פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

החלטה בתיק בג"ץ 6124/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6124/07 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים: 1. פלונית 2. פלוני 3. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האזורי בחיפה 3. פלוני עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד ארז שני בשם המשיב 3: עו"ד עמוס צדיקה פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, המכוונת כלפי בית הדין הרבני הגדול (להלן: משיב 1) ובית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן: משיב 2 או בית הדין הרבני) ליתן טעם מדוע לא יורה משיב 2 על ביטול החלטתו מיום 21.5.2007, בדבר קביעת משמורתם של הילדים ובמידה והחלטה זו לא תבוטל, מדוע לא יבטל משיב 1 את החלטתו מיום 11.6.2007 הדוחה את בקשת העותרים לעיכוב ביצוע החלטת משיב 2 ואת בקשתם לרשות ערעור על החלטה זו. ואלו הן העובדות הצריכות לעניין: ביום 11.9.2006, הגיש משיב 3 תביעת גירושין לבית הדין אליה כרך, בין היתר, את משמורת הקטינים. ביום 5.11.2006 נערך דיון בבית הדין הרבני בסוגיית המשמורת וניתנה החלטה לזמן תסקיר בעניינם של הקטינים. בהחלטתו מיום 8.1.2007, בעקבות המלצות התסקיר שנתקבל, קבע משיב 2 משמורת משותפת זמנית על הקטינים וכן הפנה את הצדדים לבדיקת מסוגלות הורית. בהחלטתו מיום 14.2.2007, הסמיך משיב 2 פקידת סעד לחלוקת הזמן בין הצדדים. ביום 15.5.2007, התקיים דיון במעמד הצדדים בעניין המשמורת, בעקבות בקשה שהוגשה מטעם המשיב, לפיה העותרת אינה משתפת פעולה עם פקידת הסעד. בהחלטתו מיום 21.5.2007, קבע משיב 2 את חלוקת הזמנים בין ההורים בעניין משמורתם של הצדדים, בהסתמך על החלטתו מיום 8.1.2007 הנשענת כאמור על תסקיר מפורט מיום 25.12.2006, בו נקבע כי בשלב זה הילדים יהיו במשמורת של שני ההורים. משיב 2 הורה לצדדים לשתף פעולה עם שירותי הרווחה והדגיש כי הוא רואה בחומרה רבה את גישתה ודרכה של העותרת כפי שבאה לידי ביטוי במכתב שהוגש מטעם פקידת הסעד לבית הדין וכי על האם לקיים את החלטות בית הדין, ככתבם וכלשונם, ואל לה לעשות דין לעצמה. כמו כן, הסמיך בית הדין מומחה לעריכת בדיקה של מסוגלות הורית. בעקבות החלטה זו, הגישה העותרת בקשת רשות ערעור למשיב 1. בהחלטתו מיום 11.6.2007, דחה משיב 1 את בקשת העותרת. משיב 1 נימק החלטתו בכך, שעסקינן בהחלטה שבאופייה היא זמנית וכן מדובר בתהליך ביניים, אשר יוכרע סופית לאחר שהצדדים יעברו בדיקה של מסוגלות הורית. כמו כן, דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של משיב 2 מיום 21.5.2007. על החלטה זו הגישה העותרת עתירה לבית משפט זה. בהחלטתו מיום 22.7.2007, אימץ משיב 2 את הסדרי הראייה שנקבעו לקיץ ולחגי חודש תשרי. לטענת העותרת, החלטתו של משיב 2 לוקה בחוסר סבירות קיצונית ובחריגה מסמכות, שעה שיש בה משום סטייה מהוראת חוק מפורשת המופנית אל בית הדין לפעול על פי טובת הקטין ולקיים דיון לגופו של עניין. עקרון יישום טובת הילד גם הוא בגדר הוראה המופנית במישרין אל בית הדין. בית הדין הרבני אינו משמש כחותמת גומי להמלצות שבתסקיר ושומה עליו לבדוק אם המלצותיו עמדו במבחן המציאות, לבחון הכיצד נתקבלו המלצות אלו וכן לאפשר חקירה ודרישה של מי שערך את התסקיר. לטענתה, משיב 2 לא נימק את החלטתו והתעלם מכל קריטריון נחוץ לפסיקת משמורת משותפת כך שתעלה בקנה אחד עם עיקרון טובת הילד. כמו כן, התנאים לשקילת משמורת משותפת על פי הפסיקה אינם מתקיימים במקרה דנן ובוודאי שזו אינה