פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6140/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6140/11 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 14.2.2011 ועל גזר דין מיום 7.7.2011 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 25162-11-09 שניתנו על ידי כבוד השופטות ש' דותן, י' שיצר והשופט ש' שוחט תאריך הישיבה: כ"ז בשבט התשע"ב 20.02.2012 בשם המערער: עו"ד מנחם רובינשטיין; עו"ד ארז אבוהב בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטות ש' דותן ו-י' שיצר והשופט ש' שוחט) בתפ"ח 25162-11-09 מיום 14.2.2011 במסגרתו הורשע המערער בעבירות הבאות: מעשה מגונה בקטינה על ידי בן משפחה לפי סעיפים 348(ב) ו-345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ומעשה סדום בקטינה על ידי בן משפחה לפי סעיפים 351(א) ו-347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין. הערעור מופנה גם כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי מיום 7.7.2011 במסגרתו נגזרו על המערער שש שנות מאסר, מתוכן ארבע וחצי שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו ושנה וחצי מאסר על תנאי לבל יבצע במשך שלוש שנים עבירת מין או עבירת אלימות מסוג פשע, ופיצוי למתלוננת בסך 30,000 ש"ח. העובדות לפי כתב האישום 1. ד.ע (להלן: המתלוננת) היא גיסתו של המערער. על פי האישום הראשון, כאשר הייתה המתלוננת כבת 10, שהה המערער עם המתלוננת ואחיה (להלן: האח) בבית המשפחה בתל-אביב. המערער נתן כסף לאח ושלח אותו לקנות דבר מה כדי להותירו לבד עם המתלוננת. או אז נכנס איתה לחדר השינה של הוריה, נעל את הדלת, הפשיל את מכנסיה, הסיט את תחתוניה ושפשף את איבר מינה באמצעות ידו. מיד לאחר מכן דחף את המתלוננת על המיטה וכפה עליה לבצע בו מין אוראלי תוך שהוא דוחף את ראשה לעבר איבר מינו, למרות הפצרותיה שיחדל ממעשיו. המערער חדל ממעשיו רק כאשר שמע קולות מכיוון דלת הכניסה. בגין מעשים אלה הואשם בביצוע מעשה מגונה בקטינה על ידי בן משפחה ובביצוע מעשה סדום בקטינה על ידי בן משפחה. 2. על פי האישום השני, כאשר המתלוננת הייתה כבת 11, קרב המערער אל המתלוננת ששהתה באותה עת בחדר השינה של הוריה והחזיקה את בתו התינוקת של המערער, הכניס את ידו מתחת לחולצתה של המתלוננת, לפת את שדיה בכוח ואמר לה: "גדלו לך". המתלוננת הוציאה את ידו של המערער מחולצתה ויצאה מהחדר. בגין מעשה זה הואשם בביצוע מעשה מגונה בקטינה על ידי בן משפחה. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 3. המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום והכחיש את כל המיוחס לו. 4. עדות הסייעת: הסייעת בכיתתה של המתלוננת (להלן: הסייעת) היא הראשונה שלפניה חשפה המתלוננת את הפרשה. הודעתה במשטרה הוגשה בהסכמת הצדדים. הסייעת העידה כי הבחינה בכך שהמתלוננת שקטה ועצובה, וכאשר דיברה איתה פרצה המתלוננת בבכי וסיפרה כי המערער נוגע בה "במקומות לא יפים", בחזה וגם באיבר המין שלה וכי הוא "מכריח אותי לאכול לו את הבולבול". המתלוננת סיפרה לסייעת כי המעשים מתבצעים בחדר הוריה, כשאין אף אחד בביתה, וכי המערער משלם לאח כדי שילך לקנות לעצמו דבר מה והוא יוכל להיות איתה ביחידות. המתלוננת סיפרה כי המערער נותן לה לפעמים עשרה או עשרים ש"ח אחרי שהוא מסיים את האקט המיני, וכאשר הוא הולך היא זורקת את הכסף על הרצפה. הסייעת ציינה כי המתלוננת סיפרה לה שחשפה את מעשיו של המערער בפני אמה לאחר הפעם הראשונה בה התרחשו, וזו שוחחה עם המערער שהכחיש את הדבר. המתלוננת סיפרה עוד כי המערער לא חדל ממעשיו גם לאחר מכן, וכי הוא איים עליה שאם תספר ירביץ לה, וכי לעיתים הוא אכן הכה אותה. כן העידה הסייעת כי המתלוננת בכתה והייתה נרגשת כאשר סיפרה לה על האירועים, וכי מעולם לא תפסה את המתלוננת בשקר. 5. עדות יועצת בית הספר: בעקבות השיחה עם הסייעת שוחחה המתלוננת עם יועצת בית הספר בו למדה (להלן: היועצת), וחזרה בפניה על עיקרי הדברים אותם סיפרה לסייעת. הודעותיה של היועצת במשטרה הוגשו בהסכמת הצדדים. המתלוננת סיפרה ליועצת כי לאחר שהמערער הכחיש את המיוחס לו, הפכה היא לדחויה במשפחתה שלא האמינה לה ואף הפכה קורבן לאלימות. היועצת ציינה כי "אני התרשמתי שזה מאוד אמיתי. אני מכירה אותה מזה כשנתיים. היא ילדה מאוד אמינה". היועצת ציינה עוד כי היא מעבירה שיעורי חינוך מיני בכיתת המתלוננת וכי במהלך שיעורים אלו, שהתקיימו כשבועיים לפני חשיפת הפרשה, הייתה המתלוננת נסערת מאוד ושאלה שוב ושוב "מה זה אונס" ואמרה כי "אני לא רוצה להתחתן. להתחתן זה שיאנסו אותך". הן היועצת והן הסייעת הדגישו כי לא הוסיפו משלהן דבר אלא רק את מה שאמרה להן המתלוננת. 6. עדות המתלוננת לפני חוקרת הילדים: חוקרת הילדים איילת גושן (להלן: החוקרת) חקרה את המתלוננת ביום חשיפת הפרשה, וחקירה זו תומללה והוסרטה. החוקרת אסרה על העדתה של המתלוננת בבית המשפט עקב הקושי הרגשי הכרוך בכך. המתלוננת תיארה תחילה בפני החוקרת את האירוע מושא האישום השני שהתרחש לדבריה בזמן מסיבת האירוסין של אחותה וסיפרה כיצד פנה אליה המערער כאשר הייתה בחדר השינה של הוריה אליו הלכה כדי להביא מקל לאביה שביקש לרקוד איתו (להלן: המקל), בעוד היא אוחזת בבתו התינוקת של המערער. או אז פנה אליה המערער וביקש את התינוקת, היא אמרה לו "קח" ובשלב זה הכניס את ידו מתחת לחולצתה, תפס את שדיה ואמר לה "גדלו לך". לאחר מכן הוציאה המתלוננת את ידו של המערער, אמרה לו לקחת את בתו ויצאה מהחדר. יצויין בהקשר זה כי בשלב מוקדם יותר בחקירתה בפני החוקרת סיפרה המתלוננת כי מסרה את בתו של המערער לידיו לפני שנגע בשדיה. המתלוננת ציינה כי האירוע התרחש בשעה שדלת החדר הייתה פתוחה. 7. לאחר מכן תיארה המתלוננת את האירוע מושא האישום הראשון, וסיפרה כי גם הוא התרחש בחדר הוריה, תוך שהבהירה כי המערער לא החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה אלא רק ליטף אותו מבחוץ. לאחר מכן תיארה כיצד כפה עליה לבצע בו מין אוראלי למרות התנגדותה. כשנשאלה בידי החוקרת על הרגשתה בזמן ביצוע המעשים אמרה המתלוננת כי "הרגשתי שאני רוצה לבכות. אני רציתי אפילו להרביץ לו ולברוח". בהמשך סיפרה המתלוננת כיצד סיפרה על האירועים לאמה, וכיצד הוא הכחיש את הדברים ואמר שאולי היא "חלמה חלום" והדבר עיצבן את המתלוננת וזאת לדבריה "בגלל שבאמת עשה את זה". מאחר שהמתלוננת לא חזרה מיוזמתה על התיאור אותו מסרה לסייעת בנוגע לכך שהמערער נותן לה כסף לאחר ביצוע האקט המיני, שאלה אותה החוקרת על הדבר מיוזמתה. בתגובה לכך סיפרה המתלוננת כי קיבלה מהמערער שטר של עשרים ש"ח וקרעה אותו וכי אמה שאלה אותה לפשר העניין והיא ענתה לה כי אינה יודעת. מאחר שלא היה ברור מדבריה כמה פעמים נתן לה המערער כסף, שאלה אותה החוקרת בעניין זה והיא הבהירה כי המערער נתן לה כסף רק פעם אחת. המתלוננת ציינה גם כי חששה מחשיפת הפרשה כיוון שאם המערער ייכנס לכלא ילדיו יוותרו "בלי כסף ובלי אוכל". 8. החוקרת התרשמה כי המתלוננת אמינה ולא מנסה להעצים את האירועים. בעדותה בבית המשפט הדגישה החוקרת כי לפי התרשמותה מתארת המתלוננת דברים שחוותה בצורה אותנטית. כאשר נשאלה על כך שהמתלוננת חשפה בפני בני משפחתה אירוע מיני אחר בו החדיר המערער את איבר מינו לפיה, הסבירה החוקרת כי אפשר שהמתלוננת חוותה אירועים נוספים אותם בחרה שלא לחשוף מסיבותיה שלה, וכי זו תופעה מוכרת בקרב ילדים נפגעי עבירות מין. המתלוננת הכחישה לפני חוקרת מכל וכל אלימות מצד משפחתה או מצד המערער, למרות שטענה אחרת לפני הסייעת והיועצת. החוקרת טענה כי הדבר לא משפיע על הערכת אמינותה של המתלוננת. בחקירתה הנגדית נשאלה החוקרת מדוע לא ביקשה מהמתלוננת להסביר את השינוי בגרסתה בנוגע לשלב בו הכניס המערער את ידו מתחת לחולצתה (לפני או אחרי שמסרה לידיו את בתו התינוקת) ומדוע לא העמיקה בבדיקת החלק בעדות המתלוננת הנוגע למקל (האם אכן עלה בידה להביא את המקל לאביה וכיצד הייתה אמורה לשאת אותו בעודה אוחזת בתינוקת). בתשובה לכך טענה החוקרת כי מדובר בעניינים פריפריאליים לאירוע שאין להם השלכה על המעשים המיניים עצמם ולכן לא ראתה צורך לחקור את המתלוננת בעניינם. 