דיור ב.פ בע"מ נ. ראובן מזור

15 1 בבית המשפט העליון רע"א 6143/22 רע"א 6206/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המבקשות ברע"א 6143/22: 1. דיור ב.פ בע"מ 2. אלעד ישראל מגורים בע"מ 3. א.מ.ת.ש השקעות בע"מ המבקשות ברע"א 6206/22: 1. מדינת ישראל 2. רשות מקרקעי ישראל 3. רשות הפיתוח נ ג ד המשיב: ראובן מזור בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בת"א 4226-08-21 שניתנה ביום 31.05.2022 על ידי כבוד השופט גלעד הס בשם המבקשות ברע"א 6143/22: עו"ד גד חלד, עו"ד יוסי שכט בשם המבקשות ברע"א 6206/22: עו"ד ישראל בלום, עו"ד יעל מימון בשם המשיב: עו"ד גיא מזור פסק-דין השופטת ג' כנפי-שטייניץ: לפניי שתי בקשות למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ג' הס) בת"א 4226-08-21 מיום 31.5.2022, בגדרה נדחו בקשותיהן של המבקשות לסילוקה על הסף של תביעה שהגיש נגדן המשיב. תמצית הרקע הרלוונטי 2. ענייננו בהליך אחד מני רבים שהתנהלו ברבות השנים בין המבקשות ברע"א 6206/22 והמבקשות ברע"א 6143/22 (להלן בהתאמה: המדינה ו-היזמות, וביחד: המבקשות), לבין תושבי שכונת גבעת עמל. המשיב ביקש בתביעתו, שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לקבל פיצוי בגין פינויו מהמקרקעין הידועים כשכונת גבעת עמל, זאת בנוסף לפיצוי שנפסק למשפחתו בהליך קודם. בבקשות שלפניי נטען כי זכאותו הפרטנית של המשיב לפיצוי בגין פינויו נבחנה והוכרעה בהליך הקודם, ולפיכך יש לסלק את תביעתו על הסף מחמת מעשה בית דין. אעמוד אפוא תחילה על עיקרי ההליך הקודם שהתנהל בין הצדדים, ולאחר מכן אפנה להליך הנוכחי ולהחלטה מושא הבקשות שלפניי. 3. הרקע להליך הקודם פורט במספר החלטות של בית משפט זה, ולפיכך יובאו הדברים בתמצית (ראו, בין היתר, את החלטתה של השופטת ד' ברק ארז ברע"א 595/20 מזור נ' דיור ב.פ. בע"מ (12.3.2020) (להלן: רע"א מזור)). במהלך מלחמת העצמאות שוכנו בגבעת עמל מספר משפחות, ובהן משפחתו של המשיב. בשנת 1949 התקבלה החלטת ממשלה בה נקבע כי משפחות אלו ימשיכו להתגורר בשכונה, עד אשר ישוכנו בשיכוני קבע. בחלוף כעשור בו לא הוקצו שיכונים כאמור, התקשרה המדינה בשנת 1961 בהסכם למכירת המקרקעין בגבעת עמל (להלן: המקרקעין) לחברת דיור ב.פ. בע"מ, היא המבקשת 1 ברע"א 6143/22 (להלן: דיור), במסגרתו התחייבה האחרונה להעמיד לתושבי השכונה "דיור אקוויוולנטי" בבניינים שיוקמו על המקרקעין (להלן: הסכם 1961). בהמשך, מכרה דיור את זכויותיה במקרקעין ליתר היזמות, הן המבקשות 3-2 ברע"א 6143/22, ובינן לבין תושבי השכונה התנהלה התדיינות משפטית ארוכת שנים. 4. במסגרת ההתדיינות המשפטית האמורה, הגישו היזמות בשנת 2015 שורה של תביעות נגד המחזיקים במקרקעין, לרבות נגד המשיב וילדיו, בגדרן עתרו לסילוק ידם מן המקרקעין ולחיובם בדמי שימוש ראויים בגין שהייתם במקרקעין, לפי הנטען שלא כדין. התביעות התבררו במאוחד בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ראו: ת"א 40716-09-15 ואח'). המשיב וילדיו לא כפרו בזכויות הבעלות של היזמות במקרקעין אולם טענו כי הם זכאים ל"דיור אקוויוולנטי" כתנאי לפינויים מן המקרקעין. כן הגישו הודעה לצד שלישי, נגד המדינה ועיריית תל אביב, בה טענו כי ככל שייקבע שעליהם לפנות את המקרקעין מבלי שתוטל על היזמות החובה לספק להם "דיור אקוויוולנטי", כי אז על הצדדים השלישיים לפצותם בפיצוי שווה ערך, וכן לשפותם בדמי השימוש במקרקעין ככל שיחויבו בהם. בתום שמיעת הראיות, קיבל בית משפט השלום את התביעה לפינוי המחזיקים. כן קיבל את טענתם של המשיב וילדיו כי הם זכאים ל"דיור אקוויוולנטי" כנגד פינויים מן המקרקעין (פסקה 418 לפסק דינו של בית משפט השלום). בהמשך לקביעותיו אלה, הורה בית משפט השלום על פיצוי המשיב וילדיו בסכום של 4,144,680 ₪, כנגזרת של דמי שכירות ראויים לעשרים שנות חזקה במקרקעין ומספר יחידות הדיור שבהחזקתם. משפסק כי היזמות מחויבות בפיצוי המחזיקים, וכי אלה אינם חייבים בדמי שימוש ראויים, דחה בית משפט השלום את ההודעה לצד שלישי שהגישו נגד המדינה והעירייה. 