ד"ר משה וינברג נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6136/21 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט ח' כבוב העותר: ד"ר משה וינברג נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל 3. ארי גלמונד עתירה למתן צו על-תנאי בעניין החלטתו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1253697/1 מיום 9.5.2021 תאריך הישיבה: כ"א בכסלו התשפ"ג (15.12.2022) בשם העותר: עו"ד ארתור-אריאל פלדשטיין בשם המשיב 2: עו"ד ברק עזריאלי בשם המשיב 3: בעצמו בשם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני: עו"ד יצחק שמואל רוזנטל פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. העתירה שבפנינו נגד החלטתו של בית הדין הרבני הגדול היא פרק נוסף בהתדיינות ארוכה הנסבה על הקדש דתי שחל על בניין ברחוב מאז"ה 69 בתל אביב. על-פי כתב ההקדש משנות החמישים של המאה הקודמת, תכליתו היא הענקת תמיכות ומלגות לבני ישיבות המצטיינים בלימודיהם. ההקדש, שהוא המשיב 2 בעתירה דנן, נוצר על-ידי יורשי המנוח יצחק גבריאלוביץ, ביניהם אמו של העותר. יורשי המנוח מינו חמישה נאמנים שיפעלו בהתאם לשטר ההקדש ולמטרות ההקדש. בשטר ההקדש צוין כי אם יתעורר צורך במינוים של נאמנים חדשים, זהותם תיקבע על דעת רוב הנאמנים הנוכחיים, ולחלופין על-ידי בית הדין הרבני. 2. אביו של העותר, שהיה אחד מחתניו של המנוח, ניהל בעבר הליכים משפטיים שונים שנועדו להביא לכך שיתמנה כאחד מנאמני ההקדש. אבי-העותר טען, כי ההצדקה למנותו נובעת מההכרח למנות את בני משפחת המנוח כנאמנים. מבלי לפרט את כל ההשתלשלות הדיונית, יצוין בקצרה כי ביום 26.8.1984 חתם אביו של העותר על הסכם פשרה עם נאמני ההקדש, שבמסגרתו הוסכם כי יצורפו נאמנים להקדש כך שמספרם הכולל יעמוד על שבעה, וכי אביו של העותר יצורף כ"נאמן כפול", כך ש"כוחו יהיה ככוח שני נאמנים". עוד צוין כי בית הדין הרבני יאשר את מינוי הנאמנים. הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין מכוח החלטה שנתן סגן הרשם בבית משפט זה (ע"א 240/81, השופט א' גילון). בהמשך, בעקבות התנהלות דיונית נוספת, ביום 13.2.1996 חתם אביו של העותר עם נאמני ההקדש על הסכם פשרה נוסף, שאישרר את ההסכם הקודם, והוסיף כי מספר הנאמנים יהיה תשעה, וכוחו של אבי העותר "יהיה ככוח שלושה נאמנים". גם במקרה זה צוין כי מינוים של הנאמנים ייעשה על-ידי בית הדין הרבני. אף הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין על-ידי בית משפט זה (ע"א 3262/94, המשנה לנשיא ש' לוין, והשופטות ט' שטרסברג-כהן ו-ד' ביניש). 3. בשנת 2002 הגישו נאמני ההקדש (מלבד אביו של העותר) בקשה לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, שבה ביקשו לבטל את הסכמי הפשרה. אמו של העותר ועיזבונה היו בין המשיבים לבקשה (לצד יורשיו האחרים של המנוח ועיזבונם). בתמצית, טענתם של נאמני ההקדש הייתה כי החתימה על הסכמי הפשרה הייתה בגדר "מקח טעות", בין השאר בשל היותם מנוגדים לשטר ההקדש, וכן בהתחשב בכך שבית הדין הרבני הוא הגורם המוסמך למנות את הנאמנים. בשלב זה החלה מסכת ארוכה נוספת של התדיינות משפטית, שאין זה המקום לפרטה. לצורך ההליך שבפנינו, די יהיה אם נציין כי ביום 10.12.2019 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, אשר הורה על ביטולם של הסכמי