חדד נ' מדינת ישראל - משרד החינוך ואח'

6 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 60936-01-25 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן העותר: אברהם חדד נגד המשיבים: 1. משרד החינוך – מדינת ישראל 2. מנהלת האגף העל יסודי 3. ממונה ניהול פדגוגי באגף העל – יסודי 4. מנכ"ל רשות ארצית למדידה והערכה בחינוך 5. היועצת המשפטית למשרד החינוך עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופטת רות רונן: בעתירה שלפנינו התבקש כי נורה למשיב 1 (להלן: משרד החינוך) "להחזיר למשרד האוצר את כל התגמולים הכספיים שניתנו לבתיה"ס מצטיינים בשנים תשע"ג-תשע"ד (2024-2013) ...", משום שהתגמולים חולקו על פי מדדים לא גלויים ולא שוויוניים. העותר טוען עוד כי מאחר שמשרד החינוך מסרב להעביר מידע על הישגי בתי הספר המצטיינים, יש לקבוע כי רשימות בתי הספר המצטיינים הן מזויפות. העותר הגיש בעבר מספר לא מבוטל של עתירות העוסקות במדיניות משרד החינוך בעניין קביעת רשימת בתי הספר המצטיינים, אשר מוריהם זכאים לתגמול בעקבות הסכם קיבוצי "עוז לתמורה". להלן נציין בקצרה את ההליכים העיקריים אותם ניהל העותר בעניין זה. בשנת 2018 עתר העותר לביטול רשימת בתי הספר הזכאים לתגמול החל משנת 2013 עד למועד הגשת העתירה ולהשבת התגמול שחולק לאוצר המדינה, בטענות להיעדר שוויון וחוסר סבירות של אמות המידה שנקבעו לקבלת התגמול (עת"מ 64069-07-18). העתירה נדחתה לגופה. ערעור על פסק הדין שהוגש נדחה אף הוא בפסק דינו של בית משפט זה מיום 18.12.2019 בו נקבע כי אין בסיס משפטי לטענות העותר בדבר היעדר שוויון וחוסר סבירות באמות המידה שנקבעו בעניין מודל חלוקת התגמול (עע"מ 2717/19 חדד נ' משרד החינוך (18.12.2019); להלן: פסק הדין הראשון). שנתיים לאחר מכן, בשנת 2021, העותר הגיש עתירה נוספת (עת"מ 3931-03-21) בה ביקש לפרסם את רשימות בתי הספר המצטיינים וכן לחייב את משרד החינוך לפרסם את הרשימות לפי מדדים גלויים ושוויוניים. כן עתר העותר לביטולן של כל הרשימות שפרסם משרד החינוך החל משנת 2013 עד למועד הגשת העתירה, שאינן משקפות לטענתו את המציאות; וכן כי יוחזרו למשרד האוצר כל התגמולים הכספיים שניתנו בעקבות רשימות אלה. עתירה זו נמחקה בהסכמה בפסק דין מיום 28.11.2021, בו הוסכם כי משרד החינוך ייתן החלטה מנומקת בבקשת העותר כי רשימות בתי הספר המצטיינים יכללו פירוט של המדדים הרלוונטיים. ביום 28.3.2022 ניתן לעותר מענה מטעם משרד החינוך ולפיו לא ניתן לפרסם את הנתונים הגולמיים העומדים בבסיס קביעת רשימות בתי הספר המצטיינים. זאת משום שמדובר בנוסחה מורכבת הכוללת חישובים סטטיסטיים, שפירוקה לרכיבים גולמיים עשוי להטעות. על החלטה זו הגיש העותר עתירה (עת"מ 40122-07-22), בה עתר פעם נוספת לחייב את משרד החינוך כי פרסום הרשימות יהיה לפי מדדים גלויים ושוויוניים. עוד ביקש העותר לחייב את משרד החינוך להשיב למשרד האוצר את התגמולים ששולמו לבתי הספר המצטיינים החל משנת 2013 ועד למועד הגשת העתירה; להעניק את התגמול הכספי למורים בבתי הספר המצטיינים ולחייב חלוקה מחדש של התגמולים; וכן להורות לגורמי אכיפת החוק לפתוח בחקירה פלילית בגין עבירה של הפרת אמונים כנגד מבקר המדינה, בשל סירובו הנטען לחקור את אופן קביעת רשימות בתי הספר המצטיינים. העתירה נדחתה מטעמים של שיהוי, היעדר עילה להתערבות שיפוטית והיעדר סמכות עניינית, וערעור שהוגש לבית משפט זה על פסק דין זה – נדחה אף הוא (עע"מ 8988/22; להלן: פסק הדין השני). בפסק הדין השני אימץ בית משפט זה – בכל הנוגע לסעד המבקש להורות למשרד החינוך לפרסם את רשימת בתי הספר המצטיינים לצד פירוט מדדים גלויים ושוויוניים – את נימוקיו של בית משפט קמא, שלפיהם אין בסיס לטענות הנוגעות לחוסר