5. על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הן על-ידי היזמות והן על-ידי המחזיקים, בהם המשיב וילדיו, אשר נדונו אף הם במאוחד (ראו: ע"א 6097-09-18 ואח'; ערעור המשיב וילדיו הוא ע"א 9508-10-18 (להלן: ע"א מזור)). בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים בכל הנוגע לפינוי המחזיקים מן המקרקעין, עם זאת ראה לשנות את אופן חישוב הפיצויים שישולמו כנגד הפינוי, וכפועל יוצא את שיעורם. בתמצית, קבע בית המשפט המחוזי כי פרשנות "דיור אקוויוולנטי" בהסכם 1961, היא שווי זכות קניינית ב"דירת שיכון", אשר הועמד על סך של 3 מיליון ₪. עוד קבע כי לפיצוי זה תהא זכאית כל משפחה גרעינית, שהחזיקה יחידת דיור במועד הקובע, הוא מועד כריתת הסכם 1961, ואשר שמרה על רציפות מגורים במקרקעין. עם זאת נקבע, כי ילד שנישא והתגורר במקרקעין עם אשתו או ילדיו ייחשב כ"יחידת פינוי נוספת". באשר לזכאותם של המשיב וילדיו, נקבע כי הורי המשיב התגוררו במקרקעין עם ילדיהם בשנת 1961 ולכן זכאים המשיב וילדיו לפיצוי "בשווי יחידת דיור אקוויוולנטי אחת בסך של 3 מיליון ₪". באשר לטענתו של המשיב לזכאותו לפיצוי עצמאי ונפרד מהוריו, עמד בית המשפט המחוזי על כך שתצהירו של המשיב נמשך בבית משפט השלום וכי לא הובאה כל ראיה אחרת לזכאותו או לזכאות מי מבני משפחתו לפיצוי בגין יחידת דיור נוספת. כך סיכם בית המשפט המחוזי את הדברים: "משלא הוכח כי מי מהילדים [המשיב ואחיו] היה נשוי במועד הקובע והתגורר במקרקעין עם בן/בת זוגו כך שהייתה לו במועד הקובע זכאות עצמאית ליחידת דיור אקוויוולנטי לא הוכחה הזכאות לפיצוי בשווי של יחידת דיור אקוויוולנטי נוספת מעבר ליחידה האחת שנפסקה" (ע"א מזור, בפסקה 134). 6. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המשיב וילדיו בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (ראו: רע"א מזור). בבקשתם טענו כי נפלו בפסק הדין שגיאות רבות שבעטיין לא נפסק למשיב פיצוי נוסף ונפרד, כמי שהתגורר במקרקעין ביחידת דיור נפרדת בשנת 1961. בפרט, טען המשיב כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי בהעדר תצהיר מטעמו, וחרף הודאות בעל דין של היזמות, לא הוכחה זכאותו ליחידת פיצוי נוספת, וכי מכל מקום היה עליו לערוך בירור עובדתי מקיף על מנת ליישם על משפחתו את עקרונות הפיצוי החדשים שנקבעו. לחלופין, טען המשיב כי היה על בית המשפט המחוזי להורות כי המשיב יעיד לפני בית משפט השלום, על מנת שזה יכריע בסוגיית זכאותו העצמאית לדיור אקוויוולנטי. 7. בהחלטה מיום 12.3.2020 דחה בית משפט זה (השופטת ד' ברק-ארז) את בקשת רשות הערעור שהגיש המשיב, וקבע כי: "הבקשה לא מגלמת כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים, אשר נבחן ביסודיות על-ידי שתי ערכאות. כפי שצוין בעניין רפאלי, העיקר הוא בכך ש'ניתן מענה למחזיקים שישבו במקרקעין, גם כאשר לא רכשו בהם זכויות פורמאליות, בשים לב להקשר האנושי וההיסטורי המורכב'. חרף ההבנה למצבם של המבקשים, אשר קיוו לקבל פיצוי גדול יותר מזה שנפסק לטובתם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אין די בכך כדי להעניק להם רשות ערעור ב'גלגול שלישי'" (רע"א מזור, בפסקה 6). 8. משנדחתה בקשתו למתן רשות ערעור, הוסיף המשיב והגיש בקשה לבית משפט השלום, במסגרת ההליך הקודם, בה עתר להשבת תצהירו לתיק, ולמתן סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לפיצוי עצמאי ונפרד על פי הקריטריונים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהחלטה מיום 22.8.2020 דחה בית משפט השלום את הבקשה, תוך שקבע כי אין הוא מוסמך לקבוע ממצאים הסותרים את ממצאי ערכאות הערעור. כן קבע כי לא נגרם למשיב עיוות דין משהוחלט להוציא את תצהירו בהסכמת בא-כוחו מן התיק, ומכל מקום לא ניתן להיעתר למבוקש בשל עיקרון "סופיות הדיון". בשולי החלטתו ציין: "אמנם יש ממש בטענה לפיה במידה והיה מוכח כי לראובן מזור היתה יחידה עצמאית במועד הקובע, הרי שלפי פסק הדין במחוזי היה זכאי לפיצוי נפרד של 3,000,000 ₪ ובסה"כ משפ' מזור הייתה זכאית ל6,000,000 ₪ תמורת פינוי ובכך להגדיל את סכום הפיצוי כפי שאירעה בקשר לרוב שאר המשפחות אך לאור האמור לעיל אין לצערי לאל ידי להושיע" (הטעות במקור). 