זאב שמעון בע"מ נ. שאול בוקריץ

פסק-דין בתיק ע"א 6094/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6094/03 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת ע' ארבל המערערים (המשיבים שכנגד): 1. זאב שמעון בע"מ 2. זאב שמעון 3. שלמה אדלשטיין 4. אוריה חשמל ותאורה בע"מ נ ג ד המשיב (המערער שכנגד): שאול בוקריץ ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 12.5.03 בת.א. 3098/98 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז תאריך הישיבה: כ"ט בכסלו תשס"ה (12.12.04) בשם המערערים עו"ד ר' יאראק, עו"ד ד' יאראק (המשיבים שכנגד): בשם המשיב עו"ד א' איזמן; עו"ד א' קדם (המערער שכנגד) : פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. זהו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת שטרנברג-אליעז) בת.א. 3098/98, מיום 12.5.03, לפיו התקבלה במלואה תביעת המשיב לאכוף על המערערת 1 את החוזה שנחתם ביניהם. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם הצדדים הפרו באופן הדדי את החוזים שנכרתו ביניהם ועל תביעת המשיב מהמערערים למלא את התחייבויותיהם על-פי חוזים אלה. עיקרי העובדות 2. בשנת 1997 ביקשו המערערים לרכוש מהמשיב שתי חברות שבבעלותו- ש.י. וליש (1995) בע"מ ו-מ.י. וליש בע"מ שעסקו בייבוא מוצרי חשמל ואלקטרוניקה. המשיב נענה להצעה לאחר שהחליט אותה עת לעסוק בתורה במקום בעסקים. 3. ביום 1.7.97 נכרתו בין מערערת 1 למשיב שלושה חוזים: א. "הסכם העברה"- לפיו הועברו לרשות המערערת 1 המלאי והסוכנויות הבלעדיות, לרבות זכויות ההפצה והשיווק הבלעדיים. המועדים לתשלום פורטו בגוף ההסכם אך נקבע כי התמורה עצמה תוסכם רק לאחר שתיערך ספירת מלאי. ב. "הסכם למתן שירותי ייעוץ"- לפיו התחייב המשיב לתת למערערת 1 שירותי ייעוץ לתקופה של ארבעים ושמונה חודשים תמורת ארבעה מיליון ש"ח שיסולקו בארבעים ושמונה תשלומים חודשיים שווים. המשיב היה אמור לקבל לידיו ארבעים ושמונה שיקים מעותדים להבטחת התשלומים. בהסכם נקבע כי במקרה בו לא ישולם למשיב אחד מהתשלומים במועדו, תעמוד יתרת התמורה לפירעון מיידי. ג. "הסכם מקשר"- לפיו ההסכמים מהווים מקשה אחת. כמו כן קובע ההסכם כי ישולמו למשיב מאה אלף ש"ח עבור המוניטין, הידע וזכויות ההפצה, וכי שווי המלאי יחושב על-פי מחירי עלות. 4. יומיים לאחר החתימה על ההסכמים האמורים, נחתם מסמך "closing". במסמך זה נקבע, בין היתר, כי המערערים 2-4 יערבו אישית להתחייבויות המערערת 1. כמו כן נקבעו במסמך זה הביטחונות לביצוע ההתחייבויות, ערבויות, משכונות ויפויי כוח. 5. ביום 12.11.98 הגיש המשיב נגד המערערת 1 כתב תביעה בסדר דין מקוצר, על מנת לאכוף עליה את החיובים כספיים המגיעים לו על-פי החוזים האמורים. התביעה הוגשה נגד המערערת 1 מכוח החוזים שנכרתו ונגד שאר המערערים מכוח ערבותם. במסגרת זו תבע המשיב ארבעים ושניים תשלומים נוספים עליהם הוסכם בהסכם הייעוץ (סה"כ 3,499,986=42X83,333 ש"ח); מע"מ על סכום זה (סך של 594,998 ש"ח); וכן הפרשי הצמדה בגין פיגור בתשלומי הסכם ההעברה כקבוע בחוזה (26,730 ש"ח). סך כל תביעתו עמד על 4,121,714 ש"ח. 6. למערערים ניתנה ביום 17.6.99 רשות להתגונן. המערערים טענו, כי בהודעה מיום 7.12.98 ביטלו את החוזים שכרתו עם המשיב עקב הפרה יסודית מצד המשיב של תניות במערכת