שקיפות או חוסר שוויון בפרסום רשימת בתי הספר המצטיינים, ואין מקום להתערב בשיקול דעתו המקצועי של משרד החינוך בקביעת אמות המידה והמדדים לחלוקת התגמול. עוד הוסיף בית משפט זה באותו פסק דין כי עקרונות התגמול הדיפרנציאלי של משרד החינוך – לרבות משקלות ההישגים והמדדים השונים המרכיבים אותם – מפורסמים באתר החינוך באינטרנט וידועים היטב לעותר. בהקשר זה נפסק כי "... לא ירדנו לסוף דעתו של המערער (הוא העותר דנן – ר. ר.) מדוע המדדים אינם שוויוניים, ובנושא זה קיים מעין מעשה בי-דין בפסק דינו של בית משפט זה בעע"מ 2717/19 חדד נ' משרד החינוך (18.12.2019) ..." (ראו פסקה 12 לפסק הדין בעע"מ 8988/22). כשנה לאחר מתן פסק הדין השני, הגיש העותר שתי עתירות נוספות לקבלת סעדים הנוגעים לפרסום רשימות בתי הספר המצטיינים ולקביעת מדדים גלויים ושוויוניים, בדומה לסעדים שהתבקשו בעבר (עת"מ 53559-07-24; עת"מ 33785-09-24). עתירות אלה נמחקו לאחר שלא עמדו בדרישות הפרוצדורליות שנקבעו בתקנות בית משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. ומכאן לעתירה שלפנינו. בעתירה זו, מבקש העותר – פעם נוספת – להורות למשרד החינוך להחזיר למשרד האוצר את כל התגמולים שניתנו לבתי ספר מצטיינים החל משנת 2013 ועד למועד הגשת העתירה. הטעם המצדיק זאת, לשיטת העותר, הוא כי רשימות בתי הספר המצטיינים נערכו לפי מדדים לא גלויים ולא שוויוניים. עוד נטען כי סירובו של משרד החינוך למסור מידע בעניין אותם מדדים ואי פרסומו של המידע מעיד על כך שרשימות בתי הספר המצטיינים מזויפות ועל כן הן בטלות. ככל שניתן להבין מהעתירה, העותר טוען כי מבדיקות שערך באתר האינטרנט של משרד החינוך עולה כי קיימים מדדים שאינם גלויים וכי אין ניקוד לכל מוסד חינוכי. זאת לשיטתו בניגוד לאמור בפסק הדין השני שניתן על ידי בית משפט זה. העותר מוסיף וטוען כי משרד החינוך אינו מספק מידע לגבי חלק מבתי הספר בעניין חלק מהמדדים הרלוונטיים – כגון חינוך מיוחד, פערים בהישגים לימודיים או חברתיים, שירות למדינה ועוד. עוד נטען כי על אף שביקש זאת במסגרת בקשת חופש מידע, משרד החינוך לא סיפק לעותר מידע בעניין בתי הספר שאינם מצטיינים, בטענה שאין אפשרות טכנית להיעתר לבקשה זו. כאמור, לגישת העותר – העובדה שמשרד החינוך מסרב לפרסם מידע או להעבירו אליו כמבוקש, מעידה על כך שרשימות בתי הספר המצטיינים מזויפות. לצד זאת, מפרט העותר מדוע לעמדתו חלק מהמדדים שנקבעו אינם שוויוניים. לבסוף, מבקש העותר בעתירה להשיב לו את כל הוצאות המשפט שהוטלו עליו במסגרת ההליכים המשפטיים אותם ניהל לאורך השנים. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה על כלל נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. את טענותיו של העותר כנגד רשימות בתי הספר המצטיינים ניתן לחלק לשני היבטים: טענה לפיה המדדים שנקבעו אינם שוויוניים; וטענה לפיה מידע הקשור ברשימות בתי הספר המצטיינים – לרבות המדדים שנקבעו – אינו גלוי, וכפועל יוצא מכך רשימות בתי הספר המצטיינים הן מזויפות. בכל הנוגע לטענת העותר כי המדדים אינם שוויוניים, אין לנו אלא להפנות לפסקה 12 לפסק הדין השני שניתן על ידי בית משפט זה בעע"מ 8988/22 ולהבהיר פעם נוספת כי עניין זה נדון והוכרע במסגרת פסק הדין הראשון שניתן על ידי בית משפט זה בעע"מ 2717/19. מושכלות יסוד הם כי נושא או שאלה שהוכרעו בפסק דין סופי מקימים מחסום דיוני מלהמשיך וליזום התדיינויות נוספות באותו נושא או שאלה (עע"מ 8790/23 חדד נ' משרד החינוך מדינת ישראל, פסקה 6 (9.4.2024)), וכי כלל זה יפה גם בהליכים המתנהלים בבג"ץ (ראו בג"ץ 47225-01-25 פלוני נ' משטרת ישראל – מחלקת תביעות פלילי, פסקה 4 (21.1.2025) וההפניות שם). בנסיבות המקרה שלפנינו, בית משפט זה קבע