9. המשיב לא השלים גם עם הכרעה זו, וביום 2.8.2021 הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אותה הכתיר בכותרת "כתב תביעה להכרה בזכות לפיצוי – סעד מן הצדק" – היא התביעה מושא הבקשה שלפניי. בתביעה זו שהוגשה נגד המבקשות עתר המשיב לסעד הבא: "בית המשפט מתבקש ליתן החלטה כי התובע הוא בעל זכות לפיצוי כספי בסך של 3,000,000 ₪ לפי החלטת בית המשפט המחוזי בערעור 9508-10-18" (סעיף 3 לכתב התביעה). המשיב שב על טענתו, כי זכאותו האישית לא התבררה לגופה במסגרת ההליך הקודם עקב משיכת תצהירו בבית משפט השלום, וכי מכל מקום היו לפני בית המשפט המחוזי ראיות מספיקות המאפשרות לקבוע כי במועד הקובע היה המשיב בעל זכות עצמאית ליחידת פיצוי. את תביעתו סמך המשיב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור ועל פרוטוקול הדיון בבית משפט השלום. 10. המבקשות הגישו בקשות לסילוק התביעה על הסף. במסגרת הבקשות נטען בעיקרו של דבר כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והחלטתו של בית משפט זה אשר דחתה את בקשת רשות הערעור, הכריעו בסוגיית זכאותו של המשיב לפיצוי עצמאי בגין יחידת דיור אקוויוולנטי, ומכאן שקיים מעשה בית דין ביחס לעילה זו. כן נטענו טענות להתיישנות, היעדר עילה והיעדר יריבות. 11. בתגובתו טען המשיב, בין היתר, כי לא קם מעשה בית דין מסוג השתק עילה או השתק פלוגתה, שעה שהסוגיה כלל לא נדונה ולא מוצתה בהליך הקודם, ומשבית המשפט המחוזי לא קבע ממצא פוזיטיבי ביחס לזכאותו של המשיב לפיצוי עצמאי. מכל מקום, נטען כי המשיב לא קיבל שעת כושר להביא את ראיותיו ולהשמיע טענותיו בעניין זכאותו לפיצוי בגין אותה יחידת דיור עצמאית. לחלופין, טען המשיב כי אף אם קיים מעשה בית דין, יש לפסוק לו סעד מן הצדק ולברר את התביעה דנן. החלטת בית המשפט המחוזי 12. לאחר שסקר את השתלשלות האירועים הרלוונטית לבקשה, פנה בית המשפט המחוזי להכריע בבקשות לסילוק על הסף, ובשאלת קיומו של מעשה בית דין. בית המשפט המחוזי עמד תחילה על הכלל בדבר השתק עילה וציין כי ככלל, השתק עילה לא יחול כלפי טענות הגנה שהעלה נתבע בהליך הקודם במסגרת כתב הגנתו. לצד זאת, עמד בית המשפט המחוזי על החריג לכלל שנקבע בפסיקה בדבר 'השתק הגנה', לפיו בנסיבות מסוימות גם דחיית עילה שהועלתה במסגרת כתב הגנה יכול שתיצור השתק עילה. 13. בעניינו של המשיב, קבע בית המשפט המחוזי, כי עיון בכתב ההגנה בהליך הקודם וכן בכתב התביעה בהליך שלפניו מגלה באופן ברור כי אכן מדובר בעילות זהות – עילות קנייניות וחוזיות המקנות למשיב זכות לפיצוי ב"דיור אקוויוולנטי" כנגד פינויו מהמקרקעין. ואולם נקבע, כי חרף האמור יש לדחות את הטענה להשתק עילה 'קלאסי', זאת מאחר שהטענות שהעלה המשיב בהליך הקודם נטענו במסגרת כתב ההגנה ולא במסגרת תביעה שכנגד. באשר לקיומו של 'השתק הגנה' ציין בית המשפט המחוזי כי חריג זה הוגבל רק למקרה שבו התביעה המאוחרת היא "הופכית" לתביעה הקודמת, במובן זה שקבלת התביעה המאוחרת תאיין את פסק הדין שניתן בהליך הקודם. בית המשפט המחוזי קבע כי אין זה מצב הדברים במקרה שלפנינו, שכן בתביעה שנדונה לפני בית משפט השלום נתבקש נגד המשיב סעד של פינוי. המשיב טען כי אין מקום לפנותו בהיותו בעל זכויות במקרקעין, ורק לחלופין טען לפיצוי ככל שיוחלט לפנותו. על כן, סבר בית המשפט המחוזי כי מדובר בשתי תביעות העוסקות בעניינים שונים – האחת, שעניינה פינוי, והשנייה – שעניינה פיצוי, כאשר ההכרעה בתביעת הפינוי אינה יוצרת השתק עילה לעניין הפיצוי. 14. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי יש לדחות הטענה בדבר השתק הגנה, אף משום שאין במתן הסעד בהליך שלפניו כדי לאיין את ההכרעה שהתקבלה בהליך הקודם. בית המשפט המחוזי סבר כי עיקרם של פסקי הדין בהליך הקודם היה מתן צו פינוי בעוד שקביעת הקריטריונים לקבלת הפיצוי בגין הפינוי היה משני בלבד. עוד קבע כי "תחשיב הפיצוי הקונקרטי לאור עקרונות אלו, אכן נעשה על ידי בית המשפט המחוזי, אולם הינה בשוליו של פסק הדין" (פסקה 43 להחלטה. הטעות במקור). לפיכך, נקבע כי לא מתקיים החריג בדבר השתק הגנה, משהמשיב אינו חולק על הפסיקה המהותית שניתנה בהליך הקודם ואף אינו חולק על הקריטריונים שנקבעו למתן הפיצוי, וטענתו מתמקדת אך ביישומם של קריטריונים אלה בעניינו. לפיכך הכרעה בתביעה זו "לא תאיין את פסק הדין הראשון, אלא לכל היותר, יהיה בה שינוי של המסקנה בדבר יישום הפרמטרים לגבי התובע כאן". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי גם דחיית ההודעה לצד שלישי שהוגשה על-ידי המשיב נגד המדינה אינה יוצרת השתק עילה, מאחר שעילות הפיצוי שנטענו בגדרה לא הוכרעו לגופן בהליך הקודם. 15. בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה גם את טענותיהן של המבקשות לקיומו של השתק פלוגתה. בית המשפט המחוזי בחן את פסקי הדין שניתנו על-ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בהליך הקודם וקבע, כי עת שנדרש בית משפט השלום לקביעת הפיצוי למשיב, הוא לא הכריע בפלוגתה זו משסבר כי אין משמעות לחזקה הפרטנית והעצמאית בשנת 1961. באשר לפסק דינו של בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם נקבע, כי המשיב אינו זכאי לפיצוי נפרד משלא הוכיח כי החזיק יחידה עצמאית בשנת 1961. ואולם חרף כך, סבר בית המשפט המחוזי בהחלטה מושא הבקשה שלפניי, כי בית המשפט המחוזי בהליך הקודם "נמנע באופן מפורש וברור מלהכריע באופן פוזיטיבי בסוגיה זו", ומכאן שלא נתקיימו התנאים הדרושים להוכחת השתק פלוגתה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי לאור נסיבות המקרה, יש לאפשר למשיב לשטוח את טענותיו העובדתיות בנוגע לפיצוי לו הוא זכאי אף מטעמי צדק. לבסוף, נקבע כי טענות המבקשים בכל הנוגע להתיישנות, שיהוי והיעדר יריבות, מקומן להתברר במסגרת ההליך גופו. מכאן בקשות רשות הערעור שלפניי. טענות המבקשות ברע"א 6206/22 16. בבקשה שלפניי טוענת המדינה, בעיקרו של דבר, כי פסקי הדין בהליך הקודם יצרו מעשה בית דין מסוג השתק עילה ביחס לסוגיית זכאותו האישית של המשיב לפיצוי, ומשכך היה על בית המשפט המחוזי לסלק את תביעתו על הסף. לטענת המדינה, המשיב בחר להגיש את תביעת הפיצוי במסגרת כתב ההגנה, ומשתביעה זו הוכרעה הרי שקם השתק עילה 'קלאסי' שחוסם את דרכו של המשיב להגשת תביעה חדשה בגין עילה זו. לשיטת המדינה, המקרה הנוכחי דומה, אם לא זהה, למצב בו מוגשת תביעה שכנגד אשר נדחתה, ועל כן שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי לא קם השתק עילה 'קלאסי' מן הטעם שהטענה לפיצוי נטענה רק במסגרת כתב ההגנה. המדינה מוסיפה וטוענת כי הכלל שנקבע בפסיקה בנוגע ל'השתק הגנה' כמוהו כהשתק עילה, משמע הוא מקים מחסום בפני הליך מאוחר העומד בסתירה לתוצאת ההליך המוקדם ואין נפקא מינה אם תוצאה זו נובעת מממצא פוזיטיבי או נגטיבי. בהמשך לאמור, נטען כי אף אם נבחן את תביעתו של המשיב בהיבט של 'השתק הגנה', הרי שגם כלל זה חל על המקרה הנוכחי, משום שמתקיימת סתירה חזיתית ומפורשת בין ההכרעה בהליך הקודם לבין המבוקש בתביעה החדשה. בהקשר זה צוין כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם קבע באופן מפורש כי הוא ממצה כל תביעה, ואף כזו שלא נטענה, לפיצוי כנגד הפינוי. יתר על כן, אף טענת הגנה שניתן היה להעלותה ולא הועלתה בערכאה הדיונית תקים מחסום דיוני מסוג 'השתק הגנה', קל וחומר טענה שנטענה ונקבע לגביה ממצא נגטיבי כבענייננו. 17. המדינה מציינת כי אין לראות במשיכת תצהירו של המשיב שהוגש לבית משפט השלום בהליך הקודם, משום קיפוח או כשל בהבאת ראיותיו. בהקשר זה נטען כי טענתו של המשיב כי החזיק ביחידת דיור נפרדת במועד הקובע נכללה בתצהירים של בניו, וכי משיכת תצהירו נעשתה בהסכמת בא-כוחו. עוד מוסיפה המדינה וטוענת כי ממילא תביעתו הנוכחית של המשיב אינה מגלה כל עילה לפיצוי לפי העקרונות שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם, מקום שלא נטען בה כי המשיב היה נשוי או אב לילד במועד הקובע, ובעת שמשפחתו יושבה במקרקעין היה בן 8 בלבד. בנוסף ולחלופין, טוענת המדינה כי אין יריבות בין המשיב לבין המדינה מקום בו נקבע כי חובת הפיצוי חלה על היזמות בלבד. טענות המבקשות ברע"א 6143/22 18. היזמות מעלות טענות דומות לאלה שהועלו על-ידי המדינה, ומבקשות גם הן לדחות את תביעתו של המשיב על הסף מחמת מעשה בית דין. בתוך כך מדגישות היזמות כי סוגיית הפיצוי נדונה והוכרעה לגופה בשלוש ערכאות, כי סוגיה זו הייתה מרכזית בכל אחת מהן, ודווקא סוגיית הפינוי הייתה שולית ולא עוררה מחלוקת. בפרט נטען כי קם כנגד המשיב השתק עילה, לא רק מכוח טענתו לפיצוי שהועלתה בכתב ההגנה בבית משפט השלום, אלא גם מכוח הערעורים על גובה הפיצוי שהגיש לבית המשפט המחוזי ולבית משפט זה. כן טוענות היזמות כי מתקיים בענייננו אף החריג של 'השתק הגנה'. היזמות מוסיפות וטוענות כי חל בענייננו גם השתק פלוגתה, מקום בו מרבית הפלוגתות המפורטות בכתב התביעה הוכרעו בהליך הקודם, ומשקביעת בית המשפט המחוזי לפיה "לא הוכח" שהמשיב זכאי לפיצוי עצמאי אינה מהווה ממצא