ילנה פלוכין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6144/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6144/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר המערערת: ילנה פלוכין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-איבי-יפו, מיום 30.5.07, בת.פ. 40318/06, שניתן על ידי כבוד השופט ר' בן יוסף תאריך הישיבה: י"א בטבת התשס"ט (07.01.09) בשם המערערת: עו"ד פרידלנד לירן בשם המשיבה: מתורגמנית לשפה הרוסית: עו"ד ג'ויה שפירא גב' אניה אסאס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט ר' בן-יוסף) הרשיע את המערערת בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ובעקבות כך דן אותה לתשע שנות מאסר ושנה מאסר על-תנאי. במישור העובדתי נטען, כי המערערת היתה בת-זוגו של מאיר למב (להלן: המנוח), וביום 30.10.06 היא נפגשה עם אדם שהתכוון להעסיקה, כאשר את שיחתם ניהלו בשלב מסוים במטבח הדירה של בני הזוג. נראה כי עניין זה עורר במנוח פרץ של קנאה, ועל כן עזב את הדירה במחאה. מכאן ואילך ניסתה המערערת לאתר אותו, אולם נראה כי הוא לא היה נלהב להשיב לקריאותיה הטלפוניות. בשעה 18:00 לערך קנתה המערערת שני בקבוקי יין אותם החלה ללגום. בשעה מאוחרת יותר של אותו לילה הגיע המנוח לדירה, ובינו למערערת התפתחו חילופי דברים חריפים ודחיפות הדדיות. לטענת המשיבה, בשלב כלשהו נטלה המערערת סכין מהמטבח, ועמה חזרה לחדר השינה. משנכנס לשם גם המערער, היא דקרה אותו דקירה אחת בכתפו השמאלית, והסכין חדרה לחזה וללב וגרמה למותו. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין כנגד העונש. 2. אקדים ואומר כי גם לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור שבכתב והאזנתי בקשב רב לטיעוניהם על פה, לא שוכנעתי כי נפל פגם בהכרעת הדין. אדרבא, התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי נומקה היטב ובפרוט רב, ולהשקפתי לא ניתן היה להגיע לתוצאה שונה זולת הרשעת המערערת בעבירת הריגה. הגרסה בה התגוננה המערערת במהלך משפטה היתה זו: כאשר חזר המנוח הביתה הוא החל לצעוק, להשתולל ולשבור כלים. אותה עת היא שהתה בחדר השינה, וכל ניסיונותיה להרגיע את המנוח לא צלחו. אדרבא, המערער החל להכות אותה בכל חלקי גופה, תוך שאירועים אלה מתרחשים במטבח. לפתע הבחינה המערערת כי המנוח עומד ליטול לידו סכין, ועל כן הקדימה אותו ונטלה את הסכין, ומשאחז בה בצווארה נאלצה לדקור אותו כמעשה של הגנה עצמית. גרסה זו לא קנתה אחיזה בלבו של השופט המלומד של בית משפט קמא, ולכך הוא מנה מספר טעמים. להלן אחדים מהם: א) שוטרת הדוברת את שפתה של המערערת שהגיעה לאחר האירוע לזירה, שמעה אותה אומרת כי פרץ בינה לבין המנוח ויכוח, וכאשר הוא חזר שיכור היא רצתה לדבר אתו אולם הוא לא הקשיב לה. תגובה זו של המנוח עורר את זעמה, ואז נכנסה למטבח, נטלה סכין "ונתנה לו מכה אחת". ב) המערערת חזרה בה מדברים מפלילים שיחסה למנוח, ובין היתר מגרסתה לפיה שבר המנוח בקבוק עובר לדקירתו, ושהוא חנק אותה בצווארה. ג) בניגוד לטענת המערערת ומתוך נתוני הזירה, עולה כי דקירתו של המנוח לא התרחשה במטבח, אלא בחדר השינה, ולמסקנה זו מובילה גם העובדה שהסכין נמצאה באותו חדר. המסקנה שהתבקשה מכך היתה אפוא כי המערערת יצאה מחדר השינה, הלכה למטבח ולאחר שהצטיידה בסכין שבה ודקרה את המנוח. 3. נוכח האמור סיכם בית המשפט המחוזי את התרשמותו מאמינות גרסתה של המערערת במלים אלו (ראה עמ' 10): "לצערי לא אוכל לומר שגרסתה לעניין נסיבות אירוע המקרה, לכך שהיתה מצויה בסיטואציה של 'המבקש להרגך השכם להורגו', היתה אמינה עלי, באופן שנמסרה על דוכן העדים, מתשובותיה של [המערערת] לשאלות שנשאלה, חלק מהשאלות לא ענתה כלל, אחרות בהיסוס ולא לעניין – אותות האמת לא היטיבו עם גרסת ההגנה. שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר, שטענת ההגנה העצמית הועלתה על ידי [מערערת] בצורה כבושה ולא אמיתית". כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאי מהימנות או עובדה שנקבעו בידי הערכאה הדיונית. אכן, להלכה זו נקבעו במשך השנים חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינו של המערער נמנה עליהם. אדרבא, גרסתה המשתנה של המערערת לאירועים, כמו גם נתוני הזירה מסלקים כל ספק כי לטענת ההגנה העצמית לא היה בסיס, ואפשר שהמערערת פנתה אליה כאשר תרה אחר קו הגנה שעשוי לחלצה מן המצוקה אליה נקלעה. מעיניו של בית המשפט המחוזי לא נעלמה האפשרות כי המערערת לוקה בהפרעת אישיות, כפי שעולה מחוות הדעת נ/1, אולם הוא מצא כי לא היה בכך כדי לפגום בזיכרונה או ביכולתה לתאר את האירועים נאמנה, ולגבש את הלך הנפש העומד בבסיסה של עבירת הריגה. גם במסקנות אלו לא מצאתי דופי. 4. העולה מהאמור הוא כי דינו של הערעור כנגד ההרשעה להדחות, וזו גם דעתי ביחס לעונש. בעקבות חילופי דברים שרבים כמותם ואפשר גם דחיפות הדדיות, נטלה המערערת סכין ובהינף יד דקרה את המנוח תוך שהיא גורמת למותו. כאמור, היא לא פעלה ממניע של הגנה עצמית, אלא מתוך פרץ של זעם, וגם אם לא רצתה במות הקורבן, שוב אין ספק כי היא צפתה את התוצאה הקטלנית. נאשמת הנוטה בקלות כה רבה לעשות שימוש בכלי משחית, מעידה על עצמה כמי שנשקפת ממנה סכנה של ממש, ולפיכך, לצורך מניעת סכנתו של היחיד כמו גם הרתעת הרבים, הייתי מותיר את העונש על כנו. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: מצטרפת אני לחוות דעתו של חברי, השופט לוי, בכל הנוגע לדחיית הערעור שהוגש בנוגע להכרעת הדין שהובילה להרשעת המערערת בעבירת הריגה. עם זאת, סבורה אני כי לאור נסיבותיו של המקרה היה מקום להפחית במידת מה מחומרת העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערערת, הכל כשם שיוסבר ויובהר להלן. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי מלמדות כי בעת ששתה לשוכרה, נהג המנוח לפעמים להכות את המערערת, באופן שהותיר, כך לפי מספר עדויות שנסקרו לאורך פסק הדין, סימנים על גופה. בדחייתו את טענת המערערת להגנה עצמית, שלל בית המשפט את האפשרות כי פחדה של המערערת הוא שהניעה לפעול מתוך תחושת סכנה סובייקטיבית, כשם שקורה לעיתים כשנשים פוגעות בבני זוגן המכים, בקובעו כי אפשרות זו אינה מתיישבת עם עדותה בדבר היות המנוח "אהבת חייה הראשונה". אף כי נחה דעתי כי בנסיבות העניין לא היה מקום לקבל את טענת המערערת להגנה עצמית, אינני סבורה כי הקישור שיצר בית המשפט קמא הוא הכרחי ומכל מקום לא היחידי המתחייב בנסיבות. בעניין אחר כבר עמדתי על המורכבות הגלומה ביחסן של נשים לבעליהן המכים, את ריבוי הרגשות המפעמים בהן ואת עומקם, ועל כך שניתן