מ.ר.מ. מרחבית אחזקות וניהול בע"מ נ. אילן ביוקלצ'ר בע"מ

15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 61142-07-25 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף המבקשות: 1. מ.ר.מ. מרחבית אחזקות וניהול בע"מ 2. נאור ובניו חברה לבנין ופתוח בע"מ 3. רחל מנשה 4. פ.ג. גרופמן השקעות בע"מ נגד המשיבים: 1. אילן ביוקלצ'ר בע"מ 2. אילן מדוויר 3. ממונה על חדלות פירעון 4. מנשה מזור 5. קבוצת מציעים בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד מיום 14.7.2025 בחדל"ת 22829-09-24 שניתנה על ידי כבוד השופטת מרב בן-ארי; בקשה לעיכוב ביצוע תאריך הישיבה: י"ט באב התשפ"ה (13.8.2025) בשם המבקשות: עו"ד ויקטור תשובה בשם המשיב 2: בשם המשיב 3: בשם המשיב 4: בשם המשיבה 5: בעצמו עו"ד רועי נירון עו"ד אחיעד הראל עו"ד רון סולמה פסק-דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופטת מרב בן-ארי) מיום 14.7.2025 בחדל"ת 22829-09-24. לצד בקשת רשות הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט. בתמצית, המשיבה 1 מצויה בהליכי חדלות פירעון, ומצבת נכסיה כוללת בעיקר החזקה במניות של שתי חברות אחרות, אשר משועבדות למבקשות. בהחלטה מושא בקשת רשות ערעור זו, אישר בית המשפט קמא את בקשת הנאמן למכור את המניות האמורות למשיבים 4 ו-5, וזאת לאחר הליך התמחרות אשר המבקשות לא נטלו בו חלק. לצד האמור, בית המשפט קמא דחה את בקשת המבקשות לעריכת הליך התמחרות נוסף, וכן את הצעתן המאוחרת לרכישת המניות. רקע והשתלשלות העניינים ביום 26.11.2024 ניתן צו לפתיחת הליכים נגד המשיבה 1, אילן ביוקלצ'ר בע"מ (להלן: החברה). בעקבות זאת מונה המשיב 2 כנאמן (להלן: הנאמן). המדובר בחברה שעסקה במחקר ופיתוח של טכנולוגיות הנוגעות לגידולים חקלאיים שונים, אשר בשלב מסוים התרכזה במחקר ופיתוח בתחום הקנאביס – שלא צלח. בשנים האחרונות לקיומה, כך מתואר בבקשה לפתיחת הליכים שהגישה החברה ביום 8.9.2024, לא הייתה לה פעילות עצמאית והמהות הכלכלית שלה הסתכמה בהחזקת מניות של שתי חברות, כדלקמן: החזקה של 8% (500 אלף מניות רגילות בנות 0.01 ש"ח ערך נקוב) בחברת בטרסידס בע"מ (להלן: בטרסידס), העוסקת בפיתוח גנטיקה משופרת של זרעים בטכנולוגיה מסוימת; והחזקה של כ-20% (28,500 מניות מהסוג האמור) בחברת ברידאקס בע"מ (להלן: ברידאקס), שפיתחה זני פלפל ללא גרעינים המיועדים למאכל (החזקות אלה יכונו יחדיו, להלן: המניות). המבקשות (להלן: קבוצת מרחבית או הקבוצה) מחזיקות בשעבוד קבוע על המניות האמורות, שנועד להבטחת חוב בגין הלוואה שהעמידו לחברה בשנת 2019 (בית המשפט קמא בהחלטתו, שתתואר להלן, לא הכריע בעניין ספקות שונים שהועלו ביחס לתוקף השעבוד האמור, אלא הניח כי קבוצת מרחבית היא בבחינת נושה מובטחת – וכך אניח גם אני). בתגובה לפתיחה בהליכי חדלות הפירעון, קבוצת מרחבית ביקשה ביום 20.11.2024 כי מימוש המניות ייעשה על ידה – בהתאם להוראות סעיף 248 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון או החוק). במסגרת זו העריכה הקבוצה את סכום החוב המובטח, בתוספת מע"מ על רכיב הריבית, בסך של 18,782,400 ש"ח. בתוך כך, הקבוצה ציינה כי המדובר במניות מיעוט של חברות פרטיות, שקיים קושי להעריך את שוויין; וכי בבקשה למתן צו לפתיחת הליכים, החברה העריכה שווי זה כזניח בלבד. בהמשך, הוערך שווי הבטוחות בסכום כולל של בין 5 ל-11 מיליון ש"ח (ראו תשובה מטעם הקבוצה מיום 26.1.2025). הנאמן התנגד לבקשה זו (ראו תגובה מיום 29.12.2024); והעריך את שווי הבטוחות בסכום גבוה בהרבה – מעל ל-21.5 מיליון ש"ח. ביום 23.2.2025 קבע בית המשפט קמא כי מימוש המניות ייעשה על ידי הנאמן (להלן: ההחלטה הקודמת), זאת על רקע הצהרת הנאמן האמורה ביחס לשווי הבטוחות, שמשמעותה כי לכאורה שווי המניות המשועבדות עולה משמעותית על שווי החוב המובטח. יוער כי