9. עדות אם המתלוננת: אם המתלוננת סיפרה כי בשעה שהמתלוננת הייתה בת שש או שבע, היא סיפרה לה כי כאשר היה המערער במעצר בית בבית המשפחה, לקח אותה ממיטתה בלילה אל הסלון וכפה עליה לבצע בו מין אוראלי (להלן: האירוע הלילי). לטענת האם, סיפרה לה המתלוננת כי מדובר בחלום שחלמה. האם סיפרה כי בעקבות זאת פנתה לבתה נד' (להלן: נד'), שהייתה מאורסת למערער באותה עת, והוא הביע כעס על ההאשמות שהוטחו בו ומאז לא רצתה המתלוננת לדבר על הנושא. בהתייחס לטענת המתלוננת בנוגע לכסף שנתן לה המערער, טענה האם כי לא ראתה את המתלוננת קורעת שטר ולא ראתה שטר קרוע אך סיפרה כי היה אירוע אחד בו קנתה המתלוננת הרבה ממתקים ומשנשאלה מה מקור הכסף אמרה "מצאתי במטבח ליד הזבל 20 ש"ח". האם סיפרה כי לא ראתה את המערער הולך אחרי המתלוננת באירוע מושא האישום השני וכי לא ראתה את המתלוננת עם התינוקת של המערער אך ציינה כי "היא אוהבת את התינוקת שלו...אז כנראה לקחה אותה באותו יום". בנוסף סיפרה האם כי מאז חשיפת הפרשה שרויה המתלוננת בדיכאון וכי היא הפסיקה את הטיפול הפסיכולוגי אותו התחילה משום שנשאלה בידי הפסיכולוגית על מעשי המערער ומאז היא מסרבת בתוקף ללכת לטיפול. כן העידה האם כי בעקבות האירוע הלילי הורתה למתלוננת לא לשבת ליד המערער. 10. עדות אחות המתלוננת: נג', אחותה של המתלוננת (שאינה האחות לה היה נשוי המערער - י.ד) (להלן: נג'), סיפרה כי לאחר חשיפת הפרשה ביקשה מהמתלוננת לספר לה מה אירע, והיא חזרה לפניה על עיקרי התיאור אותו מסרה לחוקרת הילדים. נג' העידה גם על כך שהמתלוננת סיפרה לה בעבר על האירוע הלילי וכי לאחר שנתקלה המתלוננת בחוסר אמון מצד בני משפחתה טענה כי מדובר היה בחלום ולא באירוע אמיתי. נג' הוסיפה כי בתחילה לא האמינה למתלוננת, אך שינתה את דעתה לאחר שזו תיארה בפניה באופן מפורט את מעשי המערער. נג' סיפרה בהקשר זה כי המתלוננת הסבירה לה כך מדוע לא חשפה עד כה את מעשי המערער: " 'תראי את הילדים שלו', הבת שלו חולת לב...'בואי תראי עכשיו, אם אח שלי או אח מהאחים שלי יגלה את זה ויידע את זה והוא בחוץ...אח שלי, אחד מהם רוצה להרוג אותו, לא יודעת מי ימות. אח שלי הוא, אבא שלי - מה יקרה שלו [כך במקור - י.ד], אם הוא יידע' " (שורות 29-25 בעמוד 75 לפרוטוקול מיום 13.7.2010). נג' העידה עוד כי בתקופה האחרונה, עוד בטרם נחשפה הפרשה, היא הבחינה בכך שהמתלוננת מתרחקת מהמערער וכששאלה אותה לפשר התנהגותה ענתה לה המתלוננת "אני לא סובלת אותו". נג' הוסיפה וסיפרה כי המערער נהג להגיע לבית המשפחה כאשר לא עבד. בנוגע לאירוע מושא האישום השני העידה האחות כי ראתה את המתלוננת אוחזת בתינוקת ויוצאת מהסלון, אך לא ראתה אם נכנסה לחדר השינה של ההורים או היכן היה המערער באותה עת. 11. עדות אבי המתלוננת: אבי המתלוננת (להלן: האב) העיד כי לא ראה את המתלוננת או את המערער נכנסים לחדר השינה במהלך האירוע מושא האישום השני, וכי לא זכור לו שביקש מהמתלוננת או מאדם אחר להביא לו מקל לצורך ריקודים וכי הוא כלל לא נוהג לרקוד. האב העיד כי המערער נהג להגיע לבית המשפחה כאשר לא עבד. כמו כן, לא פסל האב את האפשרות כי המערער שהה ביחידות עם המתלוננת וטען כי אינו יודע אם הדבר קרה. 12. גרסת המערער: המערער טען כי מעולם לא נתן כסף לאחיה של המתלוננת, לא שהה איתה ביחידות ולא ביצע בה אקט מיני. כן טען כי באירוע מושא האישום השני עזב את הסלון בו הייתה כל המשפחה רק לצורך הליכה לשירותים ולא שהה ביחידות עם המתלוננת. גרסה זו נותרה עקבית מחקירתו במשטרה ועד עדותו בבית המשפט. בחקירתו במשטרה סיפר המערער כי נתן למתלוננת כסף מעת לעת, אך מעולם לא נתן לה שטר של עשרים ש"ח. בעדותו בבית המשפט הסביר כי הוא נתן למתלוננת מטבעות, אך מעולם לא נתן לה שטר. 13. בעדותו בבית המשפט מסר המערער גרסה כבושה בשלוש סוגיות: ראשית, טען כי יש לו כתם לידה על איבר המין ומכאן שאם אכן ביצע במתלוננת את המיוחס לו היה הייתה חייבת להבחין בכך. המערער לא הסביר מדוע "נזכר" בכך רק בשלב זה. שנית, המערער טען כי המתלוננת ידעה לתאר את התיאורים המיניים אותם פירטה בעדותה מכיוון שלאביה יש סרטי סקס ואביזרי מין. המערער טען כי לא חשף נתון זה בחקירתו לבקשת אחות המתלוננת, נד', לה היה נשוי. שלישית, בנוגע לאירוע הלילי, טען המערער כי נודע לו מנד' כי המתלוננת אמרה את הדברים לבקשת נג', עימה היה לו לטענתו קשר רומנטי בטרם התארס. לטענת המערער הוא לא חשף נתון זה לבקשת נד'. בית המשפט לא ייחס משקל למידע שנמסר בגרסאות כבושות אלה. הכרעת דין 14. השופט שוחט, בדעת מיעוט ציין את הבעיתיות הכרוכה בהרשעה על בסיס עדות המתלוננת שלא הובאה באופן בלתי אמצעי לבית המשפט אלא רק דרך חוקרת הנוער. השופט שוחט קבע כי עדות המתלוננת מעוררת אמון וניכרים בה סימני אמת, אך כי האמון שנתנה בהם חוקרת הנוער היה למעלה מן הסביר והמוצדק. זאת, משום שהחוקרת לא ביקשה מהמתלוננת לעמוד על קשיים בעדותה בנוגע לאירוע מושא האישום השני, וביניהם השאלה כיצד הכניס המערער את ידו תחת חולצתה כאשר אחזה בתינוקת ולא שאלה האם אכן עלה בידה להביא את המקל מהחדר. השופט שוחט ציין גם את הקושי שמעוררות עדויות האם ו-נג', שסיפרו כי המתלוננת חשפה לפניהם את האירוע הלילי - אירוע אחר לגמרי מזה המתואר בכתב האישום - וכי אירוע זה היה לכאורה חלום. השופט שוחט קבע עוד כי עדות המתלוננת לא נתמכת בעדויותיהן של הוריה ואחותה וכי גרסתה בנוגע לאירוע הלילי (שאינו חלק מכתב האישום) אינה הגיונית, כיוון שקשה לראות כיצד כפה המערער על המתלוננת ביצוע מין אוראלי בסלון בית הוריה בשעה שכל המשפחה ישנה בבית בצפיפות וכאשר נד' ישנה במסדרון ממנו ניתן לצפות על הסלון. 15. השופט שוחט קבע עוד כי גרסתו של המערער בנוגע לאישום הראשון לא נסתרה, וכך גם לגבי האישום השני. כן קבע כי יש להתייחס לעדות נג', שאישרה כי המתלוננת לקחה את בתו התינוקת של המערער באירוע מושא האישום השני, בחשדנות רבה. זאת, כיוון שהיא מסוכסכת עם המערער מספר שנים, ונתגלו בקיעים בגרסתה. השופט שוחט ציין כי עדותה של המתלוננת דורשת סיוע מהותי ובעל משקל, וכי מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת, כפי שהתבטא, בין השאר במהלך שיעורי חינוך מיני שעברה בבית הספר, לא ייחשב כסיוע כזה בנסיבות העניין כיוון שלא הוכח הקשר בינו לבין המיוחס למערער. השופט שוחט ציין בהקשר זה כי המתלוננת חזרה והתעניינה במהלך שיעורי החינוך המיני בשאלה מהו אונס, אך המערער כלל לא מואשם באונס והאירוע מושא האישום השני, שהתרחש סמוך לשיעורי החינוך המיני, לא כלל כל חשיפה או החדרה של איבר מינו של המערער. השופט שוחט ציין עוד כי המערער אכן שיקר בנוגע לנקודות מסוימות, אך כי שקרים אלו נוגעים לעניינים שוליים ולא מהותיים, ואינם עולים כדי סיוע הנדרש להרשעה. נוכח כל זאת הציע השופט שוחט לזכות את המערער, מחמת הספק, משני האישומים. 16. השופטת דותן קבעה, מנגד, כי תמלילי עדות המתלוננת ושפת הגוף שלה בזמן חקירתה משדרים מצוקה ואמינות וציינה כי המתלוננת שיתפה את החוקרת בחשש מהנזק שיגרם למערער בעקבות תלונתה. השופטת דותן ציינה עוד כי הכחשתה של המתלוננת את האלימות שהופעלה כלפיה מצד הוריה, עליה סיפרה ליועצת, אינה פוגעת באמינותה אלא מעידה על חשש מתוצאות החקירה. השופטת דותן הוסיפה בהקשר זה כי אחיותיה של המתלוננת הגישו בעבר תלונה למשטרה בגין אלימות מצד הוריהן, ואף הוצאו מהבית להוסטל לתקופה מסוימת, ומכאן שהאלימות במשפחה אינה זרה למשפחת המתלוננת. השופטת דותן קבעה עוד כי מהעדויות עולה כי למערער הייתה הזדמנות להגיע לבית המשפחה כאשר רק המתלוננת ואחיה היו במקום, למרות שאיש מבני המשפחה הבוגרים לא יכול היה להעיד על ביקורים אלה (כיוון שלא היו בבית). השופטת דותן קבעה כי הסתירות שנתגלו בעדות המתלוננת בנוגע לשטר של עשרים ש"ח, הוסברו היטב בידי החוקרת שסיפרה כי המתלוננת חשה תחושת אשם בגין לקיחת הכסף, והעובדה כי האם העידה על כסף שהגיע לידי המתלוננת ממקור לא ידוע, תומכת בגרסתה. השופטת דותן ציינה כי היא סבורה שהתנהגותה של המתלוננת בזמן שיעורי החינוך המיני מעידה על מצוקה, וכך גם התנהגותה של המתלוננת בזמן שסיפרה על האירועים לסייעת. 17. השופטת דותן קבעה עוד כי טענת האם לפיה האירוע הלילי הוא "חלום" היא תירוץ שנתנה האם להתנהגות המתלוננת, בכדי למנוע את ביטול אירוסי המערער ו-נד', וחוסר התמיכה המשפחתית מסביר את "כבישת" עדות המתלוננת. השופטת דותן ציינה בהקשר זה כי גם גרסת המערער תומכת בטענה כי המתלוננת סיפרה למשפחתה על האירוע הלילי כאירוע שקרה במציאות, ורק לאחר מכן טענה כי מדובר בחלום. כן ציינה השופטת דותן כי האם העידה כי בתה סיפרה לה הן על "האירוע הלילי", הן על האירוע מושא האישום הראשון והן על האירוע מושא האישום השני - ובסך הכל על שלושה אירועים - וכי עולה חשש של ממש כי האירועים המופיעים בכתב האישום לא היו המקרים היחידים בהם פגע המערער במתלוננת. 