למנות יותר ממניע אחד המוביל להתנהגות קיצונית מצד האישה הנגרמת על רקע נסיבות חיים קשות ומערכת יחסים סבוכה המלווה באלימות (ראו ע"פ 1855/05 פרישקין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.3.08)). במסגרת זו עשויים רגשות של משיכה וסלידה להתקיים בערבוביה ובמקביל, ויחסה של האישה לבן זוגה עשוי להתאפיין בפחד לצד אהבה ודאגה להמשכיות הקשר (ראו ליאורה בילסקי, נשים מוכות: מהגנה עצמית להגנת העצמיות, פלילים ו 5 32-33 (תשנ"ח)). באת כוח המערערת הפנתה בטיעוניה לעדותה של המערערת בדבר אהבתה הרבה למנוח. עדות זו, לצד עדות בתה (מבעל אחר), שהובאה על ידי התביעה, על כך שביום האירוע אמרה לה אמה "שאינה רוצה לעשות משהו לעצמה שנמאס לה מהכל והיא לא יכולה ככה" עשויים להצביע על מורכבות רגשית מעין זו גם במקרה דנן. מורכבות זו הלכה והתעצמה לכדי סערת רגשות ששיאה באירוע נשוא כתב האישום, על רקע היחסים הטעונים הממושכים בין המערערת למנוח, היותה של המערערת בגילופין, עזיבת המנוח את הבית על רקע קנאתו למערערת והויכוח הסוער שפרץ ביניהם כששב. אף כי אין להתעלם מחומרת המעשה ומתוצאותיו ומהחשיבות הרבה בהעברת מסר ברור בדבר קדושת חיי אדם ובדבר הוקעתו של מי שנוטל אותם על דעת עצמו, סבורה אני כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק למכלול הרחב של נסיבות חייהם המשותפים של בני הזוג, למצוקה שפעפעה במערערת ולחוסר האונים שחשה ביחס לאלימות שהפעיל עליה המנוח לאורך זמן, דווקא על רקע אהבתה אותו. זאת, אף אם האלימות שנהג המנוח במערערת, כקביעת בית המשפט, לא הייתה קשה. תנאי רקע אלו, ובכלל זה הקטטה שפרצה ביניהם והעובדה שדקירה בודדת בכתף היא אשר הביא לתוצאה הטראגית, וכן קביעתו של בית המשפט שהמערערת לא רצתה בתוצאה שנגרמה ואף לא הייתה אדישה כלפיה, אלא רק נטלה סיכון בלתי סביר בקלות דעת, תומכים לטעמי בהקלה מסוימת בעונש שנגזר. זאת ועוד. בית המשפט קמא נשען בגזר דינו, בין השאר, על הדמיון שמצא בין עובדות המקרה שבפנינו לבין המקרים שנדונו בע"פ 5261/06 מיסלובין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.5.07) (להלן: עניין מיסלובין); ובע"פ 9680/04 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.2.05) (להלן: עניין אוחנה). במקרה הראשון דחה בית המשפט העליון ערעור על חומרת העונש של אישה אשר דקרה למוות אדם עמו ניהלה מערכת יחסים רומנטית, והותירו על 9 שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. במקרה השני הקל בית משפט זה בעונשה של אישה שדקרה את בעלה למוות במהלך קטטה ביניהם, והעמידו על 7 שנות מאסר בפועל ועוד שנה על תנאי, תחת 9 שנות מאסר בפועל ועוד אחת על תנאי שנגזרו עליה בבית המשפט המחוזי. אף כי מוטלת על בית המשפט החובה להנהיג עד כמה שניתן מדיניות ענישה אחידה מטעמים של שוויון, ברי כי אין בנמצא שני מקרים הזהים לחלוטין בנסיבותיהם העובדתיות והאישיות, והענישה מושתתת בסופו של דבר על יסודות אינדיבידואליים (ראו בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 529 (1990)). עם זאת, במקרה של הטלת עונשים שונים בשני מקרים שעובדותיהם קרובות, מן הראוי הוא לעמוד על ההבדלים ביניהם המצדיקים הליכה בדרך זו. בעניין מיסלובין דקרה המערערת את המנוח בחזהו ועזבה את הדירה בלא להזעיק עזרה. לאחר