ג'ורג' הלון נ. יוסף בלייר

פסק-דין בתיק ע"א 6091/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6091/06 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט י' דנציגר המערערים והמשיבים בערעור שכנגד: 1. ג'ורג' הלון 2. מנורה חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיב והמערער בערעור שכנגד: יוסף בלייר ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 7.6.06 בת.א. 898/02 שניתן על ידי כבוד השופטת ב' בר זיו תאריך הישיבה: ג' בטבת תשס"ח (12.12.07) בשם המערערים והמשיבים בערעור שכנגד: עו"ד מ' אלמאדי בשם המשיב והמערער בערעור שכנגד: עו"ד י' ליבנה; עו"ד א' פוקס פסק-דין השופט י' דנציגר: כללי 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת בר-זיו) מיום 7.6.2006, במסגרתו נפסקו למשיב פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים מיום 31.8.2002 (להלן: התאונה). 2. טענות המערערים הן שתיים: האחת, כי התאונה הינה בגדר תאונת עבודה, ולפיכך, לטענתם, יש לנכות את התגמולים הרעיוניים שהיה המשיב מקבל לו תבע את המוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצוי שנפסק; והשנייה, כי סכומי הפיצויים שנפסקו לטובת המשיב בבית המשפט קמא גבוהים יתר על המידה. עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט קמא כשקבע שעליהם לשאת ביתרת חיוב האגרה. בערעור שכנגד, מערער המשיב כנגד סכומי הפיצוי שנפסקו לו במסגרת ראשי נזק שונים על ידי בית המשפט קמא, וכן כנגד אי פסיקת פיצוי בראשי נזק אחרים. עובדות המקרה 3. המשיב נפגע ממכונית חולפת (נהוגה על ידי המערער 1) בעת שחצה את הכביש בצומת קריית אתא. המשיב, יליד שנת 1947, הועסק עובר לתאונה כנהג מונית שכיר, והתגורר בחדר שכור בקיבוץ. הצדדים חלוקים בשאלה האם בנסיבות העניין, התאונה הינה בגדר "תאונת עבודה". 4. לגרסת המשיב, ביום התאונה, לאחר שסיים את עבודתו, נסע לדירתו בקיבוץ. זמן מה אחרי שחזר לביתו, התקשר בנו והודיע לו כי הגיע לביקור באזור והציע שייפגשו. השניים קבעו להיפגש במסעדה בצומת קריית אתא. בדרך למקום המפגש, עצר המשיב לקנות סיגריות, ושעה שחצה את הכביש במטרה להגיע למונית, פגע בו רכב חולף. 5. מנגד, לגרסת המערערים, התאונה אירעה כשהמשיב היה בדרכו הביתה מהעבודה, קרי, לטענתם, מדובר בתאונת עבודה. את טענתם זו ביססו על שלושה טעמים עיקריים, שעוד נתעכב עליהם בהמשך: האחד, גרסה שמסר המשיב לחוקר מטעם המערערים; השני, עדותו של בעל קיוסק באזור התאונה, לפיה המשיב אכל ושתה אצלו דקות מספר עובר לתאונה; והשלישי, הימנעות המשיב מלהביא את בנו כעד מטעמו שיתמוך בגרסתו. פסק דינו של בית המשפט קמא 6. בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיב כי הנטל להוכיח כי התאונה מהווה תאונת עבודה רבץ לפתחם של המערערים, וכי נטל זה לא הורם על ידם. בקביעתו זו, התבסס בית המשפט קמא על גרסתו של המשיב, כאמור לעיל, אשר נתמכה, לדעתו בראיות נוספות, לרבות: כיוון עמידת המונית של המשיב, ראייה אובייקטיבית אשר מצביעה על כך שכיוון נסיעתו של המשיב לא היה לביתו, אלא דווקא לכיוון הצומת, ועדותו של בעל המונית, מעסיקו של המשיב. בנוסף, בית המשפט קמא לא ראה לנכון לזקוף לחובת המשיב את העובדה שבנו לא העיד מטעמו. לאור האמור, נדחתה טענת המערערים כי יש לבצע ניכוי רעיוני של גמלאות שהיו אמורות להשתלם למשיב במידה והיה מגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי. 7. המשיב נבדק על ידי מומחים רפואיים