ביום 28.5.2025 עתרה קבוצת מרחבית לשינוי החלטה זו, ובקשתה נדונה אף היא במסגרת ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור דנן. בהמשך להחלטה הקודמת, הנאמן פתח בהליכי המכר – ובתוך כך פרסם הזמנה להציע הצעות לרכישת המניות במספר עיתונים כלכליים; פנה לעורכי הדין של החברות ולבעלי המניות האחרים בהן, וכן לבא-כוח המשקיעה האחרונה בברידאקס. בסופו של יום, התקבלה הצעה אחת לרכישת מניות ברידאקס, שהועמדה לבסוף על סך של 2.35 מיליון ש"ח. הצעה זו הוצעה על ידי מר מנשה מזור (המשיב 4. להלן: מזור) – שהוא דירקטור של ברידאקס; בעל השליטה בה (באמצעות חברה שבבעלותו); ונושה לא מובטח של החברה, באמצעות חברת בת שהוא מחזיק בה (סכום החוב הבלתי מובטח כלפיה עומד על סך של 15,529,825 ש״ח). גם ביחס לרכישת מניות בטרסידס התקבלה הצעה אחת, שהועמדה לבסוף על סך של 150,000 ש"ח. הצעה זו הוצעה על ידי מספר בעלי מניות בבטרסידס (המשיבה 5. להלן: קבוצת המשקיעים. המשיבים 4 ו-5 יכונו יחדיו, להלן: המציעים). יודגש, כי הנאמן שוחח אף עם קבוצת מרחבית, על מנת שזו תגיש הצעה מטעמה במטרה לקיים התמחרות, אך הקבוצה בחרה שלא לעשות כן – ולפיכך לא נטלה חלק בהליך. ביום 3.6.2025 ביקש הנאמן כי בית המשפט קמא יאשר את מכירת המניות על בסיס שתי ההצעות הללו (להלן: הבקשה). הנאמן נימק כי מאחר שמדובר במכירה של מניות מיעוט בחברה פרטית; לא נמצאו גורמים נוספים המעוניינים ברכישתן; ובטרסידס לפי שעה איננה רווחית ואף תזרים המזומנים שלה בעייתי – המדובר בהצעות הטובות ביותר שניתן לקבל. קבוצת מרחבית התנגדה לבקשה, מהטעם ששווי המניות נמוך באופן משמעותי מהחוב המובטח שלה. לפיכך, היא ביקשה כי המניות ימומשו בהליך כינוס נכסים מטעמה, ובכך היא תגדיל את סכום התמורה שיתקבל ממכירתן. עוד טענה הקבוצה, בין היתר, כי למזור יש אינטרס מובהק לרכוש את המניות "בנזיד עדשים", שכן הוא יודע מה שווי החברה ולכן יציע מחיר נמוך משווי זה – ולאחר מכן הוא יממש את המניות בעצמו; וכי התמורה ביחס למניות בטרסידס היא ספקולטיבית לחלוטין. על רקע זאת, נטען כי לא היה מקום לכפות עליה להשתתף בהליך ההתמחרות. כמו כן, מאחר שלא ייגרם נזק לקופת הנשייה כתוצאה מדחיית הבקשה (שכן התמורה ממילא תשולם לקבוצה) – קבוצת מרחבית התחייבה לרכוש את המניות בתמורה שווה לתמורה שפורטה בבקשה; ולחלופין, אם יאושר המכר, הציעה שתרכוש את המניות בדרך של קיזוז מהחוב של החברה כלפיה; ולחילופי חילופין, ביקשה כי יתקיים הליך התמחרות מחודש. יתר הצדדים הגיבו להתנגדות זו, כדלקמן: הנאמן טען כי ההחלטה הקודמת הפכה לחלוטה ולא ניתן לשנותה, בפרט בהינתן שקבוצת מרחבית לא הצביעה על כשל שנפל בהליך לגופו; כי קבלת עמדת הקבוצה תפגע באינטרס ההסתמכות של שני המציעים שהציעו הצעות כדין, ואף תפגע בעיקרון השוויון ובעיקרון ההוגנות; וכי אין הצדקה לפסול את מזור רק בשל הקשר שלו לברידאקס. מזור התמקד בכך שהתנהלותה של קבוצת מרחבית מהווה, למעשה, ניסיון לחתור תחת העיקרון היסודי של סופיות המכר בהליכי פירעון. למעלה מכך, נטען כי הקבוצה "ישבה על הגדר" במהלך הליך ההמתחרות, ולא פעלה לאיתור רוכש – ואף לא הסבירה כיצד היא תשיא את התמורה מעבר להצעות הנוכחיות. עוד טען מזור, כי יש לדחות את הטענות שהופנו כלפיו, שכן כל שעשה הוא להגיש הצעה בהתאם לשווי שהוא מעריך את מניות ברידאקס – וכל מציע אחר היה מציע הצעה נמוכה יותר, בהינתן שמדובר במניות מיעוט בחברה פרטית. משכך, נטען כי אין מקום לפתוח את הליך ההתמחרות. קבוצת המשקיעים סברה אף היא כי יש לדחות את טענותיה של קבוצת מרחבית, אולם מהטעם שהיא השתתפה בהליך ההתמחרות מתוך הנחה שיישמרו במסגרתו כללי ההוגנות. לכן, ביטול ההליך יפגע במגישי ההצעות, ואף לא יהיה לכך תרומה למקסום התמורה שתתקבל עבור מכירת המניות. הממונה על הליכי חדלות פירעון (המשיב 3. להלן: הממונה) הצטרף