רובשן שלומוב נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 6137/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6137/05 בפני: כבוד השופט א' לוי כבוד השופטת ד' ברלינר כבוד השופט ד' חשין המערער: רובשן שלומוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 22.5.05 בתיק בש 21525/04 שניתן על ידי כבוד השופטים: ר' אבידע, ב' אזולאי, י' אלון בשם המערער: עו"ד יעקב שקלאר פסק דין השופטת ד' ברלינר: 1. רובשון שלומוב (להלן: המערער), עתר לפסיקת פיצויים והוצאות הגנה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בעקבות ביטול כתב האישום נגדו וזיכויו בדין. ביום-22.5.05 דחו השופטים, ר' אבידע, ב' אזולאי וי' אלון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, את בקשתו בב.ש 21525/04 (במסגרת ת.פ. 938/03). מכאן הערעור שלפנינו. הצדדים הסכימו, כי פסק הדין יינתן על בסיס הטיעונים בכתב וללא קיום דיון בעל פה וכך אומנם נהגנו. 2. אלה עיקרי העובדות שמדובר בהן: בתאריך - 24.4.03 הגיעו המערער, אחיו ואחר שזהותו אינה ידועה לביתו של המנוח רפיל אברומוב ז"ל (להלן: המנוח). כאשר המנוח התעורר ופתח את דלת ביתו דקר אחי המערער את המנוח וגרם למותו. מיד לאחר מכן ברחו כל השלושה. ב-4.5.03 הוגש כתב אישום כנגד המבקש בגין רצח בכוונה תחילה, עבירה על סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין וכן קשירת קשר לפשע, עבירה על סעיף 499(1) לחוק. בתאריך-24.6.03 הורה בית משפט המחוזי (כבוד השופטת ו' מרוז) על מעצר המערער ואחיו עד תום ההליכים, בהסכמתם. ב- 22.1.04 האריך בית משפט זה (השופטת חיות) בהסכמה את מעצר המערער ואחיו בתשעים יום. ב- 4.4.04 שוחררו המערער ואחיו מן המעצר. 3. ביום 19.10.04, בעקבות שינוי כתב האישום והסדר טיעון שבא בעקבותיו, זוכה המערער. אחיו של המערער הודה והורשע בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. עיקר השוני בין כתב האישום המקורי למתוקן התבטא בנושא מקור הסכין שבו נדקר המנוח למוות. על פי האמור בכתב האישום המתוקן, המנוח הצטייד בסכין מטבח לפני שפתח את הדלת. מיד אחרי שפתח את הדלת וזיהה את העומדים לפניו, ניסה לדקור את אח המערער, אלא שזה האחרון הוציא את הסכין מידו ודקר אותו דקירה שגרמה למותו. זאת, בניגוד לכתב האישום המקורי בו נטען, כי הסכין הובאה על ידי המערער ואחיו. 4. שני עדי הראיה לאירוע היו בניו של המנוח. האח הצעיר, איציק אברמוב (להלן: איציק) ושלום אברמוב (להלן: שלום), הבכור. בתאריכים 1.3.04 ו-17.3.04 העיד איציק. בעדותו הודה, כי לא היה עד ראיה לאירוע אלא רק שמע עליו מפי אחיו שלום. בינואר 2004 עזב שלום את הארץ, וההליכים בעניין המערער ואחיו נדחו עד 9.8.04, עת חזרתו ארצה. בתקופת שהותו של שלום בחו"ל – שוחרר המערער ואחיו בערובה בהסכמת המדינה, ולאחר מכן עוכבו ההליכים. עם שובו - חודשו ההליכים. 5. תיקונו של כתב האישום וזיכוי המערער נעשו בהסכמת המדינה, לאחר שעד הראיה, שלום, זיהה את הסכין בה נדקר אביו המנוח כסכינו של האב המנוח. בעקבות הזיכוי, עתר המערער לבית משפט קמא לקבלת פיצויים, הן בגין תקופת מעצרו מיום 24.4.03 ועד 4.4.04 והן בגין הוצאות ניהול הגנתו. 