18. השופטת דותן קבעה עוד כי מחדלי חקירה חמורים מנעו מהמערער להתגונן מפני המיוחס לו במסגרת האישום השני, וזאת משום שגרסת המתלוננת בנוגע למקל ולבתו תינוקת של המערער לא נחקרה עד תום ולכן יש לזכותו מאישום זה מחמת הספק. השופטת שיצר הצטרפה לחוות דעתה של השופטת דותן וקבעה כי התנהגות המתלוננת ומצבה הנפשי אכן מהווים סיוע לעדותה האמינה וכי "הסיוע במקרה זה, לא רק שקיים, אלא הוא משמעותי ביותר". נוכח כל זאת הורשע המערער במיוחס לו באישום הראשון וזוכה מהמיוחס לו באישום השני. גזר הדין 19. בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער לאחר שהתקבלה חוות דעת להערכת מסוכנות (להלן: הערכת המסוכנות) ממנה עלה, בין היתר, כי למערער עבר פלילי הנוגע לעבירות סמים. בהערכת המסוכנות נאמר כי יחסו של המערער לעברו הפלילי דומה להתייחסותו לעבירות המין שיוחסו לו בכתב אישום זה: הכחשה וטענה כי אינו זוכר את האירועים. בהערכת המסוכנות נאמר כי המערער אינו מגלה אמפטיה למתלוננת וגורס כי הוא קורבן של עלילה. עורכת חוות הדעת ציינה כי המערער שיתף פעולה באופן מניפולטיבי וכי יש לו אישיות אנטי סוציאלית. מתסקיר נפגעת העבירה שהוכן בעניינה של המתלוננת (להלן: תסקיר הנפגעת) עולה כי האירועים הותירו חותם קשה בנפשה, וכי כיום היא לבושה ברישול, בניסיון לטשטש את זהותה המינית. כמו כן, ניכרת ירידה בהישגיה בלימודים והיא איבדה אמון בעולם המבוגרים ובבני האדם בכלל. בית המשפט הדגיש את הצורך להגן על קורבנות עבירות מין, במיוחד כאשר מדובר בקטינים ונוכח כך גזר על המערער את העונש המצוין לעיל. נימוקי הערעור 20. המערער טוען - באמצעות באי כוחו, עו"ד מנחם רובינשטיין ועו"ד ארז אבוהב - כי שגה בית המשפט המחוזי בהערכת מהימנות עדות המתלוננת לפני החוקרת. המערער גורס בהקשר זה כי עדותה של המתלוננת רצופת סתירות, וכי עדותה בנוגע לאישום השני נסתרה או נשללה כולה בעדויות בני משפחתה. המערער טוען עוד כי המתלוננת לא ידעה לתאר כיצד הוריד את מכנסיה ולא את כתם הלידה על איבר מינו, וכי קיימים פערים וסתירות בין גרסת המתלוננת כפי שהוצגה לפני החוקרת לבין דבריה לפני הסייעת והיועצת. בהקשר זה מונה המערער סתירות בנוגע לכסף שנתן לה לכאורה; האלימות שהופעלה כלפיה; בנוגע למספר הפעמים בהם ביצע המערער אקטים מיניים במתלוננת; בנוגע לאירוע הלילי; ובנוגע לשאלה האם המערער נגע באיבר מינה מעל או מתחת לבגדים. המערער טוען כי המתלוננת אינה אמינה ואינה נתפסת כאמינה גם על ידי בני משפחתה, כי עדותה "הוכתמה" עקב הכנתה לדיון על ידי הסייעת והיועצת וכי עדותה אינה מעוגנת בקונטקסט של זמן ומקום. 21. המערער גורס כי על בית משפט זה לאמץ את דעת המיעוט של השופט שוחט ולזכותו נוכח הפערים והסתירות שהתגלו בעדותה של המתלוננת. המערער טוען בהקשר זה כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי עצם העובדה שלידי המתלוננת הגיע כסף ממקור בלתי מוסבר מחזקת את דבריה, בעוד שהכסף יכול היה להגיע אליה מכל מקור שהוא, במיוחד נוכח כך שהמערער לא הכחיש כי נתן למתלוננת כסף במספר הזדמנויות. המערער מוסיף וטוען כי הבעיתיות בעדות המתלוננת שהובילה לזיכויו מן האישום השני היא זו שהייתה צריכה להוביל גם לזיכויו מן האישום הראשון או לכל הפחות לבוא לידי ביטוי בהערכת משקל עדותה. 22. המערער טוען עוד כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי מצבה הנפשי של המתלוננת, במועד חשיפת התלונה, מהווה סיוע לעדותה המספיק להרשעתו. המערער טוען בהקשר זה כי צדק השופט שוחט כאשר קבע כי מצבה הנפשי של המתלוננת אינו קשור בהכרח לעבירות שיוחסו למערער וכי אין לראות בו אפילו סיוע טכני, קל וחומר שלא מהותי, במיוחד נוכח כך שמצבה הנפשי של המערערת אליה מתייחסת דעת הרוב נוגע לתקופה הסמוכה לאירוע מושא האישום השני, ממנו זוכה המערער. בהקשר זה טוען המערער כי לא הוצגו די ראיות בנוגע למצבה הנפשי של המתלוננת. כן טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי דרישת הסיוע המחייבת הסתמכות על מצב נפשי סמוך לביצוע העבירה איננה דרישה דווקנית. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט לא נתן את המשקל הראוי למחדלי חקירה ולפגמים בתיק החקירה, וביניהם הוא מונה את העובדה שהחוקרת לא וידאה כי המתלוננת מבדילה בין מציאות לחלום ולא בדקה את עקביות עדות המתלוננת לעומת ממצאים אחרים ואת העובדה שהחוקרת לא בדקה את מקור הידע המיני שהפגינה המתלוננת. נוכח כל זאת טוען המערער כי יש לזכותו מכל אשמה. 23. לחלופין, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר החמיר בעונשו יתר על המידה. זאת, נוכח נסיבותיו האישיות, עברו הפלילי שאינו מכביד, העובדה כי זוכה מאחד מן האישומים, העובדה כי הורשע במעשים שלא כללו אלמנט של כוח פיזי, והעובדה כי במקרים אחרים וחמורים יותר הושתו על נאשמים עונשים מתונים. המערער מציין גם כי משפחת המתלוננת תמכה בחפותו לאורך כל ההליך. נוכח כל זאת מבקש המערער כי בית משפט זה יקל בעונשו. תגובת המשיבה 24. המשיבה טוענת - באמצעות בא כוחה, עו"ד אבי וסטרמן - כי הערעור מתמקד בשני עניינים לגביהם קבע בית המשפט המחוזי קביעות מהימנות, עובדה ומשפט: מהימנותה של המתלוננת ושאלת הסיוע הראייתי הנדרש לעדותה. בנוגע למהימנות המתלוננת, מציינת המשיבה כי בית המשפט קבע באופן ברור כי היא מהימנה, ולכך הסכימה גם דעת המיעוט. המשיבה טוענת כי יש לדחות מכל וכל את טענותיו של המערער המבקשות לכרסם במהימנותה של המתלוננת, וכי אין כל בסיס לטענתו כי המתלוננת אינה מבחינה בין אמת לשקר. המשיבה מציינת גם כי טענתו של המערער בנוגע לסימן הזיהוי הייחודי על איבר מינו נדחתה גם על ידי השופט שוחט, בהיותה טענה כבושה. המשיבה מדגישה כי גרסת המתלוננת הייתה עקבית, וכי נמצא הסבר הגיוני ומתבקש לפערים המסוימים שנתגלו בין חקירתה בידי החוקרת לבין דבריה לפני הסייעת והיועצת, כפי שנקבע בדעת הרוב בבית המשפט המחוזי, ואין מקום להתערב בקביעות אלה. בהקשר זה מדגישה המשיבה כי המתלוננת ניסתה לצמצם באחריותו של המערער ולא סיפרה בחקירתה על כל המעשים שביצע בה לכאורה, והדבר מתיישב עם העובדה שהיא נטולת כל מניע להפלילו ועם חששה מהשלכות החקירה על משפחתה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בניגוד לטענת המערער, זיכויו מהאישום השני לא נבע מקשיים בגרסת המתלוננת אלא ממחדלי חקירה, ומכאן שאין כל מקום להשליך מזיכוי זה על האישום הראשון. 25. בהתייחס לסוגיית הסיוע הנדרש לעדותה של המתלוננת, מציינת המשיבה כי בית המשפט למד על קיומו של הסיוע הנדרש - שהתבטא במצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בעקבות המעשים שביצע בה המערער - ממקורות שונים, מגוונים ועצמאיים: עדות הסייעת, עדות היועצת, עדות החוקרת, עדות האם ועדות האחות נג'. לכן טוענת המשיבה כי בדין קבע בית המשפט כי "הסיוע, במקרה זה, לא רק שקיים, אלא הוא משמעותי ביותר". המשיבה מציינת בהקשר זה כי על פי ההלכה, אין דרישה דווקנית לקיומן של ראיות למצב נפשי קשה דווקא סמוך לביצוע העבירה. המשיבה טוענת עוד כי מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת התגלה בצמוד לחשיפתה את המעשים שנעשו בה ובהתייחסות ישירה למעשים אלו. המשיבה טוענת בהקשר זה כי שגתה דעת המיעוט כאשר קבעה כי אין לקשור בין התנהגות המתלוננת במהלך שיעורי חינוך מיני שהועברו בכיתתה כיוון שלא ציינה כי בוצעו בה מעשים מיניים אלא "התעניינה מהו אונס" בעוד המערער לא הואשם באונס. המשיבה מציינת בהקשר זה כי אין להיתפס להגדרה המשפטית של העבירה אלא לעובדה כי המתלוננת מתעניינת באופן חריג בפגיעה מינית. 26. בנוגע לטענות המתייחסות למחדלי חקירה, טוענת המשיבה כי החוקרת וידאה כי המתלוננת מבדילה בין אמת לשקר; כי המתלונן זוכה מן האישום השני בין השאר עקב כך שהמתלוננת לא עומתה עם גרסאות בני המשפחה האחרים, ואין מקום לזכותו גם מן האישום הראשון עקב כך; כי לא היה מקום לבחון את הידע המיני שהפגינה המתלוננת, מכיוון שברי שלא למדה על ביצוע מין אוראלי בכפייה בשיעורי חינוך מיני שעברה, ומכיוון שטענת המערער כי אביה של המתלוננת החזיק סרטים פורנוגראפיים נדחתה כטענה כבושה. כן טוענת המשיבה כי יש לדחות את טענותיו הנוספות של המערער בנוגע למחדלי חקירה. 