בתחום האורטופדי, האורולוגי, הפנימי, והפסיכיאטרי, וכל אחד מהם בתחומו קבע כי נגרמה למשיב נכות רפואית. המומחה בתחום האורטופדי קבע למשיב נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 41.48% בגין פגיעות באמה, באגן, בשוק וצלקות רבות באזורים שונים. המומחה בתחום האורולוגי קבע למשיב נכות בשיעור 10% בגין אין אונות על רקע נפשי. המומחה בתחום הפנימי קבע למשיב נכות בשיעור 19% בגין כריתת הטחול והפרעות למערכת העיכול. המומחה בתחום הפסיכיאטרי קבע למשיב נכות נפשית בשיעור 10% בגין פגיעה קוגניטיבית ונכות בשיעור 20% בגין תגובת הסתגלות עם מאפיינים חרדתיים ודכאוניים. כן נבדק המשיב על ידי מומחית בתחום השיקום, אשר קבעה את צרכיו בכל הנוגע לטיפול רפואי, טיפול נפשי, פיזיותרפיה, ציוד ואביזרים, דיור, תחבורה, עבודה ועזרת הזולת. 8. לאור האמור, קבע בית המשפט קמא כי נכותו הרפואית של המשיב הינה בשיעור 70% ונכותו התפקודית הינה בשיעור 75%. 9. בית המשפט קמא העמיד את כושר השתכרותו של המשיב ממועד פסק הדין ואילך על סך של 6,000 ₪, וזאת בדחותו את גרסת המשיב לפיה השתכר עובר לתאונה את השכר הממוצע במשק. כן דחה בית המשפט קמא את טענת המערערים כי המשיב השתכר סך של 2,400 ₪ בלבד מעבודתו כנהג מונית, וזאת בהתבסס על תלושי המשכורת. בקביעה זו, התבסס בית המשפט קמא הן על עדות מעבידו של המשיב, והן על העובדה שהמשיב משלם סך של 3,000 ₪ לחודש מזונות וכן כ- 2,000 ₪ שכר דירה. עם זאת, הביא בית המשפט קמא בחשבון את העובדה שהמשיב הגיש בקשה להבטחת הכנסה, העובדה שנגד המשיב פתוחים תיקים בהוצאה-לפועל בגין חובות שלא שולמו, העובדה שלא דיווח על הכנסה לרשויות (מעבר לסכום המדווח בתלוש המשכורת), ניסיון אובדני בעבר על רקע מצוקה אישית וכלכלית, וכן העובדה שהיה מובטל פרק זמן בעבר. לאור זאת, פסק בית המשפט קמא למשיב סך כולל של 259,000 ₪ בגין הפסד השתכרות בעבר, וסכום של 454,357 ₪ בגין הפסד השתכרות בעתיד. 10. בהתבסס על חוות דעתה של המומחית בתחום השיקום, פסק בית המשפט קמא למשיב סך של 60,000 ₪ בגין עזרת הזולת בעבר, וסך של 350,000 ₪ בגין עזרת הזולת בעתיד. כן נפסק למשיב סך של 90,000 ₪ בגין הוצאות ניידות; סך כולל של 35,360 ₪ בגין הוצאות רפואיות (אביזרים, טיפולים רפואיים ותרופות). עוד נפסקו למשיב פיצויים בראש הנזק של כאב וסבל בסך של 150,732 ₪ וסך של 10,000 בגין הצורך בכדורי ויאגרה. מסכומים אלה שנפסקו למשיב, ניכה בית המשפט קמא סך של 216,418 ₪ בגין קצבת נכות כללית המשולמת למשיב, וכן סך של 350,189 ₪ בגין תשלומים תכופים ששולמו למשיב. 11. בית המשפט קמא דחה את תביעת המשיב לפיצוי בגין אובדן פנסיה, בשים לב לעובדה שהמשיב לא הביא כל ראיה כי קיבל תנאים סוציאליים בעבר. כן נדחתה תביעת המשיב לפיצוי בגין התאמת דיור, שכן נמצא כי המשיב מתגורר בקומת קרקע בהתאם להמלצת מומחית השיקום. הערעור והערעור שכנגד 12. המערערים טוענים נגד קביעת בית המשפט קמא כי אין מדובר בתאונת עבודה. כן מערערים הם על קביעתו של בית המשפט קמא כי בסיס השכר של המשיב הינו 6,000 ₪. טענה נוספת של המערערים היא כי בית המשפט קמא לא התייחס לכך שהמשיב לא עמד בחובת הקטנת נזקיו. כן מערערים הם על גובה הסכומים שנפסקו למשיב כפיצויים בגין ראשי הנזק הבאים: עזרת צד ג', נסיעות, תרופות וכדורי ויאגרה. עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט קמא כשקבע שעליהם לשאת ביתרת חיוב האגרה. 