6. בדיון בבית משפט קמא טען המערער באמצעות בא כוחו, כי הקונספציה המוטעית של המדינה שבאה לידי ביטוי בכתב האישום המקורי, נובעת מהתנהלות רשלנית של המדינה, הן במהלך החקירה והן מאוחר יותר. ככלל, ניהול החקירה לקה בסינדרום ה"ראש הקטן". לא היה ממונה אחד על ניהול החקירה, דיירי הבית אשר הגיעו למקום מיד לאחר האירוע, לא נחקרו על ידי המשטרה. המשטרה גם לא הקליטה את חקירת עדי הראיה. המערער, הואשם ברצח, למרות שלא היו ראיות כלשהן לגביו המצביעות על תכנון, הכנה ורצון להמית. מאוחר יותר, אפשרה רשלנות המדינה לשלום לסוע לחו"ל ועובדה זו גרמה להתמשכות ההליכים. 7. בית משפט קמא דחה את בקשת הפיצויים שביקש המערער על תקופת מעצרו. מסתבר, כי בתקופה בה ישב המערער במעצר בגין התיק הנוכחי, ריצה גם עונשי מאסר אשר נגזרו עליו בתיקים אחרים (ב-15.7.03 בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, כבוד השופטת י. כץ, בת.פ 8081/02 – גזר על המערער 6 חודשי מאסר בפועל, ב-7.9.03 בית המשפט המחוזי בתל-אביב, כבוד השופט ג. קרא, בת.פ 40064/03 – גזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל). משלא נשללה חירותו של המערער בגין האשמות שיוחסו לו בתיק הנוכחי, סבר בית המשפט, כי אין מקום לפיצוי בשל המעצר. 8. בקשת הפיצוי עבור הוצאות ההגנה נדחתה אף היא. אליבא דבית המשפט קמא המערער ואחיו הם שהביאו על עצמם את כתב האישום בניסוחו המקורי. בידי החוקרים היו אמירות, מהן עלה כי הנאשמים הם שגרמו למותו של המנוח, בעוד הנאשמים הסתתרו מאחורי טענת אליבי שהתברר כי הייתה טענה כוזבת (פסקה 11 להחלטה). בכך גרמו המערער ואחיו, להתמשכות ההליכים. גם התנהלותם המאוחרת, הביאה להתמשכות ההליכים. המערער ואחיו ביקשו שוב ושוב לדחות את הדיון, זאת גם לאחר שהעד שלום חזר מחו"ל. 9. שני נימוקים עיקריים מעלה הסנגור בערעור שבפנינו: א. שגה בית משפט קמא בסברו, כי המערער אינו זכאי לפיצויים בגין מעצרו משום שממילא שהה במאסר. ראשית, היות המערער עצור - פגע בזכויותיו ובמעמדו. שנית, מעצרו השפיע לרעה על "יכולת המיקוח" שלו בתיקים הנוספים עליהם נשפט ועל "העסקאות" שערך בהם. ב. שגה בית משפט קמא שלא פסק הוצאות הגנה למערער. האמת במקרה הנוכחי הייתה קלה לפענוח. העד הראשון, איציק, חזר בו מעדותו באומרו כי לא ראה את מעשה הדקירה עצמו. העד השני, שלום, זיהה את הסכין כשייכת לאביו המנוח. כמו כן היה על בית המשפט לתת משקל מכריע לכך שהזיכוי היה מוחלט. דיון – המתווה הנורמטיבי 10. סעיף 80 לחוק העונשין, העומד בבסיס העתירה, קובע כדלקמן: "80. הוצאות ההגנה מאוצר המדינה (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים". על פניו, ומבלי להתעמק עדיין בשאלות הפרטניות בדרך ליישומן של ההוראות המצויות בסעיפים הקטנים, נותן הסעיף ביטוי לשני עקרונות יסודיים שלכאורה עומדים בסתירה זה לזה: מחד גיסא – הסעיף מהווה הכרה בכך שהעמדה לדין היא הליך קשה שהשלכותיו יכולות להיות הרסניות לגבי האדם שמדובר בו. העמדה לדין גוררת עימה פגיעה חמורה באדם, בכבודו, שמו ובפרטיותו. יש שהיא פוגעת אף בעיסוקו, קניינו, ממונו וחירותו, זכויות אשר קיבלו משנה תוקף בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ראה: ע"פ 2366/03 עסאף (בן אליאס) עסאף ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4) 1961, 1964 (להלן: פס"ד "עסאף"); ראה עוד את דברי הנשיא, כתוארו אז, ברק בע"פ 1767/94 חגי יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 517 (להלן: פס"ד "חגי יוסף"). פסק הדין המכונן והמנחה