27. לעניין העונש, טוענת המשיבה כי נוכח חומרת המעשים בהם הורשע המערער אין מקום להקל בעונשו. המשיבה טוענת כי טענת המערער בנוגע לתמיכת משפחת המתלוננת בחפותו היא טענה צינית, כיוון ש"תמיכה" זו הפכה את המתלוננת לדחויה והעמיקה את הפגיעה בה. המשיבה מצביעה על כך שאם המתלוננת מעידה על כך שהיא מייסרת את עצמה היום עקב כך שלא תמכה בבתה בעבר. כן מציינת המשיבה כי הפיצויים שנגזרו על המערער לא שולמו. נוכח כל זאת מבקשת המשיבה כי בית משפט זה ידחה את הערעור על שני חלקיו. דיון והכרעה הערעור על הכרעת הדין 28. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בתיק המוצגים, בפרוטוקול הדיונים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי, לאחר שצפיתי בתקליטור המתעד את חקירת המתלוננת בפני החוקרת ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על שני חלקיו להידחות וכך אמליץ לחברותי לעשות. אמינות המתלוננת 29. ציר מרכזי בערעור שלפנינו מהוות טענות המערער בנוגע לאמינותה של המתלוננת. כידוע, הלכה היא כי על ערכאת הערעור למעט בהתערבות בקביעותיה של הערכאה הדיונית בנוגע לעובדות ולממצאי מהימנות, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים השונים ולה עדיפות ברורה על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור. זאת, נוכח יכולתה לבחון את שפת גופם, אופן מסירת דבריהם והתנהגותם של העדים וכן לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות של מהימנות. לכן, ערכאת הערעור תמשוך את ידה מהתערבות בעובדות ובממצאי מהימנות, למעט במקרים חריגים [ראו למשל: ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.11.2009), בפסקה 66 לחוות דעתי; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000) (להלן: עניין יומטוביאן); יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1917-1916 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) (להלן: קדמי)]. 30. להלכה זו נקבעו במשך השנים שלושה חריגים עיקריים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994), בפסקה 4 לחוות דעתו של השופט ג' בך); השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון [ראו למשל: עניין יומטוביאן, 645-644 ; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)]. 31. בענייננו, אסרה החוקרת על העדתה של המתלוננת בבית המשפט ומשכך נבחנה עדות זו באמצעות צפייה בתיעוד המצולם של חקירתה של המתלוננת ובאמצעות קריאת תמלולה של אותה חקירה. בנסיבות אלה נחלשת הלכת "אי ההתערבות", בהעדר פער של ממש בין יכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם מעדות המתלוננת לבין יכולתה של ערכאת הערעור לעשות כן (ראו למשל: ע"פ 2480/09 פדלון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.9.2011), בפסקה 8 לחוות דעתה של חברתי השופטת א' חיות). יודגש, עם זאת, כי הדברים נכונים אך באשר לעדותה של המתלוננת, וכלל אי ההתערבות (על חריגיו) ממשיך לחול על שאר ממצאי המהימנות והעובדה שקבע בית המשפט המחוזי. 32. לאחר שצפיתי בתקליטור המתעד את חקירתה של המתלוננת (להלן: התקליטור) ולאחר שקראתי את תמלול חקירתה, השתכנעתי כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי גרסתה אמינה וכי אין מקום להתערבות בקביעתו זו, על אף שכאמור הלכת אי ההתערבות אינה חלה במלוא עוצמתה בהתייחס אליה, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. 33. הן דעת הרוב והן דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי סברו כי עדותה של המתלוננת אמינה. כך ציינה (בעמודים 38-37 לפסק הדין) השופטת דותן: "תמלילי חקירת הקטינה, המתלוננת, מעוררים רושם עז של כאב אמיתי וזעקה לעזרה, מצד ילדה חסרת ישע אשר לא מצאה אוזן קשבת בביתה. התרשמות זו נתמכת בחזות המתלוננת במועד מסירת העדות. מצפייה בקלטת התרשמתי, כי שפת הגוף שלה משדרת מצוקה, תנועותיה מעידות על המבוכה בה היא נתונה ובמהלך תיאור המעשים שנעשו בה היא ממחישה אותם בתנועות והדגמות" כך ציינה (בעמוד 46 לפסק הדין) השופטת שיצר: "גם אני נותנת אמון בגרסת המתלוננת. לטעמי, ילדה רכה בגילה של המתלוננת, בעת ביצוע המעשים והתלונה הראשונה עליהם בפני בני משפחתה, לא יכלה להמציא את התיאור, לרבות ההשתלשלות והתנהגות הנאשם שקדמה לתיאור המיני וכן התנהגותו אחר כך, לרבות מתן הכסף" וכך ציין (בעמוד 13 לפסק הדין) השופט שוחט: "הרושם שמתקבל מצפייה בהקלטת חקירת הקטינה ומקריאת תימלולה הוא, כי הקטינה אכן תיארה את האירועים העומדים בבסיס כתב האישום, מתוך חוויה אישית, וכי ניתן לתת אמון בגרסתה. שלם אני גם עם מסקנת חוקרת הילדים, כי תאורי הקטינה באשר למקום ולזמן בו התרחשו האירועים, האינטראקציה שהיתה לה עם הנאשם ואחרים והירידה לפרטים תורמים למהימנות עדות הקטינה" מצפייה בתקליטור התרשמתי כי עדותה של המתלוננת היא אותנטית אמינה ומפורטת, וכי היא סיפרה על מעשיו של המערער בכאב תוך שניכר שהשיחה עם החוקרת קשה לה וכי היא חוששת מהשלכותיה של חשיפת מעשיו של המערער על יחסיה עם בני משפחתה ועל ילדיו של המערער. יצויין בהקשר זה כי המתלוננת הדגימה במהלך חקירתה את מעשיו הנטענים של המערער ובמסגרת זאת הדגימה כיצד תפס המערער את שדיה (באירוע מושא האישום השני) וכיצד חיכך את ידו באיבר מינה וכפה עליה לבצע בו מין אוראלי (באירוע מושא האישום הראשון). כן יצויין כי המתלוננת עגנה את גרסתה בזמן ובמקום ותארה באופן בהיר את חילופי הדברים בינה לבין המערער במהלך האירועים מושא כתב האישום. כאמור, לא רק שהמתלוננת לא חשפה את מעשיו הנטענים של המערער מיוזמתה, וחשיפה זו באה בעקבות כך שהסייעת הבחינה במצוקה הנפשית בה הייתה שרויה המתלוננת, אלא שהיא הדגישה שוב ושוב במהלך חקירתה כי היא אינה מעוניינת בעירובה של המשטרה בפרשה. סבורני כי השתלשלות עניינים זו מחזקת את אמינות גרסתה של המתלוננת. בהקשר זה יש להתייחס גם לחוות דעתה המקצועית של החוקרת, שקבעה באופן חד משמעי כי היא התרשמה שגרסתה של המתלוננת אמינה. כך לדבריה: "ע"פ ההתרשמות שלי, שהילדה הזאת מספרת דברים אשר חוותה, לא חלום ולא סרט ולא ספר שהיא קרה [כך במקור - י.ד]. יש פה דברים כ"כ אותנטיים של ילדה שחווה [כך במקור - י.ד] את האירועים, מספרת בצורה הדרגתית קשה וממש לפרטי פרטים ולא, היא גם לא באה עם איזשהו סיפור מוכן, ממש לא" (שורות 8-5 בעמוד 92 לפרוטוקול מיום 13.7.2010). חוות דעתה המקצועית של החוקרת מהווה גם היא חיזוק של ממש לאמינות גרסתה של המתלוננת, שכן נפסק כי: " 'המסקנה הסופית בדבר מהימנות דברי הילד היא לעולם זו של בית המשפט'...אולם התרשמותו של חוקר הילדים מעדותו של הקטין היא ראיה קבילה - ולא אחת ראיה מרכזית - מבין הראיות המשמשות לגיבוש המסקנה בדבר מהימנות העדות" [ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז (3) 769, 777 (2002)]. יתרה מכך, גרסתה של המתלוננת עקבית, ודבריה בפני הסייעת, היועצת והחוקרת זהים בעיקרם, למעט הסתירות הנטענות, אליהן אתייחס להלן, וגם עובדה זו מחזקת את אמינותה של גרסת המתלוננת. 34. סתירות בגרסת המתלוננת: כאמור, הן דעת המיעוט והן דעת הרוב בבית המשפט המחוזי קבעו כי גרסתה של המערערת אמינה ואני סומך את ידי על קביעה זו. עם זאת, השופט שוחט סבר (בעמוד 13 לפסק הדין) שעל אף שבתיאור האירועים מושא כתב האישום לא נמצאו סתירות של ממש בין הגרסאות אותן הציגה המתלוננת לפני הסייעת, היועצת והחוקרת, הרי שנתגלו סתירות בעניינים "פריפריאליים" בגרסתה של המתלוננת, והדבר פוגע במשקל שיש לתת לעדותה. לכך לא אוכל להסכים, כפי שאפרט להלן. 35. הטענה כי המתלוננת סבלה מאלימות במשפחתה: השופט שוחט הצביע על כך (בעמוד 13 לפסק הדין) שהמתלוננת הכחישה בפני החוקרת כי הוכתה בידי מי מבני משפחתה, לאחר שטענה זאת בפני הסייעת והיועצת. סבורני כי צדקה השופטת דותן כאשר קבעה (בעמוד 39 לפסק הדין) כי לסתירה זו נמצא הסבר משכנע בדמות חששה של המתלוננת מפני השלכות עירוב המשטרה בפרשה, שעולה במפורש מדבריה, ומכאן שאפשר כי בחרה שלא לחזור ולהתייחס לפני החוקרת לאלימות ממנה סבלה לטענתה בכדי להבטיח כי לא יבולע לבני משפחתה. יתרה מכך, מעדותן של האם ושל נג' עולה כי בעבר הגישו נג' ו-נד' תלונה נגד הוריהן בגין אלימות ואף הוצאו מהבית ושהו בהוסטל במשך תקופה מסוימת בעקבות כך. מכאן שלא ניתן לשלול את האפשרות כי המתלוננת אכן סבלה גם מאלימות במשפחה, אם כי כמובן איני קובע כל ממצא בעניין זה. 36. מספר האירועים: סתירה מהותית יותר, לכאורה, התגלתה בגרסתה של המתלוננת בנוגע לשאלה מהו מספר האירועים בהם ביצע בה המערער מעשים מגונים. מהודעתה של הסייעת עולה כי המתלוננת תיארה בפניה מסכת של אירועים בהם כפה עליה המערער לבצע בו מין אוראלי ולא אירוע אחד. כך סיפרה הסייעת כי: "שאלתי אותה [את המתלוננת - י.