בנימין שרוגו נ. בית הספר כנסת יהודה

פסק-דין בתיק ע"א 6111/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6111/03 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער (המשיב שכנגד): בנימין שרוגו נ ג ד המשיבים (המערערים שכנגד): 1. בית הספר כנסת יהודה 2. משרד החינוך 3. ענבל חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.5.03 בת.א. 2074/00 שניתן על-ידי כבוד השופטת י' צור תאריך הישיבה: כ"א בסיון התשס"ה (28.6.05) בשם המערער (המשיב שכנגד): עו"ד שניאור פונדמינסקי בשם המשיבים (המערערים שכנגד): עו"ד עמיר אלמגור; עו"ד מיטל אלמגור פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת י' צור), בשלוש תביעות שהוגשו בפניו – אחת מהן של המערער (והמשיב שכנגד) בנימין שרוגו (להלן: המערער), ושתיים נוספות של המשיבים 2 ו- 3 בערעור שכנגד (המשיבים הפורמאליים 4 ו- 5 בסיכומי הערעור שכנגד). שלושת התובעים – קטינים בני 14 שנים – למדו בבית הספר "כנסת יהודה" שבעיר ירושלים (להלן: בית הספר). ביום 28.4.1999, במהלך ההפסקה, הם שיחקו בשטח שמחוץ לגדר המקיפה את בית הספר, ואחזו במוט אלומיניום שאורכו 4.7 מטרים. הם ביקשו להשחיל את המוט בגדר. למרבה הצער, המוט פגע בחוטי מתח גבוה, והילדים התחשמלו. בית המשפט קמא הטיל אחריות בנזיקין, מכוח עוולת הרשלנות, על המערערים שכנגד – בית הספר, משרד החינוך ו"ענבל" חברה לביטוח בע"מ (להלן: המערערים שכנגד). המערערים שכנגד מלינים על כך, אולם לא מצאנו כל ממש בהשגתם. בית המשפט המחוזי, בפסק-דין ארוך ומפורט, סקר את הממצאים העולים מן הראיות והעדויות שהובאו במשפט, דן בכל הטענות שהועלו בפניו, ונימק את מסקנתו לפיה המערערים שכנגד התרשלו בפיקוח על התלמידים שהיו במשמורתם. הממצאים והמסקנה מקובלים עלינו, ונסתפק בתיאור קצר של עיקרי הדברים. 2. בית המשפט המחוזי בחן את הפסיקה בנוגע לחובת הפיקוח של מורה על תלמידיו (לדיון מן העת האחרונה ראו ע"א 10083/04 גודר נ' המועצה האזורית מודיעים (טרם פורסם) והאסמכתאות שם). בית המשפט קמא פסק כי "מהראיות בפני עולה בבירור כי סדרי הבטיחות והשמירה על תלמידי בית הספר בכלל ובמיוחד בכל הנוגע לשמירה בהפסקות היתה לקויה ורשלנית בצורה חמורה במיוחד". ואכן כך. נמצא, כי אחד משעריו של בית הספר היה פתוח, כדבר שבשגרה, במשך כל שעות היום, והתלמידים נהגו לצאת דרכו בהפסקות ולשחק בסמוך לבית הספר. לא היתה השגחה של מורה על הנעשה בחצר בית הספר, ואיש לא מנע מן התלמידים לצאת אל מחוץ לגבולותיו. כך, יכולים היו שלושת הילדים-הניזוקים לצאת דרך שער בית הספר ולשחק מחוץ לגדר באין מפריע ובאין משגיח. בית המשפט המחוזי הטעים, כי אף אם ניתנו לתלמידים, בתחילת השנה, הוראות שלא לצאת מבית הספר, הרי אלה נותרו "כאות מתה", איש לא וידא כי הן מקוימות, ובפועל הותרה יציאת תלמידים לשטח שמחוץ לשערי בית הספר. זאת ועוד, בית הספר הציב בסמוך לגדר מבנים בלתי-חוקיים, שחוברו בניגוד לדין לרשתות המים והחשמל. הוא ביצע עבודות עפר, השליך פסולת, וכתוצאה מכך עלה מפלס הקרקע ותלמידים ששיחקו בסמוך לגדר מצאו עצמם מתחת לקווי מתח גבוה. לאור הממצאים האלה, אין תימה על כך שבית המשפט המחוזי פסק כי המערערים שכנגד התרשלו בכך שהפרו