החוזים. לטענתם, עיקר ההפרה היא באי מתן שירותי ייעוץ על-ידי המשיב ובסירובו למסור לעיונם את ספרי הנהלת החשבונות של החברות. המערערים העלו שורה ארוכה של טענות כנגד המשיב המייחסות לו פעולות מרמה, זיוף, הונאה, חוסר תום לב ועוד, שבעזרתן הצליח, על פי הנטען, להונות את המערערים ולרכוש את אמונם. בנוסף, טענו המערערים כי שילמו למשיב מיליון ש"ח עבור הסכם הייעוץ, ולא חצי מיליון ש"ח כפי שטען המשיב. בקשת הרשות להתגונן נתמכה בתצהיר ארוך ומפורט בו פירט בהרחבה רבה המערער 2 את כל טענותיו כנגד המשיב. 7. לעומתם טען המשיב, כי הודעת הביטול של המערערים נשלחה אליו כשנה וחצי לאחר כריתת החוזים, וכי הודעה זו חסרת תוקף ונשלחה בחוסר תום לב. לטענתו, למערערים אין עילה לביטול החוזים וטענותיהם נגדו חסרות בסיס. כמו כן טען המשיב כי המערערים זכו מצידו לשיתוף פעולה מלא, וכי הם ביצעו בעצמם ובאמצעות מומחים בדיקות של החברות ושהו במשרדי העסק ימים רבים על מנת ללמוד על פעילותו. לפיכך, טען, אין מקום לטענת ההטעיה שהועלתה על-ידי המערערים, וכן אין מקום לטענת השבה של הממכר 5 שנים לאחר המכירה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 8. בית המשפט המחוזי, בפסק דין מפורט ומנומק כדבעי, ניתח את פרשת הראיות שנפרשה בפניו על-ידי הצדדים, והסיק מתוכה כי לטענות הקשות שהעלו המערערים נגד המשיב אין על מה לסמוך. בית המשפט ציין ארבעה נתוני יסוד שאינם שנויים במחלוקת: א. המשיב העביר לידי המערערים את נכסי חברת הייבוא מ. וליש בע"מ וחברת ש.י וליש (1995) בע"מ שכללו את עסקי החברות, רשימת הלקוחות, מחשבים על המידע שבהם, כלי רכב והמלאי העסקי, כל זאת כמוסכם. ב. המערערים קלטו את עסקו של המשיב, אולם לא נתנו הערבויות שנועדו להבטחת חיובם, קרי לא נרשם שעבוד על דירת המערער 2 ורעייתו, כפי שסוכם במסמך ה"closing" ולא נמסרו ארבעים ושמונה השיקים שנועדו להבטחת התמורה כפי שסוכם בהסכם למתן שירותי הייעוץ. ג. המערערים לא שילמו את התמורה במלואה כפי שסוכם. ד. המערערים ממשיכים לנהל את העסק שרכשו מהמשיב, עד היום. 9. עוד נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי הסכם הייעוץ בין הצדדים נערך לבקשת המערער 2 מטעמים של תכנון מס, אשר בית המשפט ראה בהם למעשה התחמקות ממס. כמו כן קיבל בית המשפט קמא את עדותו של המשיב כי היה נכון לבוא ולייעץ בכל עת שיקרא לשם כך. לפיכך דחה בית המשפט את גרסת המערערים לפיה הפר המשיב את הסכם הייעוץ. בית המשפט המחוזי קבע, כי המשיב לא הסתיר מהמערערים כל מידע הקשור לעסקים ולא הונה אותם. כן נקבע כי סירובו של המשיב לחשוף את הדו"חות הכספיים בשלב הראשוני של ההתקשרות מבוסס על חשש לגיטימי ומוכר בעולם העסקים של חשיפת סודות החברה בשלב של משא ומתן. המערערים הציגו בבית המשפט קמא מסמך מיום 18.6.98 שכותרתו היא "סיכום פגישה", חתום על-ידי עורכי הדין של הצדדים, בו רואים המערערים חוזה חדש לפיו התחייב המשיב להמציא להם דו"חות כספיים שיבדקו על ידם ואם הבדיקה תעלה כי הצהרות המשיב היו נכונות, יכובדו ההתחייבויות כלפיו. על בסיס העדויות שהוצגו בפניו, קבע בית משפט קמא כי המשיב סירב לחתום על מסמך זה ועזב את הפגישה. בא כוחו, עו"ד סאמרלי, החתום על המסמך, העיד כי חתם על המסמך כאישור לתוכן הישיבה ולא כמסמך המחייב את הצדדים. נקבע, כי עו"ד סאמרלי