ד] אם זה קרה אתמול כי רק היום היא ספרה, אז היא אמרה: "לא, זה כבר שנתיים בערך"...זה קורה בד"כ אחרי השעה שתיים וחצי בצהריים..שאלתי אותה אם ספרה למישהו, אז [המתלוננת] אמרה שספרה לאמא שלה אחרי הפעם הראשונה שזה קרה...שאלתי אותה אם אחרי המקרה הוא המשיך, אז [המתלוננת] אמרה "כן". הפעם האחרונה הייתה לפי דברי [המתלוננת] לפני 3 שבועות" (שורות 28-12 לת/4). תמונה דומה עולה גם מהודעת היועצת. לדבריה: "[המתלוננת] ספרה לי כי גיסה...מגיע לביתם בתפר שבין שתיים וחצי ועד שאמא מגיעה הביתה בסביבות השעה חמש אחה"צ. [המתלוננת] אמרה שזה קרה כמה וכמה פעמים. הפעם הראשונה לפני שנתיים והאחרונה לפני 3 שבועות" (שורות 10-8 לת/5). ואולם, בעדותה לפני החוקרת טענה המתלוננת כי המערער תקף אותה מינית אך ורק בשני אירועים, שהם מושא כתב האישום. בהקשר זה עולה השאלה האם האירוע הלילי אותו תארה לפני בני משפחתה הוא האירוע מושא כתב האישום הראשון או שמא מדובר באירוע אחר. השופט שוחט קבע (בעמוד 17 לפסק הדין) כממצא עובדתי כי האירוע הלילי אינו האירוע מושא האישום הראשון, והשופטת דותן אישרה (בעמוד 44 לפסק הדין) קביעה זו. הן דעת הרוב והן דעת המיעוט ציינו כי מהראיות עולה חשש כבד כי מספר האירועים בהם תקף המערער מינית את המתלוננת גדול משני אלו בהם הואשם וקיבלו את הסברה של החוקרת, לפיו: "אנחנו יודעים על ילדים בדינמיקה של חשיפה, שילדים חווים אירועים, גם אלימות במשפחה ובעיקר עבירות מין ע"י חשוד ומוכר בתוך המשפחה, שהדברים קרו לפעמים לאורך שנים והם יתנו מקרים, לא יספרו את כל המקרים מכל מיני סיבות, במיוחד כשהאירועים התחילו בגיל צעיר וקשה להם מאוד לחשוף. הם לא רוצים להעלות את התכנים האלה עוד פעם ועוד פעם. זה קורה, זה דינימיקה מאוד, מאוד מוכרת לנו של קורבנות שהם לא יספרו את כל האירועים מכל מיני סיבות, אז זה בהחלט יכול להיות שהיא [המתלוננת - י.ד] חוותה אירועים נוספים...היא פשוט לא רוצה לחשוף את זה או לא יכולה או לא מסוגלת מהרבה מאוד סיבות" (שורות 16-8 בעמוד 101 לפרוטוקול מיום 13.7.2010). לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו זו של בית המשפט המחוזי ואין לשלול את האפשרות, מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, כי מספר האירועים בהם סבלה המתלוננת מתקיפה מינית מצידו של המערער גדול מאלו בהם הואשם. כך או כך, בוודאי שאין בסתירות שהתגלו לכאורה בגרסתה של המתלוננת בנוגע למספר האירועים בהם תקף אותה המערער מינית כדי לפגוע במהימנותה. יתרה מכך, סבורני כי עדויותיהן של האם ושל נג' בהתייחס לאירוע הלילי תומכות ומחזקות את גרסתה של המתלוננת, ולכך אתייחס להלן. 37. האם שהה המערער עם המתלוננת ביחידות? המתלוננת טענה, כאמור, כי האירוע מושא האישום הראשון התרחש בשעה שאיש מבני הבית הבוגרים לא נכח בו. בית המשפט המחוזי קבע, בדעת הרוב, כי על אף שאיש מבני משפחתה לא תמך בטענתה כי המערער הגיע אל הבית כאשר רק המתלוננת ואחיה הקטן שהו בו, הרי שהאם נהגה לעבוד עד שעה 17:00 אחר הצהריים, וגם נג' עבדה בחלק מהתקופה בין השעות 15:00 ו-17:00 אחר הצהריים, ומכאן שבני משפחתה של המתלוננת לא יכלו לדעת על ביקוריו הנטענים של המערער. לא מצאתי סיבה להתערב בקביעה זו של בית המשפט ובוודאי שלא השתכנעתי כי יש בסתירה לכאורה בין גרסתה של המתלוננת לבין העולה מעדויותיהם של בני משפחתה כדי לערער את אמינותה. 38. האם המערער נתן כסף למתלוננת? על פי הודעת הסייעת, סיפרה לה המתלוננת כי המערער נתן לה לעיתים עשרה או עשרים ש"ח לאחר שסיים את האקט המיני שהוא כפה עליה לבצע בו. יודגש, הסייעת ציינה כי המתלוננת סיפרה לה כי הדבר קורה "לפעמים", קרי יותר מאשר באירוע אחד. עוד ציינה הסייעת, כי לדברי המתלוננת באירוע אחד זרקה המתלוננת כסף לפח והאם הבחינה בכך (ראו: שורות 24-21 לת/4). משנשאלה על כך המתלוננת בידי החוקרת, סיפרה כי המערער נתן לה כסף רק באירוע אחד, וכי באותו אירוע קרעה שטר של עשרים ש"ח. לדבריה: "הוא היה נותן לי כזה עשרים שקל והייתי זורקת את זה. אבל התבלבלתי אצל הסייעת, אמרתי לה שהוא היה נותן לי, כאילו הייתי זורקת את זה בפח, אבל הייתי זורקת את זה בזה. שהוא היה כאילו נותן לי עשרים בנייר, אז הוא, אז הייתי קורעת את זה ושמה את זה ליד הפח כזה על הרצפה, ושאמא שלי היתה באה היא אומרת לי מאיפה הכסף הזה, אני אמרתי לא יודעת" (שורות 10-5 בעמוד 18 לת/3א). אם כן, בניגוד לטענת המערער, אין כל סתירה בין גרסתה של המתלוננת בנוגע לכסף שנתן לה לטענתה המערער כפי שהוצגה לפני הסייעת, לבין האופן בו הציגה את גרסתה לפני החוקרת, ולכל היותר ניסתה המתלוננת לדייק ולחדד את דבריה לפני החוקרת. כשנשאלה האם על נקודה זו בעדותה, סיפרה כי מעולם לא ראתה שטרי כסף קרועים ליד הפח, אך ציינה כי המתלוננת סיפרה לה באירוע אחד כי מצאה עשרה ש"ח בפח האשפה וכי: "פעם הילד הקטן...אמר לי 'היה ל[מתלוננת] כסף, קנתה הרבה ממתקים', אז שאלתי את [המתלוננת] 'מאיפה יש לך הכסף?' ואומרת לי 'מצאתי במטבח ליד הזבל 20 ש"ח'" (שורות 22-19 בעמוד 19 לפרוטוקול מיום 13.7.2010). השופט שוחט קבע (בעמוד 18 לפסק הדין), בדעת מיעוט, כי המסקנה המתבקשת מהפערים בין גרסת המתלוננת לבין גרסת האם בנוגע לסוגיית שטר הכסף הקרוע היא כי המערערת בדתה אירוע זה מליבה. בכל הכבוד, סבורני כי צדקה השופטת דותן כאשר קבעה (בעמוד 40 לפסק הדין) בהקשר זה כי: "העובדה שכסף הגיע לידי המתלוננת, ממקור בלתי מוסבר, לפחות בשתי הזדמנויות, תומכת בדבריה לחוקרת הילדים שהנאשם נהג לתת לה כסף ועל פי עדות חוקרת הילדים העובדה שהיא נטלה את הכסף ולא התלוננה גרמה לה לרגשי אשם ולרצון להציג עצמה כמי שהתנגדה וזרקה את הכסף או קרעה אותו" אם כן, נמצא הסבר מניח את הדעת לסתירה שנתגלתה כביכול בסוגיה זו בגרסתה של המתלוננת ולא השתכנעתי כי יש בסתירה לכאורה זו כדי לערער את אמינותה. בהקשר זה אעיר כי הן מדבריה של המתלוננת לפני הסייעת והן מעדות אמה עולה החשש כי המערער נתן למתלוננת כספים ביותר מאירוע אחד. 39. טענות נוספות של המערער בנוגע לאמינות גרסת המתלוננת: המערער מצביע גם על כך שהמתלוננת סיפרה ליועצת כי הוא נוגע באיבר מינה "מעל הבגדים" (ראו: שורה 12 לת/5) אך לעומת זאת לחוקרת סיפרה כי המערער הסיט את תחתוניה ואז נגע באיבר מינה (ראו: עמודים 12-11 לת/3א). גם אם יש הבדל מסוים בין הגרסאות שמסרה המתלוננת בנקודה זו, הרי שסבורני כי מדובר בהבדל קל יחסית, הניתן ליישוב, כיוון שהמתלוננת לא טענה בשום שלב כי המערער הוריד לחלוטין את תחתוניה, וייתכן כי לכך התכוונה כאשר סיפרה כי המערער נוגע בה "מעל הבגדים". כך או כך, אין בהבדל זה בין הגרסאות שמסרה המתלוננת כדי לפגום באמינותה או במשקל שיש לתת לגרסתה. המערער טוען עוד כי הבעייתיות בעדות המתלוננת הובילה לזיכויו מן האישום השני וצריכה להוביל גם לזיכויו מן האישום הראשון. טענה זו דינה להידחות, שכן בית המשפט הבהיר (בעמוד 45 לפסק הדין) כי מחדלי חקירה הם שגרמו לזיכויו של המערער מן האישום השני, וזאת חרף האמון שנתן בגרסת המתלוננת. בית המשפט קבע בהקשר זה כי עדותה של נד', שסתרה את גרסת המתלוננת בנוגע לאישום השני, היא "תמוהה, בלשון המעטה". לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו זו בנוגע למהימנות העדה שהופיעה בפניו. המערער מעלה מספר טענות נוספות בניסיון לערער את אמינותה של המתלוננת, אך לא מצאתי כי יש בסיס לטענות אלה. כך, בניגוד לטענת המערער, ידעה המתלוננת לציין את המקום המדויק בו נגע בה המתלונן - החלק המרכזי של איבר מינה (ראו: שורה 10 בעמוד 11 לת/3א). המערער טוען כי המתלוננת לא ידעה לתאר את כתם הלידה הנמצא לטענתו על איבר מינו, אך בית המשפט דחה כאמור (בעמוד 25 לפסק הדין) מכל וכל את גרסת המערער בהקשר זה וקבע כי היא גרסה כבושה, ולא מצאתי מקום להתערב בכך. לא מצאתי כל בסיס גם לטענה לפיה המתלוננת "מתקשה להבחין בין אמת לשקר", וניכר כי החוקרת בחנה נקודה זו ומצאה כי המתלוננת מבחינה בין שקר ואמת (ראו: עמודים 2-1 לת/3א). לא מצאתי גם כל בסיס לטענה כי עדות המתלוננת "הוכתמה" - טענה זו נטענה בעלמא מבלי שהובאה תשתית ראייתית, ולו מינימאלית, כדי לתמוך בה. 40. כידוע, סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 קובע כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות". בעניינם של נפגעי תקיפה