לעמדת הנאמן. כך, בהינתן שהנאמן פעל במספר מישורים שונים למקסום התמורה; ההצעות שהתקבלו מיטיבות עם קופת הנשייה; ולא נמצא טעם ממשי להתנגדות שמציגה קבוצת מרחבית. ביום 14.7.2025 קיים בית המשפט קמא דיון במעמד הצדדים, במסגרתו הם חזרו על עיקרי טיעוניהם. בתום שמיעת הטענות, מסרה קבוצת מרחבית כי היא מוכנה לשלם 15% מעבר לשווי ההצעות, באמצעות קיזוז מנשייתה המובטחת (להלן: ההצעה המאוחרת); וכן מוכנה לקיים התמחרות חדשה. מזור והממונה התנגדו להצעה זו, ואילו הנאמן הותיר את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט קמא (בכפוף להפקדת ערובה). באותו היום, 14.7.2025, ניתנה החלטתו של בית המשפט קמא (להלן: ההחלטה), במסגרתה אישר בית המשפט את מכירת המניות מזה ודחה את בקשת קבוצת מרחבית לקבלת ההצעה המאוחרת או לעריכת הליך התמחרות חדש מזה. בנוגע לאישור המכירה, בית המשפט קבע תחילה כי אין מקום לשנות מההחלטה הקודמת ולהפקיד את מכירת המניות בידי הקבוצה. קביעה כזו תוביל לפגיעה בלתי הפיכה בתקינות וסופיות הליך ההתמחרות, ואף תפגע באינטרס ההסתמכות של המציעים. זאת, בפרט בהינתן שהקבוצה לא הצביעה על פגם שנפל בהליך, ולא בוססה טענתה כי בהליך החדש יושגו תוצאות טובות יותר. נוסף על כך, בית המשפט קמא דחה את טענת הקבוצה כי לא ניתנה לה האפשרות לנהל את הליך המימוש בהתאם להוראות סעיף 248(ג) לחוק. כך, מאחר שהקבוצה לא פנתה לנאמן בבקשה למתן הנחיות במהלך ההתמחרות, וממילא הוא לא סירב להישמע לה. עוד הודגש, כי סעיף זה איננו מקנה לנושה המובטח "זכות וטו" במקרה שמימוש הנכס שמשועבד לו אינו עומד בציפיותיו, אלא רק נותן זכות לנושה המובטח לתת הנחיות הנוגעות לאופן המימוש. לבסוף, בית המשפט קמא ציין כי לא הונחה תשתית עובדתית מינימלית ביחס לטענות שהופנו כלפי מזור, ואף לא בוסס כי היה לו יתרון בלתי הוגן בהליך. אשר להצעה המאוחרת, בית המשפט קמא קבע כי אין לקבלה מאחר שהיא איננה משקפת יתרון כלכלי בולט ומשמעותי, בהשוואה להצעות המקוריות; ולאור הפגיעה שעשויה להיגרם בשל כך להוגנות ההליך, הנובעת מכך שקבוצת מרחבית בחרה שלא להשתתף בהליך ההתמחרות מראש, ורק בדיעבד ביקשה שיתאפשר לה לקחת בו חלק. זאת קבע בית המשפט קמא, מבלי שנעלמה מעיניו הפגיעה שתגרם לקבוצת מרחבית כתוצאה מאישור הבקשה, שכן תביעת החוב שלה עולה על 16 מיליון ש"ח. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. בקשת רשות הערעור דנן בבקשתה, קבוצת מרחבית חוזרת על עיקרי הטענות שהעלתה בפני בית המשפט קמא, ובתוך כך מדגישה מספר טענות עיקריות. האחת, כי יש מקום ליתן לה רשות ערעור מאחר שהבקשה מעוררת שאלות עקרוניות הנוגעות למעמדו של נושה מובטח בהליכי חדלות פירעון, ובפרט לפרשנות סעיף 248(ג) לחוק חדלות פירעון, הנותן לה לשיטתה מעין זכות וטו להתנגד למכירת המניות, שעה שהיא סבורה שהתמורה עבורן איננה הולמת. השנייה, כי הותרת ההחלטה על כנה תוביל לפגיעה קשה בקבוצה, שהיא הנושה המובטחת של החברה. השלישית, כי לא היה מקום להתחשב באינטרסים של המציעים, שכן לא רק שלא התקיים הליך התמחרות אמיתי, אלא שממילא הליך המכר לא הסתיים באותה עת, שכן היה צריך לקבל את אישור בית המשפט, ואף אין מדובר בהליך התמחרות בין מציעים רגילים, אלא בין נושה מובטחת למציע. לבסוף, וביחס לתוצאות ההליך, הקבוצה חזרה על ארבע החלופות שהציעה בבית המשפט קמא (הן בתגובתה לבקשה והן בדיון שהתקיים בבית המשפט). בהתאם להחלטתי מיום 6.8.2025, הנאמן ומזור הגישו תגובות לבקשת רשות הערעור. לעמדת הנאמן יש לדחות את בקשת רשות הערעור, שעה שהחלטת בית המשפט קמא מנומקת היטב ונכונה לגופה. במסגרת זו חוזר הנאמן על נימוקיו, ומוסיף, בין היתר, כי לעמדתו קיים ספק ביחס לתוקף השעבוד של המבקשות; וכי לנוכח התנהלות הקבוצה והמועד שבו הוגשה ההצעה המאוחרת, הרי שאין לקבלה. מזור גורס אף הוא כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, שעה שלא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בשיקול דעתו הרחב של בית המשפט של חדלות פירעון. לגוף הדברים: בהיבט המשפטי, נטען כי הדין אינו מקנה לקבוצה זכות וטו על תוצאותיו של הליך המכר, אלא מקנה רק שליטה ״מוגבלת ומפוקחת״ עליו; בהיבט העובדתי, נטען כי ההצעות לרכישת המניות קרובות מאוד לאומדן השווי שלהן, כפי שהוא הוערך על ידי קבוצת מרחבית בעצמה; ובאופן כללי, מזור סבור כי התנהלות הקבוצה עומדת בניגוד לעיקרון סופיות המכר, בפרט בהינתן שהיא בחרה שלא לקחת חלק בהליך. ביום 13.8.2025 קיימתי דיון במעמד הצדדים, במהלכו הם שבו על עיקרי טיעוניהם שבכתב. בא-כוח הממונה, שלא הגיש טיעונים בכתב, מסר כי, בשונה מעמדת בא-כוח הממונה בהליך קמא, עמדתו הנוכחית היא כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור. זאת, בין היתר, נוכח העובדה שהקבוצה, המוחזקת כנושה מובטחת, הציעה תוספת בלתי מבוטלת של אחוזים לתמורה שהוצעה; ומאחר שמזור (ביחס לברידאקס) הוא גורם מקורב ובעל מידע, בנסיבות בהן לא היו הצעות נוספות מלבדו. עוד נטען, כי במקרה דנן קיום הליך התמחרות מחדש לא יוביל לפגיעה באמון הציבור בהליכים אלה. לבסוף, בא-כוח הממונה סבר כי אין צורך להכריע בשאלת פרשנותו של סעיף 248(ג) לחוק. במהלך הדיון הצעתי לצדדים כי יתאפשר הליך התמחרות נוסף, בכפוף למספר התחייבויות של קבוצת מרחבית, המיועדות להבטיח כי ההליך החדש לא ירע את מצב החברה, ולא יפגע ביכולת של הנאמן לגבות את שכרו. קבוצת מרחבית נתנה הסכמתה להצעה, וכך גם הנאמן והממונה. המציעים, לעומת זאת, הודיעו על התנגדותם. לפיכך אין מנוס מהכרעה בבקשת רשות הערעור. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובטענות הצדדים בכתב ובעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה, וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. אקדים ואומר כי יש להורות על קבלת הערעור. כפי שנפסק לא אחת, ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בהחלטותיו של בית המשפט של חדלות פירעון, למעט במקרים חריגים, וזאת נוכח מומחיותו הייחודית של בית המשפט וכן בשל התרשמותו הבלתי-אמצעית מהצדדים ומנסיבות העניין (רע"א 3457/21 עזר נ' קזיוף, פסקה 15 (1.9.2021); רע"א 66827-09-24 סלח נ' אורי בראון, מנהל מיוחד לחברת ח"י בצל ירוק בע"מ, פסקה 6 (7.10.2024)). הלכה זו נכונה גם לגבי החלטות העוסקות בהליכי התמחרות, כבענייננו (רע"א 1804/22 משוב שירותים בע"מ נ' עשוש, פסקה 20 (26.4.2022); רע"א 1353/23 קרמנשהצ'י נ' שונפלס, פסקה 20 (1.5.2023)). ואולם, מצאתי כי המקרה דנן נמנה בגדרי המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. אציג תחילה את שני הנימוקים העיקריים שעומדים ביסוד מסקנתי – היחס להצעה מאוחרת בהליכי התמחרות, ומעמדו של נושה מובטח בהליכי התמחרות ביחס לבטוחה. בהמשך לכך, אבהיר מהו המתווה שבכפוף ליישומו יתקבל הערעור. היחס להצעה מאוחרת בהליכי התמחרות מהיבט זה, השאלה הניצבת לפניי היא מתי יורה בית משפט הנדרש לאשר הליך מכר שנוהל על ידי בעל תפקיד (בענייננו, הנאמן) על פתיחת הליך ההתמחרות לנוכח הגשתה של הצעת רכישה מאוחרת להליך, המגלמת תמורה גבוהה יותר. ההלכה בעניין זה היא כי התערבות בית המשפט, כאשר מדובר בהליך מכר שנוהל באופן תקין והוגן – תיעשה במקרים חריגים בלבד, ורק אם ההצעה החדשה (והמאוחרת) מגלמת "יתרון כלכלי בולט ומשמעותי". בהקשר זה, יש לבחון, מחד גיסא, את התועלת הצפויה לקופת הנשייה בעקבות קבלת אותה הצעה; ומאידך גיסא, את הפגיעה שעשויה להיגרם בשל כך לזוכה המקורי ולעיקרון סופיות ההליך – ובתוך כך את החשש מפני הרתעה של מציעים פוטנציאליים עתידיים מלהשתתף בהליכי מכר המתנהלים על ידי נושאי תפקיד, ומפני פגיעה אפשרית באמון הציבור בהליכים אלה (ע"א 509/00 לוי נ' ברכה, פ"ד נה(4) 410, 428 (2001); רע"א 2780/19 ברדה נ' עו"ד ישראל בודה – כונס הנכסים, פסקאות 11-10 (8.8.2019) (להלן: עניין ברדה); רע"א 2049/21 פישמן נ' עו"ד אביב פריצקי בתפקידו כמפרק הזמני של חברת טי.