ארנון פרי נ. היועץ המשפטי לממשלה

פסק-דין בתיק בג"ץ 6136/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6136/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות העותרים: 1. ארנון פרי 2. פ.מ.מ בע"מ 3. מ.א.י.א בע"מ 4. מ.י.א.ר מתכות בע"מ 5. פרימטלס בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה, מנחם מזוז 2. פרקליט המדינה, ערן שנדר 3. מנהל רשות המיסים, ג'קי מצא 4. פרקליטת מחוז ת"א, אלה רובינק 5. מנהלת המחלקה המשפטית לתיקים מיוחדים, רשות המיסים 6. סגנית מנהל המחלקה המשפטית לתיקים מיוחדים, רשות המסים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד יובל קינן; עו"ד שמואל קליין; עו"ד נבות תל-צור בשם המשיבים: עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. העותרים חשודים בביצוע עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ) ולפי חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). הם הגישו עתירתם בטרם הוגש נגדם כתב אישום וביקשו מספר סעדים. ראשית, כי הליך השימוע שנקבע להם בטרם מוגש נגדם כתב האישום יערך ע"י המשיבה 4 (להלן: פרקליט המחוז) ולא ע"י המשיבות 6-5 (להלן: תובעי הרשות המיוחדת). שנית, כי אותו חומר חקירה שנאסף בעניינם גם ע"י משטרת ישראל ושעניינו גם עבירות לכאורה על חוק העונשין יועבר לפרקליט המחוז כמצוות סעיף 60(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ). שלישית, כי בטרם יגישו תובעי הרשות המיוחדת כתב אישום נגד העותרים על עבירות מסוג פשע המנויות בחוק מע"מ יתקבל לכך אישור פרקליט המחוז, כפי שהיה נהוג בעבר. ורביעית, כי המשיב 1 (להלן: היועמ"ש) ימנע מלהעביר בעתיד לתובעים מרשות המסים, את הטיפול בעבירות מסוג פשע המנויות בפקודת מס הכנסה, המטופלות היום על ידי פרקליטויות המחוז. העובדות והעתירה 2. בשלב זה אציג את "עובדות" העתירה כפי שהובאו ע"י העותרים. בהמשך הדברים נראה כי הצגת העובדות לא היתה מדויקת די הצורך. העותרים טוענים כי ביום 8.5.2006 הוזמנו לשימוע בטרם הגשת כתב אישום לפני תובעי הרשות המיוחדת ואולם עוד בטרם נערך השימוע פעלו תובעי הרשות המיוחדת באופן אשר לימד כי דעתם כבר גובשה וכי הליך השימוע המתוכנן הוא אך אקט פורמאלי. העותרים מכוונים להליכים אחרים בהם נקטה רשות המסים ובהם נמסר על כך שהרשות "עומדת" להגיש כתב אישום "חמור ביותר" נגד העותרים וכן על הליכים פליליים שננקטו ע"י תובעי הרשות המיוחדת נגד אחרים המעורבים באותה פרשה. על כן פנו העותרים, ביום 25.6.2006, לפרקליט המחוז וביקשו כי השימוע בטרם הגשת כתב אישום יערך לפניו ולא לפני תובעי הרשות המיוחדת. הם טענו בפנייתם כי לדעתם יקשה על תובעי הרשות המיוחדת לקיים שימוע פתוח ואובייקטיבי וכן הזכירו כי ממילא נדרש אישור פרקליט מחוז בטרם יגישו תובעי הרשות המיוחדת כתב אישום בגין עבירות פשע על חוק מע"מ (יצוין כי בעבר אכן היה נוהל פנימי ולפיו נדרש אישור פרקליט מחוז בטרם מגישים תובעי הרשות המיוחדת כתב אישום בגין עבירת פשע על חוק מע"מ). בקשת העותרים לשימוע לפני פרקליט מחוז נדחתה. באותו שלב, כך לטענת העותרים, הסתבר להם כי בוטל אותו נוהל פנימי שהצריך את אישור פרקליט המחוז להגשת כתב אישום כאמור. העותרים פנו ליועמ"ש וביקשו כי יחדש את הנוהל לפיו נדרש אישור פרקליט מחוז להגשת כתב אישום כאמור וכן חזרו על בקשתם לשימוע