חרג מסמכותו בחותמו על המסמך ולפיכך פעולתו אינה מחייבת את המשיב, שולחו. כמו כן, קבע בית משפט קמא כי במקרה הנידון בחרו המערערים לבצע בדיקה ראשונית ושטחית בלבד, וויתרו על בדיקת הנאותות (Due Diligence) המקובלת בקניית חברות. לפיכך פסק בית משפט קמא כי מדובר במקרה זה לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה שאינה מזכה את הטועה בסעדים כלשהם. בית משפט קמא קיבל את טענת המשיב כי שולמו לו חצי מיליון ש"ח בלבד עבור הסכם הייעוץ וכן קיבל את כל שאר תביעותיו הכספיות במלואן, וחייב את המערערים לשלם למשיב סכום של 4,121,714 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה. כן חייב את המערערים לשאת בשכר טרחת עו"ד בסך מאתיים אלף ש"ח בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין. טענות המערערים בערעור 10. המערערים טוענים, כי המשיב הפר את החוזים שנכרתו וכי התנהגותו עולה כדי הפרת חובת תום הלב והטעייה, בהתאם לסעיפים 12, 39 ו- 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), כמו גם אי התאמה במכר כתוצאה מהעלמת עובדות על-ידיו (סעיף 16 לחוק המכר, התשכ"ח-1968) ולכן ביטול החוזים היה כדין. ההפרות המרכזיות, לטענת המערערים, הן: א. המשיב הצהיר כי יש לו סוכנויות וזכויות הפצה בלעדיות, אך המערערים גילו כי הצהרה זו אינה נכונה. לפיכך, לא העביר המשיב סוכנויות וזכויות הפצה בלעדיות כמתחייב מההסכם, שכן כלל לא היו לו כאלה. המערערים טוענים, כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי אין חשיבות לבלעדיות של סוכנויות וזכויות הפצה. ב. המשיב הפר את חובתו ליתן ליווי שוטף וייעוץ. המערערים טוענים, כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי ההתחייבות בין הצדדים למתן ייעוץ על-ידי המשיב היתה למראית עין בלבד. כמו כן טוענים הם כי משקבע בית המשפט כי הסכם הייעוץ נערך למראית עין בלבד, היה עליו לבטלו בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים. ג. המשיב הפר את חובתו לאפשר למערערים לקבל את ספרי החשבונות, המאזנים והדו"חות הכספיים של עסקי החברות לשנים 1995-1997 (עד ליום חתימת ההסכם). אלה לא ניתנו עד עצם היום הזה. המערערים שבים וטוענים נגד החלטת ביניים של בית המשפט קמא, לפיה החליט בית המשפט לדחות את דרישתם להמצאת מסמכים בהתאם לתקנה 170 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכללו את המאזנים לשנים 1995-1997 (על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה אשר נדחתה, רע"א 190/01 זאב שמעון בע"מ ואח' נ' בוקריץ (לא פורסם, ניתן ביום 9.5.01)). לטענת המערערים, בהחלטה זו יש כדי לפגוע בהוגנות ההליך. ד. המשיב מסר הצהרה כוזבת בעניין שיעור הרווח הגולמי מהפעלת העסק. לטענת המערערים, שגה בית המשפט קמא כאשר קבע שהצהרת המשיב בעניין זה לא נסתרה. 