משרתת את טובת הקטינים. עוד היא טוענת, כי דחייתו של משיב 1 את בקשת רשות הערעור וכן את הבקשה לעיכוב ביצוע אף היא לוקה בחוסר סבירות קיצונית ובחריגה מסמכות וזאת ניתן להסיק מעצם נימוק ההחלטה כי המדובר בהחלטת ביניים. אי מתן זכות טיעון למי שעשוי להיפגע מהחלטה שיפוטית מצדיקה גם היא התערבות של בג"צ. אי לכך, שגה משיב 1 עת לא עיכב את ביצוע ההחלטה למשמורת משותפת עד לקבלת מסקנות הבדיקה למסוגלות הורית. הגם ומשיב 1 יכול שלא להתיר ערעור על החלטת ביניים, הרי שפסילת בקשת רשות ערעור אך מכיוון שהיא מוגשת על החלטת ביניים, כמוה כסירוב להרשות ערעורים בכלל ובאופן גורף. סירוב גורף של טריבונל הפועל על פי דין לעשות שימוש בסמכותו כמוהו כחריגה מסמכות והוא מונע זכות שבדין מהמבקשים את רשות הערעור. מנגד, סומך משיב 3 ידו על החלטותיהם של משיב 1 ומשיב 2 ומבקש לדחות את העתירה על הסף. לטענתו, ההחלטות הנתקפות אינן ניתנות לתקיפה, היות וההחלטה מיום 21.5.2007 מושא העתירה אינה אלא חזרה על החלטה קודמת מיום 8.1.2007 ועל החלטה זו לא התקיים כל הליך של ערעור ולא הוגשה עתירה כלשהי כנגד עצם קביעת המשמורת הזמנית המשותפת. באי הגשת ערעור על החלטה זו וההחלטות הנלוות לה, הרי שהעותרת לא מיצתה הליכים ועתירתה לוקה בשיהוי ניכר. עסקינן בהחלטת ביניים זמנית. משיב 1 מנמק את דחיית בקשת רשות הערעור בכך שמדובר בהליך ביניים זמני ולאחר קבלת חוות דעת המומחה שמונה לצורך ביצוע בדיקת המסוגלות ההורית, יינתן פסק דין סופי. עוד הוסיף, כי נושא משמורת הקטינים מצוי בסמכותו של משיב 2. משכך, אין מקום לטעון לחריגה מסמכות. משיב 2 דן במעמד הצדדים ובאי כוחם בסוגיית המשמורת. החלטת משיב 2 התבססה על תסקיר מקיף של פקידת הסעד שטיפלה בעניינם של הצדדים והמלצתו למשמורת משותפת אשר אומצה על ידי משיב 2 ניתנה, בין היתר, לאחר הסכמת הצדדים. משכך, אין לעותרת על מי להלין. לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובה, ובהחלטותיהם של בית-הדין הרבני האזורי ובית-הדין הרבני הגדול, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא, כי בית-משפט זה אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטות של בית-הדין הרבני אשר הנו רשות שיפוט עצמאית בכל נושא ועניין הבא בגדר סמכותו. שכן, "במסגרתם תתברר המחלוקת עד תום ושם תוכרע, כי זה רצון המחוקק. אנו, כבית-משפט גבוה לצדק, איננו משמשים ערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הרבני הגדול, בין אם מקובלות הן עלינו מבחינת העקרונות או התוצאה ובין אם לאו" (ראו בג"צ 1923/91 רוזנצויג נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד מו (2) 1 (1991)). התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיו של בית-הדין הרבני מוגבלת לעילות הקבועות בהוראות סעיפים 15(ג) ו- 15(4) לחוק יסוד: השפיטה ס"ח 1110, לאמור, כי בג"ץ יתערב בהחלטות בית-הדין הרבניים במקרים קיצוניים כאשר הן ניתנו בחריגה מסמכות או תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי או כאשר ישנה סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי או כאשר נדרש סעד מן הצדק אשר אינו בסמכותו של בית משפט או בית-דין אחר (ראו בג"ץ 6473/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם, 15.11.2007); בג"ץ 4360/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (טרם פורסם, 12.7.2006); בג"ץ 6250/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א (טרם פורסם, 28.6.2007); בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם, 