ג'י.אי. השקעות נדל"ן בע"מ, פסקאות 3-322 (4.5.2021); ע"א 8297/22 דבורצקי נ' זפט, פסקאות 30-29 (14.1.2025); ע"א 24891-03-25 Avitech Investments Ltd נ' גינדס, פסקה 13 (12.3.2025) (להלן: עניין גינדס)). ברע"א 3165/22 בנימין זיגדון יזמות נדל"ן ובנייה בע"מ נ' ריאלטי קרן השקעות בנדל"ן, פסקאות 6-5 (31.5.2022) (להלן: עניין בנימין) עסקתי בסוגיה זו, ועמדתי על הדברים הבאים: כידוע, הליכי התמחרות נועדו להשיא את התמורה של בעלי הנכס, תוך שימוש ביתרונותיו של השוק החופשי. לצד זאת, בית משפט זה עמד לא פעם על החשיבות של אמון הציבור בסופיות של הליכי מכרז והתמחרות, אשר עשוי לגבור על אינטרס השאת התמורה. בלב אינטרס חשוב זה עומדים כללי הגינות, שוויון ותום לב, אשר שאובים ממקורות שונים של המשפט. בהקשר דנן, פתיחה מאוחרת של הליך התמחרות שהסתיים עלולה להרתיע משתתפים פוטנציאליים בהליכים דומים שיתקיימו בעתיד, ולהניא אותם מהשקעת זמן ומאמצים בהתמחרות, בשל חשש שמא זכייתם תבוטל בהמשך. זאת ועוד, גם מציעים שיבחרו כן להשתתף בהתמחרות עשויים להימנע מהגשת הצעתם הטובה ביותר במהלך ההתמחרות, מתוך מחשבה כי במקרה שלא יהיה די בהצעה שהגישו, תישמר להם הזדמנות נוספת להגיש הצעה משודרגת בשלב מאוחר יותר. אם חששות אלה, כולם או חלקם, יתממשו, הרי שבמחיר שיפור תוצאת הליך ההתמחרות במקרה בודד בהווה, נמצא פוגעים בתועלת שבניהול הליכי ההתמחרות במקרים רבים בעתיד. ויובהר, זכייתו של מציע בהליך ההתמחרות המתקיים במסגרת הליך פירוק שיתוף אינה שקולה לגיבוש של עסקה מחייבת, שכן עד לאישור ההתקשרות על ידי בית המשפט, לא נכרת הסכם מחייב ביחס לנכס. אף על פי כן, נוכח משקלו וחשיבותו של עקרון הסופיות בהליכי התמחרות, רק במקרים חריגים ייעתר בית המשפט הדן בהליכי פירוק שיתוף לבקשה לפתוח מחדש הליכי התמחרות אשר הסתיימו בצורה תקינה, הוגנת ובתמורה סבירה, תוך העדפת הצעות משופרות אשר הוגשו לאחר ההכרזה על ההצעה הזוכה. (ההפניות הושמטו) כעולה מהאמור, על אף שזכייה בהליך התמחרות איננה מגבשת עסקה סופית, אלא זו תלויה בקבלת אישור של בית המשפט – יש לה משקל. בין היתר, בבוא בית המשפט לבחון אם יש מקום לפתוח את ההליך מחדש, למשל בעקבות הגשת הצעה מאוחרת וגבוהה יותר, עליו להתחשב באינטרסים ובציפיות הלגיטימיות של הזוכה – אפילו ב"שלב הביניים" (שבין הזכייה לאישור בית המשפט). לצד זאת, יש להתחשב אף בעיקרון סופיות הליכי המכר, והאינטרסים והחששות הכרוכים בו (עניין ברדה, בפסקה 9). יישום עקרונות אלה בנסיבות הייחודיות של המקרה שלפניי, מוליך למסקנה כי היה מקום להתחשב בהגשת ההצעה המאוחרת על ידי קבוצת מרחבית, ולו כ"רשת ביטחון" לצורך קיום הליך התמחרות נוסף. כזכור, הצעה זו כללה תוספת של 15% לתמורה שהוצעה בהתמחרות. סבורני כי במקרה דנן היה מקום לראות בהצעה מאוחרת זו בסיס שלא לאשר את המכירה למציעים, אלא לקיים סיבוב התמחרות נוסף, וזאת מהצטברות שלושת הטעמים הבאים: ראשית, שווי הנכס שהועמד למכירה על ידי הנאמן – מניות בחברות פרטיות – אינו ידוע, וקיים קושי ניכר להעריכו. גם הליך ההתמחרות לא הסיר ערפל זה, וזאת משעה שהשתתף בו רק גורם אחד ביחס לכל אחת מהאחזקות, שהינו גורם פנים (ביחס לכל חברה), אשר אין כל וודאות שההצעה שנתן משקפת את שווי האמת של המניות מבחינתו (וזאת בהיעדר כל מציע אחר). במצב דברים זה, ובהינתן שהתמורה שהוצעה נמוכה בסדר גודל משמעותי מזו שהוערכה באופן ראשוני על ידי הנאמן, ושעל בסיסה נקבע כי אין לאפשר לנושה המובטח לממש את הבטוחה (מעל 21.5 מיליון ש"ח), יש בהצעה המאוחרת כדי להוות בסיס המצדיק את המשך