אלכסנדר לייזרוביץ נ. משרד הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 6111/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6111/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות העותר: אלכסנדר לייזרוביץ נ ג ד המשיב: משרד הפנים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ז בחשון התש"ע (04.11.2009) בשם העותר: עו"ד איגור גלידר בשם המשיב: עו"ד ערין ספדי פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: העותר עלה לישראל בשנת 1990 וקיבל אזרחות ישראלית מכוח שבות. מעמדו כאזרח ישראל אף היקנה לו דרכון ישראלי והוא החזיק בדרכון כזה משנת 1991 שהוארך מפעם לפעם עד לשנת 2006. מהמועד האמור סירב המשיב להאריך את דרכונו של העותר לאחר שבדיקתו העלתה כי למעשה העותר אינו שוהה כלל בישראל ובמשך כ-19 שנה שהה בישראל תקופה מצטברת של כ-4 שנים. העותר יצא מישראל למעלה מ-60 פעמים כששהייתו בארץ היתה לתקופות קצרות בלבד. על רקע זה הגיע המשיב למסקנה כי מרכז חייו של העותר אינו בישראל ולמעשה הזיקה בינו לארץ רופפת ולפיכך אין לאפשר לו עוד להחזיק בדרכון ישראלי, להבדיל מתעודת מעבר. החלטת המשיב מעוגנת במדיניות הממשלה כפי שזו באה לידי ביטוי בהחלטות ממשלה שהאחרונה בהן היא החלטת ועדת השרים שקיבלה תוקף של החלטת ממשלה ב-29.04.2004, אשר הסמיכה את שר הפנים לקבוע בהנחיות פנימיות "קריטריונים להארכת דרכון לאזרח ישראלי-עולה חדש אשר מרכז חייו אינו בישראל" תוך הפנייה להחלטת ממשלה קודמת; הצעות משרד הפנים לקריטריונים כאמור אושרו בהחלטת ממשלה מיום 26.07.2004. בהתאם לכך נקבעו נוהלי משרד הפנים בכל הנוגע להארכת דרכוניהם של מי ששוהים תקופות ממושכות מחוץ לישראל עד כדי קביעה שמרכז חייהם אינו בארץ. ההנחיות האמורות נועדו להתוות את שיקול הדעת של שר הפנים בכל הנוגע להנפקת דרכונים ישראליים, שיקול דעת המסור לו על פי סעיף 6 לחוק הדרכונים, תשי"ב-1952. בפנינו העלה בא-כוח העותר טענות שונות במישור הפרטני הנוגע למרשו, אך גם טענות עקרוניות כנגד סמכות הממשלה להנחות את המשיב ביחס לקריטריונים על פי חוק הדרכונים, תשי"ב-1952, וכנגד הימנעות שר הפנים מלהתקין תקנות על פי סעיף 6א לחוק הנ"ל. לא מצאנו ממש בטענותיו של בא-כוח העותר כי החלטות הממשלה שנועדו להתוות את מדיניות שר הפנים לעניין הקריטריונים למקרים של סירוב להאריך דרכון ניתנו שלא כדין. אף לא מצאנו פסול בשיקול הדעת שלא להאריך דרכון של אזרח שמאז עלייתו לארץ לא מימש את השתקעותו בה. עם זאת אף אנו בדעה כי המחוקק הראשי קבע בחוק את המתווה של קביעת הקריטריונים והדרך הראויה שנקבעה לכך בסעיף 6א לחוק הדרכונים, הינה בהתקנת תקנות באישור הממשלה ולאחר התייעצות עם ועדת הפנים של הכנסת. וכך נקבע בסעיף: "6א. (א) השר, באישור הממשלה ולאחר התייעצות עם ועדת הפנים של הכנסת, רשאי לקבוע בתקנות את המקרים שבהם לא יינתן דרכון לאזרחים ישראליים הנמצאים בחוץ לארץ ולא יוארך תקפו של דרכון שבידם, אלא לצורך שיבתם לישראל, זולת אם יש נסיבות המצדיקות, לדעת השר, מתן דרכון או הארכת תקפו אף שלא לצורך שיבתם לישראל. (ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכויות השר לפי סעיף 6". הוראה זו לא מומשה מאז חקיקתה בשנת 1966 וראוי היה כי אותם סייגים למתן דרכון אכן יקבעו באמצעות הדרך שנקבעה על ידי הכנסת באותה הוראת חוק. אין באמור כדי לפסול את סמכותו של שר הפנים שלא להעניק דרכון על פי שיקול דעתו, שכן המחוקק עצמו קבע בסעיף 6א(ב) כי "אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכויות השר לפי סעיף 6". היינו, נקבע בחוק כי שיקול הדעת של השר נותר בעינו גם בהיעדר תקנות. ממכלול החומר שהוגש לנו עולה, כי אין מדובר בהפעלה שרירותית של שיקול הדעת, אלא בנוהלים מסודרים שנקבעו על פי החלטות הממשלה בהתאם למדיניותה. מטעם זה ציינו כי אין לקבוע שהמשיב פעל בעניינו של העותר שלא כדין, שכן החלטתו מעוגנת בנוהלים אלה. אשר על כן לא ראינו בנסיבות עניינו של העותר כי נפל פסול בהחלטה שלא להאריך את דרכונו, לפיכך העתירה נדחית. ניתן היום, י"ז בחשון התש"ע (04.11.2009), בפני באי-כוח הצדדים. ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07061110_N06.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il