בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
6113/96
ע"פ
7157/96
בפני: כבוד
השופט מ. חשין
כבוד
השופט י. קדמי
כבוד
השופטת ד. ביניש
המערער
בע"פ 6113/96: אפנג'ר יעקב
והמשיב
בע"פ 7157/96
נ
ג ד
המשיבה
בע"פ 6113/96: מדינת ישראל
והמערערת
בע"פ 7157/96
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים
מיום 28.8.96 בת.פ. 20/96
שניתן
על ידי כבוד השופטת שידלובסקי-אור
תאריך הישיבה: ח'
באדר ב' תשנ"ז (17.3.97)
בשם המערער בע"פ 6113/96: עו"ד
א. אוחיון
והמשיב בע"פ 7157/96
בשם המשיבה בע"פ 6113/96: עו"ד
א. אינפלד
והמערערת בע"פ 7156/96
פסק
- דין
השופט
י. קדמי
1. פתח דבר
בפנינו שני ערעורים כנגד פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים, לפיו: המערער הורשע בביצוע עבירה של שוד מזוין בנסיבות
מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין תשל"ז1977-; ונדון לשש שנות מאסר, מהן
ארבע שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי.
המערער משיג כנגד הרשעתו (ע"פ 6113/96);
ואילו המדינה מערערת כנגד קולת העונש (ע"פ 7157/96).
2. העובדות
להלן בתמצית עיקרי העובדות הדרושות לבירור
הערעור:
א. בתאריך
24.1.96, לקראת השעה 09:00 בבוקר, התקשר אלמוני לבית משפחת דדון שבעין-כרם,
ירושלים, וביקש לדבר עם מר דדון. הגב' דדון השיבה כי בעלה אינו נמצא בבית והשיחה
נותקה. פרק זמן קצר לאחר מכן, נכנסו לדירתה של משפחת דדון שני אלמונים (להלן:
השודדים), כפתו את הגב' דדון (להלן: המתלוננת) וכיסו את ראשה בציפית; ולאחר מכן
ערכו במקום חיפוש, נטלו 600 ש"ח במזומן ויצאו כלעומת שבאו.
ב. באותו בוקר היה העד
מיכאל נאור (להלן: נאור), בחנות המכולת המצויה מול בית המגורים של משפחת דדון.
סמוך לשעה 09:15, הבחין נאור בשני גברים שיצאו מבית דדון וצעדו לעבר מגרש החניה,
המצוי במרחק של כ- 20 מטר במורד הרחוב (להלן: המגרש); כשהם מתאמצים להסתיר את
פניהם בדשי מעיליהם וצועדים במהירות. התנהגותם של השניים עוררה את חשדו של נאור,
והוא הלך בעקבותיהם עד שנעלמו מעיניו בפנייה חדה שמאלה - בכיוון הליכתם - המובילה
אל מגרש החניה.
ג. נאור המשיך במעקב אחר
השניים והגיע תוך שניות ספורות לפנייה שמאלה; ומשם הבחין במכונית וולוו חונה
במגרש, כשבתוכה יותר מאדם אחד. נאור לא הבחין באנשים אחרים במגרש או בסביבתו
והניח, על כן, כי השניים שעקב אחריהם נכנסו למכונית. בשלב זה, לא יכול היה נאור
לראות את מספרה של הוולוו, משום שהמכונית עמדה באופן שרק צידה הימני פנה אליו.
ד. סמוך לאחר שנאור הגיע
לפינה שממנה נתגלה לו המגרש, פתחה הוולוו בנסיעה מהירה הישר אל הכביש, פנתה באופן
מסוכן שמאלה והתרחקה במהירות לכיוון הצומת, המצוי במרחק 200 מטר משמאל למגרש החניה
ושם נעלמה.
בשלב זה, יכול היה נאור
לקרוא את מספר הרישוי הטבוע בלוחית הזיהוי האחורית של המכונית; והוא חרת אותו
בזכרונו.
ה. נאור מיהר לחזור לחנות
המכולת ורשם שם על גבי פיסת נייר - אותה מסר מאוחר יותר לחוקרי המשטרה - את תיאור
המכונית: "432-391 וולוו סגולה". מייד לאחר מכן, ניגש נאור לבית דדון;
ומשמצא שם את המתלוננת כבולה, חזר למכולת והזעיק את המשטרה. הודעתו של נאור נרשמה
במשטרה בשעה 09:20.