נגטיבי, אלא ממצא פוזיטיבי ולפיו אין המשיב זכאי ליחידת פיצוי נוספת. לבסוף, טוענות היזמות גם הן כי המשיב לא כשל בהבאת ראיותיו, וכן מפנות להליכים מקבילים בהן נדחו על הסף תביעות דומות לתביעתו הנוכחית של המשיב. תשובת המשיב 19. המשיב בתשובתו עותר לדחיית הבקשות. ביחס לטענות המבקשות לקיומו של מעשה בית דין, נטען, בעיקרו של דבר, כי שעה שבית המשפט המחוזי בהליך הקודם שינה את שיטת חישוב הפיצויים אותה קבע בית משפט השלום, קמה למשיב עילת תביעה חדשה, לפיצוי עצמאי לפי אותה שיטת חישוב. בהמשך לאמור, נטען כי בית המשפט המחוזי בהליך הקודם לא יישם את שיטת החישוב שקבע ביחס למשיב, וממילא לא ניתן לו יומו לטעון לזכאותו הפרטנית מכיוון שתצהירו נמשך בבית משפט השלום. על כן, נטען כי תביעתו הנוכחית של המשיב מגלמת עילה חדשה מזו לה נטען בהליך הקודם, ולא קם השתק עילה. מעבר לכך, טוען המשיב כי ממילא אינו מושתק מקום בו הטענה לפיצוי הועלתה בכתב הגנה ולא בתביעה שכנגד, ולא מתקיימים התנאים ל'השתק הגנה'. אשר להשתק פלוגתה טוען המשיב כי זה לא קם בעניינו, שכן הפלוגתות הרלוונטיות לתביעתו הנוכחית לא נדונו בהליך הקודם וממילא לא נקבעו לגביהן ממצאים פוזיטיביים. כמו כן טוען המשיב כי אף אם קיים מעשה בית דין בעניין זכאותו הפרטנית לפיצוי, יש לקבוע כי זה אינו מקים השתק בשל טעמים שבתקנת הציבור ומחובת הצדק. דיון והכרעה 20. לאחר עיון בטענות הצדדים, בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ובתיקי בית המשפט בהליכים הרלוונטיים, החלטתי לדון בבקשות רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות, והוגשו ערעורים על-פי הרשות שניתנה. כן באתי לכלל מסקנה כי דין הערעורים להתקבל, באופן שתביעתו של המשיב תידחה על הסף מחמת מעשה בית דין – וכך אציע לחברַי כי נעשה. 21. הכלל בדבר מעשה בית דין מבוסס על עקרון סופיות הדיון, ולפיו הכרעה שיפוטית חלוטה של בית משפט מוסמך מהווה סוף להתדיינות המשפטית בין הצדדים להליך או חליפיהם בהתייחס לסוגיה שהוכרעה. כלל זה הגיונו הן בשיקולי יעילות של המערכת השיפוטית, הן במניעת כפל התדיינות והכרעות שיפוטיות סותרות, והן במניעת הטרדה חוזרת של בעל דין בשאלות שכבר נדונו על-ידי בית המשפט בעבר והוכרעו (ראו למשל: רע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' בן ברוך, פסקה 13 (23.7.2012); וראו גם: יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 486-485 (2015) (להלן: רוזן-צבי)). כידוע, כלל זה מתחלק לשני ענפים – השתק עילה והשתק פלוגתה. הראשון, מקים מחסום דיוני מפני פתיחת התדיינות נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם בעילה זהה שכבר נדונה בהליך קודם; ואילו השני, מונע התדיינות נוספת באותה פלוגתה שנדונה והוכרעה באופן פוזיטיבי בפסק דין קודם, גם כאשר ההתדיינות השנייה מבוססת על עילת תביעה שונה (ראו מיני רבים: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584-583 (1968) (להלן: עניין קלוז'נר); ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ נ' נגר, פסקה 14 (19.2.2009)). לענייננו רלוונטי הכלל בדבר השתק עילה, וכפי שיוצג בהמשך, גם החריג המכונה 'השתק הגנה'. 22. כידוע, הכלל בדבר השתק עילה מורה כי: "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה" (עניין קלוז'נר, בעמ' 583). ככלל, השתק עילה יחול על תובע המבקש להביא לפני בית המשפט תביעה נוספת בגין אותה עילה שנדונה והוכרעה, ולא על מי שהיה נתבע בהליך המוקדם. מגבלה זו נובעת מהרצון שלא לכפות על נתבע לטעון את טענותיו בפורום ובמועד אותו הכתיב התובע, אלא לאפשר לו בחירה באשר לאופן בו ימצה את עילתו. אכן, לעיתים זקוק הנתבע לזמן נוסף על מנת לאסוף ראיות ולאתר עדים, לצורך הוכחת תביעתו הנגדית. גם הפורום בו בחר התובע לבירור תביעתו אינו בהכרח הפורום בו היה בוחר הנתבע לבירור תביעתו שכנגד, בפרט כאשר ניתן להביאה לפני פורום אחר בעל סמכות מקבילה. החלת השתק על כל טענה אשר עומדת לנתבע ביחס לעילה מושא התביעה העיקרית, באופן אשר כופה עליו להגיש תביעה שכנגד, עשויה לפגוע אפוא ביכולתו של הנתבע למצות את עילת תביעתו באופן מיטבי (רוזן-צבי, בעמ' 515-514; ראו גם: נינה זלצמן מעשה בית-דין 45-44 (1991) (להלן: זלצמן)). על נקודה זו עמד בית משפט זה בע"א 4576/17 Air Via OOD נ' השטיח המעופף בע"מ (18.12.2018) (להלן: עניין השטיח המעופף): "העובדה שבעלי הדין התחלפו בתפקידיהם מהווה, לרוב, בסיס לשלילת תחולתו של כלל השתק עילה, שכן אין הליך שהוגש בידי פלוני נגד אלמוני ממצה, במקרה הרגיל, את עילת התביעה של אלמוני נגד פלוני" (שם, בפסקה 24). עם זאת, מקום בו הוגשה על-ידי הנתבע תביעה שכנגד, במסגרת התביעה המוקדמת, דינה לעניין השתק עילה כדין תביעה, במובן זה שנתבע שבחר להגיש תביעה שכנגד, וזו נדונה והוכרעה, יהיה מנוע מלהגיש מאוחר יותר תביעה נוספת בגין אותה העילה (ראו: רוזן-צבי, בעמ' 514; זלצמן, בעמ' 36). 