מינית, במיוחד כאשר מדובר בקורבנות רכים בשנים, נקבע כי על השופט לבדוק האם ניתן לזקק מתוך עדות הקורבן סיפור קוהרנטי ורציף ואין בסתירות לבדן כדי לפגוע בהכרח במהימנות גרסת הקורבן (ראו למשל: ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 3.7.2007), בפסקה 14 לחוות דעתה של חברתי השופטת ע' ארבל וכן ע"פ 9806/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.1.2007), בפסקה ה.2 לחוות דעתה של השופטת ד' ברלינר). בענייננו, כאמור, לא נמצאו בעדותה של המתלוננת סתירות מהותיות ונוכח כך אני סומך את ידי על קביעתה של דעת הרוב כי גרסת המתלוננת כפי שנמסרה לחוקרת ראויה לאמון ואין בסתירות מסוימות ושוליות, ככל שאלה נתגלו, כדי לכרסם במהימנות גרסתה. סיוע לעדות המתלוננת 41. סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 קובע כי אין להרשיע נאשם על סמך עדותו של ילד לפני חוקר ילדים אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת. ראיית סיוע זו נדרשת להיות מהותית שכן עדות שלא עמדה במבחן החקירה הנגדית הינה עדות "חסרה" אשר סיוע מהותי אמור להשלימה [ראו למשל: ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (1) 684, 696 (1999) (להלן: ע"פ 4721/99)]. על ראיית הסיוע לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: עליה לנבוע ממקור עצמאי ונפרד מהראייה הטעונה סיוע; עליה לסבך או לפחות לנטות לסבך את הנאשם בביצוע העבירה; ועליה לנגוע לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין בעלי הדין (ראו למשל: ע"פ 1301/02 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5) 749, 759 (1997); ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.5.2009), בפסקה 13 לחוות דעתו של השופט א' לוי). לאחר שהגעתי לכלל מסקנה כי גרסתה של המתלוננת אמינה היא, אבחן האם צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע, בדעת רוב, כי נמצא לה סיוע מספק בחומר הראיות. מצבה הנפשי של המתלוננת 42. הלכה מבוססת היא כי מצב נפשי קשה של קורבן עבירת מין בתקופה הרלבנטית לכתב-האישום עשוי להוות סיוע לגרסתה [ראו למשל: ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ''ד נח(2) 419, 428 (2004)] וכי לא תמיד נדרש כי המצב הנפשי הקשה יתגלה בסמוך לאירוע הנטען. כך הסבירה, בעניין אחר, חברתי השופטת א' חיות: "מצב נפשי קשה יכול להוות סיוע לא רק מקום שהוא מתגלה סמוך לאחר קרות האירוע, אלא גם כאשר הוא מתגלה בסיטואציה, כגון חקירה, שבה צפה הטראומה ועולה מחדש בזיכרונו של קורבן העבירה" [ע"פ 2608/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (6) 267, 277 (2005); ראו והשוו: ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (3) 359, 362 (1996)]. 43. בענייננו, בלט מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת לאורך כל שרשרת האירועים במסגרתם חשפה את מעשיו של המערער. כך תיארה הסייעת את הרגעים שקדמו לחשיפת האירועים בידי המתלוננת: "הסתכלתי על [המתלוננת], ושמתי לב שהיא שקטה, עצובה, כבויה. ניגשתי אליה ושאלתי אותה 'קרה משהו?' היא לא ענתה לי, שאלתי אותה אם היא רוצה לדבר איתי בחוץ. [המתלוננת] השיבה בחיוב ואז לקחתי אותה לחצר. שאלתי אותה מה קרה והיא התחילה לבכות, שאלתי אם קרה משהו בבית והיא ענתה בחיוב, ואז היא התחילה לספר לי..." (שורות 10-7 לת/4). כך תיארה הסייעת את מצבה הנפשי של המתלוננת בזמן שסיפרה לה על מעשיו של המערער: "היא בכתה, היתה נרגשת לא ראיתי אותה בוכה אף פעם. היא בכתה לי בכי שגרם לי לבכות יחד איתה. היא רעדה קצת, ושחקה בעצבנות עם האצבעות שלה. אני ראיתי את [המערערת] אף פעם במצב כזה [כך במקור - י.ד]. זו הפעם הראשונה שראיתי אותה ככה. היתה מפורקת ושבורה" (שורות 40-37 לת/4). גם היועצת העידה כי המתלוננת בכתה לאורך כל השיחה איתה במהלכה חשפה לפניה את מעשיו של המערער. בנוסף, סיפרה היועצת כי כשבועיים לפני שחשפה לפניה המתלוננת את האירועים מושא כתב האישום החלה להעביר לכיתתה של המתלוננת שיעורים בחינוך מיני לבנות. במהלך מפגשים אלו הייתה המתלוננת נסערת מאוד, התנהגה שונה מן הרגיל ושאלה שוב ושוב "מה זה אונס" תוך שאמרה כי לעולם לא תרצה לקיים יחסי מין או להתחתן כיוון שמשמעות הדבר היא להיאנס, וזאת למרות ששאלות אלה לא היו קשורות לנושא השיעור (ראו: שורות 10-2 לת/6). גם החוקרת ציינה כי בזמן שתיארה המערערת לפניה את האירועים "קולה רעד ועיניה נצצו מדמעות" (ראו: סעיף 5 לת/3). גם האם תיארה בעדותה את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת מאז שנחשפה הפרשה, ואת סירובה לשוב ולעסוק בנושא. לדבריה: "היא עדיין בדיכאון...שלחו אותנו לפסיכולוגית במרכז טיפולי לדברים האלה...כש[המתלוננת] הייתה בפגישות, 6-5 פגישות עם הפסיכולוגית, הייתה בסדר עד, הפסיכולוגית שאלה אותה על העניין הזה. נכנסה לדיכאון עוד פעם. יצאנו מאצל הפסיכולוגית, כל הדרך באוטובוס הייתה בוכה ואמרה לי היא לא חוזרת לפסיכולוגית בשום אופן ו'אני לא רוצה לדבר על העניין הזה' " (שורות 18-11 בעמוד 17 לפרוטוקול מיום 13.7.2010). אף מעדותה של נג' עולה כי מצבה הנפשי של המתלוננת השתנה באופן משמעותי בעקבות חשיפת הפרשה. כך ענתה לשאלה בדבר השינוי במצבה הנפשי של המתלוננת: "זה שונה לגמרי. החלומות שלה, הצעקות שלה בלילה. היא יושנת [כך במקור - י.ד] אצלי בחדר. היא באמצע הלילה, פתאום היא נבהלת. היא קמה מהמיטה...היא מפחדת עכשיו, היא אומרת לי 'עכשיו אם הוא משוחרר, אם הוא ישתחרר, הוא יבוא להרוג אותי על זה שאני גיליתי' " (שם, בעמודים 74-73). 44. ממכלול העדויות עולה תמונה ברורה של מצב נפשי קשה ממנו סבלה המתלוננת בסמוך לחשיפת הפרשה. השתכנעתי כי הוכח מעל לכל ספק סביר כי יש קשר ישיר וחד משמעי בין מצב נפשי זה לבין חשיפת האירועים. בהקשר זה אציין כי לא אוכל לקבל את קביעתו של השופט שוחט (בעמודים 34-33 לפסק הדין) לפיה לא ניתן לקשר את התנהגותה של המתלוננת במהלך שיעורי החינוך המיני לבין מעשיו של המערער. אכן, המתלוננת לא ציינה במפורש במהלך השיעור כי סבלה מתקיפה מינית, אך התעניינותה החריגה של ילדה בגיל כה צעיר באונס והחשש שהביעה מפני קיום יחסי מין, בעוד שהדבר כלל לא היה קשור לנושא השיעור, מהווים בעיני קריאת מצוקה ברורה, שראוי היה כי תדליק "נורה אדומה" בקרב הגורמים החינוכיים הסובבים אותה ותביא אותם לנסות ולברר האם הייתה קורבן לתקיפה מינית. ואולם, אין בעובדה כי הגורמים המקצועיים לא ידעו בזמן אמת לפרש את אותות המצוקה ששידרה המתלוננת כמעידים על הטראומה המינית שעברה כדי להפחית מהקשר בין אותות אלו לבין חשיפת הפרשה זמן קצר לאחר מכן. כאמור, ההלכה הכירה בכך שמצב נפשי קשה הנובע מתקיפה מינית עשוי לפקוד את קורבנות התקיפה לא רק בסמוך לאירוע, אלא גם בסיטואציות שונות בהן צפה מחדש הטראומה בזיכרונם. בענייננו, נראה כי כך אכן קרה ושיעורי החינוך המיני הציפו מחדש בזיכרונה של המתלוננה את הטראומה אותה חוותה. יוזכר בהקשר זה כי צדק השופט שוחט כאשר ציין כי למערער כלל לא מיוחס אונס של המערערת, אולם אין בעובדה זו כדי להחליש את הקישור בין מעשיו של המערער לבין התנהגותה של המתלוננת במהלך שיעורי החינוך המיני. לא ניתן לצפות מקורבן עבירת מין, קל וחומר כאשר מדובר בילדה כמו בענייננו, כי תדקדק בהבחנות המשפטיות שבין מעשה סדום לבין אונס, כאשר הדברים אמורים בתגובה רגשית אינסטינקטיבית לזכרונות טראומטיים הפוקדים אותה ולא בעדות במסגרת הליכים משפטיים. לכן, התעניינותה החריגה של המתלוננת במהותו של אונס מקושרת באופן ברור לאקט המיני הכפוי אותו חוותה, ובית המשפט נדרש במסגרת בחינת הסיוע הנדרש לעדות המתלוננת לבחון את מצבה הנפשי ואת יחסה אל החוויה אותה עברה ולא את המידה בה תגובותיה הרגשיות הולמות את ההגדרות המשפטיות ה"יבשות". אם כן, צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי במצבה הנפשי של המתלוננת בסמוך לפני, במהלך ולאחר חשיפת מעשיו של המערער יש כדי לסייע לגרסתה. אפשר כי סיוע נוסף לגרסתה של המתלוננת ניתן למצוא גם בעדותם של האם ושל נג' ואף באמרתו של המערער עצמו בהתייחס לאירוע הלילי, כפי שאפרט להלן. האירוע הלילי 45. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי, המקובל הן על דעת המיעוט והן על דעת הרוב, כי האירוע הלילי והאירוע מושא האישום הראשון הם שני אירועים שונים, וכי האירוע הלילי התרחש בזמן שהמערער היה במעצר בית בבית משפחת המתלוננת, מספר שנים קודם לאירוע מושא האישום הראשון. לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו. המתלוננת טענה בהקשר זה כי האירוע הלילי אכן התרחש במציאות ולא היה חלום אותו חלמה, וכי בני משפחתה לא האמינו לה כי האירוע קרה וטענו כי "אולי היא חלמה חלום" בכדי לא להביא לביטול נישואיהם של נד' והמערער (ראו: עמודים 15-14 לת/3א). גרסתה של האם בנוגע לאירוע הלילי היא מורכבת. מחד סיפרה האם כי המתלוננת הציגה לפניה את האירוע הלילי כחלום. לדבריה: "היא אמרה לי 'אמא אני רוצה לדבר אותך' [כך במקור – י.ד] ונכנסתי ואני והיא בחדר ואמרה לי ש'חלמתי אתמול ש[המערער]' וכנראה שהיא הייתה רוצה להגיד לי שקרה, אבל היא פחדה...אמרה לי ש, בדיוק מה שהוא היה, ששם לה בולבול בפה ושם לה יד ולקח אותה, שם אותה על הרגליים. זה מה שהיא חלמה. זה לפני הרבה שנים. לא זוכרת בדיוק כמה שנים". (שורות 25-19 בעמוד 14 לפרוטוקול מיום 13.7.2010). ואולם, מאידך הסבירה האם כי מייד לאחר שסיפרה לה המתלוננת על "החלום" היא פנתה לבתה נד', שפנתה בתורה למערער שהכחיש מכל וכל שעשה את הדברים וכעס על הטענות שהופנו נגדו. כן טענה האם כי "זה לא חלום" וכי היא דאגה להרחיק את המתלוננת מהמערער לאחר ששמעה על "החלום". לדבריה: "אחרי החלום אני דאגתי שאני רוצה להבין מ[המתלוננת] אם זה נכון, היה חלום או היה רגיל, היה נכון...אמרתי לה כשהיא באה: '[המערער]...אל תשבי לידו'. וכשהייתה יושבת לידו ואני הייתי מסתכלת עליה, הייתה קמה. זה מה שהיה...לפעמים הייתה לא יושבת, הייתה מתרחקת ולפעמים הייתה כשהיא יושבת על ידו...ואני נגיד, מסתכלת עליה, אומרת לה 'קומי', והייתה קמה". (שורות 22-7 בעמוד 20 לפרוטוקול מיום 13.7.2010). יתרה מכך, האם סיפרה כי המתלוננת לא העידה בחקירתה על כל המקרים בהם נתקפה מינית בידי המערער, וכי המתלוננת סיפרה לה על אירוע נוסף שלא מופיע בכתב האישום, קרי האירוע הלילי. לדבריה: "תראי, מה שהיא פתחה בבית הספר – היא לא פתחה, נגיד, היא דיברה על הכול, אבל כשאני לקחתי אותה ודיברתי אותה [כך במקור – י.ד], אז היא פתחה לי הכול...אני מהתחלה וגם בחקירות אמרתי שאני שמעתי מ[המתלוננת] על שתי מקרים [כך במקור – י.ד], חוץ מהאירוסין של הילדה, זה מה שאמרתי ואמרתי לה את זה גם...[המתלוננת] לא סיפרה הכול בפעם הראשונה. היא לא סיפרה הכול באותו לילה." (עמודים 33-32 לפרוטוקול מיום 13.7.2010). ברי כי האם התפתלה בעדותה בסוגיה זו, אולם התמונה המצטיירת ממנה היא שהאירוע הלילי לא הוצג כחלום מלכתחילה, וכי האם חשבה כי מדובר באירוע שאכן קרה. מסקנה זו נלמדת מכך שהאם דרשה מהמתלוננת להתרחק מהמערער, וכי הוא עומת עם הסיפור שסיפרה המתלוננת והכחיש כי עשה את המעשים שיוחסו לו. יתרה מכך, האם סיפרה כי המתלוננת סיפרה לה על שלושה אירועים בהם תקף אותה המערער מינית, והיא מונה את האירוע הלילי בספירה זו, משמע אין היא מתייחסת אליו כחלום כלל וכלל. תמונה דומה עולה גם מעדותה של האחות, נג'. נג' סיפרה כי שמעה על אירוע בו תקף המערער מינית את המתלוננת זמן רב בטרם חשיפת הפרשה, וכי המתלוננת נתקלה בחוסר אמון מצד בני משפחתה: "אני שמעתי את זה מאחותי עצמה, אשתו [האחות נד' – י.ד]...ש[המתלוננת] מספרת ככה וככה...זה בזמן של האירוסין שלהם, לא אחרי שהתחתנו. בזמן שהוא היה במעצר בית אצלנו...אמרה לי ש[המתלוננת] מספרת את זה...שהוא מטריד אותה, כאילו, מינית, והוא מנסה לגעת בה וזה...אז באתי, אמרתי כאילו 'לא יכול להיות, אני לא מאמינה בזה'. פתאום כולם ישבו עם [המתלוננת]. פתאום [המתלוננת] אמרה 'אני לא אמרתי שזה קרה אמת. אני אמרתי שזה היה חלום'...'אני חלמתי על זה'...בסוף נסגר שזה חלום." (עמודים 71-70 לפרוטוקול מיום 13.7.2010). נג' הוסיפה וסיפרה כי רק לאחר חשיפת הפרשה, הבינה כי לא היה מדובר בחלום אלא באירוע שהתרחש במציאות: "פתאום אחרי כמה שנים התגלה שזה אמת...בהתחלה אני לא האמנתי, אבל אחרי שישבתי עם [המתלוננת] ואמרתי לה 'תסבירי לי בדיוק מה הוא היה עושה לך', שהיא הסבירה לי בדיוק מה הוא עשה והיא תיארה לי את זה וכאילו רגיל, היא תיארה לי מה הוא היה עושה, אז התחלתי להאמין...בסוף זה התגלה שזה אמת, וגם כשהתגלה שזה אמת ושהיא סיפרה לחוקרים והגיעו החוקרים, אני לא האמנתי. אחרי רק שתפסתי את [המתלוננת] כמה פעמים ודיברתי איתה ואמרתי לה 'תראי לי בדיוק מה קרה', אחרי שהיא תיארה לי וסיפרה לי" (עמודים 72-71 לפרוטוקול מיום 13.7.2010). נג' אישרה גם את דבריה של האם בנוגע לבקשתה מהמתלוננת להתרחק מהמערער: "אני זוכרת את זה שפעם אמא שלי אמרה לי ש'אני דיברתי עם [המתלוננת] שהיא לא תתקרב אליו [אל המערער – י.ד] ושלא תשב לידו'. שאלתי אותה למה. היא אמרה לי 'לא יודעת, זהו, ככה. אני לא רוצה שהיא תשב לידו ולא להתקרב אליו', אז בגלל שהיא, [המתלוננת] סיפרה לאמא שלי את זה, אבל אמא שלי לא סיפרה לי את זה בהתחלה" (שורות 28-25 בעמוד 84 לפרוטוקול מיום 13.7.2010). גם דברי המערער עצמו מאשרים כי המתלוננת אכן טענה בתחילה כי האירוע הלילי התרחש במציאות. כך העיד המערער בחקירתו במשטרה כי: "מה שאמרו לי אימא שלה ו[המתלוננת] ושנגעת לה בתחת או חזה לא יודע אחרי יום יומיים היא אמרה שלא קרה כלום סתם חלמתי זה היה חלום" (שורות 78-77 לת/1). וכך תיאר את תגובתו לפעם הראשונה בה הופנתה אליו הטענה כי תקף מינית את המתלוננת, קרי תגובתו להאשמות בנוגע לאירוע הלילי: "הגבתי בעצבים ולא האמנתי עזבתי ורציתי להיפרד מארוסתי מה יש לילדה הזאת ואז זה נסגר לאט לאט" (שם, בשורות 135-134) וכן בתשובה לשאלה מדוע לא נעשה דבר לאחר שהמתלוננת שוחחה עם משפחתה על האירוע הלילי השיב: "כי אחרי יום יומיים היא אמרה ובא [כך במקור - י.ד] סיפרה שזה בצחוק והיא חלמה" (שם, בשורה 143). נוכח המקובץ סבור אני כי צדקה השופטת דותן כאשר קבעה (בעמודים 43-42 לפסק הדין) כי ממכלול הראיות עולה שהמתלוננת ניסתה לחשוף את מעשיו של המערער בעקבות האירוע הלילי, אך בעקבות כך שהמערער איים בביטול אירוסיו לנד', העדיפו בני המשפחה "לקבוע" כי מדובר ב"חלום" וגרמו למתלוננת לחזור בה מדבריה, אף שקינן בקרב בני המשפחה חשד כבד כי המעשים אכן התרחשו. מכאן שלא רק שעדותה של המתלוננת לא נסתרה בהקשר זה, אלא שעדויותיהן של האם ושל נג' מאמתות ומחזקות את גרסתה של המתלוננת, ואף אמרתו של המערער מאשרת כי המתלוננת טענה שהאירוע הלילי התרחש במציאות. 46. האם אימותים וחיזוקים אלו עולים כדי סיוע? אין ספק כי מדובר בראיות הנובעות ממקורות חיצוניים ועצמאיים לעדותה של המתלוננת. האירוע הלילי אמנם לא מצויין בכתב האישום שהוגש כנגד המערער, אך הוא מצוי בליבת המחלוקת שבין הצדדים וגם לפנינו טען המערער כי "קושי אחר העולה מתמלול העדות הוא חלומות המתלוננת". השאלה אם כן היא האם האימותים והחיזוקים לעדותה של המתלוננת מסבכים או לפחות נוטים לסבך את המערער בביצוע העבירה. הדיון בשאלה זו הוא בבחינת למעלה מן הצורך, שכן הראיות בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת סביב חשיפת מעשיו של המערער אליהן התייחסתי לעיל מהווים סיוע מספק לעדותה. 47. בעשורים האחרונים התירו בתי המשפט לעשות שימוש בהודעת קטין אחד לפני חוקר ילדים, שהיא כשלעצמה טעונה סיוע, כסיוע להודעה כזאת שניתנה על ידי קטין שני, וזאת על רקע העובדה שמדובר במעשים דומים (ראו למשל: ע"פ 4721/99, בעמוד 698). אמנם נקבע כי הדבר ייעשה במקרים חריגים בלבד, אך הלכה זו יושמה בידי בית משפט זה פעמים רבות [ראו: ע"פ 854/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.3.2005), בפסקה 20 לחוות דעתו של השופט י' עדיאל והאסמכתאות הנזכרות שם) (להלן: ע"פ 854/04)]. 