13. המשיב טוען בערעור שכנגד כי שגה בית המשפט קמא כשקבע את נכותו התפקודית של המשיב בשיעור 75%, במקום שיעור של 100%. כן מערער המשיב על קביעת בית המשפט קמא בעניין בסיס השכר, שכן לטענתו ראוי היה לפסוק כי בסיס שכרו הינו השכר הממוצע במשק (בסך 7,540 ₪). עוד מערער הוא על גובה הסכומים שנפסקו לו בגין ראשי הנזק של הפסד שכר לעבר ולעתיד, עזרת צד ג', הוצאות רפואיות ואחרות, הוצאות נסיעה והתפקוד המיני. כן מערער המשיב על כך שלא נפסקו לטובתו פיצויים בגין ראשי הנזק של התאמת דיור והפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות. דיון והכרעה 14. האם הרימו המערערים את הנטל להוכיח כי התאונה הינה בגדר תאונת עבודה? כאמור לעיל, קבע בית המשפט קמא כי המערערים לא הרימו את הנטל שרבץ לפתחם להוכיח את טענתם כי התאונה מהווה תאונת עבודה. אקדים את המאוחר ואציין, כי לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו של בית המשפט קמא. להלן נימוקיי לכך. 15. המונח "תאונת עבודה" מוגדר בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), כדלקמן: "'תאונת עבודה' - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו;" סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי מוסיף וקובע: "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם - (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;" 16. בענייננו, אין חולק כי התאונה לא אירעה "תוך כדי עבודתו" של המשיב. השאלה היא האם אירעה התאונה "תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח... מן העבודה למעונו", כאמור בסעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי. 17. גרסתו של המשיב, כי נכח במקום התאונה משום שקבע להיפגש עם בנו, לאחר שכבר חזר לביתו ולאחר שסיים את עבודתו, נתמכת בראיות שונות. בראש ובראשונה, נתמכת גרסתו זו בעדות בעל המונית ומעסיקו של המשיב, מר חג'אזי מוחמד, אשר העיד כי ביום התאונה, המשיב עבד על המונית במשמרת השנייה, אשר מתחילה בסביבות השעה 14:00 או 15:00 (ראה פרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מיום 28.12.2005, עמוד 42, שורות 16-17). עוד העיד המעסיק כי כל משמרת אורכת כשמונה שעות (שם, שורה 10). משמע, ביום התאונה, היה אמור המשיב לסיים את עבודתו לכל המאוחר בשעה 23:00, בעוד שהתאונה אירעה בסמוך לשעה 01:00 בלילה. הדבר תומך בגרסת המשיב, כי בסיום העבודה חזר לביתו, ורק משום שקבע להיפגש עם בנו, הגיע לאזור הצומת בסביבות השעה 01:00. 18. בנוסף, כפי שקבע בית המשפט קמא, נתמכת גרסתו של המשיב בכיוון עמידתה של המונית כפי שנמצאה אחרי התאונה, המעיד כי המשיב נסע לכיוון הצומת (מקום הפגישה המיועד) ולא לכיוון ביתו. על כך העיד מעבידו של המשיב, כי כשבא לקחת את המונית לאחר התאונה, עמד הרכב עם הפנים לכיוון צומת "ביג", וכן עולה הדבר משרטוט שהוצג בפני בית המשפט קמא (ת/6). 19. לכך יש להוסיף, כי מעבידו של המשיב העיד כי כשבא לקחת את המונית, היה המונה כבוי, דבר שגם הוא תומך בגרסת המשיב כי באותה עת כבר סיים את עבודתו (ראה פרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מיום 28.12.2005, עמוד 43, שורות 18-21). 