הפשרה. בית הדין הרבני האזורי הדגיש כי "האחריות וסמכות הניהול והפיקוח על ההקדש בהקדש דתי הוא של בית הדין" וכי הסמכות הבלעדית למינוי נאמנים מוקנית לו, "הכל בהתאם לשטר ההקדש וקיום מטרות ההקדש". בית הדין הרבני האזורי הוסיף והדגיש כי "לכל אורך הדרך" העותר לא הכיר בסמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני ההקדש, כפי שבא לידי ביטוי בהתנהלותו הדיונית, וממילא, כך נקבע, לא ניתן למנותו כנאמן להקדש מטעם בית הדין הרבני. בקשר לכך קבע בית הדין הרבני שורה ארוכה של קביעות עובדה ביחס להתנהלות העותר. לצד זאת, קיבל בית הדין הרבני האזורי את טענת העותר לפיה יש מקום לבחון מחדש את הניהול הכלכלי של הכנסות ההקדש. לפיכך הורה בית הדין הרבני האזורי ליחידת הרישום והפיקוח על ההקדשות למנות יועץ נדל"ן שיגיש חוות דעת המתייחסת לייעול נכסי ההקדש וכן הורה לה להגיש חוות דעת המתייחסת לקריטריונים ברורים לחלוקת המלגות על-פי שטר ההקדש וחוות דעת באשר לשכרו הראוי של בא-כוחו של ההקדש. 4. העותר הגיש על כך ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בהחלטתו מיום 9.5.2021 דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור. בעיקרו של דבר, בית הדין הרבני הגדול שב על הקביעה לפיה הסמכות למנות נאמנים להקדש נתונה לבית הדין הרבני בלבד, וכי דינם של הסכמי הפשרה להתבטל. בית הדין הרבני הגדול הוסיף כי על-פי שטר ההקדש אין הכרח למנות מי מבני משפחת המנוח כנאמן, ולמעשה על-פי התרשמותו העותר עצמו מצוי בניגוד עניינים מול ההקדש ומשיא עצות "שעשויות להיות נגועות באינטרסים כלכליים אישיים". בסיכומו של דבר נקבע כי לעותר אין כל מעמד בהקדש וכי הוראותיו האופרטיביות של בית הדין הרבני האזורי עולות בקנה אחד עם טובת ההקדש, וממילא אין לשנות מהן. 5. העתירה שבפנינו מכוונת כלפי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, והיא כוללת טענות רבות כנגד פסיקותיהם של בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הרבני האזורי, החל בחריגה מסמכות, המשך בטעות, וכלה באי-הגינות. המשיבים לעתירה – בית הדין הרבני הגדול, ההקדש, ואחד מנכדיו האחרים של המנוח – התנגדו כולם לעתירה, וטענו, בעיקרו של דבר, כי אין מקום להתערב בקביעותיהם העובדתיות והמשפטיות של בתי הדין הרבניים. 6. לא נוכל לסיים את הרצאת הדברים הקצרה הנוגעת לרקע לעתירה מבלי להוסיף, כי זהו שלב נוסף בשורה ארוכה של הליכים שניהל העותר נגד בית הדין הרבני בעניינו של ההקדש, לרבות בבית משפט זה עוד לפני ההליך הנוכחי (ראו: ע"א 2364/04 הרן נ' הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל (25.5.2010) (להלן: עניין הרן הראשון); דנ"א 4439/10 הרן נ' הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל (15.9.2010); ע"א 3020/10 וינברג נ' קרמר (26.3.2014) (שאוחד עם בג"ץ 9030/11, ויכונה יחד עמו להלן: עניין קרמר); דנג"ץ 2630/14 ריינר נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (23.10.2014); בג"ץ 4490/15 וינברג נ' ראב"ד (בדימוס) בית הדין הרבני האזורי תל אביב (4.8.2015); בג"ץ 5558/17 וינברג נ' הרב הראשי לישראל (27.5.2018); בג"ץ 3967/22 וינברג נ' ראב"ד בית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו (15.6.2022)). בזהירות המתבקשת, ניתן אפוא לומר שהעותר אינו משלים עם אופן