ביצוע המעשה, סיפרה המערערת לשכן כי הרגה את המנוח ולאחר שזה העמידה על כוחה הראייתי של הסכין ששימשה לדקירה, שבה המערערת אל ביתה, שלפה את הסכין מחזהו של המנוח, עטפה אותה בניילון והשליכה אותה ברחוב. רק בהמשך התקשרה המערערת למשטרה. רכיבים אלה של ניסיון להעלים ראיות ואי הזעקת עזרה אינם קיימים בענייננו. בנוסף, בעניין מיסלובין התרחש אירוע הדקירה בעת שהמנוח הגיע מחופשה מבית הסוהר, ומכאן שהכאתו את המערערת שם בסמוך למעשה לא הייתה חוליה נוספת ברצף של מעשי אלימות מצדו כלפיה, כשם שמצטייר מענייננו, אלא מעשה ספוראדי. בעובדות אלה יש כדי להאיר באור שונה את תגובתה של המערערת באותו מקרה ביחס לתגובת המערערת במקרה דנן. עובדותיו של עניין אוחנה אכן דומות לענייננו: כאן וגם כאן בוצע מעשה הקטילה לאחר ויכוח חריף בין האישה לבן זוגה; בשני המקרים נקבע שהיסוד הנפשי שנלווה להתנהגות האישה עמד על קלות דעת העומדת ברף הנמוך של המחשבה הפלילית; בשני המקרים הביעה האישה חרטה על המעשה; ובשני המקרים יש לקחת בחשבון את קיומם של ילדים קטנים שיוותרו, עם תחילת ריצוי העונש, ללא אם. נכון הוא הדבר שבעניין אוחנה, בניגוד לענייננו, התעורר ספק באשר לאופן התרחשות ההמתה, ובית המשפט קבע כי "אין לשלול שמדובר היה בתוצאה לא מכוונת של השתלשלות סיבתית מצערת במיוחד". נכון אף שאותו מקרה נעדר את יחסי הכוחות ואופי האינטראקציה המתעוררים במקרה דנן, כשם שעולה מקביעת בית המשפט שפסק כי האלימות בין בני הזוג הייתה הדדית ובעוצמה נמוכה. קביעה אחרונה זו, עומדת בניגוד לאלימות החד צדדית שהפעיל המנוח בענייננו על המערערת אותה תיאר בית המשפט כ"אישה צנומה ושברירית". ברם, שני שיקולים אחרונים אלה "מאזנים" במובן מסוים זה את זה, ומותירים מרחב של דמיון בין המקרים, המצדיק רמת ענישה קרובה. הנסיבות שתוארו לעיל וכן קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מצבה הנפשי של המערערת היה במדרג הנמוך ביותר של המחשבה הפלילית; החרטה הכנה שהביעה המערערת; היעדרו של עבר פלילי בעניינה; והעובדה שהיכנסה לכלא תותיר את שני ילדיה, שהקטן בהם כבן 10 שנים, ללא אם, מצדיקה לטעמי צעידת צעד נוסף מעבר לזה שבו צעד בית המשפט המחוזי במשקל שהעניק בגזר דינו לשיקולים לקולא. עונש זה, כך אני סבורה, מאזן כראוי בין מערכת השיקולים הכלליים בדבר גמול והרתעה כללית ואישית לבין מערכת השיקולים האינדיבידואלים שצוינו, המושפעות שתיהן מהרקע האלים שקדם למעשה ההמתה, במיוחד כשמדובר בעבירה שעל פניה נושאת אופי אינדיבידואלי שאין זה ברור כי יש בו כדי להצביע על מסוכנות כללית. לאור האמור, אם תתקבל עמדתי אציע להקל בעונשה של המערערת ולהעמידו על 7 שנות מאסר בפועל ועוד שנה אחת על תנאי שלא תעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורה ממאסר עבירות של אלימות פיסית כלפי אדם שהינן עבירות פשע. חישוב תקופת המאסר יחל מיום מעצרה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מצטרף לחוות דעתו של חברי, השופט לוי, בכל הנוגע לדחיית הערעור על הכרעת הדין. עם זאת, כחברתי השופטת ארבל, אף אני סבור כי יש מקום להקל במידת מה בעונשה של המערערת. בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת הדין כי לפני מעשה ההריגה היכה המנוח את המערערת. הוא אף קיבל את טענת המערערת כי גם בעבר נהג המנוח כלפיה באלימות. קביעות עובדתיות אלה של בית המשפט המחוזי הושתתו, בין היתר, על עדויות של שתי בנותיה של המערערת, של אחותה ושל חברתה. יצויין, כי שוטרת הסיור שהגיעה ראשונה לזירת הארוע, עם שוטר נוסף, אף העידה כי הבחינה בסימנים על גופה של המערערת – ביד ימין, בצוואר, בבטן וברגל שמאל. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי שני בני הזוג היו תחת השפעת אלכוהול לפני הארוע הטרגי. אף אם האלימות בה נקט המנוח כלפי המערערת לא היתה קשה, הרי שנסיבות חייהם המשותפים של בני הזוג – המתבטאות, מצד אחד, בהתנהגות אלימה של המנוח כלפי המערערת ובכך שנהג לשתות לשוכרה ומצד שני, באהבתה הרבה של המערערת למנוח – הצדיקו, לדעתי, התייחסות מיוחדת מצידו של בית המשפט המחוזי. יתר על כן, עולה בי הרושם כי נוכח תוצאותיו הקשות של הארוע לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו המיוחדות (לרבות למה שארע לפניו ואחריו) - למצוקתה הגדולה של המערערת בעת הארוע; לעזיבת הבית על ידי המנוח על רקע קנאתו למערערת; לויכוח הסוער שפרץ בין בני הזוג עם שובו הביתה ולקטטה שליוותה אותו; להיות שני בני הזוג בגילופין במהלכו של הארוע; לעובדה שהתוצאה הטרגית ארעה בשל דקירה בודדת בכתף; לחרטתה הכנה והאמיתית של המערערת ולכך שמצבה הנפשי של המערערת – כפי שקבע בית המשפט המחוזי – לא היה מצב של שוויון נפש לאפשרות גרימת המוות. המערערת לא רצתה במותו של בן זוגה אותו אהבה ואף קיוותה בכל מאודה שדקירתה אותו לא תגרום למותו. שילובן של נסיבות חייהם המשותפים של בני הזוג ונסיבותיו המיוחדות של הארוע, כפי שהוזכרו לעיל, תומך לדעתי בהקלה מסויימת בעונש שנגזר על המערערת. כאן יש לשקול שני שיקולים נוספים אליהם מתייחסת חברתי השופטת ארבל: העדר עבר פלילי בעניינה של המערערת והעובדה ששני ילדיה, שהקטן בהם הוא כבן עשר, יוותרו שנים ארוכות ללא אם. שני שיקולים אלו והנסיבות שתוארו לעיל מצדיקים לטעמי העמדת עונש המאסר בפועל שנגזר על המערערת על 7 שנות מאסר ועוד שנת מאסר על תנאי כמפורט בפסק דינה של השופטת ארבל. בשולי הדברים יוער כי איני סבור כי בנסיבותיו של המקרה שלפנינו היה מקום לזכות את המערערת. במקרה זה לא מדובר ב"אישה קורבנית" במובנו המקובל של מונח זה, על אף מערכת היחסים הלא קלה, בלשון המעטה, ששרתה בין בני הזוג. [לניתוח משפטי מרתק של אפשרות יישומם של כללים משפטיים מיוחדים, לרבות טענת הגנה עצמית, לגבי נשים שהרגו את בני זוגן שהתעללו בהן לאורך זמן, ראו: ליאורה בילסקי "נשים מוכות: מהגנה עצמית להגנת העצמיות"; פלילים ו 5 (תשנ"ח); גיורא (ג'ורג') פ' פלצ'ר "הגנה עצמית של נשים מוכות" פלילים ו 65 (תשנ"ח); ליאון שלף "בין הריגה פלילית לבין הגנה משפטית" פלילים ו 89 (תשנ"ח)]. משכך, השאלה היחידה אותה ראיתי לנכון לבחון במקרה זה היא האם וכיצד יש להקל בעונשה של המערערת בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה. ש ו פ ט אי לכך, הערעור כנגד ההרשעה נדחה פה אחד, בעוד הערעור כנגד העונש מתקבל, ברוב דעות, תקופת המאסר בה תשא המערערת בפועל, תעמוד אפוא על 7 שנים. ניתן היום, כ"ב בטבת התשס"ט (18.01.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07061440_O01.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il