שלום איסקוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בש"פ 6124/09 בבית המשפט העליון בש"פ 6124/09 (בש"פ 3982/09 - א') בפני: כבוד השופט א' גרוניס המערער: שלום איסקוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטה של כב' רשמת בית המשפט העליון (ג' לוין) בבש"פ 3982/09 מיום 21.5.09 בשם המערער: עו"ד טומי נדשי פסק-דין 1. כבוד הרשמת של בית משפט זה (ג' לוין) דחתה בקשה של המערער להאריך המועד להגשת ערעור פלילי. על כך מלין המערער בערעור שבפניי. 2. המערער הובא לדין בבית משפט השלום בחיפה. בעקבות הסדר טיעון הוא הורשע בעבירות של תגרה וניסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות. בגזר דין, שניתן ביום 25.11.08 (על ידי כבוד השופט ז' פלאח), הוחלט להאריך מאסר מותנה בן 12 חודשים לשנתיים נוספות, לקנוס את המערער בסכום של 5,000 ש"ח או חמישה חודשי מאסר תמורתו, להעמיד את המערער במבחן לתקופה של שנתיים ולחייבו בתשלום פיצוי בסך 5,000 ש"ח למתלונן. הן המערער והן המדינה לא השלימו עם גזר הדין והגישו ערעורים, אשר נדונו במאוחד בבית המשפט המחוזי בחיפה (בפני כבוד השופטים ר' שפירא, ע' גרשון וצ' קינן). בית המשפט החליט ביום 5.3.09 לדחות את ערעורו של המערער שסבב על הפיצוי למתלונן ולקבל את ערעורה של המדינה. נפסק כי יש להפעיל את המאסר המותנה בן 12 החודשים ולהשית 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, כאשר 8 חודשים מתוכם במצטבר והיתרה בחופף. התוצאה היא, שעל המערער לרצות בין כותלי הכלא מאסר של 20 חודשים. כמו כן הושת מאסר מותנה של שנה אחת ונקבע כי הקנס וצו המבחן יבוטלו. 3. המערער הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור (רע"פ 247/09). הבקשה נדחתה ביום 24.3.09 (על ידי חברי, השופט א' א' לוי). ביום 30.3.09 פנה פרקליטו של המערער, עו"ד טומי נדשי, לנשיאה של בית משפט זה. מדובר במעין מכתב תלונה שבסיומו נאמר, כי מבוקש לראות במכתב בקשה לדיון נוסף או בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 24.3.09. במכתב מיום 2.4.09 מלשכת הנשיאה לעו"ד נדשי נכתב כי הנשיאה אינה יושבת כערכאת ערעור על החלטות של שופטי בית המשפט העליון. עוד נאמר במכתב כי על פי הוראות הדין (שאוזכרו במכתב) לא ניתן לקיים דיון נוסף בהחלטה של בית המשפט העליון שניתנה על ידי דן יחיד. 4. ביום 11.5.09 הגיש המערער, באמצעות פרקליטו עו"ד נדשי, לבית משפט זה שני הליכים. האחד הוכתר בכותרת "הודעת ערעור דחופה, בקשה לדיון נוסף ובקשה להפסקת ביצוע עונש המערער עד לשמיעת הערעור". השני, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בקשה זו הובאה בפני כבוד הרשמת (ג' לוין). לאחר שהונחו בפני כבוד הרשמת תגובה של המשיבה ותשובה של המערער היא החליטה לדחות את הבקשה להארכת מועד. כבוד הרשמת הגיעה למסקנה כי לא עומדת למערער זכות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולפיכך אין להאריך את המועד להגשתו של ערעור. 5. טענתו של המערער, שנדחתה על ידי כבוד הרשמת, ועליה הוא חוזר בפניי, היא כי עומדת לו זכות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הטענה סומכת על סעיפים 55 ו-60 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין). עוד טוען המערער כי כבוד הרשמת חרגה מסמכותה בכך שדנה בערעורו בעוד שהיה עליה להחליט בבקשתו להארכת מועד להגשת ערעור. 6. יובהר מיד כי קביעותיה של כבוד הרשמת מקובלות עלי. ברי, כי הרשמת פעלה בגדר סמכותה. כבוד הרשמת חייבת הייתה לדון בשאלה האם עומדת למערער זכות ערעור לבית משפט זה. אם אין לו זכות ערעור, ממילא אין מקום להידרש כלל לשאלה האם ראוי להאריך את המועד להגשת ערעור. במלים אחרות, תנאי להארכת מועד להגשת ערעור (או בקשת רשות ערעור) הוא כי עומדת למבקש הזכות לה הוא טוען, קרי להגשת ערעור (או בקשת רשות ערעור). על כן, שעה שרשם (או שופט) דן בבקשה להארכת מועד חייב הוא בהכרח להיזקק לשאלה האם זכאי המבקש להגיש ערעור (או הליך דומה) שאת המועד להגשתו עותר הוא להאריך. 