לפני פרקליט המחוז. מטעם היועמ"ש הושב לעותרים כי בקשתם לעריכת שימוע לפני פרקליט מחוז נדחית. כן הוסבר להם כי הנוהל החדש ולפיו לא נדרש עוד אישור פרקליט מחוז להגשת כתב אישום בעבירות פשע על חוק מע"מ על ידי תובעי הרשות המיוחדת הוחל ביום 15.11.2005. אחר הדברים הללו הגישו העותרים את עתירתם. טענות העותרים כאמור בראשית הדברים העותרים ביקשו ארבעה סעדים: 3. בעניין השימוע: העותרים שבים וטוענים כי תובעי הרשות המיוחדת כבר גיבשו את דעתם ולכן לא יכולים הם לערוך את השימוע "ללא דעה מוקדמת ונחרצת". יתר על כן, מבחינה מוסדית קיים ניגוד עניינים בין כפיפותם למנהל רשות המיסים מזה וליועמ"ש מזה. על כן, טוענים העותרים, יש צורך בבקרה ופיקוח של היועמ"ש על תובעי הרשות המיוחדת. אחד מאמצעי הפיקוח הוא הנוהל ולפיו נדרש אישור פרקליט מחוז בטרם יוגש ע"י תובעי הרשות המיוחדת כתב אישום ובו עבירות פשע על חוק מע"מ. משבוטל נוהל זה - נוצר לטענת העותרים חשש ממשי לקיומו של ניגוד עניינים מוסדי הפוסל את פעולות תובעי הרשות המיוחדת. 4. בעניין העברת חומר חקירה: העותרים טוענים כי חומר חקירה שנאסף על ידי משטרת ישראל בעבירות פשע לפי חוק העונשין וכל חוק אחר חייב להיות מועבר לפי סעיף 60(א) לחסד"פ לפרקליט מחוז וכי בעניין זה אין למשיבים כל שיקול דעת. באשר לחומר חקירה שנאסף ע"י חוקרי רשות המסים טוענים העותרים כי לפי סעיף 241 לחסד"פ וככל שמדובר בעבירות (לכאורה) על חוק מע"מ ניתן להעביר את החומר לתובעי הרשות המיוחדת אך כאשר החומר עניינו בעבירות (לכאורה) על חוק העונשין – על חוקרי הרשות המיוחדת להעביר את החומר אך לפרקליט מחוז ולא לתובעי הרשות המיוחדת. לשאלה למי יועבר חומר חקירה יש לטענת העותרים משמעות במובן זה שמי שמוסמך להגיש כתב אישום הוא מי שהועבר אליו חומר החקירה או ליתר דיוק מי שאמור היה להיות מועבר אליו חומר החקירה. 5. בעניין הנוהל הפנימי שבוטל: העותרים טוענים כי מדובר בהחלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצונית. לטענת העותרים עצם ההחלטה להעמיד אדם לדין בעבירת פשע יש לה השלכה משמעותית. על כן, בצדק נקבע בעבר נוהל לפיו הגשת כתבי אישום בעבירות פשע על חוק מע"מ תהא כפופה לאישורו של פרקליט מחוז. נוהל זה גם עולה בקנה אחד עם הצהרותיה של המדינה בהליכים אחרים ולפיהן כתבי אישום בעבירות פשע צריכים להיות מוגשים בשיקול דעת של סמכות מקצועית בכירה. העותרים מציינים כי המדיניות המוצהרת של המדינה היא להפריד את הרשות התובעת מהרשות החוקרת אך ביטול הנוהל, שיצר פיקוח על תובעי הרשות המיוחדת (שהם למעשה חלק מ"הרשות החוקרת") דווקא מגביר את החשש להיווצרותו של ניגוד עניינים מוסדי כמו גם להיעדר ביקורת ראויה. 6. בעניין העברת סמכויות עתידית: העותרים טוענים כי את הפרקליטים שמגייסים לרשות המסים שבמשרד האוצר, כדי שיגישו כתבי אישום על עבירות פשע על פקודת מס הכנסה, ניתן לגייס למשרד המשפטים, אל הפרקליטויות, שיבצעו את אותה עבודה אך בפיקוח כנדרש של פרקליט מחוז. תגובת המשיבים 7. מתגובת המשיבים מצטייר רקע עובדתי שונה לעתירה. מתסבר כי עוד ביום 2.1.2006 הודע לעותרים על פי סעיף 60א לחסד"פ כי תיק החקירה בעניינם הועבר לעיון המשיבה 6 וכי רשאים הם לפנות אליה בכתב בבקשה מנומקת מדוע להימנע מהגשת כתב אישום. עוד מסתבר כי בכל התקופה מאז משלוח מכתב זה ועד המכתב ששלחו העותרים