הליך ההתמחרות. כך, כבר מהטעם שהיא מלמדת שלדעת מי שצפוי לקבל את עיקר התמורה מהמכירה (הנושה המובטח), ההצעות שהתקבלו אינן משקפות נאמנה את שווי המניות, ומעוררות חשש משמעותי כי תוצאתו עלולה להיות העברת המניות לבעלי עניין בתמורה ל"נזיד עדשים". ויובהר, המבחן שנקבע בפסיקה להתחשבות בהצעה מאוחרת – קיומו של "יתרון כלכלי בולט ומשמעותי" בקבלתה – הוא מבחן תלוי נסיבות (ראו והשוו למקרים הבאים, בהם נקבע כי לא מתקיים יתרון כלכלי כאמור: רע"א 338/83 חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ נ' המפרקים של כיכר לוינסקי בע"מ – בפירוק, פ"ד מא(3) 449 (1984) (תמורה נוספת של 25%)); עניין בנימין, בפסקה 7 (תמורה נוספת של 10%); עניין גינדס (תמורה נוספת של פחות מ-10%). ולעומתם ראו מקרים בהם נקבע ביחס לשיעורים דומים שיש יתרון כלכלי: פר"ק (מחוזי נצ') 24919-09-19 גבי בן-גלים חברה לבניין בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (9.1.2020) (כב' השופט ערפאת טאהא) (תמורה של נוספת של 25%); רמ"ש (מחוזי באר שבע) 1143-07-24 פלונית נ' אלמוני (19.11.2024) (כב' השופטת פאני גילת כהן) (תמורה נוספת של 16.5%)). כאמור, במקרה בו עסקינן, הנסיבות מחייבות להתחשב בהצעה המאוחרת גם אם שיעורה אינו גבוה במיוחד, ועומד על 15% בלבד. כך, כמובהר, בשים לב להערכה המוקדמת של הנאמן שעל בסיסה בוצעה ההתמחרות; למספר המשתתפים המצומצם מאוד שהשתתף בהתמחרות; לעובדה שפערי מידע מנעו מתן הצעה על ידי מי שאינם אנשי פנים בבטרסידס וברידאקס; ולזהותו של הגורם שהניח את ההצעה המאוחרת לפני בית המשפט קמא (בעל העניין המרכזי בתמורת המכירה – קבוצת מרחבית). שנית, קבוצת מרחבית הבהירה כי היא נכונה ליטול על עצמה התחייבויות אשר יסירו כל חשש כי סבב ההתמחרות הנוסף יסב נזק לחברה, נושיה או ממלאי התפקיד בהליך הפירוק. בכלל זה התחייבה, כפי שיובהר, לרכוש בכל מקרה (דהיינו, גם אם לא יונחו הצעות נוספות) את המניות בתמורה העולה על זו בה נקבו המציעים ב-15%, וזאת בין אם על דרך של קיזוז מהנשייה המובטחת (ככל שתאושר) ובן אם על דרך תשלום כספי (ככל שלא תאושר); לספק ערבויות להתחייבות זו, לפי קביעת בית המשפט; לשאת בשכר הנאמן (ככל שהתשלום יבוצע בדרך של קיזוז). במצב דברים זה, לא רק שמבחינה עניינית יש הצדקה לקיום סבב התמחרות נוסף, אלא שקיומו גם אינו עשוי לפגוע באינטרס החברה ובהליכי הפירוק – נהפוך הוא. שלישית, במכלול נסיבות העניין, הרי שקשה להניח כי קיום סבב התמחרות נוסף עלול לפגוע בהליכי התמחרות בחדלות פירעון באופן כללי, שכן, הלכה למעשה, לא התקיים במקרה דנן הליך התמחרות של ממש, וזאת מחמת מיעוט המציעים. נוסף על כך, קיים סיכון נמוך במיוחד לפגיעה במציעים פוטנציאליים ולהשפעה ארוכת טווח על הליכי התמחרות, שעה שהמציעים היחידים בענייננו אינם מציעים "מן השורה", אלא אנשי פנים (ודוק, אין דופי במקרה זה בהשתתפות אנשי הפנים בהתמחרות; יש קושי בכך שאנשי הפנים הם היחידים שהיו מוכנים להגיש הצעות, ושאפילו ביניהם לא התקיימה כל תחרות). בהמשך לכך, סבורני גם כי האינטרסים והתכליות של עיקרון סופיות הליכי המכר, העומדים כשיקול נגד למול השאת התמורה המתקבלת מהמכירה – אינם מתקיימים, ולמצער המשקל שלהם בנסיבות העניין שלפניי נמוך במיוחד. אין מדובר איפוא במקרה הרגיל שבו התקיים הליך התמחרות כהלכתו, במובן זה שהוגשו מספר הצעות ונבחרה הטובה מבניהן, ולאחר מכן הגיעה הצעה מאוחרת (ויובהר כי לא נפל פגם בהתנהלות הנאמן או בהליך ההתמחרות לגופו, ואף אין טענה לכך). עסקינן במקרה חריג, בגדר היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. הצירוף הייחודי של מכלול השיקולים הללו הוא שמאפשר, ובאופן מובהק, קיומו של סבב התמחרות נוסף במקרה דנן. אילו רק חלק מהשיקולים היו מתקיימים, כי אז היה מקום להעמיק ולדקדק בניתוח, תוך בחינת מאזן