6.4.2006); בג"ץ 6299/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (טרם פורסם, 8.8.2007); בג"ץ 5227/97 מיכל דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נה (1) 453; בג"צ 323/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לו (2) 733 (1982)). לא כך המצב בענייננו. אף לגופו של עניין, סבורני כי אין מקום להיעתר לעתירה. בחינת החלטתו של משיב 2 בנושא המשמורת אינה מעלה לטעמי פגם המצדיק התערבות של בית משפט זה. משיב 2 טרם הכריע סופית בשאלת המשמורת והסדרי הראייה והוא עתיד לעשות כן. הווה אומר, כי טרם הסתיימו ההליכים בבית הדין הרבני האזורי ואלו עדיין תלויים ועומדים בפניו. יוצא אפוא, כי העותרת לא מיצתה את ההליכים המשפטיים בעניינה ודי בסיבה זו כדי שלא להיענות לעתירה (בג"ץ 8806/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (טרם פורסם, 13.11.2006); בג"ץ 4401/01 חג'בי נ' חג'בי (לא פורסם, 14.5.2002); בג"ץ 2269/99 סולן נ' בית-הדין הרבני האזורי חיפה (לא פורסם, 30.5.1999)). כמו כן, בעניין הזה, שותף אני לקביעתו של משיב 1, לפיה אין להתערב בהחלטתו של משיב 2 בטרם ניתנה החלטה סופית בעניין המשמורת. העותרת טוענת לפגיעה בכללי הצדק הטבעי היות ולא ניתנה לה זכות הטיעון בסוגיית המשמורת. בחינת החומר המצוי בתיק מלמד, כי לעותרת ניתנה גם ניתנה הזדמנות לטעון בעניין המשמורת המשותפת. כך למשל, בא-כוח העותרת טוען כי בדיון מיום 15.5.2007, סירב משיב 3 להתגרש, וכי "אגב הפרוטוקול בעמודו השני תואר הסכסוך כסכסוך בעצימות גבוהה נתבקש עיכוב ביצוע של המשמורת המשותפת, למצער עד שתימסר חוות דעת מומחה, וביה"ד שילח את הצדדים לדרכם" (ראו סעיף 34 לעתירה). בהמשך, מציין בא-כוח העותרת כי "לא בכדי ביקש הח"מ עיכוב ביצוע בדיון מיום 15.5.07 באומרו כי משמורת משותפת לא רק שלא תהא לטובת הקטינים, אלא שבית הדין ימצא עצמו נותן החלטה ייחודית במוזרות שבה" (ראו סעיף 49 לעתירה). צא וראה, כי בניגוד לטענתה, לעותרת ניתנה הזדמנות לטעון ואף להתנגד לסוגיית המשמורת המשותפת בדיון שהתקיים לגופו של עניין. יתר על כן: הדיון מלכתחילה יוחד לעניין הסדרי הראייה (ראו עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 15.5.2007). לאחר שנתבקשו הצדדים לתאר היכן עומדים פני הדברים בנושא הגירושין, עת הצהיר משיב 3 לפרוטוקול כי "אין בעיה להתגרש", בית הדין החזיר את הדיון ל"נושא הילדים". בית הדין הבהיר לעותרת כי ההחלטה בדבר הסדרי הראיה ושיתוף פעולה עם שירותי הרווחה היא החלטה משפטית ויש לבצעה. על כך השיב בא-כוחה : "על זה אין לנו ויכוח". רוצה לומר, כי העותרת הייתה מודעת לתוכן ההחלטה בדבר המשמורת המשותפת והסדרי הראייה ולחשיבות קיום החלטות בית הדין כ- 4 חודשים לאחר שניתנה ההחלטה הזמנית בעניין המשמורת המשותפת. ודוק; העותרת לא ערערה בשעתו על ההחלטה בדבר המשמורת המשותפת. אך בכך לא סגי. ממכתב ששוגר לבית הדין מטעם שירותי הרווחה (מכתב מיום 8.3.2007) עולה, כי העותרת היא זו אשר ממאנת לשתף פעולה ובכך, מסכלת את ביצוע החלטות בית הדין. מה גם, שהמניע לחזרתה של העותרת מהסכמתה למשמורת משותפת נובעת לא משיקולי טובת הילד דווקא, אלא חשש מפני ניסיונו של משיב 3 לקבל את שני הילדים ובזאת היא מנמקת את התנגדותה לקיים החלטת בית הדין הרבני וכן את חוסר מוכנותה לשתף פעולה עם שירותי הרווחה, אליהם זומנה. בשולי הדברים אעיר, כי בדיון שהתקיים ביום 15.5.2007, הדן לעומקו של עניין בסוגיית המשמורת, בוחן משיב 2 אפשרות לפנות למומחה בדבר