11. המערערים טוענים עוד, כי בית המשפט קמא קבע, כי מרכז הכובד של החוזים לא היה נושא הייעוץ וכן כי אין חשיבות בעסק מסוג זה לסוכנויות ולזכויות הפצה בלעדיות, אך לא קבע מה אם כן כלל החוזה בין הצדדים שתמורתו היו אמורים לשלם המערערים סכום של כחמישה מיליון ש"ח. 12. לטענת המערערים, מסמך מיום 18.6.98 שהוצג בפני בית המשפט קמא הינו הסכם נוסף שנערך לאחר שרשרת התכתבויות ארוכה בין ב"כ הצדדים ולצורך יישוב המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים. ההסכם נחתם על-ידי פרקליטי הצדדים בתום פגישה שנערכה בהשתתפותם ובהשתתפות המשיב ומערער 2, ולפיו הודגשה חובת הייעוץ של המשיב וחובתו למסור למערערים אינפורמציה הדרושה לצורך בחינת פעילות העסק. הוסכם, כי אם יסבור המערער 2 כי המשיב עמד בכל התחייבויותיו, יעמדו המערערים בכל התחייבויותיהם. במידה שיסבור אחרת, ינסו הצדדים להגיע להסכם ואם לא יצלח הדבר בידם, יפנו לבוררות. המערערים טוענים, כי בית המשפט קמא התעלם מכך שהמשיב עצמו הסתמך על הסכם זה, וכן התעלם ממסמכים וסתירות בעדויות המשיב ועו"ד סמארלי המוכיחות כי כל רצונו של המשיב היה להתחמק מקיום החוזה הנוסף. המערערים טוענים כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי עו"ד סמארלי פעל בחוסר סמכות בחותמו על המסמך, וכי טענה זו אף לא הועלתה על-ידי המשיב עצמו. לחילופין טוענים המערערים כי מסמך זה מוכיח כי הדרישות שצוינו בו אכן לא התמלאו וכי המערערים עמדו בדרישות אלו. לבסוף, שבים המערערים וטוענים כי טעה בית המשפט קמא משדחה את טענתם כי שילמו למשיב סך של כמליון ש"ח עבור הסכם הייעוץ, ולא כחצי מיליון ש"ח כטענת המשיב. טענות המשיב בערעור 13. המשיב טוען כי טענות המערערים, רובן ככולן, מועלות נגד ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט קמא וקביעותיו בדבר מהימנות עדים ולכן אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. המשיב טוען, כי בית המשפט קמא סמך את כל קביעותיו על עדויות ומסמכים שהוצגו בפניו, והוא שב ופורש בפירוט בסיכומיו את העדויות והמסמכים שהוכיחו את טענותיו בבית המשפט קמא. הערעור שכנגד 14. הערעור שכנגד עניינו בקשת המשיב לפסוק לו הוצאות בנוסף לשכר הטרחה שנפסק לו, להגדיל את שיעור שכר הטרחה שנפסק לו, ולפסוק לו ריבית בשיעור 16% במקום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. דיון בערעור 15. כלל ידוע הוא כי בעיקרון תימנע ערכאת הערעור מלהתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה שדנה בתיק, שמעה עדים ובחנה את תשתית הראיות לעומקה (ראו: ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ, פ"ד נ(4) 536). כלל זה נכון ביתר שאת כאשר מרבית ממצאיו של בית המשפט המחוזי התבססו על התרשמותו מהעדים שהופיעו בפניו (ראו: ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551, 556; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1.3.04)). המערערים טענו ארוכות בכתבי טענותיהם אודות ההפרות שבוצעו לכאורה על-ידי המשיב. בית המשפט התייחס לטענות אלו וקבע בהתאם לממצאים העובדתיים ולעדויות שהובאו בפניו (ולעיתים אף בהתאם לעדויות שהביאו המערערים בפניו) כי יש לדחות טענות אלו. עיקר ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי מבוססים על שמיעתו והתרשמותו מהעדויות שנשמעו בפניו. משבחר בית המשפט לקבל עדות זו או אחרת כמהימנה, תוך התרשמות בלתי אמצעית מהעד ומעדותו, אין סיבה להתערבות ערכאת הערעור. לעניין הסוכנויות הבלעדיות הסתמך בית המשפט על עדותם של המערער 2 ושל גב' עידית קונפורטי, שהיתה מנהלת משרד בעסק, כי למעשה לא היתה הטעיה בעניין זה (עמ' 8, 12 לפסק הדין). כמו כן הסתמך בית המשפט על עדויותיהם של מר יגאל רותם, אשר מכר את העסק למשיב בשנת 1995, ושל המערער 2 על מנת