בפסק הדין הראשון כי לא הונח בסיס לטענות העותר בדבר אי שוויון, ודי בהכרעה זו כדי להקים בפניו מחסום דיוני המונע המשך התדיינויות בסוגיה. אין להלום את טענת העותר שלפיה לא התקיים בענייננו מעשה בית דין, רק משום שצוין בפסק הדין הראשון כי חזקה על משרד החינוך שיפעל בשקיפות. בדברים אלה אין כדי לשנות מקביעתו של בית משפט זה שלפיה לא הונח בסיס לטענותיו של העותר לפיהן אמות המידה אינן שוויוניות. אשר על כן, דין טענותיו של העותר בעניין שוויון אמות המידה שנקבעו להידחות מחמת מעשה בית דין. בכל הנוגע לטענת העותר לפיה המדדים אינם גלויים – העותר מעלה בעתירתו טענות רבות שעניינן היעדר שקיפות בכל הנוגע לרשימות בתי הספר המצטיינים ולניקוד שניתן לכל מוסד חינוכי. לגישתו, משרד החינוך אינו מעביר למוסדות החינוכיים מידע בעניין הניקוד שקיבלו בחישוב המדדים השונים – וזאת בניגוד להצהרתו בעבר; באתר שקיפות בחינוך קיים מידע חלקי בלבד ביחס לחלק מהמוסדות החינוכיים באשר למדדים מסוימים; ומשרד החינוך אינו מפרסם רשימת בתי ספר שאינם מצטיינים. מסקנת העותר מהאמור היא כי רשימות בתי הספר המצטיינים הן מזויפות, ומשכך הוא עותר כאמור לסעד של השבת כלל התגמולים שניתנו לבתי ספר אלה ממשרד החינוך למשרד האוצר. ואולם – למעט טענה על אודות חוסרים כאלה או אחרים במידע שנמסר לעותר (שאינני מתייחסת אליה לגופה), העותר אינו מפנה לאף ראיה לכך שרשימות בתי הספר המצטיינים הן מזויפות. אין בעתירה שלפנינו ולו תשתית ראייתית מינימלית לביסוס טענה חמורה זו, ומכאן שיש לדחותה (בג"ץ 19427-12-24 פלונית נ' ריקי אופק אבן צור (9.12.2024); בג"ץ 5986/24 חדד נ' שר המשפטים, פסקה 2 (23.7.2024); בג"ץ 1816/24 תנועת בני הר המוריה נ' השר לביטחון לאומי, פסקה 5 (5.3.2024)). משאין מקום לקבל את טענת העותר לפיה רשימות בתי הספר מזויפות, הרי שהעתירה אינה מגלה כל עילה להיעתר לסעד מרחיק הלכת המבוקש בה. לא למותר לציין כי העותר מציין בהגינותו בעתירה כי הסיבה שבחר להתמקד בסעד לו עתר במסגרת העתירה שלפנינו – צו המורה למשרד החינוך להשיב למשרד האוצר את כל כספי התגמולים שניתנו לבתי ספר מצטיינים – היא על מנת "לצלוח" את מישור הסמכות העניינית. זאת, לאחר שבית המשפט לעניינים מנהליים מחק לאחרונה שתי עתירות שהגיש. אלא שמתן סעד מרחיק לכת זה, שספק רב אם הוא מעשי, מחייב תשתית עובדתית מוצקה ומבוססת, שכאמור לא הונחה בעתירה שלפנינו – ולו בקירוב. יוער כי אין בדברים שלעיל כדי לחוות דעה ביחס לבקשות או הליכים אפשריים אותם העותר יוכל להגיש מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 – עניינים אותם הוא רשאי לברר במסגרות המשפטיות הקיימות לכך, וזאת מבלי שאנו מחווים דעה בעניין זה. בשלהי הדברים, נבהיר כי גם דין בקשת העותר שנורה על ביטול ההוצאות שנפסקו לחובתו במסגרת ההליכים השונים – להידחות. החלטה בדבר חיוב הוצאות בהליך מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין שניתן באותו הליך, ומשכך בקשה לביטולן היא למעשה בקשה לביטול חלק מפסק הדין (בג"ץ 2632/23 גולדברגר נ' ראש הממשלה (18.4.2023); בג"ץ 6150/22 דץ נ' צבא הגנה לישראל (24.10.2022)). כידוע, בית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהן של הערכאות השיפוטיות המוסמכות, והגשת עתירה לבית משפט זה אינה יכולה להוות מסלול עוקף להחלטות שהתקבלו במסגרת הליכים אחרים, לרבות בעניין הוצאות (בג"ץ 3164/22 עזרן נ' מקמלאן, פסקה 3 (15.5.2022)). נוכח כלל האמור, דין העתירה להידחות על הסף. סוף דבר: העתירה נדחית בזאת. העותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ה' בשבט התשפ"ה (‏3.2.2025). עופר גרוסקופף שופט אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת