פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי -תל אביב

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6126-04-26 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת רות רונן העותרת: פלונית נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי – תל אביב 2. בית הדין הרבני הגדול 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בעניין פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1494750/8 מיום 22.2.2026 בשם העותרת: עו"ד יהודה אבלס פסק-דין השופטת רות רונן: לפנינו עתירה המופנית נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 22.2.2026 בתיק 1494750/8, בו נדחה ערעור על פסק דין של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו מיום 25.9.2025 בתיק 1417911/6. במסגרת זו, נדחתה תביעת העותרת בהליך גירושין לשיתוף במקרקעין המצויים באזור המרכז (להלן: המקרקעין). רקע הדברים מן העתירה ונספחיה עולה כי העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב; השניים יקראו יחד להלן: בני הזוג) נישאו כדמו"י בשנת 2015 ולהם שני ילדים קטנים. בין השנים 2018-2013 התגוררו בני הזוג בדירה שבבעלות אבי המשיב – תחילה בלא תמורה, והחל משנת 2017 בשכר דירה מופחת בסך של 1,000 ש"ח. בחודש נובמבר 2018 עברו בני הזוג לדירה אחרת בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך של 7,200 ש"ח. לצורך תשלום דמי השכירות, חתמו המשיב ואביו על הסכם הלוואה מכוחו ניתנו לבני הזוג דמי השכירות החודשיים (להלן: הסכם הלוואה לשכירות). בשנת 2019 – במהלך נישואיהם של בני הזוג – רכש המשיב יחד עם שני שותפים חלקים בלתי מסוימים במקרקעין נושא המחלוקת דנן. המקרקעין נרשמו על שם המשיב בלבד. ביום 20.9.2023 הגישה העותרת תביעת גירושין, לה כרכה בין היתר את ענייני הרכוש. בכתב התביעה נטען כי רכישת המקרקעין נעשתה לאחר שהמשיב הבטיח לה שהיא תיחשב כרכישה משותפת ושהזכויות והפירות במקרקעין יוקנו לשניהם. כן נטען כי המקרקעין לא נרשמו על שם העותרת מטעמים טכניים בלבד. העותרת טענה כי רכישת המקרקעין מומנה מכספי מתנה שהוענקו להם מהורי המשיב; וכן מכספי שלוש הלוואות שנטלו בני הזוג בסך כולל של 390,000 ש"ח, בהחזר הלוואה חודשי בסך 6,000 ש"ח (להלן: ההלוואות). לתמיכה בטענותיה, צירפה העותרת תמלול שיחה בינה לבין המשיב – ממנו עלו לכאורה דברי המשיב כי המקרקעין שייכים לשניהם (להלן: התמלול). המשיב טען מנגד כי העסקה במקרקעין היא פרי יוזמתו של אביו. לשיטתו, הכספים ששימשו לרכישתם הם של הוריו. זאת, למעט סכום של 26,000 ש"ח שהוצא מן החשבון המשותף של בני הזוג – סכום זניח ביחס לחובותיהם כלפי אביו בגין הסכם ההלוואה לשכירות. כן הוסיף המשיב כי הבטחתו הנשקפת בתמלול מקורה ב"סחיטה רגשית" על ידי העותרת. במסגרת הליך הגירושין דן בית הדין הרבני האזורי בשאלת איזון המשאבים בין בני הזוג – ובכלל זה בשאלת הזכויות במקרקעין נושא העתירה. במהלך הדיון נחקרו בני הזוג בשני מועדים שונים, וכך גם נחקר אבי המשיב. בפסק דין מיום 25.9.2025, קבע בית הדין הרבני האזורי כי העותרת אינה זכאית לשיתוף במקרקעין, והיא זכאית רק להחזר של מחצית ההלוואות ששולמו על ידי בני הזוג. בית הדין האזורי קבע כי הוכח שאת מרבית הכספים עבור רכישת המקרקעין שילם אבי המשיב. צוין כי אף שהייתה תכנית סדורה להחזרת ההלוואות על ידי בני הזוג, בפועל הורי המשיב שילמו את מלוא הסכומים, למעט סכום של 26,000 ש"ח – המהווה סך של 3.7% משווי המקרקעין. בית הדין קיבל את גרסת המשיב על פיה גם אם הייתה קיימת הסכמה לשיתוף, העניין הותנה בהחזר משותף של הלוואות. עם זאת, נקבע כי הדבר לא אירע בפועל – שכן העותרת לא יצאה לעבוד, ולכן פרעו הורי המשיב את ההלוואות מכספם. לאור האמור, נקבע כי מתנה בדמות החזר ההלוואות, שנרשמה רק על שם המשיב, אינה יכולה להיחשב כמתנה משותפת לבני הזוג; ומכאן שיש להחריגה מכלל איזון המשאבים מכוח סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). בהקשר זה צוין כי אמנם ייתכנו מקרים שבהם יהיה מקום להחיל את הלכת השיתוף הספציפי משיקולי צדק ויושר. עם זאת, נקבע שבענייננו תשלום זניח של 26,000 ש"ח אינו מלמד על "דבר מה נוסף" המצדיק זאת; וכי גם התמלול אינו מספק בהקשר זה, שכן המשיב הסביר כי אמר את הדברים מאחר ש"נסחט רגשית". ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי נדחה בפסק דין מיום 22.2.2026. בית הדין הרבני הגדול סבר כי משנרשמו המקרקעין על שם המשיב בלבד אין מקום להעלות טענה הנוגעת להבטחתו הנטענת של המשיב. כן צוין כי מעיון בתיק עולה שכבר בשנת 2017 החלו מתחים בין בני הזוג, ויתכן שזו הסיבה שהמגרש נרשם רק על שם המשיב. באשר לטענת השיתוף הספציפי, חזר בית הדין הגדול על נימוקי בית הדין האזורי ודחה את הערעור גם לעניין זה. מכאן העתירה שלפנינו, בה טוענת העותרת בעיקר כי בתי הדין בחנו את זכויות בני הזוג לפי אמות מידה של דין תורה – ולא יישמו את הוראות חוק יחסי ממון המחייבות אותם. לשיטתה, המקרקעין נרכשו בתקופת הנישואין ולכן עליהם להיכנס לאיזון המשאבים ללא צורך בהוכחת כוונת שיתוף או "דבר מה נוסף". העותרת מקבלת את קביעות בית הדין האזורי בעניין פירעון ההלוואות על ידי הורי המשיב. עם זאת, לגישתה מתנה זו נוגעת לכספי הפירעון בלבד – ולא למקרקעין עצמם שנרכשו בעסקה מסחרית במהלך הנישואין. עוד מוסיפה העותרת כי בית הדין הרבני הגדול הסתמך על רישום המקרקעין על שם המשיב בלבד כנימוק לשלילת זכויותיה, וזאת לגישתה בניגוד מפורש לסעיף 9 לחוק יחסי ממון. העותרת מצביעה על כך שאף המשיב עצמו הודה בשיחה מוקלטת כי המקרקעין שייכים לשניהם, וכי בית הדין הרבני הגדול אף הוא סבר שהייתה כוונה משותפת אך דחה אותה על בסיס הרישום – מה שמחזק לשיטתה את טענתה להחלת דין תורה חלף חוק יחסי ממון. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה על נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בלא צורך בתגובת המשיבים. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו משמש כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים, ובכלל זה בתי הדין הרבניים. התערבותו של בית משפט זה בהחלטות מעין אלה שמורה למקרים קיצוניים בלבד של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נדרש סעד מן הצדק (בג"ץ 4044/24 פלוני נ' פלונית, פסקה 9 ‏(19.5.2024‏)‏‏; בג"ץ 37117-08-24 פלונית נ' בית הדין הגדול לערעורים, פסקה 3 ‏(22.8.2024‏)). לא מצאנו כי עתירה זו נמנית עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות. נקודת המוצא היא כי עם תום הנישואין יש לבצע "איזון משאבים" שיביא לחלוקה שוויונית של כלל הנכסים שנצברו במהלך הנישואים. עם זאת, מאיזון זה מוחרגים נכסים מסוימים, ובהם "נכסים חיצוניים" – קרי, נכסים שנצברו על ידי מי מבני הזוג טרם הנישואין, וכן נכסים שהתקבלו במהלך הנישואין במתנה או בירושה (סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון; בע"מ 3462/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 19 ‏(‏30.10.2024‏)‏; בע"מ 1270/23 פלונית נ' פלוני, פסקה 16 ‏(‏6.9.2023‏)‏). לצד האמור התגבשה בפסיקה הלכת "השיתוף הספציפי". לפי הלכה זו בהתקיים כוונת שיתוף, עשוי להיקבע כי התגבש שיתוף ספציפי בנכס מסוים ומכאן שיש לראותו כנכס משותף. הפסיקה קבעה לעניין זה כי אין די בעצם קיומם של חיי נישואין לצורך כוונה כאמור, וכי לשם הכרה בשיתוף בין בני הזוג בנכס חיצוני יש להראות כי מתקיים "דבר מה נוסף" (ראו: בע"מ 17735-09-24 פלונית נ' פלוני, פסקה 25 ‏(‏30.6.2025‏)‏; בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, פסקה 17 ‏(‏26.12.2012‏)‏). בענייננו, המקרקעין העומדים במוקד העתירה דנן נרכשו במהלך תקופת נישואי בני הזוג. חרף זאת, בפסקי דינם של בתי הדין נקבע כי אין מקום לראות את המקרקעין כנכס בר-איזון. כפי שהובהר לעיל, טענתה המרכזית של העותרת בהקשר זה הייתה כי בתי הדין ביססו את הכרעתם על אמות המידה של דין תורה, חלף יישום הוראות חוק יחסי ממון – כפי שהיה עליהם לעשות. ואולם, עיון בפסקי הדין שניתנו