בסוגיה זו הוא ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 100 (להלן: פס"ד "דבש"). בהצביעו על ההשפעה הרת הגורל של האישום בפלילים על כל אדם, אמר כבוד השופט (כתוארו אז) מ' חשין: "חייו של האדם אינם עוד כשהיו קודם ההליך הפלילי, ולעיתים לא יחזרו להיות כשהיו גם לאחר זיכויו בדין ... לעת ההליך חשוף הנאשם לאמצעי-דיון שונים, ואלה יש בהם כדי לפגוע בזכויות היסוד שלו. מעצר או מאסר, לבד מכך שפוגעים הם - או עשויים הם לפגוע - במאזן הכספי של אדם, יש בהם אף כדי להביא להשפלה ולביזוי". מאידך גיסא – היכולת להעמיד לדין היא מכשיר בסיסי לקיומה של מדינת חוק, ולהשלטתו של מורא החוק על אזרחי המדינה. משום שמדובר ברכיב מובנה של השיטה המשפטית – כל שיטה משפטית, עליו מופקדת התביעה, יש להותיר בידיה מרחב החלטה, באשר לשאלה האם להעמיד את פלוני לדין. אותו מרחב החלטה, צריך להכיל בתוכו גם מקום לטעויות שיתבררו בדיעבד ובלבד שההחלטה המקורית תשען על אדנים ראויים, שיקולים ענייניים, בדיקה קפדנית של הראיות וכיוצא באלה, כל מגוון הרכיבים המלווים את תהליך הגשתו של כתב האישום. 11. המחוקק לא הורה על פיצוי גורף "ואוטומטי" כל אימת שהליך פלילי, לרבות הליך שבו נעצר אדם, הסתיים בזיכוי, אלא הותיר את שיקול הדעת לבית המשפט. בכך הכיר המחוקק בעקיפין, גם בהיבטים הכלכליים של סוגית הפיצוי. ההכבדה שעלולה להיווצר על אוצר המדינה אם החיוב יהיה אוטומטי, יכולה להרתיע מפני הגשתם של כתבי אישום ראויים (ולצידם מעצרם של נאשמים) ובמילים אחרות כרסום בשלטון החוק. הפיתרון הגלום בסעיף, מהווה נוסחת איזון שהמופקד על ביצועה הוא בית המשפט. 12. על רקע האמור לעיל, יש לבחון את הוראותיו של סעיף 80 וישומן באשר לעובדות המקרה הנוכחי. דרישות המסגרת של הסעיף פשוטות: א. משפט שנפתח- משמע- נגד פלוני הוגש כתב אישום. ב. פלוני יצא זכאי בדינו או שכתב האישום אשר הוגש נגדו בוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). סעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי, אשר עניינו חזרת התביעה מהאישום, קובע: "94. תוצאות חזרה מאישום [84] [תיקון: תשנ"ה] (א) חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית המשפט את האישום ; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית המשפט את הנאשם מאותו אישום. (ב) בהסכמת התובע והנאשם רשאי בית המשפט לבטל אישום, בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול יהיה בדין ביטול לפני תשובת הנאשם". לפי סעיף 94(א) רישא, בית משפט יבטל אישום נגד נאשם, אם חזרה בה התביעה לפני תשובת הנאשם. לעומת זאת סעיף 94(א) סיפא קובע, כי אם קדמה תשובת הנאשם לחזרת התביעה מהאישום, יזכה בית המשפט את הנאשם. סעיף 94(ב) מסייג את הוראת סעיף 94(א) וקובע, כי בית המשפט רשאי לבטל את האישום גם לאחר תשובת הנאשם (ולא לזכות את הנאשם), אם הדבר נעשה בהסכמת התובע והנאשם גם יחד. 13. סעיף 80(א) לחוק העונשין קובע פיצוי לנאשם על מעצרו או מאסרו, כאשר זוכה מאשמה או "בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי". כלומר בשני מקרים אלו בלבד: א. כאשר חזרת התביעה מהאישום הביאה לזיכוי או ב. כאשר בוטל האישום בהסכמה לאחר תשובת הנאשם. לעומת זאת, על מקרה בו חזרה התביעה מהאישום לפני תשובת הנאשם, סעיף 80(א) לחוק העונשין לא חל (ראה ע"פ 303/02 דרוויש חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 550, 556-557 (להלן: פס"ד "דרוויש"). גם בכך יש ביטוי לנוסחת האיזון המהווה את ליבת סעיף 80. מקרה בו חזרה התביעה מהאישום לפני התשובה – הפגיעה בנאשם, לכאורה, מינימאלית. לפיכך, הוא אינו עובר אפילו את הסף בדרך לבחינת האפשרות לפצותו. לעומת זאת, יחול סעיף 80 כאשר זוכה הנאשם מטעמים אחרים, למשל על פי ראיות. 14. המערער שלפנינו עמד בתנאי הסף. הוא הועמד לדין. כתב האישום נגדו בוטל, התביעה חזרה בה מן האישום והצדדים הגיעו להסדר טיעון הכולל את זיכויו. במאמר מוסגר: בית המשפט קמא התייחס לבקשת הפיצוי כמתבססת על כך שכתב האישום בוטל (ראה ההחלטה מיום 22.5.05). בפועל, מדובר כאמור, בזיכוי, כעולה מהוראות החוק והכרעת הדין. בית משפט קמא קיבל את הסדר הטיעון בקובעו, "מזכים את נאשם 2 מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום". זיכוי זה פותח בפני המערער את דלתו של סעיף 80 לחוק העונשין. יחד עם זאת – יש משמעות לכך שמדובר בהסדר טיעון שהיה מוסכם על הצדדים. צליחת תנאי הסף לקבלת פיצויים והוצאות הגנה מאוצר המדינה, הינו שלב הכרחי אך לא מספיק. על מנת שנאשם יהיה זכאי להחזר הוצאות ולפיצוי בגין מעצר או מאסר, עליו להוכיח קיומה של אחת משתי עילות זכאות הקיימות בחוק, ואלו הן: עילת "לא היה יסוד להאשמה" ועילת "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". עילת "לא היה יסוד להאשמה" 15. במסגרת עילה זו, בוחן בית המשפט את תשתית הראיות שהיו מונחות לפני התביעה טרם החליטה על הגשת כתב האישום. השאלה היא האם מדובר בראיות שדי בהן כדי ליצור אצל תובע סביר צפי להרשעה. בלשונו של השופט חשין בפס"ד דבש (עמ' 89-90 והאסמכתאות הנזכרות שם): "במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, לא נאמר כי לא היה יסוד להאשמה גם אם בערבו של יום יצא נאשם זכאי בדינו" ובהמשך (בפסקה 47 לפסק דינו): "המושג "לא היה יסוד להאשמה" מצייר מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת; וגם אם אמרנו כי המושג "לא היה יסוד" פורש עצמו לא אך על מקרים קיצוניים שבהם לא היה כל יסוד להאשמה אלא גם על סוגי מקרים בהם יסוד ההאשמה הוא יסוד רעוע ... גם אז לא נוכל להרחיק לכת רב מכך. אכן, עיקר הוא בעילה השניה, אותה עילה הבונה עצמה על "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". (ראה עוד: פס"ד עסאף עמ' 604-605; ע"פ 11024/02 ראלב מנצור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 436, 445; פס"ד דרוויש, 557; כן ראה את דבריו של השופט ג' בך בע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 650, 654). במסגרת העילה נבדק לא רק חומר הראיות שהיה בפועל בידי התביעה, ערב הגשת כתב האישום, אלא גם מה שהיה צריך להיות בידיה ולא היה: "אין להסתפק בבחינת הראיות שהיו אז בפועל בידי התביעה. לצורך מתן מענה לשאלה האם היה יסוד לאשמה, יש להוסיף ולבחון גם את הראיות בכוח, לאמור - את הראיות שהיו צריכות להיות, באופן סביר, בידי התביעה" (פס"ד דרוויש, 558-559). עדיין הדגש הוא על כך שההחלטה על העמדה לדין צריכה להבחן על פי הראיות שהיו קיימות עם הגשת כתב האישום. עילת "לא היה יסוד לאשמה" אינה יכולה להיבנות ממהלכים מאוחרים במשפט אשר חשפו ליקויים או הטילו דופי בבסיס הראיות. יש להצביע על מחדלים של התביעה אשר הביאו לאישום מיותר. (ראה למשל: ע"פ 292/78 שמואל גבאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 36, 42 (להלן: פס"ד "שמואל גבאי"). 