בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 6131/01
ע"פ 6916/01
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופטת מ' נאור
המערערת בע"פ 6131/01
והמשיבה
בע"פ 6916/01: מדינת ישראל
נגד
המערער בע"פ 6916/01
והמשיב
בע"פ 6131/01: בעז פרבשטיין
ערעורים על הכרעת הדין וגזר הדין של בית
המשפט
המחוזי בחיפה מיום 9.5.01 ומיום
20.6.01
בת"פ 320/98 שניתנו על ידי כבוד
השופט
מ' נאמן
תאריך הישיבה: כ"ח
בתשרי תשס"ב (15.10.01)
בשם
המערערת בע"פ 6131/01
והמשיבה
בע"פ 6916/01: עו"ד נעמי גרנות
בשם
המערער בע"פ 6916/01
והמשיב
בע"פ 6131/01: עו"ד ליבאי ועו"ד גלי
פולק-רון
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
1. המערער הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה
(כב' השופט מ' נאמן) בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל"ז1977-
(להלן: חוק העונשין) וסעיף 35(א) לפקודת התעבורה, התשנ"א1991- (להלן: פקודת
התעבורה), וכן בעבירות של נהיגה במהירות מופרזת לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה,
תשכ"א1961- (להלן: התקנות), נהיגה במהירות בלתי סבירה לפי תקנה 51 לתקנות, אי
האטה לפי תקנות 52(4) ו8- לתקנות וסטיה מנתיב נסיעה לפי תקנה 40(א) לתקנות. הוא
זוכה מעבירת ההריגה והורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק
העונשין וסעיף 64 לפקודת התעבורה, וכן בכל יתר העבירות שיוחסו לו. בגין עבירות אלה
נדון המערער לשמונה עשר חודשי מאסר, מהם ששה לריצוי בפועל בעבודות שרות, לפסילה
מהחזקת רשיון נהיגה למשך עשר שנים, מהן שמונה בפועל וכן הוטל על המערער תשלום הקנס
המקסימלי הקבוע בחוק בסך 49,800 ש"ח.
בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי, שמצאנו לדון בהם במאוחד. ערעור המערער על הרשעתו בעבירות בהן הורשע
(בע"פ 6916/01); וערעור המדינה על זיכויו של המערער מעבירת ההריגה והרשעתו
בעבירה של גרימת מוות ברשלנות וכן על קולת העונש (בע"פ 6131/01). המערער
בע"פ 6916/01, הוא המשיב לערעורה של המדינה, יכונה להלן המערער.
העובדות כפי שהן עולות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. על פי ממצאיו של בית המשפט המחוזי נהג המערער
ברכב מסוג "מרצדס" (להלן: הרכב) במורד דרך אברהם וינשל בחיפה, הידועה גם
כ"כביש פרויד", (להלן: הכביש) שהוא כביש תלול ומעוקל ובו עקומות חדות
לאורך הדרך, המחייבות האטה ממשית. הכביש מחולק לשני מסלולים, בכל אחד שני נתיבים,
המופרדים חלקם על ידי אי תנועה בנוי וחלקם על ידי מעקה בטיחות. המערער נהג במהירות
העולה על 90 קמ"ש, כאשר המהירות המקסימלית המותרת בכביש היא 70 קמ"ש.
המערער, שנסע בנתיב השמאלי מתוך שני נתיבים של מסלול נסיעתו, ביקש לעקוף רכב שנסע
לפניו באותו נתיב. משהאחרון לא סטה מנתיבו, עקפו המערער מימין, במהירות גבוהה, על
אף שהיה זה במקום הסמוך לעקומה בכביש. לאחר מכן עקף המערער במהירות גדולה, הפעם
משמאל, רכב שנסע בנתיב הימני. המערער הגיע לעקומה נוספת, מסוכנת מאד, אשר כניסה
אליה מחייבת האטה ממשית. המערער לא הוריד הילוך, לא האט כמתחייב מתנאי הדרך ואיבד
שליטה ברכב. כתוצאה מכך מצא עצמו מול צלע ההר מצד ימין הדרך ואז הסיט את הרכב
בחדות שמאלה, עלה על אי תנועה המפריד בין שני מסלולי הכביש, עבר למסלול הנגדי בו
מתנהלת התנועה בעלייה לכרמל, והתנגש בעוצמה רבה ברכב אחר שנסע במסלול הנגדי.