23. בענייננו, בחינה מהותית של טענות הצדדים והכרעות בתי המשפט בהליך הקודם, מובילה למסקנה כי חל על תביעתו של המשיב השתק עילה 'קלאסי' המקים מחסום דיוני מפני פתיחת התדיינות חדשה בסוגיית זכאותו של המשיב לפיצוי נוסף. אמנם, בהליך הקודם המשיב העלה את עילת הפיצוי במסגרת כתב ההגנה וכעת הוא עושה כן במסגרת כתב תביעה, אולם מבחינה מהותית טענותיו לפיצוי בהליך הקודם שקולות להגשת תביעה שכנגד, לעניין הקמתו של השתק עילה. אזכיר כי טענת המשיב בהליך הקודם הייתה שאין היזמות רשאיות לפנותו אלא כנגד תשלום פיצוי (דיור אקוויוולנטי(, ועד שזה לא ישולם, הוא זכאי להחזיק במקרקעין. טענה זו היא טענת הגנה. לפיכך, אילו נסוב הדיון רק על סוגיית הפינוי, באופן שקבלת טענת המשיב (שאמנם התקבלה) הייתה מובילה לדחיית תביעת היזמות, לא היה קם השתק עילה כלפי המשיב, והמשיב רשאי היה להגיש תביעה נפרדת לפיצויים נגד היזמות. לא כך בענייננו, שעה שהמשיב הוסיף וטען כי ההסכמים עם היזמות הם חוזים לטובת צד ג' המקנים לו זכות לדיור אקוויוולנטי, ואף תבע במסגרת כתב הגנתו סעדים מפורשים, ובהם "להורות כי על התובעות ליתן דיור אקוויוולנטי ל[משיב]" (סעיף 134.3 לכתב הגנתו). טענה זו אינה טענת הגנה המבקשת לדחות את תביעת היזמות לפינויו מן המקרקעין, אלא תביעה לסעד קונקרטי השקולה להגשת תביעה שכנגד. 24. ואכן, עילת תביעה זו נדונה לגופה על כל היבטיה והוכרעה בשלוש ערכאות. בית משפט השלום קבע בהליך הקודם כי הסכם 1961 הקנה למחזיקים, בהם המשיב וילדיו, זכות לדיור אקוויוולנטי, קבע את העקרונות לפיצוי המחזיקים, ויישמם בפירוט על המשיב וילדיו בהתבסס על הראיות שהובאו לפניו (מטעם המשיב וילדיו הוגשה שורה של תצהירים וכן ראיות רבות). בהתאם לעקרונות אלה, הורה על פיצוי המשיב וילדיו בסכום של 4,144,680 ₪. בית המשפט המחוזי נדרש אף הוא לעילת הפיצוי, ולאחר ששינה את עקרונות הפיצוי, פנה ליישומם הפרטני "על המשפחות והמערערים/המשיבים בערעורים השונים ובדיקת הזכאות הפרטנית של כל משפחה לפיצוי" (ראו: ע"א מזור, בפסקה 107), בהם המשיב ומשפחתו. בית המשפט המחוזי הוסיף והכריע באופן מפורש בזכאותו של המשיב לפיצוי עצמאי כאשר קבע כי "משלא הוכח כי מי מהילדים [המשיב ואחיו] היה נשוי במועד הקובע והתגורר במקרקעין יחד עם בן/בת זוגו כך שהייתה לו במועד הקובע זכאות עצמאית ליחידת דיור אקוויוולנטי לא הוכחה הזכאות לפיצוי בשווי של יחידת דיור אקוויוולנטי נוספת מעבר ליחידה האחת שנפסקה" (שם, בפסקה 134). יתר על כן, בית המשפט המחוזי אף הגדיל וציין כי "בעת קביעת הסכומים הבאנו בחשבון את כל הטענות שהועלו או יכולות היו להיות מועלות כנגד דיור ובהפקדת הכספים כאמור על ידי דיור יצאה היא ידי חובה כלשהי כלפי מי מהצדדים האחרים או מי מטעמם" (שם, בפסקה 105). ניכר אפוא כי עילת תביעתו של המשיב לפיצוי כנגד הפינוי, מוצתה במלואה בהליך הקודם. 25. אם כן, מקום בו העלה הנתבע בכתב הגנתו עילת תביעה שלצדה עתירה לקבלת סעד, השקולה במהותה להגשת תביעת שכנגד, ותביעתו זו נדונה והוכרעה לגופה, קם בעניינה השתק עילה המקים מחסום דיוני בפני הגשתה בהליך חדש. אציין כי גם במקרה שלפנינו עמדה בפני המשיב זכות הבחירה בפורום בו תועלה עילת תביעתו. המשיב היה הנתבע בתביעת הפינוי שהגישו היזמות לבית משפט השלום, ועמדה בפניו הבחירה – לתבוע פיצוי כנגד פינויו מהמקרקעין במסגרת אותו ההליך; או לחלופין, להביא עילה זו לפני בית המשפט בהליך נפרד. כאמור, המשיב בחר לתבוע את הפיצוי באותו הליך ולא לפתוח בהליך נפרד, ובכך מיצה את עילת תביעתו זו. במילים אחרות, עילת הפיצוי הן בהליך הקודם והן בהליך הנוכחי הועלתה כולה מצדו של המשיב, כך שלא מתקיימים לגביה 'חילופי התפקידים' העומדים בבסיס הכלל לפיו לא יקום השתק כנגד נתבע אשר מעוניין לברר תביעתו בהליך נפרד. אעיר כי על מיצוי עילת הפיצוי לדיור אקוויוולנטי בפרשה זו, לעומת עילות תביעה אחרות שהושאר "חריר" להעלאתן בהליך אחר, עמד בית משפט זה בע"א 2710/21 כהן נ' מדינת ישראל (15.2.2022) (להלן: עניין כהן). ודוק, הדברים שנקבעו בעניין כהן נקבעו אמנם ביחס למחזיקים אחרים, ואולם הם יפים גם לענייננו. 