16. בענייננו: המדובר היה בתשתית ראייתית ראויה. לא בכדי הסכים המערער למעצרו עד תום ההליכים (ובכך לקיומה של תשתית ראייתית מספקת) ואף להארכה מעבר ל-9 חודשים מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. על פי המידע שהיה בידי התביעה, נכון להגשת כתב האישום, לא הייתה סיבה לפקפק בגרסאותיהם של בני המנוח במשטרה, איציק (אשר מסר שתי הודעות מפלילות במשטרה) ושלום (שלוש הודעות). בידי התביעה היו ראיות באשר לנוכחותם של המערער ואחיו בדירת המנוח בשעה בה נדקר, וקביעה זו נותרה בעינה גם לאחר זיכוי המערער. שני עדי הראיה, איציק ושלום, זיהו את המערער ואחיו על סמך היכרות קודמת ולא הייתה סיבה לפקפק באמינות הודעותיהם. בראיות חל כרסום רק במהלך חקירת העדים במהלך המשפט. עדותו של איציק, בנו הצעיר של המנוח, התבררה כעדות שמיעה רק בשלב ההוכחות בבית המשפט ב- 1.3.04 ו- 14.3.04. באשר לשלום - רק עובר להשמעת עדותו בבית המשפט, הבינה התביעה כי עדותו כוללת את זיהוי הסכין בה נדקר אביו המנוח כשייכת לאב. עובדה זו הביאה את התביעה להגיע להסדר הטיעון עם המערער ואחיו, אשר, כאמור, אושר על ידי בית המשפט. 17. באשר לטענה, כי החקירה הייתה רשלנית או מגמתית: פרט לאמירה כללית, כי "החקירה הייתה ברמת תיק זוטר של גניבה מחנות", לא הצביע הסנגור על רשלנות או מגמתיות. סל הראיות שהיה בידי התביעה, כלל גם את גרסת המערער ואחיו ששיקרו ביודעין, טענו לאליבי כוזב והכחישו נוכחותם במקום. לעומת זאת עדי הראייה טענו שראו את המנוח שוכב על הרצפה, אחיו של המערער עומד מעליו כשסכין בידו, המערער ואדם נוסף עומדים לידו וכל השלושה נמלטו מהמקום. גם אם ניתן היה לעשות פעולות חקירה נוספות, אני מתקשה לראות מערכת תביעה שלא תעמיד לדין על בסיס ראיות שכאלה. לפיכך-עילת פיצוי זו אינה עומדת למערער. עילת "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" 18. עילת "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי" היא עילה יותר רחבה מחברתה. במסגרת עילה זו בית המשפט יכול להתחשב במגוון שיקולים אשר לא באו לידי ביטוי בעילה הקודמת. השופט זמיר הגדיר עילה זו כעילה עמומה, כאשר העמימות אינה מקרית אלא מאפיינת את חוסר המסוימות שבה. בע"פ 7826/96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 498-499 (להלן: פס"ד רייש), נאמר: "לא בכדי בחר המחוקק, בעניין הנדון, ביטוי עמום, שאין לו צורה ואין לו מידה, כמו "נסיבות אחרות". הביטוי נולד עמום על מנת שיישאר עמום. הוא נמנה על משפחה של ביטויים עמומים, כמו צדק, מוסר, תקנת הציבור, סבירות, משמעת, קלון, ועוד. יש קוראים להם בשם מושגי שסתום. העמימות של ביטויים אלה היא טעם החיים שלהם. הם אמורים לרחף, בלתי-מוגדרים, מעל הכללים". ככלל, ניתן לומר, כי מדובר בעילה שיורית הבאה להרחיב את שיקול דעתו של בית המשפט בהתבסס על שיקולים של צדק. 19. ניסיון "לעשות סדר" ולהשליט משטר גם באותה עמימות, נעשה על ידי השופט חשין בפרשת דבש (עמ' 118): "על דרך הכלל נחלקות נסיבות אלו לשלושה סוגים: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט)". להלן נעסוק בשאלה האם הנסיבות שהוכחו בענייננו עונות על אחד או יותר מהקריטריונים הללו. 20. באשר לנסיבות שעניינן הליכי משפט: אלה יכולות להיווצר כאשר התביעה התנהלה בזדון, ברשלנות ברורה, ללא אינטרס ציבורי בהעמדה לדין או כשעצם הגשת התובענה נבעה מרדיפת המערער או מניסיונות להתנכל לו. לשם הדגמה: קביעה כי התביעה התרשלה תהיה מוצדקת כאשר לא נבדקו כראוי טענות אלטרנטיביות לנאמר בכתב האישום (למשל טענת אליבי) או במקרה בו התביעה הייתה יכולה לחזור בה מכתב האישום מוקדם יותר מהזמן בו חזרה בפועל מהאישומים (ראה את הדוגמאות עליהן עמד הנשיא ברק בפס"ד חגי יוסף, עמ' 524) . 