כתוצאה מן ההתנגשות הקשה, קופחו חייהם של בני הזוג רווה, נהג הרכב ואשתו היושבת
לצדו, אשר נסעו במעלה הדרך בנתיב הימני של המסלול העולה לכרמל. המערער ושני
הנוסעים שהיו עמו ברכב נחבלו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. על יסוד קביעותיו העובדתיות שתוארו לעיל,
הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער כאמור לעיל. בית המשפט דחה את גרסת ההגנה לפיה
כשל מכני במערכת הרכב - קרע ברצועת המנוע - גרם לתאונה הקטלנית, וקבע כי המערער
נהג ברשלנות ובצורה עבריינית, וכי אופן נהיגתו הוא זה שהביא לאובדן השליטה ברכב
ולהתנגשות ברכבם של המנוחים במסלול הנסיעה הנגדי. יחד עם זאת, קבע בית המשפט, כי
לא ניתן להסיק מנהיגה עבריינית רשלנית זו, את היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת
ההריגה בה הואשם המערער, ולפיכך הרשיע בית המשפט את המערער בגרימת מוות ברשלנות.
מכאן שני הערעורים שלפנינו.
ערעורו של המערער (ע"פ 6916/01)
4. סניגורו המלומד של המערער, עו"ד פרופ' ד'
ליבאי, מבקש לזכות את המערער מכל אשמה. הוא חוזר על גרסת ההגנה בבית המשפט המחוזי,
לפיה התאונה נגרמה עקב כשל מכני, שהביא לאובדן שליטה ברכב ולגרימת התאונה, שלא
באשמת המערער.
הכשל המכני הנטען הוא קריעתה הפתאומית של
רצועת המנוע קודם לתאונה. קריעה זו גרמה לכך שההגה חדל לתפקד כ"הגה
כוח", והחל לתפקד כ"הגה מכני" רגיל. על פי הטענה, אובדן הגה הכוח
גרם איבוד שליטה של המערער ברכב. המערער הגיב בהיגוי יתר של ההגה שמאלה, כתוצאה
מכך התנגש חלקו האחורי של הרכב בקצהו של מעקה הפרדה ("האימפקט הראשון")
והרכב סטה שמאלה למסלול הנגדי שם אירעה ההתנגשות ברכבם של המנוחים ("האימפקט
השני").
5. לא היתה מחלוקת כי הרצועה נמצאה קרועה. השאלה
שהועמדה לדיון בבית המשפט היתה, האם קריעת הרצועה אירעה כתוצאה מהתאונה או שנקרעה
קודם לתאונה וקריעתה היא זו שגרמה לה. טענתו המרכזית של המערער היתה כי הרצועה
נקרעה לפני האימפקט הראשון. לטענתו, לא יתכן שהרצועה נקרעה בעת האימפקט השני, שכן
מרגע הפגיעה במעקה הבטיחות באימפקט הראשון, נפגע המצבר וחדל לתפקד. במצב זה לא
יכול היה האלטרנטור להמשיך ולספק זרם חשמלי למנוע ועל כן המנוע דמם. מרגע זה לא
יכול היה להיגרם הקרע ברצועה, שכן קריעתה באופן בו נקרעה, דורשת מנוע פועל. גרסה
זו נדחתה על ידי בית המשפט. בפני בית המשפט היו מספר חוות דעת של מומחים, חמש חוות
דעת מטעם התביעה (כולל דו"ח הבוחן המשטרתי), שלוש חוות דעת מטעם ההגנה וחוות
טעם מטעם מומחה בית המשפט. מומחים אלה העידו ונחקרו.
6. לא היתה מחלוקת כי המצבר ניזוק בעת האימפקט
הראשון, כך שלא יכול היה לספק חשמל למערכת הרכב. בית המשפט קבע על פי החומר שהיה
לפניו, ובהסתמכו על חוות דעת המומחים, להם רכש אמון ושעמדתם נראתה לו סבירה יותר
מן האחרים, כי המנוע לא דמם כתוצאה מהאימפקט הראשון. בית המשפט הסיק זאת מכך
שבמחשב הרכב לא נרשמה תקלה של דימום מנוע, ולא יתכן דימום מנוע תוך נסיעה מבלי
שהדבר יירשם כתקלה - כך על פי מומחה מטעם התביעה, שלקביעתו זו הסכים מומחה מטעם
ההגנה. בטיעוניו בערעור שלפנינו חלק ב"כ המערער על קביעה זו אולם לא מצאנו
בסיס לגרסתו שאינה עולה בקנה אחד עם חוות דעת המומחה מטעם התביעה, שדעתו התקבלה על
בית המשפט. משמעות הקביעה כי המנוע לא דמם על אף שהמצבר נפגע היא, שהמנוע המשיך
לקבל חשמל מהאלטרנטור, היכול לספק חשמל רק כאשר הרצועה מתפקדת. מכאן מסקנת בית
המשפט שעובר לאימפקט השני פעלה רצועת המנוע באופן תקין. מסקנה זו הסיק בית המשפט
גם מעדויותיהם של מומחה מטעם התביעה ומומחה מטעם בית המשפט לענין הסימנים שהותיר
המאוורר על המצנן. סימנים אלה הראו כי בעת האימפקט השני המאוורר היה בתנועה, המחייבת
פעולה תקינה של הרצועה. למסקנה זו מצא בית המשפט תימוכין גם בדברי מומחה ההגנה.
מכל אלה קבע בית המשפט כי מנוע הרכב לא דמם בעת האימפקט הראשון.
7. יתרה מזאת, בית המשפט קבע כי גם לו דמם המנוע
מיד לאחר האימפקט הראשון, הרי שהרצועה יכולה היתה להיקרע בעת האימפקט השני כשנתפסה
במשהו סטטי וחלקי מנוע המשיכו להסתובב מכוח האינרציה, מה שהביא לקריעתה. לענין
קביעה אחרונה זו טוען הסנגור, כי אין לה כל ביסוס בחומר הראיות. דין הטענה
להידחות. קביעה זו מתבססת על עדויותיהם של מומחה התביעה ומומחה בית המשפט, לפיהן
המנוע עשוי להמשיך ולהסתובב לאחר כיבויו, גם אם לפרק זמן קצר מאוד. יש להזכיר
בענין זה, כי האימפקט השני אירע מיד לאחר האימפקט הראשון, וכי בין שניהם הפרידו 20
מטרים בלבד, שמשמעותם - במהירות בה נסע המערער - פרק זמן של כשנייה. זאת ועוד, גם
אם היתה מתקבלת גרסת ההגנה לענין עיתוי קריעת הרצועה, הרי שלא היה בכך להביא
לזיכויו של המערער, מאחר ובית המשפט קבע כי אובדן "הגה כוח" אינו גורם
לאובדן שליטה ברכב, במיוחד במהירויות גבוהות. בכך נותק הקשר הסיבתי בין כשל מכני
בקריעת הרצועה - אם היה - לאיבוד השליטה ברכב ובעקבותיו לתאונה הקטלנית. תוצאה זו
מתחייבת גם מהעובדה שבזמן שהמערער איבד שליטה ברכב היה הוא ביציאה מהעקומה, ובשלב
זה לא נדרשת הפעלת כוח בהיגוי. קביעות אלה ביסס בית המשפט על עדויותיהם של מומחה
מטעם התביעה ושל מומחה מטעם בית המשפט, אותן אימץ ומצא מהימנות. בית המשפט
בקביעותיו הנזכרות לעיל דחה חוות דעת של מומחי ההגנה, בקובעו כי אלה אינם מהימנים
עליו, ככלל, וכי נותר בו הרושם כי יאמרו כל דבר שיש בו כדי לתמוך בתיאוריית ההגנה,
אותה דחה.
8. לא רק עדויות המומחים שאומצו על ידי בית המשפט
מוליכות למסקנה כי הרצועה לא נקרעה קודם לאימפקט השני וכי לא נגרם אובדן "הגה
כוח" שהביא לאיבוד שליטה ברכב, אלא דבריו של המערער עצמו שומטים את הקרקע
מתחת לטענה זו. בבית המשפט העלה המערער גרסה - לאחר שהיו בפניו חוות דעת המומחים
- לפיה אובדן השליטה ברכב אירע כתוצאה מאובדן הגה כוח. בחקירתו המשטרתית יומיים לאחר
התאונה (ת11/), לא העלה כלל המערער טענה בדבר בעיות בהיגוי שהביאוהו לאובדן שליטה.