26. זאת ועוד. עיון בטענותיו של המשיב בהליך הנוכחי, ממחיש כי מקומן בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולא בתביעה חדשה. כפי שפורט לעיל, המשיב נסמך בתביעתו הנוכחית על הכרעותיו העקרוניות של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם ומבקש לקבוע, על יסוד הכרעות אלה, כי הוא זכאי לפיצוי נוסף של 3 מיליון ₪ (סעיף 3.1 לכתב תביעתו). בתוך כך, הוא מבקש לתקוף את יישומם של העקרונות האמורים על עניינו הפרטני כפי שנעשה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולטעון על יסוד הראיות שהוגשו בהליך הקודם כי נפלו בו שגיאות (ראו סעיפים 41-22 לכתב התביעה הנוכחי). כידוע, הדרך להשגה על ממצאיו של בית משפט מחוזי בשבתו כערכאת ערעור, הינה בהגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה – והמשיב מיצה דרך השגה זו זה מכבר. ואכן, בחינת בקשת רשות הערעור שהגיש המשיב אל מול תביעתו הנוכחית מגלה דמיון בולט בין הטענות המועלות בהן, בגדרן טוען המשיב כי שגה בית המשפט המחוזי משלא פסק לו פיצוי נפרד ועצמאי. הווה אומר, משבקשת רשות הערעור נדחתה, פנה המשיב לפתוח מחדש את שאלת זכאותו לפיצוי במסגרת תביעה חדשה, והכל תוך שהוא מעלה טענות ערעוריות באופיין, שעל מקצתן שב אף בתשובתו לבקשות שלפניי. זאת לא ניתן להתיר. 27. אוסיף ואציין, כי טענתו של המשיב לכשל כזה או אחר בהבאת ראיותיו במסגרת ההליך הקודם, לאור משיכת תצהירו בבית משפט השלום, נטענה אף היא לפני בית משפט זה במסגרת הבקשה למתן רשות ערעור, ואכן זו הייתה האכסניה המתאימה להעלאתה. משלא נמצא בטענה זו, כמו גם ביתר טענותיו של המשיב נגד ממצאיו של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם, כדי להעניק רשות ערעור – בוודאי שאין בה כדי לשנות מן המסקנה לפיה המשיב מנוע מלפתוח את שאלת זכאותו העצמאית לפיצוי בהליך חדש. 28. ניתן היה לסיים את פסק הדין בנקודה זו, אולם מאחר ששאלת תחולתו של 'השתק הגנה' על ענייננו תפסה מקום נכבד בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ובטיעוני הצדדים, אייחד לה מספר מילים. כאמור, דוקטרינת השתק העילה, ככלל, אינה מקימה מחסום דיוני נגד נתבע שהפך לתובע. אלא שלכלל זה ישנו חריג, אשר הוכר לאחרונה בעניין השטיח המעופף: "בדרך כלל אמרנו, שכן לכלל זה ראוי להכיר בחריג, המכונה 'השתק הגנה'. חריג זה מוצג על ידי פרופ' רוזן-צבי באופן הבא: 'אם בתביעה מאוחרת הנתבע מעלה טענה שהיה ניתן להעלותה כטענת הגנה לתביעת התובע נגדו או לחלופין במסגרת תביעה שכנגד, באופן שאם תתקבל התביעה המאוחרת יאוין פסק הדין שניתן כנגד הנתבע בתביעה המוקדמת, תושתק תביעתו המאוחרת של הנתבע בהשתק עילה'" (שם, בפסקה 25 לפסק הדין של השופט ע' גרוסקופף). כן ראו בפסק הדין של השופט י' עמית: "בשלה העת להכיר בחריג זה ולהכניס אותו דרך הדלת הראשית, כך שבהתקיים החריג, יחול הכלל של השתק עילה על אף חילופי התפקידים בין התובע לבין הנתבע. זאת, מאחר שבבסיסו של חריג 'השתק ההגנה' עומדות התכליות המוכרות שבבסיס השתק העילה הקלאסי – סופיות הדיון והאינטרס הציבורי להביא לסיומם של סכסוכים בין מתדיינים במלואם ובאופן סופי; מתן תמריץ לבעלי הדין למצות את מלוא טענותיהם ואת כלל הסעדים במסגרת תובענה אחת, ובכך לחסוך במשאבי שיפוט ולמנוע הטרדת בעלי דין פעם נוספת בעניינים שכבר נדונו; ומניעת הכרעות סותרות" (שם, בפסקה 2). ולעניין זה ראו גם: רע"א 7202/18 קוזליק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (11.2.2019) (להלן: עניין קוזליק), ולהרחבה אודות שורשיה של הדוקטרינה במשפט הישראלי ראו: רוזן-צבי, בעמ' 518-515. 