20. המערערים תומכים את גרסתם בעדותו של החוקר מטעמם, מר אייל למשטיין, שדובב את המשיב בסמוך לאחר התאונה. לטענתם, המשיב מסר לחוקר שכשבנו התקשר אליו בערב התאונה, אמר לו המשיב כי "הוא סיים את עבודתו והוא בדרכו הביתה וכי הוא עייף ולא יוכל להיפגש עמו". בית המשפט קמא לא מצא לנכון לסמוך ידו על טענה זו, בין היתר, משום שהקלטת השיחה בין המשיב לבין החוקר נמצאה על ידו כלא ברורה, והמשיב אף לא היה מסוגל לזהות את קולו בה, ואף משום שמצא שהחוקר הוסיף על האמור בה. כן ציין בית המשפט קמא כי החוקר אישר בחקירתו הנגדית כי "במהלך החקירה הוא רושם בראשו ראשי פרקים ולאחר מכן בביתו הוא מסדר זאת בדו"ח סופי" וכי "בתמליל בוצעו מחיקות רבות כי ההקלטה לא היתה נקיה ולא ניתן היה לתמלל את כל שנאמר" (סעיף 6 לפסק הדין של בית המשפט קמא). ראוי להוסיף בהקשר זה, כי מחקירתו הנגדית של החוקר בבית המשפט קמא, עולה עוד כי הנ"ל היה, בעת הרלוונטית, מתמחה, ולא חוקר מורשה (ראה פרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מיום 23.11.2005, עמודים 31-32). עובדה זו הוסתרה על ידי החוקר בתצהירו, וגם מטעם זה, מצא בית המשפט קמא כי יש מקום להטיל ספק באמינותה של החקירה שערך החוקר וממצאיה. 21. המערערים הסתמכו עוד על עדותו של בעל קיוסק הסמוך למקום התאונה, אשר העיד כי בסמוך לפני התאונה, אכל ושתה אצלו המשיב. לשיטת המערערים, יש בכך כדי לסתור את גרסת המשיב כי קבע לאכול עם בנו. בית המשפט קמא קבע כי בעל הקיוסק העיד "כי אינו זוכר פרטים, אך זוכר כי התובע [המשיב כאן – י.ד.] אכל ושתה אצלו בלילה (לפני 4 שנים!)" (ראה סעיף 10 לפסק דינו של בית המשפט קמא). לא מצאתי לנכון להתערב בממצא עובדתי זה. 22. נוסף על האמור, לדעתי אין לייחס לעובדה שהמשיב לא העיד מטעמו את בנו משקל רב במיוחד, ולו משום שהמערערים עצמם יכלו לזמן את הבן לעדות מטעמם ובחרו שלא לעשות כן. 23. לאור כל האמור לעיל, אני סומך ידי על קביעתו של בית המשפט קמא, כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח כי התאונה הינה בגדר תאונת עבודה. נוכח מסקנה זו, גם אין מקום לקבל את טענת המערערים כי ראוי היה לנכות את התגמולים הרעיוניים שיכול היה המשיב לקבל מהמוסד לביטוח לאומי. 24. האם יש מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי יש להעמיד את בסיס השכר של התובע על 6,000 ₪? הן המערערים והן המשיב מערערים על קביעה זו של בית המשפט קמא - אלה טוענים כי קביעה זו עושה חסד עם המשיב, אשר הציג תלושי שכר המעידים כי השתכר 2,400 ₪ בלבד לחודש; וזה טוען כי ראוי היה לקבוע כי השתכר את השכר הממוצע במשק נכון למועד התאונה (בסך 7,540 ₪). 25. בית המשפט קמא התבסס על כך שהמשיב שילם מזונות לילדיו (בסך של כ- 3,000 ₪ בחודש), שכר דירה (בסך של כ- 2,000 ₪ בחודש) ואף היה עליו לכלכל את עצמו. קביעה זו נראית בעיני סבירה והגיונית, ולא מצאתי לנכון להתערב בה. 26. קביעותיו של בית המשפט קמא בעניין גובה הפיצויים. כאמור, כל אחד מהצדדים מערער, מטעמיו הוא, על גובה הפיצויים שנפסקו בראשי נזק אלה ואחרים על ידי בית המשפט קמא. באשר לעניין זה, הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה לא ימיר את הערכותיה של הערכאה הדיונית בהערכתו שלו אלא אם כן סכומי הפיצויים שנפסקו הינם בלתי סבירים או שנפלה טעות בולטת בהערכת הנזק. ראה לעניין זה ע"א 9099/02 הפניקס הישראלי - חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חמדה רפעאת ואח' (לא פורסם, 11.5.2006), וכן ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 24, סעיף 21 לפסק הדין, והאסמכתאות המצוינות שם. 27. כן לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא לפיהן המשיב אינו זכאי לפיצוי בגין הפסדי פנסיה ובגין ראש הנזק של התאמת דיור. קביעותיו של בית המשפט קמא בעניין זה נראות בעיני סבירות ומבוססות על העדויות וחומר הראיות שהונח בפניו, ואינן מצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור. 28. סוגיית נטל האגרה. טענה נוספת של המערערים, הן בכתבי טענותיהם, והן בדיון שהתקיים בפנינו, התמקדה בסוגיה של תשלום יתרת האגרה - האם חבות זו מוטלת, בנסיבות העניין, על המערערים (כפי שקבע בית המשפט קמא), או שמא היה על המשיב לשאת בה. 29. עניין תשלום האגרה היה מוסדר, עד לעת האחרונה, בתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: התקנות הקודמות). תקנה 6(ג) לתקנות אלה, שכותרתה "אגרה בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף", קובעת כדלקמן: "(ג) על אף האמור בתקנת משנה (ב)(3) או (4), התנהל ההליך בבית משפט מחוזי, וסכום הפיצוי שנפסק או שבעלי הדין התפשרו עליו נמוך משישים אחוזים מתחום סמכות בית משפט השלום ביום הבאת ההליך, ישלם הנתבע את האגרה כשיעורה בבית משפט שלום, והתובע ישלים את האגרה החלה בבית המשפט המחוזי." ביום 18.4.2007 פורסמו תקנות חדשות, הן תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות). תקנה 23(2) לתקנות האגרות קובעת כי הללו חלות על הליכים שהיו תלויים ועומדים ביום תחילתן (יום 18.5.2007). לשונה של תקנה 5(ג) לתקנות אלה הינה כדלקמן: "התנהל ההליך בבית משפט מחוזי, וסכום הפיצוי שנפסק או שבעלי הדין התפשרו עליו נמוך משישים אחוזים מתחום סמכות בית משפט השלום ביום הבאת ההליך, ישלם הנתבע, על אף האמור בתקנת משנה (ב)(4) או (5), את האגרה כשיעורה בבית משפט שלום, והתובע ישלים את האגרה החלה בבית המשפט המחוזי." נוכח העובדה שהן התקנות הקודמות והן תקנות האגרות קובעות הסדר זהה בסוגיה מושא ענייננו, אין לנו צורך להכריע אילו מהתקנות חלות בנסיבות העניין, אם כי דומה כי תקנות האגרות (משנת 2007) הן שחלות על עניינו, ולהלן נתייחס אליהן. 30. תחום סמכותו של בית משפט השלום ביום הבאת ההליך היה לתביעות שסכום התביעה בהן אינו עולה על 2,500,000 ₪ (ראה סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). ששים אחוזים מסכום זה הנם 1,500,000 ₪. 31. עיון בסכומים שנפסקו לטובת המשיב על ידי בית המשפט קמא, מעלה כי הללו נחלקים באופן הבא: סה"כ נזקי המשיב מסתכמים בסכום של 1,409,449 ₪. מסכום זה נוכה סך של 216,418 ₪ בגין קצבת הנכות הכללית המהוונת המשולמת למשיב. עוד נוכה מהסכום האמור סך של 566,607 ₪ וזאת בגין תשלומי תכופים ששולמו למשיב. בנוסף, פסק בית המשפט קמא למשיב שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מהסך של 842,842 ₪ (סכום הנזקים בהפחתת הניכויים) בתוספת מע"מ. 32. השאלה שלפנינו הינה מהו "סכום הפיצוי שנפסק" לעניין תקנה 5(ג) לתקנות האגרות. לשם כך, מן הראוי לבחון מהי תכליתה של תקנה זו. לעניין זה, נפסק כבר על ידי כבוד השופט טירקל (ביחס לתקנות הקודמות) ברע"א 8101/98 פלוני נ' פלוני, פ"ד נד(2) 636, 640-539, בסעיף 3 לפסק הדין, כדלקמן: "העיון בתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987, מלמד כי חובת תשלום האגרה מוטלת, בדרך כלל, על יוזם ההליך, כאשר השיעור הוא קבוע לגבי תביעות לסכום כסף קצוב - 2.5%. תביעות לפיצויים בשל נזקי גוף הוצאו מכלל זה ולגביהן נקב מתקין התקנות בסכומי האגרות שיש לשלם, שאינם תלויים בסכום התביעה... גלוי לעין שבכך התכוון מתקין התקנות לייקר את ההליכים בבית המשפט המחוזי ולעודד הגשת תביעות לפיצויים בשל נזקי גוף בבית משפט השלום דווקא במקום בבית המשפט המחוזי; כפי שניתן לשער, על מנת להקל על העומס אצל האחרון. גם תקנת האגרות כוונה לאותה תוצאה, על ידי "הענשתו" של תובע בדרך של השלמת השיעור הגבוה של האגרה, אם התברר בתום ההליך בבית המשפט המחוזי שראוי היה להגישו בבית משפט השלום." 33. הנה כי כן, מטרתו של מחוקק המשנה בהתקינו את תקנות האגרות, היתה לעודד נפגעים להגיש את תביעותיהם בבית משפט השלום דווקא. על יסוד תכלית זו, נבחן את רכיבי הפיצוי שנפסקו למשיב במקרה דנן. 34. ניכוי בגין קצבת הנכות הכללית המשולמת לתובע - לדעתי, אין לכלול סכומים אלה, המנוכים מסך כל הפיצויים שנפסקו לתובע, ב"סכום הפיצוי שנפסק" כמשמעו בתקנה 5(ג) לתקנות האגרות. זאת, בין היתר, לאור קביעת בית משפט זה (מפי כבוד השופט ריבלין, כתוארו אז) ברע"א 4217/01 מתכות עפולה בע"מ נ' ישראל (שרלי) סיבוני, פ"ד נז(1) 110. באותו עניין עלתה השאלה הבאה: אדם שהגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, ובית המשפט פסק כי על הנתבע לפצותו בגין נזקיו, ברם לאחר ניכוי רשלנות תורמת ותגמולים שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי, נבלעה תביעתו של הניזוק, כך שבפועל לא היה זכאי לפיצוי - האם חייב אותו אדם בתשלום אגרה. כבוד השופט ריבלין פסק כי מאחר שהתוצאה הסופית של פסק הדין הייתה שהתובע לא זכאי לפיצויים כספיים, אף שעילת תביעתו הוכרה ונקבע כי היא מזכה בפיצויים כספיים, הרי שיש לומר כי "נדחה ההליך" לצורך תקנה 6(ב)(5) לתקנות הקודמות. הנה כי כן, לדעתי, יש לקבוע כי סכומים המנוכים בגין קצבת נכות כללית, אינם צריכים לבוא בחשבון בגדר "סכום הפיצוי שנפסק" לפי תקנה 5(ג) לתקנות האגרות. 35. ניכוי התשלומים התכופים - אין חולק, כי התשלום התכוף שנפסק למשיב ושולם לו על ידי המערערים, הינו למעשה חלק מהפיצויים שהיו משתלמים למשיב בסופו של דבר על פי פסק הדין, אלא שהם נפסקים לפני בירור ההליך לגופו, בהתאם לסעיף 5 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. מטעם זה, תשלומים אלה צריך שייכללו במסגרת "סכום הפיצוי שנפסק" לפי תקנה 5(ג) הנ"ל. 36. שכ"ט עו"ד שנפסק למשיב - בניגוד לטענת ב"כ המשיב בסיכומיו, דעתי היא כי סכום זה לא יבוא בגדר "סכום הפיצוי שנפסק", זאת מן הטעם ששכר טרחת בא כוחו של הנפגע לא נכלל במסגרת סכום התביעה אותו הוא תובע בערכאה הדיונית. כך, למשל, אף אם שכר טרחת עורך הדין יביא לכך שסכום התביעה יעלה על תחום סמכותו של בית משפט השלום, אין הדבר גורע מסמכותו של בית משפט השלום לדון בתביעה. 37. לאור מסקנותיי האמורות, נותר לבחון מהו "סכום הפיצוי שנפסק" במקרה דנא למשיב, כהגדרתו בתקנה 5(ג) לתקנות האגרות. סכום הפיצוי הוא 1,409,449 ₪ בניכוי קצבת הנכות הכללית בסך 216,418 ₪, קרי, 1,193,031 ₪. תוצאה זו מביאה אותנו לסכום שהינו פחות (באופן משמעותי למדי) משישים אחוזים מתחום סמכותו של בית משפט השלום בעת פתיחת ההליך, ומשמעות הדבר, כי בהתאם לתקנה 5(ג) לתקנות האגרות, על המשיב להשלים את האגרה החלה בבית המשפט המחוזי. תוצאה זו עולה בקנה אחד עם תכליתה של התקנה כפי שהובהרה לעיל. לפיכך, אמליץ לחבריי לקבל את הערעור בסוגיה זו בלבד. סיכום 38. לאור כל האמור לעיל, הננו דוחים את הערעור והערעור שכנגד, למעט הערעור בסוגיית נטל האגרה, שדינו להתקבל, והכל ללא צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ג' בשבט תשס"ח (10.1.08). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06060910_W05.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il