נתי דרעי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6105/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6105/09 ע"פ 6116/09 ע"פ 6623/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן המערער בע"פ 6105/09: המערער בע"פ 6116/09: המערער בע"פ 6623/09: 1. נתי דרעי 2. אריאל סויסה 3. שניר פרץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 13.7.09, בת.פ. 1153/08, שניתן על ידי השופטים: ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז, א' ואגו תאריך הישיבה: כ"ט באדר התש"ע (15.03.10) בשם המערער 1: בשם המערער 2: בשם המערער 3: עו"ד דייגי אורי עו"ד סולקין רון עו"ד נעאמנה מחמוד בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד ליאנה בלומנפלד מגד גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערערים – שניר פרץ (להלן: שניר), אריאל סויסה (להלן: אריאל) ונתנאל דרעי (להלן: נתנאל), קשרו בסוף חודש יולי 2008 לבצע עבירות כלפי מ.ב. (להלן: המתלונן), ובלשון כתב האישום – להפחידו תוך שימוש באיומים ובאלימות. שניר, שבינו למתלונן קיימת הכרות קודמת, הזמינו להגיע לאופקים, והוא עשה זאת בתאריך 1.8.2000 לאחר השעה 02:00. המתלונן הגיע עם רכבו, ובשלב כלשהו ביקש שניר לנהוג בו ואז הסיעו למקום מבודד. בשלב זה ועל פי תכנון מוקדם, ניגשו אריאל ונתנאל לרכב כאשר פניהם היו רעולות. נתנאל הוציא את המתלונן והחל להכות אותו ולבעוט בו, ובמקביל הוציא אריאל את שניר תוך שהוא מציג מצג כוזב כאילו הוא מכה אותו. בהמשך, כיסו אריאל ונתנאל את ראשו של המתלונן בציפית של כרית, קשרו אותו בחבל והניחוהו בתא המטען של רכבו. הם הסיעו אותו ליער להב, שם קשרו אותו לעץ ודרשו ממנו למסור להם את כספו וכן את כרטיס האשראי שלו. המתלונן השיב להם כי הוא אינו מחזיק בכרטיס אשראי, ובעקבות כך ניגש אליו שניר ודקר אותו שלוש פעמים עם סכין-פרפר בבטנו. לאחר זאת הסתלקו השלושה מהזירה עם רכבו של המתלונן, ובאזור פארק אופקים הציתו שניר על תכולתו. בסמוך לשעה 08:00 שבו אריאל ושניר לזירה, ומשלא מצאו את המתלונן איתרו את כובעי הגרב ששימשו אותם בעת התקיפה, וכן את מכשיר הטלפון הנייד של קורבנם, ושרפו גם אותם. באשר למתלונן, זה גילה תושייה כאשר העמיד פנים כמת, והוא אותר רק בשעות הבוקר של יום המחרת. בבית החולים אליו הובהל אובחנו בבטנו שלושה פצעי דקירה. 2. המערערים הודו בעובדות שיוחסו להם, ובעקבות כך הרשיעם בית המשפט המחוזי בעבירות של קשירת קשר לעוון, החזקת סכין שלא כדין, חטיפה, ניסיון לשוד בנסיבות מחמירות, איומים, גניבת רכב ושיבוש מהלכי משפט. שניר הורשע גם בעבירות של הצתה וחבלה בכוונה מחמירה, בעוד שאריאל ונתנאל הורשעו בעבירה נוספת של סיוע להצתה. מכח הסכם טיעון עתרה המשיבה לגזור לשניר 11 שנות מאסר, ולאריאל ונתנאל – חמש וחצי שנות מאסר. בית המשפט המחוזי אימץ את בקשת המשיבה בחלקה, כאשר דן את שניר לעשר שנות מאסר, ואת אריאל ונתנאל לארבע שנות מאסר. כמו כן, נדונו המערערים למאסר על-תנאי, וכל אחד מהם חויב לפצות את המתלונן בסכום של 25 אלף ש"ח. לנתנאל נגזר גם קנס בסך 2000 ש"ח או 5 חודשי מאסר תמורתו. 