טענה כזו היא ענין שבעובדה שבה יכול לחוש הנוהג ויש בה כדי לאפשר הסקת מסקנה בשאלה
אם ההגה היה תקין אם לאו ואם הפך מהגה קל לתמרון להגה קשה לתמרון. כל אלה לא עלו
מתשובותיו של המערער בחקירתו. היעדר אמירה בדבר קשיים בהיגוי, או הרגשת אי תקינות
בהגה, שומטת את הקרקע מתחת לגרסת ההגנה. לשאלה שנשאל בחקירתו המשטרתית מדוע איבד
שליטה ברכב השיב המערער: "אני לא יודע בדיוק למה אני יכול לשער שבסוף הסיבוב
נתתי יותר מדי גז והוא זרק לי תחת". בעדותו בבית המשפט אישר המערער את דבריו
בחקירתו, אולם אמר כי כעת, לאחר שהוא מכיר את דברי המומחים, אין הוא חושב שהסיבה
לאיבוד השליטה היתה שהוא נתן יותר מדי גז. גם בעדותו בבית המשפט לא טען המערער כי
חש שההגה לא נענה לו כגרסת ההגנה. נראה כי גרסה ספונטנית זו סמוך לאחר התאונה, איתנה
יותר מהגרסאות שהועלו בהמשך הדרך על ידי המומחים מטעם ההגנה, במחשבה מאוחרת.
9. ב"כ המערער מעלה טענות נוספות התוקפות את
ממצאיו של בית המשפט המחוזי ובכלל זה את ממצאי המהימנות שלו, הן לענין הכשל המכני
והן לענין אופן נסיעתו של המערער לפני התאונה. הטענות המועלות הן בעיקרן עובדתיות
ועניינן בממצאים שנקבעו על סמך חומר הראיות ועל סמך העדפת עדויות מומחים מסוימים
על פני אחרים. באלה כמו באלה אין מקום להתערבותנו. כלל הוא כי אל לה לערכאת ערעור
להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית. אם
ערכאת הערעור מגיעה לכלל מסקנה שהממצאים העובדתיים מעוגנים בחומר הראיות, שניתוח
המשמעויות סביר והגיוני ואין בקביעת העובדות או בהבנת השלכותיהן שגיאה עקרונית
ובסיסית, והיא תשתכנע שהדין יושם על התשתית העובדתית כהלכה, כי אז אין להתערב
בקביעות הערכאה הראשונה. כך הוא גם המצב כאשר בשאלות מקצועיות קיימות מחלוקות בין
מומחים לדבר והשופט מאמץ דעה של שיטה אחת על פני אחרת (ע"א 323/89 קוהרי
ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142; להיקף ההתערבות של
בית המשפט לערעורים בממצאים שבעובדה, ובמיוחד במהימנות של עד, ראה ע"פ
9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 והאסמכתאות המובאות
שם). בענייננו עומדות קביעותיה של הערכאה הראשונה במבחנים אלה. בחינת טענות המערער
מעלה כי אין בהן כדי לקעקע את מסקנותיו של בית המשפט, לפיהן לא נגרמה התאונה מחמת
כשל מכני.
לפיכך, אני מציעה לדחות את ערעורו של המערער.
ערעורה של המדינה (ע"פ 6131/01)
10. המדינה מערערת על זיכויו של המערער מעבירת
ההריגה והרשעתו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ועל קולת העונש. לשיטתה, מפי באת
כוחה עו"ד נעמי גרנות, מהוות קביעותיו של בית משפט קמא תשתית להרשעת המערער
בעבירה של הריגה, ועל כל פנים היה מקום להרשיע את המערער בעבירת הריגה, שכל רכיביה
התקיימו. עמדתה זו מקובלת עלי.
ההבחנה בין עבירת ההריגה לעבירת גרם מוות
ברשלנות מצויה ביסוד הנפשי של העושה. בעוד שבעבירת גרם מוות ברשלנות נדרש יסוד
נפשי של רשלנות (סעיף 21 לחוק העונשין), הרי שבעבירת ההריגה נדרש יסוד נפשי של
מחשבה פלילית. מחשבה פלילית כוללת מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות
גרימת תוצאות המעשה. לענין התוצאות דרושה פזיזות, שבאחת משתיים, שהיא לענייננו
קלות דעת המתבטאת "בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות,
מתוך תקווה להצליח למונען" (סעיף 20(א)(2) לחוק העונשין).