ביום 25.6.2006 – לא טענו העותרים נגד סמכותם של תובעי הרשות המיוחדת לערוך שימוע בנסיבות העניין ולא העלו כל טענה בדבר יכולתם לערוך את השימוע בלב פתוח ונפש חפצה. להיפך, מהתכתבויות שצורפו לתגובה מסתבר כי באי כוחם של העותרים דווקא ביקשו מהמשיבה 6 שימוע בפניה בעל פה ולאחר שנעתרה לבקשתם הודו לה על כך וביקשו כי טרם השימוע תועבר להם טיוטת כתב האישום "כדי שנבין על אילו חשדות אנו נדרשים להשיב". באשר לטענות העותרים השיבו המשיבים כדלקמן: 8. בענין השימוע והיכולת לערוך אותו בנפש חפצה המשיבים מבקשים כי נדחה את טענות העותרים. לטענת המשיבים העובדה שבמסגרת הליך אחר הוצהר שתובעי הרשות המיוחדת "עומדים" להגיש כתב אישום אינה מעידה על דעה נעולה שהרי העניין הודע לעותרים וממילא שימוע תמיד נערך רק לאחר שישנה כוונה להגיש כתב אישום. גם כתבי האישום שהוגשו נגד אחרים שהיו מעורבים בפרשה אין בהם כדי לפגוע בהליך השימוע לפני תובעי הרשות המיוחדת – וקבלת טענת העותרים בעניין זה תביא לתוצאה אבסורדית לפיה בכל פעם שכבר הוגש כתב אישום בפרשה מסויימת תיפגע יכולתם של מקבלי ההחלטות לערוך שימוע בנוגע להגשת כתב אישום נוסף באותה פרשה. 9. בשאלת סמכותם של תובעי הרשות המיוחדת להגיש את כתב האישום (ולערוך שימוע) טוענים המשיבים כי באי כוח העותרים דנן כבר העלו טענות דומות בפני בית המשפט העליון בפרשה אחרת ונדחו (רע"פ 322/03 משה ח. אלי ע. בע"מ נ' מ"י, פ"ד נז (3) 851 (2003)). הוכרע שם כי "חומר חקירה שנאסף בידי חוקר מיוחד הפועל לאכיפת חוק מיוחד יש להעבירו למי שהוסמך כתובע... וזה האחרון מוסמך להחליט על העמדה לדין... בלא שחומר החקירה הועבר תחילה לפרקליט המחוז, וזאת גם מקום שמדובר בעבירות מסוג פשע". בשאלת ניגוד העניינים הוכרע שם כי לאור התלות בקבלת הסמכה מטעם היועמ"ש נוצרת ההפרדה הרצויה בין הגורם החוקר לגורם התובע ברשות המיוחדת ואף נקבע שם כי לנוכח תלות זו "אין כל יתרון בהעברת חומר החקירה לפרקליט המחוז". אין אפוא ספק, כך טוענים המשיבים, כי על פי הדין אין כל צורך באישור פרקליט מחוז בטרם הגשת כתב אישום ואין מקום כי השימוע יערך על ידו ולא על ידי תובע הרשות המיוחדת שהוא הגורם המוסמך להגיש את כתב האישום. 10. בסוגיית העברת חומר החקירה כשלעצמה: המשיבים טוענים כי טענת העותרים בעניין אינה עולה בקנה אחד עם התנהלותם כאמור במגעיהם עם תובעי הרשות המיוחדת ודי בכך כדי לדחותה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי גם לגופה דינה של הטענה להדחות. ראשית לאור מה שנקבע ברע"פ 322/03 שלעיל אך עוד יותר מכך מאחר שבענייננו משטרת ישראל לא חקרה עבירות מסוג פשע כך שלגבי חומר שהושג על ידה לא קמה החובה להעבירו לפרקליט המחוז. בנוסף, העבירות שנחקרו על ידי משטרת ישראל אינן כלולות בכתב האישום נשוא העתירה. באשר לחומר חקירה שהושג ע"י חוקרי הרשות המיוחדת ושעניינו עבירה לפי חוק העונשין (להבדיל מחוק מע"מ) המשיבים טוענים כי אין להעבירו לפרקליט מחוז, כדרישת העותרים, וזאת בין היתר מן הטעם שפיצול בהעברת החומר שנאסף ע"י חוקרי הרשות המיוחדת (עונשין – לפרקליט מחוז; מע"מ – לתובעי הרשות המיוחדת) מחוסר הגיון, גורם לסרבול של ההליך הפלילי ואינו עולה בקנה אחד עם תכליתם של דברים. כמו כן מציינים המשיבים כי בענייננו לאחר קבלת חומר החקירה כולו (הכולל עבירה על חוק העונשין שנטען שהיא חלק מפרשייה עובדתית אחת שעיקרה עבירות על חוק מע"מ) ניתנה לתובעי הרשות המיוחדת הסמכה ספציפית ומיוחדת מאת היועמ"ש. 11. בעניין הנוהל שבוטל המשיבים מציינים כי למרות שכאמור אין חובה על פי דין באישור פרקליט מחוז בטרם מגישים תובעי הרשות המיוחדת כתב אישום בגין עבירת פשע על חוק מע"מ אכן בעבר היה נוהל שדרש אישור שכזה. ואולם, במגמה לייעל את ההליך הפלילי ולהגדיל את האפקטיביות שלו הוחלט על נוהל חדש שגם הוא מבטיח כי החלטות תובעי הרשות המיוחדת יתקבלו, ללא חשש לניגוד עניינים ובאופן מקצועי. על כן מדובר בנוהל ראוי וסביר שאין מקום להתערב בו. ביום 17.8.2006 איפשרתי לעותרים להשיב לתגובה וקבעתי כי בתשובתם יתייחסו, בין היתר, לשאלה "מדוע טענותיהם כולן או מקצתן אינן מסוג הטענות המקדמיות שיש לטעון בהליך הפלילי". תשובת העותרים 12. העותרים טוענים כי הטענה העובדתית של המשיבים ולפיה משטרת ישראל לא חקרה בעניינם עבירות מסוג פשע אינה נכונה. העותרים מציינים כי בענייננו התנהלה חקירה משותפת של משטרת ישראל ושל חוקרי הרשות המיוחדת, כאשר חוקרים ממשטרת ישראל עסקו בפועל באיסוף חומר חקירה הנוגע לעבירות פשע על חוק מע"מ, כמו גם עבירות פשע על חוקים אחרים. על כן, כך שבים וטוענים העותרים, כל חומר חקירה בעבירת פשע כלשהי שנאסף ע"י משטרת ישראל – חובה היה להעבירו על פי סעיף 60(א) לחסד"פ לפרקליט המחוז. 13. בעניין פסק הדין ב- רע"פ 322/03 העותרים מסכימים כי על פי דין תובע של הרשות המיוחדת אינו נדרש לאישורו של פרקליט מחוז להגשת כתב אישום בעבירת פשע על חוק מע"מ. ואולם, העותרים טוענים כי פסק הדין האמור לא קבע שמדובר במדיניות ראויה אלא רק קבע כי מדובר במצב אפשרי על פי הוראות החוק. הם מוסיפים כי בפסק הדין קיימת דעת יחיד של השופטת פרוקצ'יה העומדת על חוסר הסימטריה שבין עבירות פשע שהחקירה בהן מתבצעת ע"י המשטרה ואז קיים פיקוח של פרקליט מחוז בטרם הגשת כתב אישום לבין עבירות פשע מכוח חוקים אחרים שאז סמכות ההעמדה לדין אינה נתונה לפרקליט המחוז אלא נמצאת בידי תובעי הרשות המיוחדת. כמו כן מצטטים העותרים מדעת הרוב של הנשיא ברק ולפיה "במסגרת זו יהא ניתן לשקול אם אין זה ראוי כי חומר שהושג בחקירה בעבירות מסויימות אכן יועבר לפרקליט המחוז...". היועמ"ש, כך טוענים העותרים, לא נתן את הדעת להערות אלו של בית המשפט. יתר על כן, העותרים מדגישים כי לענייננו יש לקרוא את פסק הדין בזהירות שהרי הוא עסק בכל סוגי העבירות ולא באופן ספציפי בעבירת פשע ועוד יותר מכך מאחר שבעת שניתן פסק הדין חל עדיין הנוהל שלפיו לצורך הגשת כתב אישום בעבירת פשע על חוק מע"מ נדרש אישור פרקליט מחוז. ובנוסף לכל זאת העותרים טוענים כי פסק הדין האמור עומד למעשה בסתירה להוראות חוק הפרשנות. זאת מאחר שבפרשנות סעיף 241 לנוסח המשולב של החסד"פ – שנחקק בשנת 1982 – מתבסס פסק הדין על הגדרת המונח "חיקוק" שבפקודת הפרשנות בעוד שהיה עליו לפנות – לאור מועד החקיקה כאמור – לחוק הפרשנות. 14. העותרים מדגישים בתשובתם כי מדיניות סימטרית וראויה היא מדיניות על פיה שאלת הגשת כתב אישום בעבירות פשע לסוגיהן תמיד תוכרע ע"י פרקליט מחוז וכי אין טעם להבחנה השרירותית לה טוענים המשיבים שמקורה בגוף החוקר. למדיניות זו, כך טוענים העותרים, ניתן להגיע באמצעות פרשנות החוק כעמדתם או באמצעות הנחיות יועמ"ש כפי שהיה בעבר. העותרים מוסיפים כי על היועמ"ש לנמק את העדפתו להסתפק בקריטריון שרירותי של זהות החוקר חלף קריטריון ענייני של חומרת העבירה. 