יוסף בן ברוך נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 6128/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6128/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון העותר: יוסף בן ברוך נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. ממונה על עבודות שירות באמצעות אורנה אטלי, סג"ד רכז 3. ועדת שחרורים במקום מושבה בבית הסוהר אש"ל עתירה לשחרור אסיר בשם העותר: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד רותם סלמה פסק-דין השופט י' עמית: 1. בשנת 2002 הורשע העותר ונגזר עליו עונש של שלושה חודשי מאסר בפועל, שהומר בהמשך בשלושה חודשי עבודות שירות. מאז ריצה העותר חלק מימי עבודות השירות, אך לאור נסיבות רפואיות הופסקה עבודתו כמה וכמה פעמים. בשנת 2009 ולאחר שהעותר לא התייצב מספר פעמים בפני ועדות רפואיות, הוחלט על הפסקה מנהלית של עבודות השירות, ועל המרת יתרת העונש במאסר בפועל, שגם אליו העותר לא התייצב. בהמשך, הסכים שירות בתי הסוהר לבטל את ההפסקה המנהלית, ולאפשר לעותר לחזור לבצע עבודות שירות. דא עקא, ועדה רפואית קבעה כי העותר אינו כשיר לביצוע עבודות שירות, והעותר הגיש עתירה ובה בקשה לשחררו מיתרת העבודות. עתירה זו נדחתה על הסף (עת"א 7761-04-17 (6.4.2017), השופט א' משניות), ובקשת רשות ערעור עליה נדחתה (רע"ב 3391/17 בן ברוך נ' מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר (11.5.2017), השופטת ד' ברק-ארז). במהלך חודש יוני 2017, ריצה העותר 21 ימי עבודות שירות נוספים, אך הפסיק להתייצב לפני שסיים את מכסת הימים שנותרו לו. ביום 22.3.2018 דחה בית משפט זה על הסף, בשל אי מיצוי הליכים, את בקשתו של העותר להורות על שחרורו מיתרת עבודות השירות (בג"ץ 10030/17 בן ברוך נ' הממונה על עבודות שירות). בית המשפט ציין, כי לעותר עומדת האפשרות לפנות לוועדת השחרורים. ברם, פנייה של העותר לוועדה נדחתה מכיוון ש-"אין ועדת השחרורים מוסמכת לדון בענינו" (וש"ר 49927-06-18 בן ברוך נ' מדינת ישראל (22.6.2018) (להלן: הפנייה שנדחתה), פסקה 5), ועתה פנה העותר בשנית לבית משפט זה. 2. במסגרת העתירה, ביקש העותר לבחון מחדש את החלטתה של ועדת השחרורים, ולהורות למשיבים 1–2 לשחררו מיתרת עבודות השירות. בקשתו לעכב את חובת ההתייצבות לעבודות שירות נדחתה, בהחלטתי מיום 21.8.2018, מן הטעם שהבקשה הוגשה יום לפני המועד בו היה אמור להתייצב להשלמת עבודות השירות. 3. המשיבים טענו בתגובתם כי דין העתירה להידחות על הסף. זאת, הן בשל קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לוועדת השחרורים, המוסמכת לדון בשחרור מעבודות שירות מטעמים רפואיים, והן בשל עשיית דין עצמי, מכיוון שהעותר לא התייצב ביום 22.8.2018 לריצוי ימי עבודות השירות כנדרש. המשיבים הוסיפו כי דין העתירה להידחות גם לגופה, בשל אי עמידתו של העותר בתנאי סעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א–2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי), העוסק בשחרור מטעמים רפואיים. 