את חובתם "האלמנטרית והברורה" – כלשונו של בית המשפט קמא – לשמור על ילדי בית הספר, לפקח על מעשיהם ולהבטיח כי הם ישחקו במהלך ההפסקות במתחם סגור, מוגן ובטוח. אלמלא התרשלות זו – הוסיף בית המשפט והבהיר – ניתן היה למנוע את התאונה. אשר לאחריות משרד החינוך – אין לנו צורך להרחיב, משלא נכללו בסיכומים טענות המתייחדות לעניין זה. נציין רק כי בית המשפט קמא מנה את מחדליה של המדינה בהצגת תשתית עובדתית ומשפטית מבוססת, שיש בה כדי להביא להסרת האחריות מעל כתפיה; בית המשפט קבע עוד, בין היתר, כי מן החומר שהונח בפניו עולה שמשרד החינוך פיקח על בית הספר ותקצב אותו, וכי חובתו של משרד החינוך היא לדאוג לכך שתלמידים יתחנכו במוסדות בטוחים. בחובה זו לא עמד, כך נפסק, ויש על כן לראות את משרד החינוך כאחראי כלפי התלמידים. קביעות אלה, כולן, מקובלות עלינו. 3. למעשה, לבד מן הטענות לגבי מהימנות עדויות התביעה ולגבי הממצאים העובדתיים – טענות שאיננו רואים צורך להרחיב הדיון לגביהן משקבעה הערכאה המבררת את שקבעה ומשמסקנותיה נמצאו מבוססות כדבעי – ממקדים המערערים שכנגד את טענותיהם בסוגיית זהות האחראי לתאונה. את חיציהם הם מכוונים לעבר שניים: הילדים-הניזוקים עצמם (קרי: אשמם התורם) ועיריית ירושלים (אליה שוגרה הודעת צד שלישי; להלן: העירייה). אלא שהחיצים אינם מכוונים למקום הנכון. נפתח בשאלת האשם התורם. בית המשפט המחוזי הטה אוזן לטענת המערערים שכנגד בעניין זה, ופסק כי יש להטיל על הילדים-הניזוקים אשם תורם בשיעור של 15%. בית המשפט הדגיש כי האשם העיקרי בקרות התאונה מונח לפתחם של המערערים שכנגד. עם זאת, ציין כי גיל הילדים בעת התאונה היה 14 שנים, וכי הם הרימו אל-על מוט מתכת, במקום שבו נמצאו חוטי חשמל. ניתן היה, כך סבר בית המשפט, "לצפות גם מן התובעים למידה מינימלית של אחריות למעשיהם". המערערים שכנגד סבורים כי אשמם התורם של הניזוקים גבוה בהרבה, ואילו המערער גורס כי לא היה כלל מקום להשית עליו אשם תורם. כבר נפסק, כי "גם קטין - קרי, לענייננו: תלמידה בת ארבע עשרה - חייב לשמור על בטחונו-הוא, ובחודלו עשוי הוא להתחייב באשם-תורם. אך נזכיר כי אדם רך בשנים נעדר שיקול-דעת בשל להערכתם של סיכונים, ובנסיבות העניין דומני שאין לחייב את התובעת באשם תורם" (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802). בענייננו, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להתערב לכאן או לכאן באיזון שערך בית המשפט המחוזי, לפי שיקול דעתו על יסוד החומר שהיה בפניו. אין שום ספק כי האחריות העיקרית לנזק שנגרם רובצת לפתחם של המערערים שכנגד. לוּ רק עשו את המתחייב והמתבקש מהם, כמוסד חינוך האחראי לשלומם של התלמידים הנתונים במשמורתו – היה הנזק נמנע. ילדים נוהגים לעיתים להשתובב (ראו למשל ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה, פ"ד לה(2) 764). הקטין אינו מחזיק ב"אותם מנגנוני-הגנה, מנגנוני-בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל" (פרשת מרצלי הנ"ל). בענייננו, הסכנה ארבה בפתח – היא למעשה היתה פועל יוצא ישיר של התנהגות מוסד החינוך – ודבר לא נעשה כדי למנעה. אין אפוא כל בסיס להגדלת שיעור האשם התורם. מאידך גיסא, לא ראיתי להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה בהתחשב בגילם של הניזוקים בעת האירוע, הם עצמם נהגו בחוסר אחריות, עת הרימו מוט עשוי מתכת כשמעל ראשם נמתח חוט חשמל, ובשל כך, יש לייחס להם אשם תורם של 15%. ניתן להוסיף בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי הניח בפסק-דינו שאכן ניתנו לתלמידים, בתחילת השנה, הוראות שלא לצאת משטח בית הספר. הוראות אלה – כך נפסק ובצדק – היו כ"אות מתה", אך את עצם נתינתן, והפרתן, ניתן גם כן להביא בחשבון האשם התורם (ראו והשוו, לעניין האשם התורם, ע"א 5118/92 חברת אלטריפי ללתעהודאת נ' איאד זיין טאהר, פ"ד נ(5) 407; ע"א 310/89 אליהו כהן (קטין) נ' לנטוש מאיר, פ"ד מו(1) 402, בנוגע לילד בן 8 שנים; ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר (קטין), פ"ד מה(1) 580). 4. ומכאן – לצד השלישי, היא העירייה. המערערים שכנגד טענו כלפיה כי היא לא מנעה ביצוע עבודות בנייה בשטח הסמוך לבית הספר, לא פיקחה על העבודות ואפשרה השלכת פסולת באזור – פסולת שנערמה ולא פונתה. הם חוזרים על טענותיהם גם בפנינו – אם כי לא בפירוט רב. דא עקא, שהמערערים שכנגד מכתירים בסיכומיהם את העירייה כ"משיבה פורמאלית", ומדגישים כי היא (ואחרים) צורפו "עקב היותם בעלי דין בדיון שהתקיים בפני כב' בית המשפט קמא, מכוח הוראת תקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984". בחירה זו אינה עולה בקנה אחד עם ניסיונם להניח את האחריות לפתחה של העירייה. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי מצא כי הטענות שהועלו כנגד העירייה "היו משוללות כל בסיס עובדתי, לא הוכחו ודינן להידחות". בית המשפט הטעים כי העד היחיד מטעם הנתבעים – הרב מלין – אמר כי במקום האירוע לא היו גרוטאות או חפצים מסוכנים. גם מנהל בית הספר, בדו"ח שערך אודות התאונה, ואחר כך בחקירתו הנגדית, העיד כי "המקום נקי מגרוטאות וחפצים מסוכנים". בית המשפט הוסיף כי טענות בית הספר בעניין זה יש בהן חוסר תום-לב ו"עזות מצח", משהתברר כי הוא עצמו ביצע בנייה בלתי-חוקית במקום, ביצע עבודות עפר, הגביה את פני הקרקע, השליך פסולת בנייה והתחבר "בצורה פיראטית" לרשתות החשמל והמים – הכל תוך סיכון שלומם של התלמידים והמורים. בית המשפט ציין, כי לבית הספר ניתן היתר (אחד) לשפיכת פסולת בניין, ואחר-כך הוצאו לו קנסות בגין אי-פינוי הפסולת; הקנסות אמנם בוטלו לבקשת מנהל בית הספר, אולם בית המשפט הבהיר: "היתר לשפיכת פסולת הינו היתר זמני, מוגבל בזמן, המטיל חובה על שופך הפסולת לפנותו עם תום תקופת ההיתר". ועוד אמר בית המשפט את שצריך להיות מובן מאליו: "יש טעם לפגם אם לא למעלה מכך בטענת הנתבעים – במיוחד כשמדובר במדינה ובמוסד חינוכי – כי צריך היה לפקח על המוסד החינוכי כי יבצע את החוק (יסיר מפגע לאחר שקיבל היתר זמני המותנה בכך) וכי אם לא פעל כמתחייב מהחוק, האחריות אינה שלו אלא של גורם אחר האמור לדאוג להסרת הפסולת במקומו". גם כאן אינני רואה צורך לחזור על כל הראיות והעדויות שעמדו ביסוד מסקנותיו של בית המשפט המחוזי – אלה פורטו באריכות בפסק-דינו. די אם אומר כי בית המשפט קמא דן בטענות הנתבעים בעניין זה ודחה אותן, כי ממצאיו של בית המשפט מעוגנים היטב בחומר הראיות, וכי מסקנותיו מקובלות