ראו למשל: ע"פ 4351/00 מדינת ישראל נ' אבו אלהווא, פ"ד נה(3) 327, 331 (2001); ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 86 (2000)). 35. מקובלת עלי מסקנת בית המשפט המחוזי כי המערער היה מודע לאפשרות שהדקירות יגרמו למותו של המנוח, וכלשונו של בית המשפט: "הנאשם הבין וידע כי הדקירות עלולות לגרום למותו של המנוח והיה לכל הפחות, אדיש לתוצאה אפשרית זו" את קביעתו ביסס בית המשפט על מיקום הדקירות "באזורים מסוכנים וקריטיים בגופו של המנוח", ועל עומקן הרב של הדקירות, המעידים על הכוח הרב שהפעיל המערער בדקירותיו. 36. מסכימה אני כי מיקומן המפוזר והאקראי של הדקירות במקרה שלפנינו מטיל ספק באשר לקיומה של כוונת קטילה מצד המערער. אולם בכל הנוגע למודעותו של המערער לאפשרות שהמנוח ימות כתוצאה מדקירותיו, יש לטעמי לבחון יותר את מיקומן של הדקירות ופחות את פיזורן. על מי שדוקר אדם שלוש דקירות, אשר בשתיים מהן נועץ הוא את הסכין בבית החזה של הנדקר – פעם אחת מכיוון הגב ופעם נוספת מלפנים – יקשה לטעון כי לא היה מודע לאפשרות שדקירות אלה יגרמו למותו של הנדקר. כך ככלל, וכך בפרט בענייננו, כאשר המערער חזר והסביר לחוקריו כיצד במהלך מאבקו עם המנוח על השליטה בסכין גרם הדם הרב שזב מן המנוח לידיו להחליק על ידיו של המנוח (כך, למשל בחקירתו מיום 30.7.06 (ת/10) ובחקירתו מיום 7.8.06 (ת/18א')). חרף העובדה שגרסת ה"מאבק" נקבעה כבלתי מהימנה, עדיין ניתן לטעמי לראות בדברים אלה עדות להמחשה הויזואלית והמוחשית שהיתה למערער במהלך האירוע ובטרם סיים לדקור את המנוח, באשר להשלכות דקירותיו על חיי המנוח. 37. יתרה מזאת, אף אם נקבל את דבריו של המערער בחקירה בה העלה לראשונה את גרסת ההגנה העצמית (ת/36), לפיהם דקר את המערער בפעם הראשונה מתוך מטרה שאולי "זה יתן לו לחזור לעצמו", כמשקפים את תקוותו שדקירה זו לא תגרום למותו של המנוח, עדיין אין בכך גם לסתור את מודעותו לאפשרות שהדקירות הנוספות גרמו למות המנוח. הנה כי כן, בדיקה מקרוב של נסיבות העניין מעלה כי אין להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. הערעור על חומרת העונש 38. כאמור, בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של 11 שנות מאסר בפועל וכן שנתיים מאסר על תנאי. אין ספק כי נסיבות המקרה הן נסיבות חריגות. המערער נקלע למצב קשה בו קרוב משפחתו וחברו הטוב, עימו בילה בבוקר של אותו היום, הגיע למפתן דירתו של המערער כשבאמתחתו סכין וניסה לדקור את המערער. אולם כנגד כל זה ניצבת החלטת המערער לדקור את המנוח שלוש פעמים, לאחר שהצליח להוציא את הסכין מידו של המנוח וחרף העובדה שנפתחו בפניו דרכי פעולה אחרות ופוגעניות פחות להדפו. בעשותו כן המיט המערער אסון על משפחתו של המנוח וגם על משפחתו שלו. 39. אכן, בית משפט זה הקל לא פעם בעונשם של נאשמים שחרגו מתנאי ההגנה העצמית (ראו: ע"פ 229/62 גרז'יצקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(2) 1077, 1080 (1963); ע"פ 61/83 שוקרון נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 617, 630 (1984)), אולם, גזר-דינו של בית המשפט המחוזי משקף בנסיבות העניין איזון נכון בין הנסיבות שבהן פעל המערער לתוצאות הקשות של מעשיו. הנסיבות המקלות שהתקיימו במקרה נשקלו ושוקללו בגזר הדין ואין מקום להקלה נוספת. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור, על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתה של חברתי השופטת נאור. שבתי ועיינתי בחומר פעמים אחדות, מתוך ניסיון לעמוד על הסיטואציה שהולידה את התוצאה הטראגית של מות המנוח; זאת, שהרי אין חולק כי המנוח הגיע אל המערער. אומר כאן, כי מסופקני אם מלכתחילה היה מקום להגשת כתב אישום בגין רצח, והעבירה היאותה היתה הריגה. אך מעבר לכך, ולאחר עיון בטענות המנומקות כדבעי של הצדדים ובחוות דעתה המקיפה של חברתי, נראה לי כי אין מנוס מן התוצאה שאליה הגיעה. יתכן שבית המשפט המחוזי החמיר קמעא עם העדים המקצועיים מטעם ההגנה במובן של התייחסות למיומנות; אך שעה שבאים ללוז הדברים לגופם, ואפילו הנחנו כי היה בעין מאבק ראשוני בין המערער למנוח, שבעקבותיו הוציא המערער את הסכין מידו – אופי הדקירות, מספרן ומיקומן בגוף המנוח אינם נותנים מקום לקבלת גרסתו של המערער (שגם השתנתה כפי שפירטה חברתי). הדברים נאמרים מבלי לפגוע במאמץ המקצועי הרצוני שעשתה ההגנה. ב. התלבטתי במידה מסוימת באשר לעונש בנסיבות התיק, אף כי הפסיקה בנושאי הריגה נעה סביב סדרי גודל של מאסר בפועל הסובבים סביב העונש שנגזר, ואין הוא איפוא חריג. ואולם, עיון ברישום הפלילי של המערער, שהחל בעבירות בגיל 16 ועמד בפני בתי משפט עשרים ושתיים פעמים עד הנה, ובהן בעבירות רכוש, אלימות, סמים (לרבות סחר), איומים, הפרת הוראה חוקית, ולא אחת ריצה מאסרים בפועל, שיכנעני בנוסף לנימוקים האחרים כי אין מקום להתערבותנו. גם אם, כטענת המערער, בשנות התשעים והאלפיים נתמעטו מעשי אלימות מצידו, נמשכו והלכו פרשיות הסמים ועבירות הרכוש וכן איומים. נוכח אלה קשה מאוד למצוא צד קולה לענין העונש, משניטלו חיי אדם. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, י' באב, תשס"ט (2.7.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07061470_C07.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il