4. דין העתירה להידחות על הסף. קיים קושי מסוים להבין את הטענות המשפטיות שהעלה העותר, שאינו מיוצג, אך להלן נתייחס בתמצית לטענותיו. אקדים ואציין כי סעיף 49(ד) לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: חוק העונשין), עליו הסתמך העותר בעתירתו, אינו רלוונטי לענייננו. סעיף זה בוטל במסגרת תיקון מס' 62 לחוק העונשין, משנת 2001, עובר להרשעתו של העותר. 5. ככל שהעותר ביקש את שחרורו מעבודות שירות מטעמים רפואיים, עליו לפנות לגורם המוסמך לדון בנושא, והוא ועדת השחרורים, כאמור בסעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי. עיון בהחלטת ועדת השחרורים בפנייה שנדחתה, אינו מעלה אזכור לסעיף זה. ככל שהעלה העותר טענה זו בפנייה שנדחתה, ולא קיבל התייחסות, סעיף 25 לחוק שחרור על-תנאי מאפשר הגשת עתירה לבית המשפט המחוזי נגד החלטות ועדת השחרורים. 6. ככל שהעותר ביקש כי ימי המחלה שלו יוכרו במניין ימי עבודות השירות שביצע, ההוראות הרלוונטיות לענייננו מעוגנות בסעיף 51ז(ג–ד) לחוק העונשין, ובתקנה 6 לתקנות העונשין (נשיאת מאסר בעבודת שירות), התשע"ב–2011. לפי הוראות אלה, ככל שעובד שירות נעדר מעבודתו מסיבות בריאותיות, ימי ההיעדרות לא ייחשבו במניין ימי עבודת השירות – למעט היעדרות בשל תאונה שבמסגרת העבודות. 7. העותר הוסיף כי בידי שירות בתי הסוהר מצוי "רישום כוזב" בדבר ימי עבודות השירות שביצע. טענה זו הועלתה בעלמא, ללא נתונים ומסמכים שיצביעו על כך. אף לא ברור אם טענה זו הועלתה בעבר, בשימוע מול שירות בתי הסוהר. למותר לציין כי אף אם התקיים הליך בירור כאמור, הכתובת לביקורת שיפוטית על מסקנותיו של שירות בתי הסוהר אינה בית משפט זה, כי אם בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (ראו, למשל: רע"ב 4024/12 מדינת ישראל נ' איטח (16.6.2013); רע"ב 1684/13 אבו עראר נ' מדינת ישראל (21.5.2013); רע"ב 5245/05 חסאן נ' נציב שירות בתי הסוהר (14.6.2005); עת"א (מרכז) 5797-03-10 כהן נ' שירות בתי הסוהר (18.4.2010)). 8. בבג"ץ 4566/07 מכורש נ' שירות בתי הסוהר (18.11.2007) נקבע כי, "כלל הוא כי מקום בו קיים סעד חלופי שטרם מוצה, לא יזקק בית משפט זה לענין אלא בהתקיים טעמים מיוחדים שבאינטרס ציבורי חשוב או משיקולים של דחיפות זמן או נוכח פגיעה קשה וחמורה בזכויות אדם" (פסקה 7). במקרה דנן, הדלת פתוחה בפני העותר להעלות את טענותיו בפני הרשויות והערכאות המוסמכות. 9. עתירה זו הינה חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של הליכים משפטיים בעניינו של העותר (ראו פסקה 1 לעיל); יש להצר על התארכותה של פרשייה זו, אך נראה כי חלק לא מבוטל מהתארכות ההליכים נגרם על-ידי העותר. טוב יעשה העותר אם ישים קץ לסאגה הבלתי נגמרת בעניינו וישלים את מכסת ימי השירות, שאם לא כן, הוא עלול למצוא עצמו מאחורי סורג ובריח על אף גילו המתקדם. 10. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. זאת בין אם בשל קיומו של סעד חלופי, בדמות האפשרות לעתור לבית המשפט המחוזי נגד החלטת ועדת השחרורים; ובין אם בשל אי מיצוי הליכים, לאור אי העלאת טענות רלוונטיות מול ועדת השחרורים או שירות בתי הסוהר. 11. העותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה על סך 3,000 ₪. ניתן היום, ‏ד' בתשרי התשע"ט (‏13.9.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 18061280_E04.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il