3. המערערים משיגים בפנינו על חומרת העונש. שניר סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה, תוך שהוא אינו נותן משקל לאלה: גילו הצעיר; מדיניות הענישה הנוהגת; הודייתו בעת חקירתו ובמהלך משפטו; הובלת החוקרים למקום בו נותר המתלונן; העובדה שמטרת הקשר היתה מלכתחילה להפחיד את המתלונן, ורק בהמשך גלשו המעשים לאותן עבירות נוספות שבוצעו; לא נגרם נזק משמעותי למתלונן; לא היה מקום לאבחנה כה משמעותית בין עונשו של שניר לזה שנגזר לשותפיו. בא-כוחו של אריאל טען, כי שולחו סובל מבעיות נפשיות, ובאבחון שנערך לו נקבע כי הוא בעל אישיות תלותית, סובל מהפרעות התנהגות ונתון להשפעת הזולת. עוד נטען בהסתמך על גורמי הטיפול, כי כליאתו של אריאל מסכנת אותו באופן ממשי. בעניינו של נתנאל נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לגילו הצעיר ולעברו הנקי, ולהמלצת שרות המבחן להסתפק במאסר קצר. עוד נטען, כי לא היה מקום לגזור קנס ובוודאי שלא לקצוב כנגדו מאסר של 5 חודשים. 4. לא מצאנו בכל אלה עילה לשנות מגזר-הדין, למעט שני רכיבים אליהם נתייחס בהמשך. המערערים קשרו קשר לפגוע באדם עמו לא היה להם סכסוך קודם, ואריאל ונתנאל אף לא הכירו אותו עד אז. תחילה התכוונו המערערים להפחיד את קורבנם, ולבסוף גמלה בלבד החלטה להפיק מכך גם תועלת חומרית. הם חטפו את הקורבן, חבלו בו, הובילו אותו למקום מבודד שם קשרו אותו לעץ, ולבסוף דקר אותו שניר עם סכין בבטנו. אלו הן עובדות אשר חומרתן מופלגת, ומותר לתהות כיצד היה מסתיים אותו מפגש לולא גילה המתלונן תושייה והשים עצמו כמת. משזממם של בני החבורה לא צלח, הם נמלטו מן הזירה עם רכבו של המתלונן, ואחר כך הציתו אותו במטרה לסלק ראיות מפלילות ולהקשות על החקירה. זו התנהגות שגם אם נאשם חוטא בה לראשונה, יש בה ללמד עד כמה חמורה היא הסכנה הנשקפת ממנו לציבור, ועל כן נכון היה להגיב עליה בכליאה ממושכת. לא מצאנו אפוא בעונש אותו גזר בית המשפט המחוזי לשניר ולנתנאל דבר שיש בו ללמד על חומרה יתרה. גם בעונש שהושת על אריאל לא גילינו חומרה, אולם נוכח האמור בחוות הדעת שהוגשו מטעם ההגנה – האחת על ידי ד"ר מיכאל פאיקין, מומחה בפסיכיאטריה, והאחרת על ידי מר מאיר נדב, פסיכולוג קליני, החלטנו ללכת קמעא לקראת מערער זה, ואת תקופת המאסר בפועל בה ישא אנו מעמידים על 42 חודשים. רכיב נוסף בו החלטנו להתערב הוא הקנס שהושת על נתנאל במטרה לכפות את תשלום הפיצוי בו חויב. אכן, הפיצוי הוא רכיב חשוב בעונש, אולם מקום שקיימת דרך פחות חריפה לגבייתו (באמצעות המרכז לגביית קנסות), אין מקום לכפותו בקנס ומאסר. 5. לסיכום, הערעור בע"פ 6623/09 נדחה. הערעור בע"פ 6116/09 מתקבל במובן זה שתקופת המאסר בפועל תעמוד על 42 חודשים. הערעור בע"פ 6105/09 נדחה אף הוא, למעט הקנס המבוטל בזה. ניתן היום, א' בניסן התש"ע (16.03.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09061050_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il