15. באשר לשאלה מדוע לא יטענו את טענותיהם במסגרת ההליך הפלילי משיבים העותרים כי שאלת חלוקת הסמכויות במערך התביעה והתאמתה למערך החקיקה אינה ענין לדיון בהליך הפלילי. גם יתר הטענות שאין בהם כדי להביא לבטלות המעשה המינהלי מעיקרו לא יתקבלו בהליך הפלילי – וזאת, לטענת העותרים, על פי פסיקה מחוזית הקובעת כי תקיפה עקיפה של מעשה מינהלי במסגרתו של הליך פלילי יכולה להיעשות רק מקום בו הפגם מלמד על בטלות המעשה מעיקרו. העותרים מוסיפים כי עצם קיומה של אפשרות תקיפה עקיפה בהליך הפלילי, אם יוגש, אינה מאיינת כשלעצמה את הצורך בתקיפה ישירה של המעשה המינהלי מה גם שהעותרים רואים את עצמם כעותרים ציבוריים ביחס לשאלת בניית מנגנון תביעה ברשות המסים והעברת סמכויות אליו. יחד עם זאת, העותרים מסכימים כי הטענה לפיה לתובע רשות מיוחדת אין סמכות להגיש כתב אישום על פי חומר חקירה שנאסף על ידי משטרת ישראל – טענה היא המתאימה להליך הפלילי. דיון 16. דין העתירה להדחות על הסף. אין להיעתר אף לא לאחד מהסעדים שביקשו העותרים והטענות, שפורטו באריכות, אינן מגלות כל עילה להתערבותו של בית משפט זה. 17. בשאלת השימוע העתירה היא מוקדמת וממילא לא שוכנעתי כי יש ממש בטענה שתובעי הרשות המיוחדת לא יערכו את השימוע בלב פתוח ונפש חפצה (ראו והשוו בג"צ 2676/06 גרינלייט ניהול קרנות נאמנות בע"מ נ' הרשות לניירות ערך (ניתן ביום 4.4.2006, פסקה 9)). בעניין זה מקובלת עליי עמדת המשיבים כי הטעמים שהובאו כגון ההצהרה על הכוונה להגיש כתב אישום נגד העותרים וכתבי האישום שהוגשו כבר באותה פרשה אינם מעידים על דעה נעולה וודאי אין הם מצדיקים אי התייצבות לשימוע, במיוחד לא לאור טענות העותרים על חשיבותו. 18. באשר לסוגיית העברת חומר חקירה ועצם הסמכות להגשת כתב אישום (ומכאן לעריכת שימוע) הרי שכפי שהעותרים עצמם הסכימו בתגובתם מדובר בטענה שיש לטעון במסגרת ההליך הפלילי. אכן, מקובל עליי כי לא כל טענה כנגד הגשת כתב אישום יש להגיש במעמד הטענות המקדמיות בלבד שהרי כפי שקבע השופט ברק "מקובל עלינו כי הליך הבדיקה, החקירה והאישום מהווה לא רק הליך פלילי לבר-שיפוטי, אלא גם הליך מינהלי, ועל כן חלים עליו - בצד כללי הדיון הפלילי - גם כללי המשפט המינהלי, לרבות פיקוח שיפוטי של בית-המשפט הגבוה לצדק על החלטות הבודקים, החוקרים והמאשימים" (בג"צ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה (5) 1, 10-9). ואולם, יש לזכור כי סמכותו של בית משפט זה היא סמכות שבשיקול דעת. מקום בו בידי העותר סעד חלופי ימנע ככלל בית משפט זה מלדון בעניין. הטענות העולות בעתירה, מרביתן ככולן, קשורות להליך הפלילי ואין מקום לדון בהן במסגרת עתירה לבית משפט זה. ודוק: מעיון בפסיקה אנו למדים כי טענות דומות אכן מגיעות לפתחו של בית המשפט העליון אך זאת בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ולא בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ראו, למשל, רע"פ 322/03 שלעיל; רע"פ 10/97 חג'בי נ' מ"י (ניתן ביום 9.4.1997); רע"פ 9321/03 אהרון נ' מ"י (ניתן ביום 18.8.2005)). יתר על כן, כאשר ביקשו עותרים להעלות את הטענות דווקא לפני בית המשפט הגבוה לצדק נדחו עתירותיהם. כך, למשל, קבע השופט גרוניס