11. מטבעה של מחשבה פלילית שבהיותה מצויה בנפשו של
אדם, על בית המשפט להסיקה מתוך הראיות שלפניו. בעבר נפלה מחלוקת בבית משפט זה
בשאלת קיומה של חזקה משפטית, ייחודית לעבירת ההריגה. היה מי שסבר כי חזקה כזו אכן
קיימת, ולפיה ניתן להסיק על היסוד הנפשי של העושה מתוך אופיו של היסוד העובדתי
באותו מקרה. על פי החזקה האמורה, מקום בו התרשלותו של הנאשם היתה יותר מהתרשלות
"רגילה" ועלתה כדי "התרשלות רבתי", משמע סטייה גסה מרמת
ההתנהגות הסבירה, קמה חזקה - הניתנת לסתירה - כי התקיים בנאשם היסוד הנפשי הנדרש
בעבירת ההריגה. אחרים סברו כי אין מקום לחזקה כזו (ראה דעת הרוב בע"פ 1100/93
יוסף סובאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 635 לעומת ע"פ 3841/94 מדינת
ישראל נ' צלנקו (לא פורסם) וכן דנ"פ 3258/98 חג'אזי יאסר נ' מדינת
ישראל (לא פורסם).
בית המשפט המחוזי היה ער למחלוקת זו, וקבע כי
בשאלה זו סבור הוא כי אין מקום לחזקה כאמור. אלא שבינתיים הוכרעה המחלוקת זמן קצר
טרם ניתן פסק הדין המחוזי בענייננו בע"פ 3158/00 אוהד מגידיש נ' מדינת
ישראל פ"ד נד(5) 80. שם אושרה הרשעתו של נהג בגרימת מותה של הולכת רגל,
כאשר נסע במהירות רבה ולא הבחין בה בעוד מועד. נקבע כי אין מקום לחזקה משפטית לפיה
מוסק היסוד הנפשי של העושה מתוך אופיו של היסוד העובדתי באותו מקרה, אלא מדובר
בחזקה עובדתית גרידא, המבוססת על נסיון החיים ואשר מוסקת מן הנסיבות הקונקרטיות של
המקרה העומד לדיון בפני בית המשפט. הפרכתה של חזקה עובדתית זו יכולה לעלות משקילתן
של מכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט, גם אם בית המשפט אינו מקבל את גרסתו של
הנאשם בדבר דרך התרחשות התאונה הקטלנית.
12. לפיכך, השאלה בה יש להכריע היא, האם מתוך מכלול
הראיות שעמדו בפני בית משפט קמא, קמה חזקה עובדתית והאם ניתן היה להסיק מהן מודעות
של המערער לגבי האפשרות כי התנהגותו תגרום לתוצאה קטלנית. לשם כך יש לבחון את
הנסיבות הקונקרטיות של המקרה שלפנינו. המערער נהג במורד כביש מעוקל המחולק לשני
מסלולים שבכל אחד שני נתיבים. הוא נסע בנתיב השמאלי במהירות מופרזת, גבוהה באופן
משמעותי מהמהירות המירבית המותרת בכביש ובהתחשב בתנאי הדרך - היות הכביש משופע
ומעוקל. אמנם לא ניתן היה לקבוע על פי סימנים אובייקטיבים מה היתה מהירות זו, שכן
בהיעדר בלימה מצדו של המערער לא נותרו סימני בלימה על הכביש, שבאמצעותם ניתן לקבוע
את המהירות בה נסע. אלא שקיימות ראיות אחרות המצביעות על מהירותו. עובר להתרחשות
התאונה, עקף המערער במהירות רבה שני כלי רכב, שכל אחד מהם נסע מעל למהירות המותרת.
אחד העיד על עצמו שנסע מעל ל80- קמ"ש ובין 80 ל90- קמ"ש וגם השני העיד
על עצמו שנסע בין 70 ל80- קמ"ש. אחד מהם נעקף על ידי המערער מימין והשני נעקף
על ידו משמאל, כל זאת כשהוא נוסע בזיגזגים תחילה משמאל לימין, בהמשך מימין לשמאל
ואז שוב ימינה, באבדו שליטה ברכב, כשהוא מוצא עצמו מול צלע ההר שמימינו. במצב זה
הסיט הוא את רכבו שמאלה, עבר למסלול הנגדי וגרם לתאונה הקטלנית.