29. המשיב העלה, כאמור, את טענותיו בכל הנוגע לזכאותו לפיצוי כנתבע, וזאת במסגרת כתב ההגנה שהוגש מטעמו. אלא שכפי שנוכחנו לעיל, לא חלו ביחס לעילת הפיצוי 'חילופי תפקידים' המוציאים את ענייננו מגדר הכלל של השתק העילה 'הקלאסי', אל תחומי החריג בדבר השתק ההגנה. כאמור, מקום בו הטענות שמועלות בכתב ההגנה בהליך המוקדם, מקפלות בתוכן עילת תביעה חדשה מצדו של הנתבע באופן השקול להגשת תביעה שכנגד – אותו נתבע יהא חסום מלהביא עילה זו לבירור מחודש מחמת השתק עילה 'קלאסי', וכלל לא נידרש לבחינת התנאי להתקיימותו של חריג השתק ההגנה. כלומר, במצב דברים זה, תביעה חדשה של אותו נתבע בגין אותה עילה תיחסם, גם כאשר היא לא מאיינת את פסק הדין שניתן נגדו בהליך הקודם. 30. מכל מקום, ההיגיון העומד בבסיסו של השתק ההגנה אך מחזק את המסקנה בדבר קיומו של מעשה בית דין במקרה דנן. בתביעתו הנוכחית מבקש המשיב לקבוע כי "ע"פ כל הקריטריונים שנמנו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 9508-10-18 בפני ההרכב הנכבד, התובע זכאי לפיצוי בעצמו" (סעיף 24 לכתב תביעתו). משמע, המשיב שהיה צד להליך הקודם, ותביעתו לפיצוי עצמאי ונוסף נדחתה, מבקש 'להפוך' את הכרעתו של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם ולקבוע כי הוא אמנם זכאי לאותו פיצוי מכוח אותם עקרונות עצמם שנקבעו בפסק הדין. בנסיבות אלה, ברי אפוא כי קבלת תביעתו של המשיב בהליך הנוכחי תאיין את ההכרעה החלוטה שהתקבלה בהתייחס לזכאותו הפרטנית לפיצוי (והשוו בהקשר זה לעניין קוזליק, בפסקה 12, שבו נדונה בין היתר הדוקטרינה בדבר 'השתק הגנה' ונקבע כי אין לאפשר לנתבע להעלות בתביעה מאוחרת טענות שיש בהן כדי לאיין רכיב מרכיבי התביעה שהוכרעה; כן השוו לעניין השטיח המעופף, בפסקה 3 לפסק הדין של השופט י' עמית). 31. אוסיף כי נראה שבענייננו אף קם נגד המשיב השתק פלוגתה אשר מונע ממנו מלהביא את תביעתו הנוכחית לבירור בפני בית המשפט, שעה שנקבע כי המשיב אינו עומד בתנאי הזכאות ליחידת דיור נוספת, אולם מאחר שמצאתי כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת השתק עילה, איני רואה להידרש לכך. כך גם איני נדרשת לטענות הנוספות שהעלו המבקשות לסילוק תביעתו של המשיב על הסף. 32. בטרם סיום, יוער כי לא ראיתי ממש גם בטענות המשיב כי יש להיזקק לתביעתו מטעמי צדק. לנוכח השיקולים העומדים בבסיס הכלל בדבר השתק עילה, בהם שיקולים של סופיות הדיון ומניעת הטרדה חוזרת של בעל הדין שכנגד, יאות בית המשפט להעדיף שיקולי צדק על פניהם, אך במקרים חריגים ביותר, שעיקרם מקרים בהם פסק הדין הושג במרמה (ראו: ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, פסקה 10 (25.2.2010); ע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4) 641, 645 (1991); ראו גם: רוזן-צבי, בעמ' 538-535). עניינו של המשיב אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים. עניינו של המשיב נבחן על-ידי שלוש ערכאות, אשר קבעו לגבי המשיב ומשפחתו ממצאים ברורים, הן במישור העובדתי הן במישור המשפטי. הגם שמדובר בפרשה מורכבת ברמה האנושית, אין מקום לפתוח את הדברים מחדש בתביעה חדשה, מקום שזו עוסקת באותן עילות ונסיבות שנדונו והוכרעו זה מכבר. על מנת להפיס את הדעת אוסיף, כי אף שהמשיב מבקש להסתמך על קביעותיו העקרוניות של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם, אין בטענותיו כפי שהועלו בתביעתו הנוכחית כדי להקים לו עילת פיצוי עצמאית ונפרדת. כזכור, בית המשפט המחוזי קבע כי ל"יחידת פינוי נוספת", מעבר לאותה יחידת פיצוי לה זכאית כל משפחה גרעינית, יהא זכאי ילד שנישא והתגורר במקרקעין בשנת 1961 עם בן/בת זוגו או ילדיו. המשיב אינו טוען כי הוא עונה על קריטריונים אלה. טענתו היא כי "בשנת 1961 היה בגיל 20, בגיר בעל דירה נפרדת ועצמאית" (סעיף 23 לכתב תביעתו בהליך הנוכחי). המשיב אף אינו חולק בתשובתו על טענת המבקשות כי נישא רק בשנת 1965 ובנו הבכור נולד בשנת 1967, וממילא לא התגורר במקרקעין עם בת זוגו או ילדיו בשנת 1961. סוף דבר – אציע לחברַי כי נקבל את הערעורים, במובן זה שהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 31.5.2022 תבוטל, ותביעת המשיב בת"א 4226-08-21 תידחה על הסף. המשיב יישא בהוצאות המבקשות ברע"א 6202/22 בסך 20,000 ₪, ובהוצאות המבקשות ברע"א 6143/22 בסך 20,000 ₪. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ. ניתן היום, ‏ב' באדר התשפ"ג (‏23.2.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22061430_X02.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1