עלי. התוצאה היא כי דין הערעור שכנגד ביחס לשאלת האחריות – להידחות. דין הערעור והערעור שכנגד ביחס לשאלת האשם התורם – להידחות גם כן. 5. נותרה שאלת גובה הנזק, העולה הן בערעור והן בערעור שכנגד. בית המשפט פסק, על-יסוד חוות דעת המומחים מטעם שני הצדדים, כי למערער נכות רפואית צמיתה בשיעור של 72%. בנוסף, נקבע כי למערער נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 5%. בית המשפט סבר כי יש לחשב את הפסד ההשתכרות של המערער בעתיד "על-פי השכר הממוצע במשק, על בסיס נכות בשיעור של 60% לתקופה של 44 שנים (בהיוון כפול)". בהסבירו תוצאה זו כתב בית המשפט: מהראיות בפני עולה כי שרוגו הנו בן למשפחה חרדית הלומד בישיבה, והוא מתכנן להמשיך וללמוד בה. עם זאת מדובר בבחור צעיר הנמצא בתחילת דרכו, עתידו לפניו, וגם במגזר הדתי אנשים עובדים לפרנסתם במקצועות שונים ומגוונים, כך העיד שרוגו כי הוא רוצה להיות סופר סתם... עם זאת לא ניתן להתעלם מכך כי גם אביו של שרוגו לומד בישיבה וכי רוב בני משפחתו הינם תלמידי ישיבה או מלמדים בישיבה... האב העיד כי הוא מעוניין כי בנו ילמד בישיבה גבוהה, זה היה החינוך שניתן לו... בראש הנזק של עזרה וסיעוד פסק בית המשפט למערער סכום גלובאלי של 80,000 ש"ח לעבר, וסכום של 1,000 ש"ח לחודש לעתיד, עד תום תוחלת חייו (גיל 77 שנים). בגין טיפולים רפואיים נפסק למערער סכום גלובאלי של 75,000 ש"ח, ובגין ניידות – סכום גלובאלי של 150,000 ש"ח. בגין כאבו וסבלו של המערער, ובהתחשב בגילו הצעיר, בסוג הנכות ובשיעורה, פסק בית המשפט סכום כולל של 400,000 ש"ח. מסכום הפיצוי ראה בית המשפט לנכון להפחית סך של 9,807 ש"ח שקיבל המערער מהמוסד לביטוח לאומי, וכן להקפיא סך של 719,412 ש"ח, זאת עד לבירור זכויותיו של המערער מול המוסד לביטוח לאומי. 6. כאמור, על סכום הפיצויים שנפסק מלינים הן המערער הן המערערים שכנגד. השגותיהם נסבות על ראשי הנזק השונים, אולם בכפוף לעניין אחד, לא מצאתי כל עילה להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי, שנסמכו ברובן על הערכה גלובאלית בהתחשב בראיות שהוצגו ובטענות שנשמעו. בכגון דא מסור לערכאה המבררת שיקול דעת רחב, ואין במקרה זה עילה מספקת לשנות מקביעותיה. עם זאת, יש לבחון שוב את נושא פסיקת הפיצויים בגין הפסד השתכרות, וזאת לאור פסיקת בית משפט זה בע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא (טרם פורסם)). בית המשפט קמא התבסס, אמנם, על הנתון של השכר הממוצע במשק, אולם נראה כי בקביעת אחוז הנכות של 60%, לצורך חישוב הפיצוי, התחשב ברקע הדתי והמשפחתי של המערער. עניין זה טעון עיון נוסף לאור הלכת אבו חנא – החזקה שנקבעה באותה הלכה מזה, ואמות המידה לסטייה מן החזקה מזה – ולצורך כך מוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, אשר ייתן פסק-דין משלים בנושא. הערעור מתקבל במובן האמור לעיל. הערעור שכנגד נדחה. המערערים שכנגד יישאו בהוצאות הערעור וכן בשכר טרחת עורך-דינו של המערער בסכום של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, י"ט בחשוון התשס"ו (21.11.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03061110_P05.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il