מסוגלות הורית. העותרת הביעה את הסכמתה, אולם סייגה זאת בתנאי ש"האב ישלם הכל". זאת, חרף החלטת בית הדין כי תוצאות הבדיקה ישולמו בחלקים שווים עד לתוצאות הבדיקה. טענת העותרת לפיה החלטת משיב 2 ניתנה על סמך הסכמת ההורים ומשכך, אין הדבר תואם את טובת הקטינים - דינה להידחות. ברי, כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם. סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 ס"ח 380 קובע, כי "באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין". ההורים, ככלל, הם אשר מייצגים את טובת הילד. משכך, תמוה הדבר כי העותרת אשר הסכימה למשמורת משותפת, בשם טובת הילדים, ואף קבעה את חלוקת הימים, מלינה על כך בפנינו. ודוק; החלטתו של משיב 2 ניתנה לאחר שקילת חוות דעת מקצועית שהוגשה לעיונו. העותרת ציינה בפני בית הדין כי הוא "יכול לשנות החלטתו בכל עת אם יש צורך לכך" (ראו עמ' 1-2 לפרוטוקול הדיון). הווה אומר, כי העותרת אינה מסכימה לתוצאה אליה הגיע בית הדין והתנגדותה אינה נובעת מטעמים של חריגה מסמכות. ויובהר; סוגיית המשמורת והסדרי הראייה נתונים גם נתונים לבית הדין הרבני (ראו החלטתו מיום 5.11.2006). כך או אחרת, העותרת לא ערערה על סמכותו של בית הדין הרבני לדון בסוגיית המשמורת. אי לכך, הוא אשר ישקול לגופו של עניין את סוגיית המשמורת בהתאם לעקרון טובת הילד. מתפקידו של בית הדין המכריע בסוגייה הוא להעריך ולשקול נסיבות רבות ומגוונות, ורשאי הוא לאמץ או לדחות את המלצותיו של פקיד הסעד. ודוק; שיקול הדעת הנתון לו הוא בלעדי. בית משפט זה לא יתערב בשיקול דעתו אלא יבחן את סבירות ההחלטה ואם זו לא לוקה בחוסר סבירות קיצוני או נגועה בשיקולים זרים. לא התרשמתי שכך פני הדברים בענייננו. בית הדין הרבני נתן החלטה זמנית בענייני משמורת לאחר שהועבר לעיונו תסקיר מפי המומחים בדבר, היינו, חוות דעת מטעמה של פקידת הסעד. בית הדין הרבני שקל את נושא טובת הילדים קיים דיון מהותי פרונטאלי לגופה של סוגיית המשמורת במעמד הצדדים בנוגע לילדים ולטובתם והובאו בפני בית הדין פרטים נוספים וראיות בעניינם. משיב 2 אף קידם את העניין על ידי מספר החלטות נלוות, שאף עליהן לא השיגה העותרת בפני משיב 1. לכך יש להוסיף, את דרך התנהלות העותרת שנמנעה מלשתף פעולה עם רשויות הרווחה ובמעשים אלו, אין חולק כי היא זו אשר פוגעת בטובת הילדים. מכאן, שאין עילה להתערבות בג"צ (והשוו: בג"צ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח (1) 673 (1984)). במקרה דנן לא מצאתי כי כללי הצדק הטבעי נפגעו. הדיון התקיים במעמד שני הצדדים, ונראה לי כי הסמכויות הדיוניות של המשיבים 1-2 הופעלו בצורה הוגנת (והשוו: בג"צ 6533/05 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 17.7.2006); בג"צ 5182/93 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי רחובות, פ"ד מח (3) 1 (1993)). צא ולמד, כי התנהגותה של העותרת המבקשת "סעד מן הצדק", כמו גם אי הצגת תמונה שלמה בפני בית המשפט ואי חשיפת מלוא היריעה העובדתית, מלמדים על התנהגות בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים. הלכה היא, כי אי נקיון כפיים מהווה עילה לדחיית העתירה (בג"צ 413/85 חץ אלקטרוניקה נ' שר התקשורת, פ"ד מא (3) 235 (1987)). גם מטעם זה דין העתירה להדחות. סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות על הסף. ניתן היום, י"ב בכסלו התשס"ח (22.11.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07061240_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il