הכוחות בין השיקולים שעל הפרק. במקרה כזה, גם מרחב שיקול הדעת שהיה נתון לערכאה הדיונית היה רחב, ויתכן מאד שלא הייתה מתקיימת הצדקה להתערבות ערכאת ערעור בהכרעתה הפרטנית לכאן או לכאן. לעומת זאת, במקרה דנן, כשכל השיקולים מצביעים לאותו כיוון, כך שלנושים ולאינטרס הציבורי לא תיגרם פגיעה אםּ הליך ההתמחרות ינוהל שוב מזה, ואילו לקבוצת מרחבית עלול להיגרם נזק כבד אם המכר יאושר מזה, יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, ולאפשר את ניהול הסבב הנוסף של ההתמחרות בעקבות הגשת ההצעה המאוחרת. ויובהר, בקביעה זו נתתי דעתי גם לכך שהקבוצה לא השתתפה בהליך ההתמחרות – על אף שהוזמנה על ידי הנאמן להגיש הצעות. הגם שמוטב היה אילו הקבוצה הייתה נוטלת חלק בהליך, איני סבור כי יש בכך כדי להשפיע על התמונה הכללית. זאת, לנוכח האמור לעיל הן ביחס לשווי הלא ידוע של המניות והן ביחס לזהות המציעים הבודדים. מעמדו של נושה מובטח בהליכי התמחרות ביחס לבטוחה סעיפים 250-243 לחוק חדלות פירעון קובעים הסדר חדש בעניין מימוש נכס משועבד במסגרת הליכי חדלות פירעון. הסדר חשוב זה טרם נידון בהרחבה ובהעמקה הראויים בפסיקת בית משפט זה, ומקובלת עליי עמדת הממונה כי המקרה הייחודי שבו עסקינן, אינו הזדמנות מתאימה לתת לו פרשנות מחייבת. אסתפק, לפיכך, בהצבעה על קו המחשבה בעטיו הסדר זה נותן משנה תוקף למסקנתי, לפיה יש לאפשר קיומו של סבב התמחרות נוסף במקרה דנן. סעיף 248 לחוק חדלות פירעון מבהיר כי כאשר מסת הנכסים של חדל פירעון כוללת נכס המשועבד לנושה מובטח, והנאמן לא פדה את הנכס כזכותו לפי סעיף 246 לחוק – הרי שמימושו יעשה על ידי הנאמן, אם אומדן שווי הנכס המשועבד גבוה באופן מובהק מהחוב המובטח (סעיף 248(א) לחוק); ועל ידי הנושה המובטח, אם לא התקיים תנאי זה (סעיף 248(ב) לחוק). בענייננו קבע בית המשפט קמא בהחלטה הקודמת, ועל קביעה זו לא השיגה קבוצת מרחבית (הטוענת לנשייה מובטחת) בשעתו, כי אומדן שווי המניות עולה משמעותית על החוב המובטח, ומשום כך הורה שמכירת המניות (הנכס המשועבד) תיעשה על ידי הנאמן. במצב דברים זה מורה סעיף 248(ג) לחוק כדלהלן: במימוש נכס משועבד בידי הנאמן לפי סעיף קטן (א) יפעל הנאמן בהתאם להנחיות הנושה המובטח, ואולם אם סבר הנאמן כי יש בהנחיות הנושה המובטח כדי לפגוע בעניינם של שאר הנושים, רשאי הוא לבקש מבית המשפט הנחיות לעניין דרך פעולתו (ההדגשה נוספה). הצדדים חלוקים על פרשנות המונח – ״יפעל הנאמן בהתאם להנחיות הנושה המובטח״. בפרט, המחלוקת נסובה על השאלה האם הסעיף מקנה לנושה המובטח "זכות וטו" להתנגד למכירת הנכס המשועבד במקרים מסוימים, או שמא מדובר בזכות "קלה יותר" המאפשרת לנושה המובטח לפקח על הליך המכר, ולתת במסגרתו הוראות כאלה ואחרות לנאמן (אך לא להורות על ביטול הליך התמחרות, כשתוצאותיו אינן ראויות בעיניו). כאמור, אין זה המקרה המתאים להכריע בפרשנות סעיף זה, על כל היבטיו. עם זאת, יש בו כדי ללמד כי גם כאשר מכירת הנכס המשועבד נעשית על ידי הנאמן, ולא על ידי הנושה המובטח, לעמדתו של האחרון ביחס לנאותות הליך ההתמחרות, יש לייחס משקל נכבד, אם לא מכריע (וזאת כל עוד עמדה זו אינה באה על חשבון יתר נושי החברה). ואם כך במקרה הרגיל, הרי שבוודאי בנסיבות המיוחדות המאפיינות את המקרה דנן, וזאת כמפורט להלן: נותרה אי בהירות רבה ביחס לשווי הנכס המשועבד גם לאחר הליך ההתמחרות שקיים הנאמן – על השולחן הונחה רק הצעה אחת ביחס לכל סוג מניות; ההצעות הוגשו על ידי בעלי עניין, ואין זה ברור כי הן משקפות את השווי המלא של המניות; אין מידע גלוי ביחס לשווי המניות. הגורם היחיד הצפוי להיפגע מקיום סבב נוסף במעמדו כנושה של החברה הוא קבוצת מרחבית עצמה, הזכאית לכאורה בתור הנושה המובטחת לכל תמורת הנכס על פי ההצעות שעל השולחן. ודוק, המציעים צפויים אומנם להיפגע, אך לא במעמדם כנושים של