21. אין זה המקרה שבפנינו. התשתית הראייתית הצביעה במפורש על מציאותו של המערער באירוע דקירת המנוח. התכחשות המערער לכך – הטעתה את המשטרה וחסמה למעשה את הדרך בפני מחשבה כי יתכן שמדובר בנוכחות תמימה. התשתית התערערה עם חזרתו של איציק, האח הצעיר, מהודעותיו במשטרה אשר הביאה להבנה, כי עדותו הינה עדות שמיעה בלבד ויציאתו של שלום, האח הבכור, מהארץ. ככלל התפתחות מאוחרת, אינה מהווה עילה לפיצוי (ראה לעניין זה פרשיות אחמד עזאם ועסאף). במקרה הנוכחי, התביעה הסכימה לשחרורו של המערער ואחיו ממעצר בעקבות התפתחות זו, ובכך מזערה את הנזק למערער. לפיכך, גם התנהלותה המאוחרת של התביעה, אינה מצדיקה פיצוי. 22. הנסיבה השנייה המרכיבה את עילת "נסיבות אחרות המצדיקות", עניינה טיב הזיכוי. בפרשת דבש, כלל השופט מ. חשין (על דעת רוב השופטים שם) את טיב הזיכוי כחלק מעילת "נסיבות אחרות המצדיקות" וקבע, כי ראוי לו שימצא מקומו בקלחת השיקולים המשפיעים על ההכרעה בשאלת הפיצויים. וכך נאמר (בפסקה 57 לפסק דינו): "לא אמרנו - אף לא נאמר - כי זיכוי טכני או זיכוי מן הספק יביאו בהכרח לשלילת שיפוי או פיצוי מנאשם, אך בה-בעת גם לא נאמר כי זיכוי "מוחלט" יביא מעצמו לפסיקת שיפוי או פיצוי. כל שאומרים אנו אינו אלא זה, שטיב הזיכוי - כל זיכוי; ונסיבות הזיכוי - כל הנסיבות; גם הזיכוי גם הנסיבות שיקולים שלענין הם לבחינתו של בית-המשפט אם יורה או אם לא יורה על תשלום פיצוי או על שיפוי; ובמקום בו יורה על שיפוי או פיצוי - על שיעורם של אלה". (ראה לעניין זה גם: ע"פ 870/81 משה טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 445, 447-448; פס"ד חגי יוסף, 524; פס"ד רייש, 492). הדעת נותנת, כי קביעה לפיה "זיכויו של הנאשם היה טכני או פרוצדוראלי או מחמת הספק" יש לה השלכה לעניין פסיקת פיצויים לנאשם. (ראה גם: ע"פ 6721/01 אחמד עזאם נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נז(3) 73, 80-81 והאסמכתאות המובאות שם (להלן: פס"ד אחמד עזאם)). 23. לענייננו: המערער זוכה זיכוי מוחלט, שעל כן פני הדברים ומרכיב "טיב הזיכוי" בקלחת השיקולים פועל לטובתו. עדיין, כפי שציין השופט חשין, מדובר בשיקול משמעותי אך לא בלעדי. זיכוי המערער לא נבע מהכרעה שיפוטית פוזיטיבית אלא עקב חזרת התביעה מכתב האישום. בע"פ 4492/01 דוד עשור נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2) 1003 , 1006 (להלן: פס"ד דוד עשור) אמר השופט א. מצא, כי "לא הרי זיכוי מוחלט, מחמת חזרתה של התביעה מכתב האישום, כהרי זיכוי מוחלט המבוסס על הכרעה שיפוטית, כי הנאשם כלל לא ביצע את העבירה שיוחסה לו". לפיכך, כמשקל נגד לעובדה שמדובר בזיכוי מוחלט ניצבת העובדה שמדובר בזיכוי על בסיס חזרת התביעה מכתב האישום. 