ו. על פי מספר הרישוי שרשם
נאור, אותרה ונתפסה מכונית וולוו אשר היתה במשך ששת החודשים שקדמו לשוד - וביום
השוד עצמו - בשימושו הבלעדי של המערער. דא עקא, שברשיון הרכב של הוולוו שנתפסה
נרשם כי צבעה "חום" והמערער טען וטוען כי אכן זה צבעה; ואילו נאור רשם
על גבי פיסת הנייר בחנות המכולת כי צבעה של הוולוו שבה נמלטו השודדים היה
"סגול", ולשוטר שחקר אותו אמר שצבעה של המכונית הוא "אדום או בורדו
או סגול". חברתו של המערער נחקרה באשר לצבעה של הוולוו שהחזיק ברשותו חברה,
ובהודעתה במשטרה נאמר שצבעה הוא "בורדו או אדום"; ואילו בעדותה בבית
המשפט, כשהוצגה בפניה תמונה צבעונית של הוולוו שנתפסה, חזרה ואמרה שצבעה אדום.
ז. לטענת המערער, בבוקר
השוד היתה הוולוו שנתפסה ברשותו; והוא לא היה כלל אותו בוקר באיזור עין כרם או
בסמוך לו. לגירסתו, נסע המערער במכוניתו מביתו הישר למכון אל-סם, הסמוך אליו
והמצוי בדרך בית לחם, "הרחק" מאיזור עין כרם (להלן: המכון); ושם טיפל
במכוניתו בין השעות 08:40 ל- 09:20. בשעה זו נכנס המערער, לדבריו, למטפלת שלו -
הגב' אסרף - עמה קבע פגישה במכון בשעה 09:00; והתנצל בפניה על האיחור, כשהוא מסביר
כי שקע בטיפול במכונית.
ח. הגב' אסרף - פסיכולוגית
במכון - מסרה בעדותה כי אכן קבעה פגישה עם המערער בבוקר המקרה בשעה 09:00, אך הוא
- שלא כמנהגו - איחר ונכנס למשרדה רק בשעה 09:30.
ט. גירסתו של המערער נתמכת
בעדותו של העד בניטה יוסף - מכר של המערער וממטופלי המכון - אשר מסר, כעד מטעם
ההגנה, כי בסביבות השעה 08:40, ראה את המערער מתקן את מכוניתו ליד המכון.
3. הכרעת הדין בביהמ"ש המחוזי
א. לאור מכלול הראיות
שנפרשו בפניו, קבע בית המשפט: כי השוד בדירת דדון בוצע בין השעות 09:00 ל- 09:15,
על ידי השניים שנאור הבחין ביציאתם מהדירה; כי השניים נמלטו במכונית וולוו אשר אין
ספק שהיא הוולוו של המערער; וכי המערער הגיע למכון במכונית האמורה בשעה 09:30 ונכנס
מייד לחדרה של הגב' אסרף.
ב. בית המשפט דחה את טענתו
של הסניגור: כי קיימת אפשרות סבירה שלוחיות מכוניתו של המערער "שוכפלו"
ושימשו גם רכב אחר מתוצרת וולוו בצבע "דומה"; וכי בכך נעוץ מקור
"אי ההתאמה" בין "צבעה" של הוולוו שראה נאור לבין צבע הוולוו
שהחזיק המערער. לשיטתו של בית המשפט, המדובר בצבע ישן, שכל אדם עשוי לתארו באופן
מעט שונה מאחרים; ובכך נעוצה ההתרשמות השונה מצבעה של הוולוו אצל נאור ואצל חברתו
של המערער והמערער עצמו.
ג. בית המשפט דחה כבלתי
אמינה את גירסת המערער - שנתמכה, על פניה, בעדותו של בניטה - לפיה עסק בתיקון
מכוניתו ליד המכון משעה 08:40 ועד לשעה 09:20; וקבע, כי המערער הגיע למכון
במכוניתו רק סמוך לשעה 09:30, עובר לכניסתו לחדרה של הגב' אסרף.
ד. על רקע זה ולאחר שהתברר
בניסויים שבוצעו בפועל, כי ניתן להגיע ברבע שעה מזירת השוד ועד למכון - בשעה זהה
לשעה שבה התרחש השוד - קבע בית המשפט, כי המערער היה אחד משני השודדים אשר נמלטו
בוולוו מזירת השוד; והרשיעו בעבירת השוד בנסיבות מחמירות, שיוחסה לו בכתב האישום.