החברה, אלא בשל הפסד הזכייה בהתמחרות. קיים פער משמעותי מאד בין ההערכה הראשונית של הנאמן (ששימשה בסיס להחלטה הקודמת, ליטול מהנושה המובטח את האפשרות לממש בעצמו את המניות) לבין התמורה המוצעת. קבוצת מרחבית הביעה נכונות להתחייב על מתן תמורה גבוהה יותר בעצמה בעבור המניות, ואף להבטיח כי ככל שייקבע שאינה נושה מובטחת, לא ייפגעו הנושים האחרים של החברה. בהינתן האמור, אין צורך להרחיק מעבר לכך כדי לתמוך גם מהיבט זה במסקנה שהיה מקום להיענות במקרה דנן לבקשת קבוצת מרחבית, המוחזקת כבעלת נשיה מובטחת, שלא לאשר את המכירה למציעים, אלא לקיים סבב התמחרות נוסף. משאלו הם פני הדברים, אין צורך שאביע עמדה ביחס לשאלה העקרונית שהועלתה הנוגעת לפרשנות שיש לתת לסעיף 248(ג) לחוק, דהיינו למהות וטיב הכוח שהוא מקנה לנושה המובטח במקרה הכללי בו הנכס המשועבד נמכר על ידי הנאמן. לסיכום הדיון, ממכלול הנסיבות שנוצרו במקרה שלפניי – בין אם מדובר בהצעה מאוחרת, המצדיקה קיום סבב התמחרות נוסף; ובין אם בעמדת נושה מובטח, שהיה מקום לכבד במקרה דנן בשים לב להוראת סעיף 248(ג) לחוק חדלות פירעון – יש לנהל הליך התמחרות מחדש, וכנגזר מכך לבטל את האישור למכירת המניות שנתן בית המשפט קמא בהחלטתו. המתווה שיבוא במקום החלטת בית המשפט קמא כאמור, מסקנתי היא כי יש לקיים סבב התמחרות נוסף בין הצדדים, וזאת בהינתן הסכמת קבוצת מרחבית לתנאים שהוצבו על ידי במהלך הדיון, שתכליתם להבטיח כי נושי החברה (והנאמן) לא יפגעו מקיומו. בהתאם לכך, הריני להורות כדלהלן: קבוצת מרחבית תפקיד בידי הנאמן עד ליום ג', 2.9.2025, כתב התחייבות, כמפורט להלן: הקבוצה תתחייב לרכוש את המניות, כולן או חלקן, בתמורה מינימלית בגובה של סכום ההצעות הקיימות בתוספת 15% (דהיינו סך של 2.7025 מיליון ש"ח תמורת מניות ברידאקס, וסך של 172.5 אלף ש"ח תמורת מניות בטרסידס), זאת על פי דרישת הנאמן באישור בית המשפט קמא (להלן: אופציית ה-PUT). ככל שהנאמן יחליט לממש את אופציית ה-PUT, תשולם התמורה על ידי הקבוצה על דרך של קיזוז מחוב החברה לקבוצה, ובלבד שייקבע שמדובר בחוב מובטח. אם יקבע כי חוב החברה לקבוצה אינו מובטח, ישמשו הערבויות שתפקיד הקבוצה בידי הנאמן לפירעון התמורה במקרה של מימוש אופציית ה-PUT, ובנוסף תשלם הקבוצה לנאמן כל יתרת חוב שתיוותר, בתוך 14 יום מדרישה. במקרה של פיגור בתשלום יתרת החוב תישא היתרה ריבית פיגורים על פי חוק ממועד הדרישה. בכל מקרה בו תשולם תמורת המניות על ידי הקבוצה על דרך של קיזוז חובות החברה כלפיה (בין אם בעקבות מימוש אופציית ה-PUT, ובין אם לאו), תשלם הקבוצה לנאמן את שכרו בגין רכיב זה של מכירת המניות, כפי שיקבע על ידי בית המשפט. קבוצת מרחבית תפקיד בידי הנאמן עד ליום ג', 2.9.2025, את הערבויות הבאות, אשר ישמשו להבטחת מכלול התחייבויותיה על פי כתב ההתחייבות: 1. ערבות בנקאית אוטונומית בסכום של חצי מיליון ש"ח. הקבצה תהיה רשאית לדרוש הפחתה של ערבות זו ל- 250 אלף ש"ח, ככל שיקבע במסגרת הליכי הפירוק באופן חלוט כי חוב החברה לקבוצה הוא חוב מובטח. 2. התחייבות עצמית בלתי מוגבלת בסכום של בעל מניות מהותי בקבוצה. ככל שקבוצת מרחבית תמלא אחר האמור בסעיפים (א) ו-(ב) לעיל עד למועד שננקב (2.9.2025), תתבטל החלטת בית המשפט קמא, והנאמן יקיים סבב נוסף של התמחרות, במתכונת שתיקבע על ידי הנאמן, באישור בית המשפט קמא. ככל שבמסגרת סבב זה לא תינתן הצעה משופרת בהשוואה לאופציית ה-PUT, יהיה הנאמן רשאי, באישור בית המשפט קמא, לממש את אופציית ה-PUT. ככל שקבוצת מרחבית לא תמלא אחר האמור בסעיפים (א) ו-(ב) לעיל עד למועד שננקב (2.9.2025) תעמוד החלטת בית המשפט קמא בתוקפה. סוף דבר: הערעור מתקבל, בהתאם למתווה המפורט בפסקה 22 לעיל. בכך מתייתר הטיפול בבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ד באב התשפ"ה (‏18.8.2025). עופר גרוסקופף שופט