7. השאלה הראשונה, אם כן, היא האם למערער עומדת זכות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נזכיר, כי בית המשפט המחוזי דן בערעורים על גזר דין שניתן בבית משפט השלום. אחד הערעורים היה ערעור של המדינה על קולת העונש. הערכאה הראשונה החליטה, כזכור, להאריך מאסר מותנה ונמנעה מהטלתו של עונש מאסר על המערער (סמכות ההארכה מופיעה בסעיף 56 לחוק העונשין). הערכאה השנייה החליטה לקבל את ערעור המדינה ולהפעיל מאסר מותנה וכן להטיל עונש מאסר בפועל (ראו סעיף 54 לחוק העונשין). המערער סומך על סעיף 55(א) לחוק העונשין ביחד עם סעיף 60 לחוק. סעיף 55(א) קובע כלדקמן: "מי שנידון למאסר על תנאי והורשע בשל עבירה נוספת, יצווה בית המשפט על הפעלת המאסר על תנאי" (הוראה זו כפופה לאמור בסעיף 56 המאפשר הארכת תקופת התנאי במקרים מסוימים). סעיף 60 מורה בזו הלשון: "(א) צו לפי סעיפים 55 עד 59 ניתן לערעור. (ב) בערעור על ההרשעה בשל העבירה הנוספת מותר לכלול ערעור גם על צו כאמור אם לא הוגש עליו ערעור לפי סעיף זה". טענתו של המערער היא שבית המשפט המחוזי נתן צו לפי סעיף 55(א) ומכאן שעומדת לו זכות ערעור לפי סעיף 60(א). אין יסוד לטענה זו, כפי שיוסבר עתה. 8. הפעלתו של מאסר מותנה אפשרית בשני מסלולים (ע"פ 370/65 ערקבי נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(1) 281 (1966)): המסלול האחד, בגדרו של גזר דין שניתן לעניין העבירה הנוספת. כלומר, נאשם מובא לדין ומורשע. נוכח העובדה שמעל ראשו תלוי מאסר מותנה שהוטל בהליך קודם, עותרת המאשימה להפעלה של המאסר המותנה, כחלק מן האמצעים העונשיים בגדרו של גזר הדין החדש. המסלול האחר, כאשר המאשימה מבקשת צו מיוחד להפעלה של מאסר מותנה, בנפרד מגזר הדין שניתן בגין העבירה הנוספת (לגבי מסלול זה, ראו תקנות העונשין (מאסר על תנאי), התשמ"ה-1985). המסלול הראשון הנזכר הינו זה השכיח, ובו נתקלים מדי יום. המסלול השני הינו נדיר ביותר. נביא דוגמה מן הפסיקה למקרה בו פעלו לפי המסלול השני: בית המשפט החליט בגדר ההליך הפלילי בגין העבירה הנוספת להאריך את תקופת התנאי, למרות שלא רשאי היה לעשות כן. אף המדינה סברה בטעות, שניתן היה להאריך את תקופת התנאי (המ' 755/72 נעוס נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 492 (1973)). כאשר המאשימה גילתה את הטעות, וזאת לאחר שההליך בו ניתן גזר הדין הסתיים, היא עתרה בפני בית המשפט שנתן את גזר הדין למתן צו להפעלת עונש המאסר המותנה. השאלה המתבקשת הינה, כיצד ניתן לתקוף את ההחלטה להפעיל את המאסר המותנה, כאשר נעשה שימוש בכל אחד משני המסלולים הנזכרים. 9. אם הפעלתו של המאסר המותנה נעשית במסלול הרגיל והשכיח, קרי, כחלק מגזר הדין, ברי כי הנאשם רשאי להגיש ערעור כמקובל וכנהוג לגבי כל גזר דין (ע"פ 370/65 הנ"ל, בעמ' 284 בין האותיות ו-ז). נעיר במאמר מוסגר, כי קשה להעלות על הדעת אפשרות שהמדינה תגיש ערעור נגד עצם ההפעלה של המאסר המותנה. ייתכן שהמדינה תבקש לערער על היחס בין המאסר המותנה שהופעל לבין המאסר שהושת בגין העבירה הנוספת מבחינת חפיפת העונשים. כיצד ניתן לתקוף צו שניתן בנפרד מגזר הדין והפעיל מאסר מותנה? בעבר הרחוק נחשבה הפעלה כאמור כמעשה מינהלי ולא כאקט שיפוטי. לפיכך, דרך התקיפה, למצער במקרים בהם הועלתה השגה על חוקיותו של המאסר המותנה, הייתה זו של עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק ולא זו של ערעור (ע"פ 56/59 היועץ המשפטי לממשלה נ' שמסיאוב, פ"ד יג 446 (1959); בג"ץ 178/58 פשוט נ' שופט השלום, פ"ד יג 395 (1959); בג"ץ 49/59 שמסיוף נ' שופט השלום, פ"ד יג 627 (1959)). על כן, בשנת 1963 נחקקה הוראה מפורשת שהקנתה זכות ערעור על צו שהפעיל מאסר מותנה. ההוראה מצויה כיום בסעיף 60 לחוק העונשין (ההוראה המקורית הינה סעיף 18ח לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), התשי"ד-1954, שמקורה ב-1963 (ס"ח 394, 13.6.63)). סעיף 60(א) לחוק העונשין לא בא לשנות את כללי הערעור הקבועים בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיפים 52(א) ו-41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1982 (להלן – חוק בתי המשפט). על פי האמור שם, קיימת זכות ערעור על פסק דין של בית משפט שלום לבית המשפט המחוזי, ואילו על פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור לא נתונה זכות ערעור אלא יש צורך ברשות ערעור. ברור, שסעיף 60 לחוק העונשין לא יצר זכות ערעור נוספת ומיוחדת למקרה בו ניתן צו המפעיל מאסר מותנה על ידי בית משפט מחוזי בשבתו כערכאת ערעור. כידוע, אפילו כאשר נאשם מזוכה בבית משפט שלום ומורשע בערכאת הערעור (בין אם גוזרת היא את דינו ובין אם לאו), לא עומדת למורשע זכות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 1533/04 קפלן נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (לא פורסם, 20.11.05); רע"פ 1492/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (לא פורסם, 2.5.07)). מה ההגיון שתעמוד זכות ערעור לבית המשפט העליון דווקא לאדם דוגמת המערער, אך בשל כך שהופעל לגביו מאסר מותנה על ידי בית המשפט המחוזי בדונו בערעור של המדינה?! ואכן, מוצאים אנו מקרים בהם הפעלה של מאסר מותנה על ידי בית משפט מחוזי בשבתו כערכאת ערעור הובילה לבקשות רשות ערעור בפני בית המשפט העליון (ראו, המ' 755/72 הנ"ל; וכן ע"פ 370/65 הנ"ל, שם נדון ערעור ברשות). המקרה של המערער אינו שונה מזה של כל נאשם שההליך הפלילי נגדו החל בבית משפט השלום ונדון בהמשך בבית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור. נאשם כזה, וכן בעל הדין האחר, היא המדינה, רשאים לפנות לבית המשפט העליון אך ורק על דרך בקשת רשות ערעור. אין להם זכות להגיש ערעור לבית המשפט העליון, לאחר שהעניין כבר נדון בפני שתי ערכאות. 10. נחזור ונזכיר כי עניינו של המערער נדון בשלוש ערכאות: בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון. אכן, בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו והפעיל מאסר מותנה שבית משפט השלום החליט להאריכו. המערער הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, כפי שרשאי היה לעשות. בקשתו זו נדחתה. לאחר מכן פנה במכתב לנשיאת בית משפט זה במעין תלונה. כפי שהוסבר לפרקליטו, כבוד הנשיאה אינה מוסמכת לדון בהשגות על החלטות שופטי בית משפט זה. גם הליך של דיון נוסף אינו פתוח בפני המערער (שכן לאור סעיף 30(א) לחוק בתי המשפט לא ניתן לקיים דיון נוסף בעניין שהוכרע על ידי דן יחיד בבית משפט זה). ולאחר כל אלה מנסה המערער ללכת במסלול נוסף של ערעור בזכות. כמוסבר, מסלול זה אינו פתוח בפניו. אפילו אם המערער לא היה מגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (שנדחתה כאמור), אלא ערעור, צריך היה למחוק את הערעור בשל כך שלא עמדה לו זכות ערעור. 11. משהגענו למסקנה כי למערער לא עמדה כלל זכות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור, ברור שאין צורך להידרש לסוגיה של הארכת מועד להגשת ערעור לבית המשפט העליון. אין כל טעם להאריך מועד להגשת ערעור כאשר אין זכות להגישו. הערעור נדחה בלא שהמשיבה נדרשה להשיב. ניתנה היום, ט"ז באב התשס"ט (6.8.2009). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09061240_S01.doc גק+עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il