4. ערעור המערער כנגד
ההרשעה
א. הסניגור אינו חולק על
כך: כי ביום 24.1.96, בסביבות השעה 09:10, בוצע שוד בנסיבות מחמירות בבית משפחת
דדון; כי סמוך לשעה 09:15 נראו שני אנשים נמלטים מבית המשפחה, בצורה מעוררת חשד,
לכיוון מגרש החניה הסמוך; כי סמוך לאחר מכן, יצאה ממגרש החניה בצורה חפוזה מכונית
וולוו בצבע "כהה" שנשאה מספר רישוי זהה לזה של מכוניתו של המערער, שאף
היא מסוג וולוו בצבע "כהה"; וכי המערער התייצב במשרדה של הגב' אסרף
במכון באיחור (לדבריו - של 20 דקות, בעוד שלדבריה של הגב' אסרף 30 דקות).
ב. לשיטת הסניגור, אין די
בעובדות אלו - גם אם תתקבל גירסתה של הגב' אסרף, כי המערער נכנס ללשכתה בשעה 09:30
- כדי לבסס את המסקנה, שהמערער היה אחד משני האלמונים שביצעו את השוד נושא האישום;
ואלה עקרי טעמיו:
(1) בנסיבות הענין, יש
לצבעה של הוולוו שהחזיק ברשותו המערער משמעות מכרעת; וזאת בהתחשב בכך, שבשנים
האחרונות הפך השימוש בלוחיות רישום "מזויפות" על כלי רכב
"דומים" לחזיון שכיח שהכל מודעים לו, וכוחו הראייתי של מספר הרישוי
התכרסם במידה משמעותית.
אשר על כן, חייבת היתה
המשטרה לערוך מסדר זיהוי של כלי רכב, על מנת לבחון הלכה למעשה, באם הצבע שעליו
מדבר נאור הוא אכן צבעה של מכונית הוולוו שהחזיק ברשותו המערער; ולא היתה רשאית
לסמוך על מספר הרישוי וסוג המכונית לבדם.
(2) משלא נערך מסדר זיהוי
של מכוניות כאמור, יש בהבדל המשמעותי, שבין הצבע של מכונית השוד כפי שנקלט בהכרתו
של נאור לבין צבעה האמיתי של המכונית של המערער - "חום" כנגד
"סגול" - כדי לספק בסיס ממשי לאפשרות, שנעשה שימוש במספר הרישוי של
מכוניתו של המערער ברכב אחר (ה"דומה" בחזותו למכוניתו של המערער); ודי
בקיומה של אפשרות כזו, כדי להקים ספק לזכותו של המערער.
(3) הניסוי שנערך על מנת
לבחון את האפשרות להגיע תוך רבע שעה ממגרש החניה שבזירת השוד למכון, צריך היה
להיערך במכונית של המערער ולא ברכב אחר תקין ומשוכלל ממנה ; ומשלא נערך כך - אין
לסמוך עליו מימצא וודאי לחובתו של המערער.
(4) גם אם מכוניתו של
המערער שימשה את השודדים, אין די בכך בלבד, כדי לבסס את הקביעה שהמערער השתתף
אישית בשוד; והעובדה שנאור לא הבחין אצל אחד משני השודדים בסימן הזיהוי המובהק של
המערער - "קרחת מבהיקה" - מלמדת, כי הוא לא היה אחד מהשניים.
בנסיבות אלו, אפשר גם
אפשר שהמערער "מחפה" על אחרים שנטלו את מכוניתו וביצעו בעזרתה את השוד;
ואין על כן באמירתו של המערער, שהמכונית היתה ברשותו בזמן התרחשות השוד, כדי לבסס
- במידה הדרושה בפלילים - את אחריותו לביצוע השוד, כאחד המבצעים.
ג. לא אוכל להיעתר
לסניגור:
(1) עדותו - האמינה - של
נאור, אינה מותירה מקום לספק, ששני האנשים שביצעו את השוד בבית משפחת דדון, הם
השניים שעזבו את מגרש החניה במכונית וולוו, שנשאה את מספר הרישוי של מכוניתו של
המערער; ולשיטתי, אין בעובדה שנאור התרשם שצבע המכונית שבה נמלטו השודדים היינו "סגול"
ולא "חום" - כפי שגורס המערער ורשום ברשיון הרכב - כדי להשמיט את הבסיס
מתחת למסקנה, שהמכונית האמורה היתה מכוניתו של המערער.