לקבוע כי אין חשיבות לנושא הבלעדיות בעסקי החשמל (עמ' 11 לפסק הדין); לעניין שוליות הייעוץ במערכת ההסכמים הסתמך שוב בית המשפט על עדותו של המערער 2 עצמו (עמ' 10 לפסק הדין). כן הסתמך בית המשפט על עדותו של המשיב כי היה נכון בכל עת לבוא ולייעץ למערערים (עמ' 11 לפסק הדין); לעניין המסמכים שלכאורה לא הומצאו על-ידי המשיב הסתמך בית המשפט על עדויותיהם של המשיב וחשב המערערים, וקבע כי לידי המערערים נמסר מידע מקיף על העסק במועד הרכישה. כמו כן מצא בית המשפט את עדותו של המשיב לפיה המאזנים שלא נחשפו על ידו טרם הוכנו באותה עת, כמהימנה (עמ' 13 לפסק הדין). לפיכך, איני רואה לנכון לקבל את טענת המערערים כי אי המצאתם של מאזנים אלו פגעה בהוגנות ההליך; אף לעניין הרווח הגולמי הסתמך בית המשפט על עדויות שנמצאו מהימנות בעיניו (עמ' 14 לפסק הדין). יצוין, כי גם לגופם של דברים התרשמתי כי לא יצאה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי בקביעותיו אלה. 16. המערערים טוענים, כי מאחר ובית המשפט המחוזי קבע כי הסכם הייעוץ נעשה למראית עין בלבד, ומאחר שבית המשפט לא קבע מה היתה העסקה הנסתרת אליה התכוונו הצדדים, היה עליו לבטל הסכם זה בהתאם לסעיף 13 רישא לחוק החוזים, הקובע: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד- בטל". טענה זו אין בידי לקבלה, אף אם נניח כי בית המשפט אכן התכוון לקבוע כי מדובר בחוזה למראית עין כמשמעותו בסעיף 13 רישא לחוק החוזים. אף המערערים רמזו בטענותיהם כי אילו היתה נמצאת העסקה הנסתרת לא היה החוזה בטל. ואכן, בהתייחס לסעיף 13 לחוק החוזים יש להעדיף את כוונתם הפנימית של הצדדים, כפי שהיא נלמדת מהנסיבות והראיות, על פני הצהרתם החיצונית (ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה), בעמ' 169). בע"א 5799/90 זהבי נ' מנהל מס שבח (פ"ד מו(5) 617, בעמ' 623) נפסק, אף כי בהקשר של חבות במס, כי: "מקום שהעסקה האמיתית בין הצדדים היא מכר מידי, המוסווה על ידי מצג דברים אחר, במטרה להימנע מתשלום מס, שומה על בית המשפט להתעלם מן התפאורה שנבנתה ולתת תוקף למציאות המסתתרת מאחוריה". מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה בבירור כי בית המשפט ראה בהסכם הייעוץ ובתשלום עליו הוסכם בו חלק אינטגרלי מהסכם ההעברה. כלומר, בית המשפט קבע כי העסקה הנסתרת היא מכירת העסק כנגד התמורה שנקבעה בהסכם ההעברה בתוספת ארבעה מיליון ש"ח שנקבעו בהסכם הייעוץ. לפיכך, לא היה מקום לבטל את הסכם הייעוץ כפי שטוענים המערערים אלא לאכוף את העסקה הנסתרת ולחייב את המערערים בתשלום התמורה האמורה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. 17. באשר למסמך שנערך ביום 18.6.98. גם כאן מסתמך בית המשפט המחוזי על מהימנות עדותו של עו"ד סאמרלי בעיניו, לפיה החתימה על המסמך היתה לצורך אישור הדברים שנאמרו בישיבה ולא לצורך יצירת מסמך מחייב בין הצדדים. מעבר לכך, בית המשפט מצא את העדויות על נטישתו של המשיב באופן הפגנתי את הישיבה מהימנות, וראה בנטישה זו הצהרה מפורשת על אי הסכמתו לחתום על המסמך ולהתחייב לאמור בו. בית המשפט ציין, כי אף אם חתם עו"ד סאמרלי על המסמך כמסמך מחייב, הוא חרג בכך מסמכותו כשלוח בהתאם לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 ולפיכך פעולתו אינה מחייבת את שולחו, המשיב. מסקנה