ב- בג"צ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל/משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (ניתן ביום 6.2.2006): "דין העתירה להידחות מחמת קיומו של סעד חלופי. הסוגיה העיקרית אשר מתעוררת במקרה דנא הינה סוגיה מקדמית הנוגעת לשאלה איזו היא הערכאה המוסמכת לבחון את חוקיות ההליך שקדם להגשת כתב אישום. העותרים סבורים, כי מן הראוי ששאלה זו תתברר בפני בית המשפט הגבוה לצדק, מן הטעם שלו בלבד, כך לדידם, נתונה הסמכות להפעיל ביקורת שיפוטית על רשויות השלטון. טענה זו אין בידינו לקבל. אמת, סעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה מסמיך את בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לבחון את תקינות מעשיהם של גופי השלטון. אולם, לא מן הנמנע כי במסגרת הליך פלילי תידרש אף הערכאה הפלילית לבקר את חוקיות פעולותיהן של רשויות האכיפה בעת העמדה לדין פלילי. זאת, בפרט כאשר הנאשם עותר לביטולו של כתב האישום, בין אם בשל היעדר סמכות להגיש את כתב האישום, בין אם מחמת פגם שנפל בהליך החקירה או הגשת כתב האישום, בין אם בשל פסול בשיקול הדעת ובין אם משום שעומדת לו "הגנה מן הצדק" (ראו למשל, ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (טרם פורסם) פיסקה 20; י' נקדימון, "הגנה מן הצדק" (תשס"ד) 111-109 (להלן - נקדימון)). כך, ניתן למצוא בפסיקה דוגמאות שונות למקרים בהם אגב הדיון בחוקיות כתב האישום בחנה הערכאה הפלילית את התנהלותה של התביעה. חלק מן המקרים נסבו סביב פגמים פורמאליים שנפלו בפעולות התביעה ואשר נגעו להגשת כתבי אישום מבלי שניתן לכך אישור מאת היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המחוז (ראו למשל, ע"פ 6/80 חסבלה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 725; ע"פ 5715/91 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 322/03 ח. אלי בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 10/97 חג'בי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ואילו במקרים אחרים דובר בפגמים דיוניים, הנוגעים, בין היתר, להפרת זכות הטיעון של הנאשם (רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637) ולאי תקינותו של הליך החקירה שקדם להגשת כתב האישום (ע"פ 4855/02 הנ"ל, בפיסקאות 50-49. שם אותרו פגמים בהסמכתם של חוקרים פרטיים שפעלו מטעמו של הממונה על ההגבלים העסקיים). איננו רואים צורך להידרש לשאלה האם הפגמים הנזכרים, כולם או חלקם, נכנסים תחת כנפיה של הדוקטרינה הידועה כהגנה מן הצדק. בין אם מדובר בהגנה מן הצדק ובין אם מדובר בטענות שמחוצה לה, ניתן להעלותם בפני הערכאה הדיונית. מכאן, שאף בענייננו אין כל מניעה לכך שהעותרים יעלו בפני בית הדין, ולאו דווקא בגדרי העתירה דנא, את השגותיהם באשר לתקינות הליך הגשתו של כתב האישום נגדם. בית הדין, בדונו בהליך הפלילי, וככל בית משפט פלילי, רשאי ומוסמך לדון לא רק בטענות המכוונות ישירות כנגד האישום הפלילי, אלא אף בהשגות על התנהלותן של רשויות המינהל טרם הגשתו של כתב האישום. כוללים אנו במסגרת זו הן את שלב החקירה והן את ההתנהלות של התביעה עד להגשתו של כתב האישום. ואכן, על דרך השיגרה ובהיעדר טעמים מיוחדים, סבורים אנו כי דרך המלך להעלאת טענות כנגד הפגמים שנפלו בהגשת כתב אישום (כולל בשלב החקירה) הינה במסגרת ההליך הפלילי גופו. קביעה זו נסמכת על מספר טעמים: ראשית, בדרך זו יימנע הצורך מפיצול הדיון ומניהול שני הליכים נפרדים סביב סוגיות קרובות. פיצול כזה לא רק שאינו רצוי משיקולי יעילות ומטעמי חיסכון במשאבים שיפוטיים, אלא שהוא אף עשוי לגרום לסחבת מיותרת ולהתמשכות בלתי סבירה של ההליך הפלילי (השוו וראו, עע"מ 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נז(1) 196)). שנית, לעיתים קרובות כרוכה השאלה המתעוררת באשר לחוקיות או לסבירות ההחלטה להגיש כתב אישום במחלוקות עובדתיות שונות. לערכאה הדיונית הכלים המתאימים לבירור שאלות עובדתיות ומהיבט זה עדיפה היא על פני בית המשפט הגבוה לצדק. שלישית, יש לזכור כי לרשות הערכאה הדיונית עומד מגוון של אמצעים לטפל בפגמים שנפלו בהגשת כתב האישום. בית המשפט יכול לעשות שימוש בסעדים מתונים ומידתיים שאינם מגיעים כדי ביטולו של כתב האישום. כך למשל, יכול הוא להורות על ביטולם של אישומים ספיציפיים או להביא בחשבון בשלב קביעת עונשו של הנאשם את הפגמים שאירעו בהליך הגשת כתב האישום (ע"פ 4855/02 הנ"ל, פיסקה 21; כן השוו וראו הדיון שעורך נקדימון באשר לפורום המתאים להעלאת טענת הגנה מן הצדק: נקדימון, עמ' 164-161). לאור האמור לעיל, לא נמצא כי במקרה דנא קיימת הצדקה לפתיחת שעריו של בית המשפט הגבוה לצדק בפני העותרים, שעה שמצוי בידם מסלול חלופי להעלאת השגותיהם. למותר לציין, כי באם תידחנה הטענות באשר לפגמים הנטענים בהתנהלות התביעה, יוכלו העותרים להשיג על כך בפני ערכאת הערעור, היה ויורשעו בסופו של יום" דבריו אלו כמו נאמרו לענייננו אנו ולכן הבאתי מהם בהרחבה. גם שם הועלו טענות בעניין שימוע, שינוי נהלים ועוד אך העתירה כאמור נדחתה. נקבע שם כי על דרך השיגרה יש להביא טענות כאמור במסגרת ההליך הפלילי ולא לפני בית משפט זה. הטעמים שעמדו בבסיס ההלכה שם מתקיימים בענייננו. כך למשל בענייננו מתעוררת מחלוקת עובדתית בשאלה מה חקרה משטרת ישראל ופשיטא שבבירור ענין זה יש עדיפות לערכאה הדיונית. טעם נוסף עליו עמד השופט גרוניס הוא ב"מידתיות" הסעדים שיכולה להעניק הערכאה הדיונית. והנה בענייננו, אין מחלוקת בין בעלי הדין כי לאחר שהועבר לידיהם חומר החקירה כולו קיבלו תובעי הרשות המיוחדת הסמכה ספציפית מהיועמ"ש לעניין העבירה על חוק העונשין. על כן, אף אם צודקים העותרים בטענתם כי נפל פגם בהעברת חומר החקירה מתעוררת שאלת "ריפוי" הפגם באמצעות ההסמכה שניתנה לאחר העברת החומר ו"מידתיות" הסעד שינתן בנסיבות אלה. על כן גם בעניין זה יש עדיפות לערכאה הדיונית ואין מקום להתערבותנו. 19. בשאלת שינוי הנוהל אין מחלוקת כי הדין מאפשר לתובע הרשות המיוחדת להגיש כתב אישום בעבירת פשע על חוק מע"מ ללא אישור פרקליט מחוז. שאלת האופן בו מפקח היועמ"ש על הגשת כתבי אישום כאמור והבחירה בין אפשרויות הפיקוח השונות מסורה לשיקול דעתו ובית משפט זה ימעט להתערב בכך ובוודאי לא יחליף את שיקול דעת היועמ"ש בשיקול דעתו שלו (בג"צ 5883/93 שאול יהלום, חבר כנסת נ' המפקח הכללי, משטרת ישראל רב ניצב רפי פלד (לא פורסם, פסקה 7) (1994); בג"צ 6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מח (5) 573, 584). בכל אופן, אין ספק כי בפרשה שלפנינו היועמ"ש "פיקח" על ההליכים הן באמצעות כתב ההסמכה הספציפי שניתן לתובעי הרשות המיוחדת; הן באמצעות התגובה מטעמו לבקשת העותרים לשימוע לפני פרקליט מחוז; ולמצער באמצעות התייחסותו כמשיב לעתירה. בנסיבות אלה איננו נדרשים לקבוע מסמרות בשאלה הכללית של סבירות הפיקוח שמפעיל בדרך כלל היועמ"ש על תובעי הרשות המיוחדת, באמצעות הנוהל החדש שנקבע לעניין זה. 20. ככל שהעתירה מכוונת נגד דברים שטרם התרחשו והעברה עתידית של סמכויות הרי שהעתירה היא כללית ומוקדמת. אי-נקיון כפיים 21. הנה כי כן דין העתירה – על ארבעת הסעדים שנתבקשו בה – להדחות על הסף בהיעדר עילה להתערבותינו. למעלה מן הדרוש יצויין כי ניתן היה לדחות את העתירה על הסף גם מחמת חוסר ניקיון כפיים. באי כוח העותרים לא גילו בעתירה את כל הפרטים הנוגעים לעניין והרי "מי שמבקש לפנות לבית משפט הגבוה לצדק חייב לגלות כל הפרטים הנוגעים לענין והסתרת דברים חייבת לחסום דרכו של עותר כזה לערכאה זו" (בג"צ 634/88 אל-קרא, חברה למתן שרותים לעיר בע"מ נ' שמואל רייניש, ראש המועצה המקומית נשר (ניתן ביום 22.9.1988)). "כבר הדגשנו חזור והדגש פעמים רבות, כי הפונה לבית משפט זה חייב להקפיד הקפדה רבה על דיוקן של העובדות הנטענות וכי ידיו חייבות להיות נקיות לחלוטין" (521/92 גרינברג נ' שאקי, פ"ד מו (3) 788, 790). העותרים, בלשון המעטה, לא "דייקו" בטענותיהם וידיהם אינן "נקיות לחלוטין". בכתב העתירה קיים פרק מפורש שכותרתו "פניות מוקדמות של העותרים אל המשיבים" ואולם בפרק זה לא מוזכרות כל הפניות ובעיקר לא מוזכרות פניות שאינן מתיישבות לכאורה עם טענות העותרים בעניין חוסר סמכות וחוסר יכולת של תובעי הרשות המיוחדת. כך לא מוזכר מכתבו של פרופ' ליבאי, בא כוחם הנוסף של העותרים, מינואר 2006, בו הוא מבקש להיפגש עם המשיבה 6 ולקיים בפניה שימוע בעל פה (מש/2). כמו כן לא הוזכר מכתב מיום 31.5.2006 מבאי כוח העותרים (פרופ' ליבאי; עו"ד נבות תל-צור; עו"ד שמואל קליין) למשיבה 6 בו הם מודים לה על הזמנתם לשימוע בפניה (מש/6). די היה באי גילוי זה כדי לדחות את העתירה על הסף. הדברים מקבלים אף משנה תוקף כאשר עם העתירה הוגשה "עתירה דחופה" למתן צו ביניים שיורה לדחות את מועד השימוע – שימוע שכעולה מהמכתבים שלא גולו היה מלכתחילה בקשתם של העותרים ו"נגרר" מאז ינואר 2006. זאת ועוד: בתגובה לעתירה ציינו כזכור המשיבים כי באי כוח העותרים דנן כבר העלו טענות דומות לאלו שנטענו בעתירה ואלו נדחו בפסק דין של בית המשפט העליון (רע"פ 322/03 שלעיל). באי כוח העותרים בתשובה לתגובה טענו מספר טענות בעניין פסק הדין האמור ובמיוחד בלטה טענתם כי פסק הדין עומד בסתירה לחוק הפרשנות. כידוע בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקה של בית המשפט העליון אך טענה כי פסק דין של בית המשפט העליון עומד בסתירה לחוק הפרשנות אינה טענה של מה בכך. ואולם, בבדיקת הדברים – ומבלי שהדבר צויין בתשובה לתגובה – הסתבר כי באי כוח העותרים דנן העלו כבר טענה זו בעבר, בבקשה לדיון נוסף שהוגשה על ידם ונדחו (דנ"פ 4410/03 משה ח. אלי ע. בע"מ נ' מ"י (ניתן ביום 27.10.2003)). היה מתבקש, מתבקש ממש, כי באי כוח העותרים יציינו עובדה זו בתגובתם. בכל אופן, כאמור, דין העתירה להדחות על הסף. 22. סוף דבר: העתירה נדחית על הסף. העותרים ישלמו למשיבים שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח. ניתן היום, ‏‏י"ז אלול, תשס"ו (10.9.2006). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06061360_C03.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il