אכן, מיטיבה היתה
לעשות המשטרה אילו ערכה מסדר זיהוי של מכוניות - או, לפחות, מסדר זיהוי של צבעי
מכוניות - על מנת לאפשר לנאור להצביע על אותו צבע "סגול" שאליו התכוון
שעה שרשם על גבי הפתק בחנות המכולת את צבעה של הוולוו שבה עזבו השודדים את המקום.
ברם, בנסיבות הענין, אין באי עריכת המסדר כדי להעמיד בספק את המסקנה - הנובעת
ממספר הרישוי ומסוג המכונית - כי מכונית השוד היתה מכוניתו של המערער: מכוניתו של
המערער ישנה וצבעה "דהוי", ואין לך ראיה טובה לקשיי זיהויו מכך שבזכרונה
של חברתו הוא נקלט כ"אדום" וכ"בורדו"; ולטענת ב"כ המערער
כי מן המפורסמות - שאינן צריכות ראיה - שבישראל נושאות מכוניות "דומות"
מספרי רישוי זהים, אין על מה שתסמוך.
החלפת מספרי רישוי של
מכוניות דומות נעשית על מנת להעניק למכונית "גנובה" זהות שאולה; ואילו
במקרה דנא המדובר ב"החלפה" המכוונת להטיל על המערער את האחריות לביצועם
של מעשים שלא עשה. החלפה בהקשר כזה, מחייבת "אחיזה" לפחות בראיות, וכזאת
אין.
בנסיבות אלו, די
בסימני ההיכר שנתן נאור במכונית
השוד - מספר הרישוי, סוג הרכב
(וולוו) וצבע "כהה" (סגול או בורדו) - כדי לקבוע במידת הוודאות הדרושה
בפלילים, שמכונית השוד היא מכוניתו של המערער (שהיתה בבקר השוד - לטענתו -
ברשותו).
כידוע התביעה אינה
חייבת להגיש לבית המשפט את ה"ראיה הטובה ביותר" שניתן להשיג; ודי לה
שהיא מגישה "ראיות מספיקות", גם אם ניתן היה להשיג טובות מהן.
(2) במצב דברים זה, טענתו
של המערער שמכוניתו היתה ברשותו בבוקר השוד, "קושרת" אותו אישית לביצוע
השוד; ו"קשר" זה מתחזק - למעלה מן הדרוש גם על פי אמת המידה הדרושה
בפלילים - באיחור למפגש שנקבע למערער עם הגב' אסרף. כפי שמתחייב מלוח הזמנים, השוד
בוצע במהלכו של ה"איחור"; והניסויים שנערכו אינם מותירים מקום לספק,
שניתן היה להגיע מזירת השוד למשרדה של הגב' אסרף בפרק הזמן שחלף מאז שנאור ראה את
המכונית עוזבת את מגרש החניה (09:15) ועד שהמערער התייצב במשרדה של הגב' אסרף
(09:30).
(3) נאור ראה, שכאשר עזבה
המכונית את מגרש החניה, נמצא בה יותר מאדם אחד; ואילו בסביבה הקרובה לא נראה אף
אדם נוסף. במצב דברים זה ובהתחשב בכך שנאור איבד את קשר העין עם השודדים לשניות
ספורות בלבד, מתחייבת המסקנה כי שני השודדים נכנסו למכונית. אכן, נאור לא הבחין אצל
איש מהשניים ב"קרחת מבהיקה". ברם, אין די בכך כדי להקים ספק סביר בדבר
היותו של המערער בין נוסעי המכונית: בין ביצוע השוד לבין התיצבותו של המערער
במשרדה של הגב' אסרף חלף פרק זמן קצר ביותר, שהספיק אך לנסיעה מהירה מזירת השוד
למכון; ואם המערער הגיע למכון במכונית - כפי שהוא טוען - הרי הגיע בה הישר מביצוע
השוד.
במצב דברים זה, גם
אילו הותירו הראיות אחיזה לאפשרות שהמערער לא היה אחד משני השודדים שבהם הבחין
נאור, אין ספק שהמתין להם במכונית שבה הגיע בשעה 09:30 למכון; ודי בכך, כדי לבסס
את אחריותו לביצוע השוד.
ד. סיכומם של דברים: הודאת
המערער כי המכונית היתה בחזקתו בבוקר השוד, עדותו של נאור בדבר סימני הזיהוי של
מכונית השוד והאיחור לפגישה עם הגב' אסרף המתיישב עם פרק הזמן הדרוש כדי להגיע
מזירת השוד למכון - אינם מותירים מקום לספק סביר שהמערער נושא באחריות לביצוע
השוד, אם כמבצע עיקרי ואם כמבצע בצוותא.
ה. עם זאת, למעלה מן הדרוש
ועל מנת להפיס את דעתו של ב"כ המערער, רואה אני לציין, כי גם אם מתעלמים
מטענתו של המערער שלא נפרד ממכוניתו בבוקר הרצח - בהנחה שאמר כך כדי לחפות על
אחרים - עדיין יש בראיות די כדי לבסס את הרשעתו בביצוע השוד.
המסקנה היחידה לכאורה,
המתחייבת מן העובדה ששני השודדים נמלטו מזירת השוד במכוניתו של המערער בשעה 09:15,
ואילו הוא לא הגיע למכון בשעה 09:00 אלא רק יחד עם המכונית בשעה 09:30 היא:
שהמערער היה מעורב בשוד; וכל עוד לא יצביע הוא על "הסבר" המעמיד את
המסקנה האמורה בספק לפחות, אין מנוס מהרשעתו. הסבר כאמור לא ניתן.
6. ערעור המדינה כנגד גזר הדין
א. בני הזוג דדון, שדירתם
נפרצה ונשדדה, הינם קשישים בני למעלה משבעים וחמש, המתגוררים בדירתם בגפם; ושיחת
הטלפון שהקדימה את הכניסה לדירה מלמדת, כי המדובר במעשה מתוכנן על פי מידע מוקדם.
לתקיפתם של קשישים
בדירות מגוריהם ושדידת רכושם נודעת, מטבע הדברים, חומרה מיוחדת; ומחובתם של בתי
המשפט לתרום את חלקם להגנתם של הקשישים על ידי הטלת עונשי מאסר מרתיעים, שיהא
בכוחם לקבוע בהכרתם של כל הנוגעים בדבר את חומרת המעשה וחומרת העונש הצפוי
למורשעים בו.
ב. למערער - המתקרב לגיל
חמישים - עבר פלילי עשיר. ברם, נראה כי בשנים האחרונות עשה המערער מאמץ לא מבוטל
להיחלץ מעולם הפשע ובמיוחד מהתמכרותו לסמים: הוא הקים תא משפחתי וחברתו ילדה לו
בן; ובסיועו של מכון אל-סם, המערער נקי מסמים. עם זאת, נראה כי המאמץ שעושה המערער
לחזור לאורח חיים נורמטיבי אינו מספיק; והפיתוי שבשוד קל של קשישים גבר עליו.
ג. בית המשפט המחוזי עימת
את חומרת המעשה כנגד המאמץ שעושה המערער לחזור למוטב והגיע למסקנה "כי אין
למצות עימו את הדין".
מן ההיבט העקרוני, אפשר
לקבל את עמדתו של בית המשפט המחוזי. ברם, נראה לי כי בבואו ליישם את החלטתו, הקל
בית המשפט עם המערער יתר על המידה.
ד. לאחר שחזרתי ושקלתי את
כל הנסיבות - ונתתי דעתי לכך, שאין אנו ממצים את הדין כאשר מתקבל ערעור מטעם
התביעה כנגד מידת העונש - הגעתי לכלל מסקנה כי העונש הראוי למערער הוא: שמונה
שנים מאסר, שמתוכן תהיינה שש שנים לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי; כאשר התנאי
הוא כפי שקבע בית המשפט המחוזי. עונש זה יבוא במקום העונש שנגזר על המערער על ידי
בית המשפט המחוזי; ומניינו של המאסר בפועל יהיה מיום מעצרו של המערער ה- 26.1.96,
כפי שהורה בית המשפט המחוזי.
7. סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לחברי הנכבדים:
לדחות את הערעור כנגד ההרשעה; ולקבל את הערעור כנגד קולת העונש, כמפורט בפסקה 6.ד.
לעיל.
ש
ו פ ט
השופט מ. חשין
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ד. ביניש
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י. קדמי.
ניתן היום, י"ג בניסן תשנ"ז
(20.4.97).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש
ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96061130.H01