זו נכונה היא ומקובלת עלי. אוסיף, כי במקרה שבפנינו, ובהתבסס על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, יקשה לקבל טענה של המערערים לפיה המצג שהוצג בפניהם היה כי עו"ד סאמרלי פועל בשם שולחו ולפיכך פעולתו מחייבת את שולחו (ראו: ע"א 318/82 שי יעבץ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון, פ"ד לח(4) 85, 92), שכן המערער 2 ובא כוחו היו נוכחים בעת שהובעה התנגדותו של המשיב, אם בדבריו ואם ביציאתו ההפגנתית מהמקום. 18. לעניין טענת המערערים כי בית המשפט המחוזי קבע כי עו"ד סאמרלי חרג מההרשאה שניתנה לו על-ידי המשיב, מבלי שהטענה הועלתה על-ידי המשיב בכתבי הטענות. שאלה דומה נבחנה בפסק דינו של בית משפט זה בעניין ע"א 116/66 חלקה 62 גוש 6946 בע"מ נ' מוניק זמל, פ"ד כ(4) 226, שם נחלקו השופטים בשאלה האם בית המשפט המחוזי נהג כדין כאשר קיבל ערעור שהובא בפניו מטעם אשר לא נטען בנימוקי הערעור. בפסק הדין נחלקו השופטים בסוגיית תפקידו של בית המשפט במערך הכוחות שבין הצדדים. השופט ברנזון נקט גישת אחת, לפיה: "אין כל רע בכך שבית המשפט ינהג לפי הכלל של "את פתח לו" כשנראה לו הדבר צודק מבחינת העניין העומד לדיון בפניו. המשפט איננו משחק שהמשתתפים בו ממלאים תפקידים לראווה, והשופט איננו רק שומר על כללי משחק נאים להנאתו של קהל הצופים. המשפט הוא יותר מדי רציני מכדי שהשופט יישב לו מן הצד על כסא רם ונישא ויתן לצדדים לשחק לפניו" (שם, בעמ' 232). לעומתו בחר השופט זוסמן בגישה אחרת, לפיה: "אם לא יצטמצם השופט בדיון בטענות בעלי הדין, אלא יירד לזירת ההתגוששות, ואפילו רק במחשבותיו ובהרהוריו יקח חלק בעניינו של אחד הצדדים, ייהפך הוא למעשה לפרקליטו של צד...הדבר אינו מתיישב עם השיטה האדברסרית הנהוגה אצלנו" (שם, בעמ' 236) השופט ויתקון נקט בעמדת הביניים וסבר כי לשאלה זו יש פנים לכאן ולכאן. אכן לשאלה זו פנים לכאן ולכאן, והיא כמובן תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ואין להכריע בה באופן חד משמעי אלא בהתאם לשיקולים העומדים מאחוריה. מכל מקום, איני סבורה שיש צורך עתה להיכנס לעובי הקורה בנושא זה המחייב דיון וליבון ונשאירה לעת שיידרש. אציין רק, כי במקרה שבפנינו איני רואה פגם בהעלאתו של בית המשפט המחוזי את טענת החריגה מהרשאה, שכן עצם החריגה מהרשאה על-ידי עו"ד סאמרלי הועלתה בעדותו של המשיב מיום 14.11.00 (עמ' 25 לפרוטוקול), כאשר טען המשיב בקשר לפגישה שנערכה כי "לא הסכמתי אף לתנאים האלה. קמתי ויצאתי מהחדר וביקשתי מסאמרלי שלא יחתום גם בשמי". אף עדי המערערים נחקרו על הסכמתו של המשיב לחתום על המסמך (ראו למשל חקירתו הנגדית של העד, עו"ד קורצוייל, בפרוטוקול מיום 11.9.02 בעמ' 45). בית המשפט המחוזי אף נתן הגדרה משפטית למצב העובדתי שתואר בפניו, ולמצב עובדתי זה היתה למערערים הזדמנות להתייחס במהלך המשפט כך שאף זכותם להתגונן כנגד הטענה לא נפגעה (ראו התייחסותם של המערערים לעניין זה בעמ' 2, 6 לסיכומיהם בכתב שהוגשו לבית המשפט). מכל מקום, אף אם נתעלם מנימוקו של בית המשפט באשר לחריגה מהרשאה, הרי שבית המשפט האמין, כאמור, לעדותו של עו"ד סאמרלי, לפיה כוונת הצדדים בפגישה לא היתה לחתום על מסמך מחייב אלא על נכונות הדברים שנאמרו בפגישה בלבד. יצוין, כי לא מצאתי ממש בטענות המערערים בדבר סתירות בעדויות של עו"ד סאמרלי ושל המשיב בדבר נסיבות חתימת עו"ד סאמרלי על המסמך מיום 18.6.98. אין בכוחן של טענות אלו כדי להביאני להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, לפיהן המשיב לא חב על פי מסמך זה. 19. טענתם האחרונה של המערערים היא כי טעה בית המשפט משדחה את טענתם כי שילמו דמי ייעוץ עבור ששת החודשים יולי-דצמבר 1997 על-סך כחצי מיליון ש"ח. בית המשפט המחוזי התייחס לטענתם של המערערים ודחה אותה בקבעו כי "...