על ידי בתי הדין מלמד כי אין ממש בטענה זו. בית הדין הרבני האזורי בחן את מלוא התשתית העובדתית שהוצגה על ידי הצדדים, לאחר שנשמעו לפניו חקירותיהם של בני הזוג וכן של אבי המשיב. לאחר כל אלה, הגיע בית הדין לכלל מסקנה כי מאחר שהמקרקעין נרכשו מכספי הוריו של המשיב כמתנה ונרשמו על שמו בלבד, אין לראות בהם מתנה משותפת, ומשכך יש להחריגם מאיזון המשאבים מכוח סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון. עוד נקבע כי אין להכיר בשיתוף ספציפי במקרקעין בין בני הזוג בנסיבות המקרה. זאת, בין היתר, לנוכח העובדה כי חלקם של בני הזוג במימון רכישת המקרקעין עמד על פחות מ-4% משוויים, וכן בשים לב לגרסת המשיב שלפיה שיתוף במקרקעין הותנה, לכל היותר, בכך שהעותרת תצא לעבוד ותיטול חלק במימונם – תנאי שלא התקיים בפועל. מדברים אלה עולה אפוא, כי בית הדין הרבני האזורי בפסק דינו ביקש ליישם את הוראותיו של חוק יחסי ממון על נסיבות העניין, ובכלל זה באשר לסיווגם של "נכסים חיצוניים". כן ביקש בית הדין לבחון בהקשר זה את יישום הלכת השיתוף הספציפי על המקרקעין במקרה דנן. בנסיבות אלה, דומה אפוא כי בניגוד למצג אותו מבקשת העותרת לצייר, יש לראות בטענותיה ככאלה המשיגות על האופן שבו יושם הדין החל בנסיבות המקרה. ענייננו הוא אפוא ביישום הדין. בהקשר זה יוזכר כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו נוהג לבחון פסקי דין של בתי דין רבניים בכלים של ערכאת ערעור; וכי ממילא "השאלה אם קיים שיתוף בנכס מסוים היא 'שאלה עובדתית תלוית נסיבות, אשר ההכרעה בה נתונה לערכאה הדיונית" (ראו: בג"ץ 5040/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 9 (25.9.2017); בג"ץ 73527-11-24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול , פסקה 5 (‏10.12.2024‏)). ואכן, בית הדין האזורי בעניינו קבע ממצאים עובדתיים בהתאם לראיות שהונחו על ידי הצדדים והדיונים שנערכו בהליך לפניו. לאור ממצאים אלה ובהסתמך על יישומם לחוק יחסי ממון, כמו גם על יישום הכללים והעקרונות שנקבעו בפסיקה – דחה בית הדין הרבני האזורי, ובעקבותיו בית הדין הרבני הגדול, את טענות העותרת לזכויותיה במקרקעין. אמנם, לגישת העותרת בתי הדין שגו כאשר התייחסו למתנה של כספים (הכספים שניתנו על ידי הורי המשיב לצורך רכישת המקרקעין), ולא למתנה של המקרקעין עצמם; ושגו כאשר הסיקו מכך מסקנות לגבי הזכויות במקרקעין. אולם, מבלי להתייחס לטענה זו לגופה – מדובר בטענה הנוגעת ליישום שגוי של הדין (חוק יחסי ממון והפסיקה על פיו) על ידי בתי הדין, ולא ביישום של דין תורה על ידיהם, כפי שהעותרת טענה. לפיכך, לא מצאנו אפוא כי יש מקום להתערבות בפסיקת בתי הדין לעניין יישום הדין החל על נסיבות דנן – וזאת אף אם נניח שבתי הדין טעו בהכרעתם; ואף אם הכרעתנו בהקשר זה הייתה עשויה להיות שונה מזו שהגיעו אליה בתי הדין, אילו נדרשנו לבחון את הדברים מלכתחילה. בשולי הדברים יוער כי העותרת בעתירתה הלינה גם על אחד מנימוקי בית הדין הרבני הגדול, בו הודגש כי משנרשמו המקרקעין על שם המשיב בלבד – אין מקום לטענה על פיה הובטח לעותרת כי המקרקעין ישותפו בין בני הזוג. למותר לציין בהקשר זה כי הוראות סעיף 9 לחוק יחסי ממון קובעות כי "ראיה על היות נכס בבעלותו או בהחזקתו של אחד מבני הזוג או על היותו רשום על שמו, אין בה בלבד כדי לצאת ידי נטל ההוכחה שיש למעט נכס זה מן הנכסים ששויים יאוזן בין בני הזוג". עם זאת, לנוכח כל האמור לעיל ובכלל זה קביעותיו העובדתיות של בית הדין הרבני האזורי – לא מצאנו כי יש באמור כדי לשנות מן המסקנה אליה הגענו. זאת כאשר כפי שהובהר, בית הדין קבע באופן פוזיטיבי כי בנסיבות המקרה, לאור החלק היחסי של הורי המשיב ברכישת המקרקעין ולאור העובדה שהשיתוף במקרקעין הותנה בהשבת ההלוואה – המקרקעין אינם מהווים נכס משותף או נכס בר-איזון. סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובה – אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ו בניסן התשפ"ו (‏13.4.2026). דוד מינץ שופט יעל וילנר שופטת רות רונן שופטת