ניהולו של ההקדש ועם הפיקוח עליו על-ידי בית הדין הרבני, שהוכר שוב ושוב כערכאה המוסמכת לכך. 7. לאחר שבחנו את הדברים ושמענו את טענות הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו ביום 15.12.2022, אנו סבורים שאף דינה של עתירה זו להידחות. הלכה ידועה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים ואינו מתערב בהן אלא "בנסיבות חריגות של חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות הדין החלות על בית הדין או בעניינים שבהם נדרש סעד מן הצדק שאינם בסמכות בית משפט או בית דין אחר" (בג"ץ 156/18 הגין נ' הקדש הרב שלמה יעקב מוסאיוף ז"ל, פסקה 5 (23.3.2018). ראו גם בג"ץ 1388/21 צימרמן נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, פסקה 17 (18.3.2021)). במכלול הנסיבות, כמפורט בהמשך, לא מצאנו כי עניינו של העותר מצדיק חריגה מהכלל האמור. 8. המדובר בניהולו של הקדש דתי שנוצר בפני בית דין רבני לפני כניסתו לתוקף של חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 ולפיכך הסמכות הייחודית לדון בנושאים הנוגעים "ליצירתו או להנהלתו הפנימית" מסורה לבית הדין הרבני, מכוח סימן 53(3) לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 עד 1947. באשר לכך אין עוד מחלוקת, ובית משפט זה חזר ואישר את הדבר בפסיקתו, ואף באופן קונקרטי ביחס לטענותיו של העותר עצמו לגבי ההקדש דנן (ראו למשל: עניין הרן הראשון, בפסקה 9; עניין קרמר, בפסקה 19). העותר טוען כי ניתן ונכון היה לנהל את ההקדש באופן טוב ויעיל יותר. אין צריך לומר שבעניין זה לא לנו להכריע. העיקר הוא בכך שאין עילה חוקית להתערב בניהולו של ההקדש ובפיקוח עליו על-ידי בית הדין הרבני. לא למותר לציין, כי המשיב 3, שאף הוא מצאצאי המקדישים, אינו חולק על ניהולו של ההקדש. אין זה מתפקידנו להכניס את ראשנו בין ההשקפות השונות של בני המשפחה בדור הזה באשר לניהולו של ההקדש, בהתאם לרצונם של המקדישים המקוריים. 9. העותר ניסה להשליך את יהבו על כך שלשיטתו פסיקותיהם של בתי הדין הרבניים אינן מתיישבות עם אישורם של הסכמי הפשרה בבית משפט זה. איננו סבורים שהעתירה שבפנינו מחייבת הידרשות לטענות אלה. הסכם פשרה שזוכה לתוקף של פסק דין אינו מאבד בכך את ההיבט ההסכמי שבו. קביעותיהם העובדתיות של בתי הדין בדבר התנהלותו של העותר, שביקש לבוא בנעלי אביו כנאמן, מלמדות כי הוא לא קיים את חלקו בהסכמים, במובן זה שלא פעל לטובת ההקדש. על רקע זה, לא ראינו צורך להידרש כאן לכלל השאלות שעשויות היו להתעורר בשל כך שהסכמי הפשרה אושרו בבית משפט זה, ולא במערכת בתי הדין הרבניים. כשלעצמנו, ולו מטעמים של סופיות הדיון, אנו סבורים שאין מקום בשלב זה להטיל ספק בתוקפן השיפוטי של ההחלטות שניתנו בבית משפט זה באשר להסכמי הפשרה. אולם, עמדתנו זו, השונה במידה מסוימת מהגישה העולה מהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול, אינה מועילה כשלעצמה לעותר לנוכח התנהלותו האמורה. 10. סוף דבר: העתירה נדחית. התמשכות ההליכים שלא לצורך מכבידה על ההקדש, ואנו רואים אפוא לחייב את העותר בתשלום הוצאות משפט לטובתו של ההקדש בסך של 15,000 שקלים. ניתן היום, ‏כ"ז בכסלו התשפ"ג (‏21.12.2022). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21061360_A05.docx עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1