קשה להסתמך על דרך החישוב שהציגו הנתבעים (המערערים בענייננו - הערה שלי, ע.א.) לראשונה, בשלב כה מאוחר, תוך התעלמות מחשבונית מס' 1800 (נספח לב' לתצהיר נתבע 2) על סך 429,400 ש"ח". אף אם נקבל את טענתם של המערערים כי טענה זו הועלתה בשלב מוקדם בהליך בבית המשפט המחוזי (בבקשת הרשות להתגונן), בניגוד לקביעת בית המשפט, ואף אם נסכים כי החישוב שהוצג על ידי המערערים אינו מורכב, עדיין איני רואה בחישוב זה הוכחה לטענתם. המערערים מנסים לטעון כי הסכום ששולם למשיב בשנת 1997, העומד על-סך 1,665,929.91 ש"ח (המורכב מחמש חשבוניות שהוציא המשיב על הסכומים הבאים: 88,800 ש"ח, 8,529.91 ש"ח, 429,400 ש"ח, 283,000 ש"ח, 856,200 ש"ח), מורכב מהפירוט הבא: 100,000 ש"ח עבור ציוד (סכום שהוסכם עליו בסעיף 2 לנספח להסכמים); 88,000 ש"ח עבור כלי רכב (כפי שנרשם בחשבונית מס' 25 של המשיב); 968,652 ש"ח עבור מלאי (כפי שעולה מדו"ח המלאי שנערך); 8,530 ש"ח עבור נורות (כפי שנרשם בחשבונית מס' 1810 של המשיב); ו- 500,000 ש"ח דמי ייעוץ. (ההפרש בין שני החישובים עומד על 52.09 ש"ח). הקושי שמעורר חישוב זה נובע מכך שעל חשבוניות המשיב כתוב פירוט שונה, פירוט שבחלקו מסתמכים עליו אף המערערים (לעניין הנורות והרכבים). על-פי פירוט זה, חשבונית מס' 1800 ע"ס 429,400 ש"ח התקבלה עבור כבלים, ממסרים ודלק. לא הוכח כי פירוט זה על-גבי החשבונית אינו נכון. בחישוב המערערים לא נלקח בחשבון תשלום עבור פרטים אלו, ואף אם תאמר כי כבלים וממסרים הם בגדר ציוד או מלאי, עדיין נשאר תשלום על דלק, תשלום שאף מופיע על גבי שיק מס' 59 של המערערים. יתר על כן, טעון זה של המערערים אינו תואם את הסכם הייעוץ לפיו התשלומים ישולמו מידי חודש בחודשו במשך 48 חודשים, ומכאן שלגבי המחצית השניה של שנת 1997 יינתן למשיב תשלום מדי חודש בחודשו בשישה תשלומים שווים. לא סביר להניח, כי המערערים שילמו את מלוא התמורה עבור הסכם הייעוץ תוך שלושת החודשים הראשונים ממועד החתימה על ההסכם, כאשר היה באפשרותם לפרוס את התשלום בשישה תשלומים חודשיים עד לסוף שנת 1997. לנוכח האמור, אין לקבל אף טענה זו. 20. לעניין ההטעיה, יצוין שבית המשפט המחוזי דחה את טענתם של המערערים כי המשיב הטעה אותם בעניין בלעדיות הסוכנויות. קביעתו של בית המשפט מקובלת עלי. מעבר לנדרש אציין, כי גם אם הייתי מקבלת את טענת המערערים בדבר הטעייה בכל הנוגע לבלעדיות הסוכנויות, כידוע, סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי הודעת הביטול צריכה להינתן תוך זמן סביר לאחר שנודע למתקשר על עילת הביטול. ברירת הביטול אינה עומדת למתקשר לנצח ועליו להחליט בתוך זמן סביר על עמדתו (ג' שלו, שם, בעמ' 265). סבירות הזמן תיבחן לפי מכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ע"א 395/83 שלום נ' יכין חק"ל, חברה חקלאית בע"מ פ"ד לט (2) 733, 