13. לענין אופן נהיגת המערער, העידו שני עדי ראייה,
שעדותם היתה מהימנה על בית המשפט. האחד, נעם עדיקה, בהודעתו במשטרה מיום 11.5.98
(נ1/):
"...אני
הייתי במהירות של בין 80 ל- 90 קמ"ש ברור לי כי זה לא בסדר אך אני מציין זאת
למרות הכל מכיוון שאני רוצה שיודגש כי המרצדס עקפה אותי במהירות גבוהה כך שאני
מעריך כי הם נסעו הרבה מאוד מעבר ל- 90 קמ"ש".
ובעדותו בבית המשפט:
"...היה
רכב מאחורי בנתיב השמאלי השמאלי, באיזה שלב ראיתי שהמרצדס נמצאת מאחורי הרכב
המסחרי, וניסה לעשות עקיפה, הוא אותת לו עם האורות. המשכתי עם הנסיעה כמו שאמרתי,
אני יודע שלא נהגתי כשורה, נסעתי מעל המהירות המותרת, נסעתי מעל 80 קמ"ש,
זאת אני יודע לפי השעון שהורה כך. באיזה שלב לפני העיקול הראשון ראיתי את המרצדס
סוטה ימינה ועוקפת את הרכב המסחרי מצד ימין...יש שם שני סיבובים ימינה ושמאלה שהם
די צמודים, הייתי בנתיב הימני וקצת אחרי העיקול המרצדס חלפה על פני, אני כבר הייתי
בנתיב הימני והמרצדס היתה בנתיב השמאלי והוא חלף על פני במהירות שהיתה גבוהה
משלי...הוא חלף על פני מהר מאוד. עבר אותי מהר מאוד...
...המרצדס
עקפה אותי כך שהיה לי איתה קשר עין עם המרצדס כשהיא נוסעת לפני. כשהיא נסעה במקביל
אלי היא נסעה פרק זמן קצר מאוד, הוא פשוט חלף על פני מהר מאוד..."
(עמ' 3-4 לפרוטוקול).
השני, ויקטור ג'אבור, העיד:
"...אני
נהגתי בנתיב הימני, ועבר מרצדס לבנה במהירות בעקיפה מהירה, אחרי שעברה פתאום
הסתכלתי היא סטתה לצד השמאלי, איך אני לא יודע ואז קרתה התאונה.
אתה
היית אחרי הרמזורים.
כן.
באיזו
מהירות נסעת.
אולי
70 או 80 קמ"ש.
כשראית
את המרצדס עוקפת אותך, איך היתה העקיפה.
עקיפה מאד מהירה.
מה
שמת לב במרצדס.
היו
3 בחורים, היה רעש וצעקות מהרכב, היתה מוזיקה מהטייפ". (עמ' 7 לפרוטוקול).
(הדגשות
שלי - ט' ש' כ').
14. ניתן ללמוד על מהירותו של המערער עובר לתאונה
גם מכך שהמהירות הקריטית בעקומה בה אירעה התאונה היא יותר מ- 120 קמ"ש, כך על
פי דו"ח בוחן התנועה וחוות דעת המומחה מטעם ההגנה. משמעות הדבר הוא שרכב
הנוסע בעקומה במהירות גבוהה המשיקה למהירות הקריטית או גבוהה ממנה, תהיה
"בריחה" שלו החוצה מן העקומה. מכאן ניתן להסיק כי המהירות שהוציאה את
המערער מתחום הנסיעה הבטוחה בעקומה, היתה גבוהה מהמהירות האמורה. מסקנה זו נתמכת
בדברי הבוחן בדו"ח, הקובע בהתייחסו למהירות הנ"ל, כי לאור העובדה שהרכב
"זרק זנב" יתכן בהחלט כי המערער נסע במהירות הגבוהה מהמהירות הקריטית.
המסקנה שיש להסיק מכל האמור ומנסיבות אירוע התאונה, היא שהמערער נסע במהירות כה
רבה עד כדי אובדן שליטה ברכב וגרם לתאונה.
15. זאת ועוד, מכוניתו של המערער נבלמה על ידי שני
אימפקטים. הראשון בהתנגשותו במעקה הבטיחות המפריד בין שני המסלולים. השני,
ההתנגשות העזה והחזקה ברכב העולה במסלול הנגדי בנתיב הימני, המרוחק מהנתיב בו נסע
המערער במסלולו. עוצמת ההתנגשות היתה כה חזקה עד כי כל חזית הרכב השני נמעכה
לחלוטין, שני היושבים במושבים הקדמיים נהרגו מעוצמת ההתנגשות, והיה צורך לחתוך את
גג המכונית על מנת לחלצם ממנה. מעוצמת ההתנגשות, מכונית המרצדס בה נהג המערער
הסתובבה בכיוון ההפוך לכיוון נסיעתה המקורי. כל זה עולה מן הדוחות, מן התרשימים,
ומן הצילומים. מכל אלה מצטיירת תמונה של נהיגה פרועה מצד המערער.
16. בית המשפט המחוזי, בדונו ביסוד הנפשי של
המערער, לא דק פורתא בשואלו האם "ניתן להסיק מנהיגה רשלנית עבריינית זו הלך
נפשי של פזיזות ואי אכפתיות לחיי אדם" ובהשיבו לשאלה זו בשלילה. ראשית,
אחת החלופות של פזיזות שאינה לענייננו היא "אדישות - בשוויון נפש לאפשרות
גרימת התוצאות האמורות" (סעיף 20(א)(2)(א) לחוק העונשין). החלופה המתאימה
לענייננו היא החלופה השנייה, שהיא "קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר
לאפשרות גרימת התוצאות האמורות מתוך תקווה להצליח למנען" (סעיף 20(א)(2)(ב)
לחוק העונשין). מכאן, שהיסוד הנפשי של עבירת ההריגה אינו כולל בהכרח אי-אכפתיות
לחיי אדם. שנית, בית המשפט קבע, כי קיימים הפרשי גובה בין המסלולים
הנוגדים, ומפרידים ביניהם לאורך חלק מהדרך מעקה בטיחות ולאורך חלק אחר, אי תנועה
ובו צמחים גבוהים, כך שנהג הנוסע במסלול היורד אינו רואה בחלקים מסוימים את
המכוניות העולות. מכאן הסיק בית המשפט כי הסכנה להתנגש במכוניות שבמסלול העולה
היתה רחוקה ביותר ממודעותו. למסקנה זו אינני יכולה להסכים. מן העובדה כי בחלקים
מסוימים מהכביש, לא ניתן לראות מהמסלול היורד את הנוסעים במסלול העולה, לא מתחייבת
המסקנה כי המערער לא היה מודע לסכנת ההתנגשות. ראשית, הקושי בהבחנה ברכב
עולה קיים - לדברי בית המשפט עצמו - רק בחלקים מסוימים של הכביש, כאשר באחרים
נגלה המסלול העולה לעיני הנהג היורד. שנית, המערער לא טען כלל כי לא היה
מודע לכך שבכביש זה עולות מכוניות במסלול הנגדי. נהפוך הוא, המערער העיד בהודעתו
במשטרה (ת11/) כי הוא מכיר היטב את הכביש. הוא גם לא טען שלא ראה רכב עולה בכלל
ואת הרכב בו התנגש בפרט. גם אם בפועל לא ראה את הרכב העולה, צריך היה לצפות,
בהכירו את הכביש, כי רכב כזה עשוי לנסוע במסלול העולה. מכאן, שלא היה מקום לקבוע
את שקבע בית משפט קמא. שלישית, על פי המצב המשפטי, אין צורך כי תתקיים
מודעות לדרך המדויקת של השתלשלות האירועים שהביאה בסופו של דבר למותו של אדם ודי
במודעות לסיכון הנוצר על ידי נסיבות המקרה (ע"פ 3158/00 הנ"ל). אופן
נהיגתו של המערער היווה סיכון לא רק עבור הנוסעים במסלול הנגדי, ורשלנותו יכולה
היתה לגרום לתאונה קטלנית כתוצאה של תרחישים רבים, שאינם כוללים דווקא חצייה של
רכבו את אי התנועה והתנגשות ברכב במסלול הנגדי, כפי שאכן קרה. המערער לא צריך היה
להיות מודע לאפשרות גרימת התאונה בתרחיש שהתממש, על מנת שנאמר כי התקיים בו היסוד
הנפשי של מודעות הדרוש לשם הרשעתו בהריגה.
17. קיימות נסיבות נוספות, המחזקות את המסקנה כי
התקיימה במערער המודעות הנדרשת לצורך עבירת ההריגה. נסיבות אלה הן היות המערער
צעיר כבן 18 בעת שאירעה התאונה, בעל ניסיון מועט בנהיגה (בעל רשיון נהיגה 8 חודשים
בלבד). בתקופת ניסיונו הקצרה הספיק המערער להיות מעורב בתאונת דרכים עצמית, בה
נגרם נזק לרכב בו נהג והמערער בעצמו נבדק בבית חולים. על תאונה זו למדים אנו מתוך
הודעתו של המערער שנגבתה ממנו מספר ימים לאחר התאונה (ת12/). התאונה לא דווחה
למשטרה, ולא נערכה חקירה באשר לנסיבותיה. אין אני מתייחסת לתאונה הקודמת
כאינדיקציה להיותו של המערער "מועד" לתאונות. אולם ניתן ללמוד ממנה
שהמערער חווה תאונה בשעת נהיגה ברכב והיה מודע לסכנות הטמונות בנהיגה.
מסקנתי היא, כי בנסיעה בירידה, במהירות
מופרזת, תוך עקיפת כלי רכב, במורד כביש מפותל, מתקיים היסוד העובדתי של עבירת
ההריגה. משכך, מתוך נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפנינו שתוארו לעיל, ובהתבסס על
נסיון החיים, קמה חזקה בדבר מודעות של המערער להתרחשות תאונה שיכולה להביא לתוצאות
קטלניות. חזקה זו לא התערערה. המערער נהג בצורה פזיזה שבקלות דעת, תוך נטילת סיכון
בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות הקטלניות, גם אם מתוך תקווה להצליח למונען.
המערער בחר באופן מודע, לנהוג בצורה מסוכנת, בכביש שתנאיו קשים לנהיגה, וטומנים
סיכון לעצמו ולאחרים המשתמשים בדרך העלולים להיפגע מנהיגה פזיזה של אחרים. משכך,
אין בידי לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא התקיים במערער היסוד הנפשי
הדרוש להרשעתו בעבירת ההריגה.
18. במקרה דומה בנסיבותיו למקרה דנן (ע"פ
3558/97 מדינת ישראל נ' אדן (לא פורסם)), הורשע נהג בהריגה על ידי בית משפט
זה, שקיבל ערעור על הרשעתו בגרימת מוות ברשלנות בבית משפט דלמטה. שם עקף נהג
מכונית אשר נסעה במהירות של 100-80 קמ"ש, ואחר כך המשיך לנסוע בזיגזגים כשהוא
עוקף מכוניות מימין ומשמאל. בהמשך הדרך סטתה מכוניתו לצד ימין ונפלה לתעלה. כתוצאה
מכך נהרג נוסע שהיה במכונית. בית המשפט זה קבע:
בנסיבותיו
של המקרה שבפנינו מתחייבת המסקנה כי התקיים במשיב היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת
הריגה. אין מקום להניח כי מי שנוהג במהירות גבוהה תוך מעבר מהיר בלתי מוצדק בין
הנתיבים ותוך עקיפה של מכוניות מימין ומשמאל, איננו ער למסוכנות הטבועה בנהיגה
כזאת לרבות האפשרות של איבוד השליטה על ההגה והתרחשותה של תאונה, ובכלל זה תאונה
קטלנית. סכנה כזאת ברורה לכל מי שאוחז בהגה ואין להניח כי היא נעלמה מהמשיב. על אף
זאת בחר המשיב בחירה מודעת לנהוג בצורה מסוכנת ופראית, תוך תקווה בלתי מבוססת כי
"לי זה לא יקרה". נסיבות המקרה מלמדות לפחות על התקיימותו של יסוד נפשי
של קלות דעת, ומכאן מתחייבת הרשעתו בעבירת ההריגה.
לאור כל האמור לעיל, נראה לי כי מתחייבת
הרשעתו של המערער בעבירת הריגה.
אשר על כן, אני מציעה לדחות את ערעורו של
המערער, לקבל את ערעורה של המדינה, לבטל את פסק-דינו של בית משפט קמא, ככל שהוא
מתייחס לזיכויו של המערער מעבירת הריגה והרשעתו בעבירת גרימת מוות ברשלנות, להרשיע
את המערער בהריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין וסעיף 35(א) לפקודת התעבורה. התיק
יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שייגזר עונשו של המערער.
ש
ו פ ט ת
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט'
שטרסברג-כהן.
ניתנה היום, כ"א בכסלו תשס"ב
(6.12.01).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת ש ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 01061310.J01
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444