48. בענייננו, לא הואשם המערער בביצוע המעשים המיוחסים לו בידי המתלוננת בנוגע לאירוע הלילי. יתרה מכך, עדויותיהן של האם ושל נג' הן עדות שמיעה בהתייחס לביצוע המעשים וברי כי לא יוכלו לשמש כדי להוכיח ברמה הנדרשת במשפט הפלילי כי אכן בוצעו. עם זאת, ניתן להוכיח באמצעותן, וכך אכן קבע בית המשפט המחוזי, כי המתלוננת סיפרה על ביצוע המעשים לבני משפחתה שנים לפני שנחשפה הפרשה, כאשר הייתה ילדה רכה בשנים וכן ניתן לאמת באמצעותן את גרסתה. המעשים שיוחסו למערער בידי המתלוננת בנוגע לאירוע הלילי זהים במהותם לאלו בהם הואשם במסגרת האישום הראשון. נוכח כך, סבורני כי ייתכן ואפשר לראות באימותים ובחיזוקים האמורים כעדות שיטה המחייבת רמת דמיון רבה בין המעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום לבין המעשים המיוחסים לו בעדות השיטה. בעניין זה נקבע כי אין צורך להוכיח ברמה הנדרשת בפלילים כי המעשים עליהם ניתנה עדות השיטה אכן נעשו (ראו והשוו: ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.11.2011), בפסקה 335 לפסק הדין; לגישה שונה ראו: קדמי, בעמוד 719). כאמור, עדות שיטה המתייחסת לקורבנות אחרים של אותו נאשם הוכרה בנסיבות המתאימות כסיוע מספק לעדות מתלונן, וכן הותרה הבאת עדויות בדבר מעשים דומים של נאשמים בעבירות חמורות, גם כאשר המעשים עליהם נסבה העדות התיישנו, וביתר שאת כאשר מדובר בנאשמים בעבירות מין (שם, בפסקה 340 לפסק הדין). לכן, אפשר לטעון כי מקל וחומר עדות שיטה המתייחסת לאותו קורבן תוכל להוות, בנסיבות המתאימות, סיוע לעדות המתלונן, כל עוד היא מגיעה ממקור עצמאי. אפשר כי אף שקיומם של המעשים שייחסה המתלוננת למערער בנוגע לאירוע הלילי לא הוכחו ברמה הנדרשת בפלילים, הרי שקיומם הוכח די הצורך כדי לשמש כעדות שיטה שיש בה כדי לסייע לעדות המתלוננת. מובן כי יש לנהוג זהירות רבה בשימוש בקונסטרוקציה אותה תיארתי, כיוון שיש לוודא כי עדות שיטה המתייחסת למעשים שנעשו בידי נאשם באותו קורבן, אך לא מופיעים בכתב האישום, נובעת אכן ממקור עצמאי וככזו מסוגלת היא להוות תוספת ראייתית מסוג סיוע. בענייננו, כאמור, מהוות הראיות המתייחסות למצבה הנפשי של המתלוננת סיוע ראייתי מספק ולפיכך סבורני כי יש להשאיר את השימוש בקונסטרוקציה האמורה בצריך עיון. 49. לסיכום סוגיה זו אציין כי ככל שמשקלה ההוכחתי של העדות הטעונה סיוע גבוה יותר, כך משקלו של הסיוע הנדרש יהיה נמוך יותר (ראו למשל: ע"פ 854/04, בפסקה 22 לחוות דעתו של השופט י' עדיאל). בעניין דנא, עדותה של המתלוננת אמינה ומשקלה גבוה, ונמצא לה סיוע של ממש במצבה הנפשי סביב חשיפת הפרשה. יפים לענייננו דבריה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש ברע"פ 3904/06 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (1) 385, 413 (1997): "מהותו של הסיוע, מידתו והיקפו תלויות במידה רבה בנסיבות הנלוות הקשורות לאותה עדות ובטיבה של הראיה המסייעת כשהיא עומדת ביחס לכל אלה. מטעם זה נוטה אני לדעה כי אין לקבוע כללים נוקשים לעניין טיבו של הסיוע הנדרש. יש לזכור כי מעיקרה נועדה דרישת הסיוע לשכנע כי אין מדובר בעלילה ובסיפור-בדים ולהבטיח כי חלילה לא יורשע החף מפשע". לכן, השתכנעתי כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי לעדותה של המתלוננת נמצא סיוע מספק כדי להביא להרשעתו של המערער באישום הראשון. טענות המערער בנוגע למחדלי חקירה 50. לאחר שהשתכנעתי כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי גרסת המתלוננת אמינה וכי נמצא לה סיוע מספק, אבחן את טענת המערער לפיה בחקירת הפרשה נפלו מחדלים ופגמים מהותיים היורדים לשורש העניין שהיו צריכים להביא לזיכויו גם מהאישום הראשון, כפי שהובילו לזיכויו מהאישום השני. המערער טוען בהקשר זה, בין היתר, כי החוקרת לא וידאה כי המתלוננת אכן מבחינה בין אמת לשקר ובין מציאות לחלום; כי חוקרת הילדים לא בדקה את עקביות עדות המתלוננת לעומת ממצאים אחרים שהיו צריכים להיות מונחים לפניה; כי חוקרת הילדים לא בחנה את האפשרות האם ה"ידע המיני" שהפגינה המתלוננת בחקירתה נרכש מצפייה בסרטים פורנוגראפיים אותם החזיק לטענת המערער האב בחדר השינה או משיעורי החינוך המיני שעברה בבית הספר. דינן של טענות אלה להידחות. ההלכה קובעת כי טענות בנוגע למחדלי חקירה יבחנו מתוך מבט על מכלול הראיות, על ה"יש" ועל ה"אין" שבו, ולא רק תוך בחינת כל מחדל ומחדל כשלעצמו. בית המשפט ישאל את עצמו בהקשר זה האם מחדלי החקירה כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם הראיות להוכחת המיוחס לו או להוכיח את גרסתו (ראו: ע"פ 5956/08 אל עוקה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.11.2011), בפסקה 17 לפסק דינו של השופט נ' הנדל). 51. בענייננו קבע בית המשפט המחוזי כי אכן נפלו פגמים חמורים בחקירה בנוגע לאישום השני, והדבר הוביל לזיכויו של המערער מאישום זה. עם זאת, לא השתכנעתי כי נפלו מחדלים בחקירה הנוגעת למעשים המיוחסים למערער במסגרת האישום הראשון, קל וחומר לא מחדלים כה חמורים שקיפחו את הגנתו של המערער ומצדיקים את זיכויו. כך, אין בסיס לטענתו של המערער כי החוקרת לא וידאה שהמתלוננת מבחינה בין אמת ושקר (ראו התייחסותי לכך בפסקה 39 לעיל); כאמור, גרסתה של המתלוננת בנוגע לאישום הראשון לא נסתרה באופן מהותי בעדויות בני משפחתה וממילא לא נפל פגם בחקירה בהקשר זה; טענת המערער לפיה החזיק האב סרטים פורנוגראפיים בחדר השינה שלו נדחתה בידי בית המשפט (בעמוד 25 לפסק הדין) כגרסה כבושה שההסבר לכבישתה קרס; והטענה לפיה רכשה המתלוננת את "הידע המיני" בשיעורי החינוך המיני בבית הספר, מוטב היה לה שלא תטען. 52. בסיכומם של דברים, לא מצאתי כי נפלו בחקירת הפרשה מחדלים שיצדיקו את זיכויו של המערער מן האישום הראשון. נוכח כל זאת אציע לחברותיי להותיר את הרשעתו של המערער על כנה. הערעור על גזר הדין 53. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי באסמכתאות אליהן היפנו, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, זאת נוכח ההלכה המושרשת לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בגזר הדין שקבעה הערכאה הדיונית למעט באותם מקרים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו למשל: ע"פ 7052/06 יגאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.4.2009), בפסקה 27 לחוות דעתי; ע"פ 556/12 מדינת ישראל נ' אבו סמינה (טרם פורסם, 11.3.2012), בפסקה יב לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין). איני סבור כי חריגים אלו מתקיימים בנסיבות העניין. 54. המעשה שביצע המערער הוא חמור ביותר. בית משפט זה עמד פעמים רבות על חומרתן היתרה של עבירות מין במשפחה ועל הצורך להחמיר בענישה בגינן. יפים לענייננו דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה: "עבירות מין במשפחה הן מן החמורות בקשת העבירות, ובמיוחד כך, כאשר הן מתבצעות כלפי קטין חסר ישע ולאורך תקופה ארוכה של שנים. הנזק הכבד לקורבן, שלרוב אינו בר-תיקון, מחייב החמרה בדין כאמצעי גמול והרתעה" [ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה (2) 918, 932 (2001)]. 55. אמנם גם כאשר הפסיקה מכתיבה החמרה בענישה, נדרשת בחינה פרטנית של כל מקרה לגופו (ראו למשל: ע"פ 1142/11 סדיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.2.2012), בפסקה 34 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן) אולם בנסיבות העניין סבורני כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין שיקולי הענישה השונים. יצויין כי תסקיר הנפגעת מצביע על הטראומה הקשה שעברה המתלוננת ועל הפגיעה שנגרמה לה בכל תחומי החיים ואף למשפחתה ככלל. הערכת המסוכנות מצביעה על כך שהמערער אינו לוקח אחריות על מעשיו ואינו מגלה תובנות בנוגע אליהם וכי רמת מסוכנותו היא בינונית. עוד יצויין כי בשנת 2002 הורשע המערער בעבירות רכוש והושתו עליו קנס ושמונה חודשי מאסר על תנאי ובשנת 2005 הורשע בהחזקת סמים שלא לצריכה עצמית ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר בפועל שרוצו על דרך של עבודות שירות וכן 15 חודשי מאסר על תנאי. 56. על פי סעיף 355 לחוק העונשין אין לגזור על המערער עונש שיפחת מרבע מהעונש המרבי שנקבע לעבירה בה הורשע, קרי עשרים שנה, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. טעמים כאלו לא נמצאו. נוכח כך, העונש שנגזר על המערער גבוה רק במעט מהעונש המינימאלי שמוסמך היה בית המשפט המחוזי לגזור עליו ומכאן שברי כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בעונש שהושת על המערער. 57. סוף דבר, אציע לחברותי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינו של חברי השופט י' דנציגר ומטעמיו. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מצטרפת למסקנתו של חברי השופט י' דנציגר לפיה אין מקום להתערב בהכרעת הדין המרשיעה של בית המשפט המחוזי, המבוססת כדבעי על עדותה האמינה של המתלוננת ועל הסיוע הממשי שנמצא לעדותה נוכח מצבה הנפשי הקשה סביב חשיפת הפרשה. כמו כן מסכימה אני לדעתו של חברי ומטעמיו כי העונש שנגזר על המערער אינו מצדיק התערבות. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י"ז באייר תשע"ב (9.5.2012). ש ו פט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11061400_W03.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il