24. הנסיבה השלישית והאחרונה המשלימה את תמונת עילת "נסיבות אחרות המצדיקות", היא נסיבותיו האישיות של הנאשם. נסיבות אלה כוללות את השפעת ההליך על הנאשם הספציפי. למשל: הפגיעה בבריאות ובתא המשפחתי שלו ובנזק הכלכלי שנגרם לו. ההתחשבות בנסיבות הללו נובעת ממידת הרחמים אשר שוכנת לפנים משורת הדין. בפס"ד חגי יוסף, 528-529 אמר השופט י' טירקל: "... בין הנסיבות האחרות המצדיקות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם את הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו, לפי סעיף 80 לחוק העונשין תשל"ז-1977, יש מקום לשקול גם קריטריונים ושיקולים שיסודם במידת החסד והרחמים ולא רק כאלה שיסודם במידת הדין. כוונתי לנסיבות אישיות יוצאות דופן של הנאשם, שהתהוו עקב המעצר או המאסר; כגון, התפרקות התא המשפחתי, התמוטטות כלכלית, פגיעה חמורה בבריאות וכיוצא באלה. חכמינו אמרו, אמנם לענינים אחרים, כי "הכל לפי המבייש והמתבייש" (כתובות מ' ע"א; בבא קמא פ"ג ע"ב, במשנה, ובעוד מקומות). בהשאלה של הרעיון לענייננו, ניתן לומר שיש להביא בחשבון השיקולים לא רק את מעשי הרשויות אלא גם את הפגיעה בנאשם" (הדגש אינו במקור ד.ב.). (ראה עוד: פס"ד אחמד עזאם, 79-80). במקרה הנוכחי: בהודעת הערעור אין כל טענה לקיומן של נסיבות אישיות או משפחתיות יוצאות דופן שאמורות להפעיל קריטריונים שעניינם מידת הצדק והרחמים. 25. להשלמת התמונה: לצד כל האמור לעיל, וגם כאשר עקרונית נקבע, כי מתקיימות נסיבות אחרות במשמעותו של מושג זה בסעיף 80, אין בכך סוף פסוק לעניין זכאותו של נאשם לפיצוי. תתכנה נסיבות שתשלולנה ממנו את הפיצוי. כך למשל, אם תרם בהתנהגותו, בדברים שאמר וכיו"ב להגשת כתב האישום (ראה לעניין זה פרשיות עשור, פסקה 10, דבש, עמ' 118 ועזאם, פסקה 8). 26. נראה לי, כי נימוק אחרון זה צריך להכריע את הכף. אין לך מקרה מובהק יותר שבו התנהלותו של הנאשם הביאה להגשת כתב אישום נגדו, מאשר המקרה הנוכחי. המערער שיקר והטעה לאורך כל הדרך, וטעמיו עימו. המערער סירב בתחילה למסור גרסה, ולאחר מכן מסר גרסת אליבי שקרית ומופרכת. גרסה זו היוותה מכשול בדרך התביעה אל חקר האמת. בהתנהגותו אכן המיט צרה על ראשו, אולם הביא גם לבזבוז כספי ציבור בשל החקירה ששינתה מסלול. אין המערער יכול להישמע בטענה, כי האמת ניתנת הייתה לפענוח בקלות, כאשר הוא עשה כל שביכולתו – על מנת שלא תתגלה. כפי שהוסבר לעיל – סעיף 80 מגלם בתוכו אמירה ערכית, שעניינה הכרת החברה בנזק שנגרם למי שעל לא עוול בכפו הועמד לדין. מי שהיה "עוול בכפו", לפחות בשלב שבו נחקרה הפרשה – אינו זכאי ליהנות מיישום אותה אמירה ערכית. 27. ושמא חרף כל האמור לעיל, מעמדה המרכזית של הזכות לחירות, צריך להכתיב במקרה זה מתן פיצוי למערער על תקופת מעצר אם לא השתתפות בעָלות הגנתו? נראה, כי גם ההתלבטות בנושא זה, נחסכה במידה רבה במקרה הנוכחי, שכן לאורך כל התקופה בה היה עצור, ריצה המערער מאסר בתיקים אחרים. אכן, יש הבדל בין תנאי המעצר לתנאי המאסר והראשונים קשים יותר. בע"פ 6621/01 רוברט בדליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5), 870 ,עמ' 881-882 אמרה השופטת ד' דורנר: "המעצר פוגע קשות בזכויות היסוד של העצירים ובאינטרסים בסיסיים אחרים שלהם ... למרבית הצער, ההליכים הפליליים נמשכים לעיתים קרובות חודשים רבים. כל אותו זמן העצירים מוחזקים כלואים בתנאים קשים יותר מאלה שבהם מוחזקים אסירים. עצירים אינם זכאים לחופשות ולטיפול שיקומי. ניתוקם מקשה עליהם להכין את הגנתם (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589 (להלן: דנ"פ גנימאת), בעמוד 645)". עדיין, כאשר חירותו של המערער לא נגזלה ממנו בשל המעצר, ובהתווסף הנתון המרכזי שהוזכר כבר פעמים רבות, קרי: כי המערער בחר בחירה מודעת לשקר ולהטעות את החוקרים – הפגיעה הנוספת שעניינה השוני בתנאים בין אסיר לעציר – אינה ראויה לפיצוי. יש להזכיר שוב, כי בתקופה בה נעלם העד שלום, הסכימה המדינה לשחרור המערער ממעצרו, והתמשכות ההליכים לאחר מכן מקורה גם בבקשות דחייה רבות מטעם המערער ואחיו. 28. האמור לעיל, יש בו משום תשובה גם לטענתו הנוספת של המערער בדבר יכולת המיקוח שלו שנפגעה, באשר להסדרי טיעון שעמדו על הדרך. כשלעצמי אינני משוכנעת, כי "יכולת מיקוח" היא זכות הראויה לפיצוי. הסדר טיעון מורכב, אומנם, ממשא ומתן בין הצדדים, אולם הוא אמור להתבסס על התייחסות לנתוני אמת בתיק שמדובר בו ונתונים רלוונטיים נוספים ולא על "יכולת מיקוח". מכל מקום גם בנושא זה – אין למערער להלין אלא על עצמו, שעל כן גם יציאה מנקודת הנחה שמדובר בזכות הראויה לפיצוי – אינה משנה את התמונה. שלא לדבר על כך שהודעת הערעור אינה כוללת פירוט מינימאלי באשר לאותם הסדרי טיעון אופציונאליים ומדובר בטענה בעלמא. סוף דבר 29. בע"פ 700/00 מאיר טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 450 , 460-461 (להלן: פס"ד טוויל), סיכמה השופטת ד. ביניש, כתוארה אז, את הסוגיה כדלקמן: "בדונו בשאלת זכאותו של הנאשם לכיסוי הוצאות הגנתו ולפיצויים, על בית המשפט לבחון את שאלת נזקו של הנאשם ולאזנה עם מכלול רחב של שיקולים. כך יונחו על כפות המאזניים מחד - התנהגות המשטרה והתביעה, אם וככל שאלה פגעו באופן בלתי מידתי בנאשם מחמת אי חוקיות או מעשה זדון ויתכן אף ברשלנות. מנגד יונחו על הכף הנסיבות הקשורות בנאשם וכן התנהגותו הן בחקירתו במשטרה והן במהלך המשפט. שיקולים אלה אינם רשימה סגורה; אל לו לבית המשפט להתייחס אל פן בודד של הסוגייה שבפניו, אלא עליו לשקול את מכלול השיקולים ולבטא את האיזון הנכון שבין הפגיעה בזכויות הפרט המצדיקה פיצוי, לבין משקלו של האינטרס הציבורי שעלול להיפגע עקב מתן הפיצויים. הבאה בחשבון של מכלול השיקולים תסייע להכריע בכל עניין על-פי נסיבותיו הקונקרטיות". הנסיבות הקונקרטיות בתיק הנוכחי – מצביעות בעליל על כך שצדק בית משפט קמא כאשר לא נעתר לבקשה לפסוק פיצויים. מרבית המדדים והקריטריונים שהוזכרו לעיל, פועלים במקרה זה לחובתו של המערער. לבד מאמירה כללית וגורפת על האפשרות לגלות את חקר האמת (חרף מאמצי המערער ואחיו בכיוון ההפוך) לא הועלה כל נימוק מצדיק פיצויים. ככלל, ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בשאלת מתן פיצויים. בדומה לקביעת ממצאי מהימנות ומאותם טעמים, יש עדיפות לעניין זה לערכאה הדיונית אשר שמעה וראתה את העדים והחליטה כפי שהחליטה (ראה לעניין זה: עש"ם 10728/02 עלי אסדי נ' נציבות שירות המדינה, תק-על 2003(1), 1958, 1960; פס"ד דבש, 109). בהתבסס על האמור לעיל, אינני סבורה כי המקרה הנוכחי, ימצא מקומו בין אותם מקרים חריגים בהם תתערב ערכאת הערעור. לפיכך, אם תשמע דעתי, ידחה הערעור. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר. ניתן היום, י"ח בטבת התשס"ז (8.1.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05061370_Z06.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il