740. ראו גם את פסק דינו של חברי, השופט י' טירקל ברע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עירית מעלה אדומים פ"ד נו (5) 779, 792 - 794). ההטעיה בדבר בלעדיות הסוכנויות, לה טענו המערערים, נחשפה, לטענתם, כארבעה חודשים לאחר כריתת החוזה עם המשיב, דהיינו בסוף שנת 1997 (חקירתו הנגדית של העד זאב שמעון בפרוטוקול מיום 3.7.01 בעמ' 111). אף על פי כן, המערערים שלחו את הודעת הביטול למשיב רק ביום 7.12.98, דהיינו כשנה לאחר שהתגלתה ההטעיה לטענתם וזאת אף לאחר שהמשיב הגיש את תביעתו (ביום 12.11.98). לא זו אף זו, לאחר שנחשפה ה"תרמית", לטענתם, המערערים המשיכו לשלם למשיב את התמורה על המחצית הראשונה של שנת 1998 בהתאם להסכם הייעוץ, במקום לדרוש את ביטולו. נראה, כי אין צורך להכביר במילים כי זמן זה אינו עולה בקנה אחד עם דרישת הזמן הסביר מאז שנודע למערערים דבר ההטעיה כטענתם. לפיכך, גם אם הייתי מניחה לזכות המערערים כי הוטעו על ידי המשיב וכי עקב ההטעיה התקשרו בחוזה עמו, עדיין לא תוכל טענה זו לסייע בידיהם. דיון בערעור שכנגד 21. טוען המשיב כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ונשמטה פסיקת הוצאות למשיב, ולחילופין טעה בית המשפט כאשר לא פסק לו הוצאות בגין אגרות והוצאות נוספות במהלך המשפט. כן מלין המשיב על גובה שכר טרחת עו"ד שנפסק לו ומבקש להגדילו. בקשתו של המשיב לתיקון ההשמטה כביכול של הוצאות משפט נדחתה על-ידי כב' השופטת שטרנברג-אליעז ביום 23.6.03 מהטעם כי "לא מדובר בהשמטה מקרית". לפיכך, לא ניתן לקבל את טענתו של המשיב לעניין ההשמטה. לגופו של עניין, הלכה פסוקה היא כי לא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתו של בית המשפט הראשון בפסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד (ראו בספרו של ד"ר זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 544) ולא מצאתי בענייננו מקום לחרוג מהלכה זו. לפיכך, אני דוחה את טענת המשיב הן על פסיקת הוצאות משפט והן על גובה שכר הטרחה שנפסק לו. 22. טענה נוספת של המשיב היא כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר פסק את סכום התביעה בתוספת של ריבית והפרשי הצמדה כדין, ולא כבקשת המשיב כי יפסוק לו סכום ריבית של 16%. גובה הריבית שהועלה על-ידי המשיב נובע מצו הריבית (שינוי שיעורים), התשנ"ג-1993 שקובע כי שיעור הריבית לפי סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 יהיה 16% לשנה. עם זאת, בית המשפט המחוזי פסק למשיב הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לסעיף 3א לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. עניין זה נשקל על-ידי בית המשפט המחוזי, ולא מצאתי מקום להתערב בכך. לפיכך, אני דוחה אף את טענתו זו של המשיב. 23. לסיכום - לו דעתי תישמע הייתי מציעה לדחות את הערעור וכן את הערעור שכנגד. במצב דברים זה לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: לא מצאתי מקום להתערב בממצאים שבעובדה שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובמסקנות המשפטיות שאליהן הגיע. לפיכך, אני מצרף דעתי לדעתה של חברתי הנכבדה השופטת ע' ארבל כי יש לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, י"א באדר ב' תשס"ה (22.3.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת