אייל שרביט נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6087/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6087/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור המערער: אייל שרביט נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 1.7.08 בת.פ. 40314/06, שניתן על ידי כבוד השופט צ' גורפינקל תאריך הישיבה: י"ג באדר התשס"ט (09.03.09) בשם המערער: עו"ד גולן דוד בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי בתאריך 12.8.06, בשעת לילה מאוחרת (03:30), נהג המערער ברכב מסוג דיהטסו ועמו נסעו ארבעה מחבריו. המערער נסע בדרך חיל השריון מצפון לדרום, ואותה שעה נסע בדרך בן-צבי, ממערב למזרח, ג'יפ טיוטה נהוג על ידי שמואל מששה (להלן: מששה). שני הרכבים התקרבו לצומת חולון, ולגרסת המשיבה נכנס המערער לצומת בנסיעה שוטפת, אף שברמזור שהיה מוצב בכיוון נסיעתו דלק אור אדום. אותה שעה דלק אור ירוק לכיוון הנסיעה בדרך החוצה, וכתוצאה מכך נכנס גם הג'יפ של מששה לצומת ופגע בצדה הימני של הדיהטסו. כתוצאה מכך הוסטו שני הרכבים לכיוון אבני הפרדה מבטון המצויים בפינה הדרום-מזרחית של הצומת. הדיהטסו התנגשה בעוצמה באבן ההפרדה, בעוד שהטיוטה התהפכה מעליה. כתוצאה מהתאונה מצאו את מותם שלושה מנוסעי הדיהטסו – יגאל דוידוב ז"ל, רועי יערי ז"ל, ויניב אוחיון ז"ל. נוסע נוסף – מיכאל בגדדישווילי נפצע קשה, וכן נפצעו המערער ומששה, ושני כלי הרכב ניזוקו. 2. המחלוקת שניטשה בין הצדדים התייחסה לשאלה מי מבין הנהגים לא ציית להוראת הרמזור. בתום שמיעתן של הראיות, הכריע השופט המלומד של בית משפט קמא את הכף לחובת המערער, ובעקבות כך הרשיעו בעבירת הריגה ודן אותו לשבע שנות מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך 20 שנים. כנגד פסק-הדין הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"פ 3682/07), ובתאריך כ' באדר ב' התשס"א (27.3.08) הוחלט להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, במטרה לאפשר למערער להעיד עדים נוספים שלדבריו נתגלו לאחר שניתן פסק-הדין בעניינו. ביום כ"ח בסיון התשס"ח (1.7.08) שב בית המשפט המחוזי ומצא את המערער נושא באחריות לתאונה, ובעקבות כך הוגש הערעור הנוכחי, בו משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו. 3. במהלך המשפט טען מששה, נהג הטיוטה, כי שעה שעשה את דרכו ממערב למזרח, נאלץ לעצור במה שהגדיר כ"צומת לפני צומת חולון", הואיל וברמזור דלק אור אדום. לעניין זה מסר מששה נתון נוסף, היינו, בצומת בו עצר היה בית המעצר אבו-כביר מימינו, ולפיכך אין ספק כי אין מדובר ב"צומת שלפני צומת חולון", אלא בשני צמתים קודם לכן. משם המשיך מששה במה שהגדיר כ"נסיעה איטית" עד שהגיע לצומת חולון, ואליו הוא נכנס באור ירוק. בית המשפט המחוזי האמין לעדותו של מששה, לאחר שמצא כי היא "רצופה, בהירה, ללא סתירות". אכן, העד לא אמר אמת ביחס לכמות האלכוהול שלגם באותו לילה, אולם בית המשפט קיבל את הסברו לפיו הוא לא אמר אמת בעניין זה עקב החשש כי רישיון הנהיגה שלו יישלל, והדבר היה עלול להכביד עליו הואיל והוא נכה. נוכח כל אלה הוסיף בית המשפט וקבע (ראו הכרעת-הדין, בעמ' 43): התרשמותי מעדותו של העד כי עדותו היא מהימנה, רווית פרטים וכנה. אני מקבל את גרסתו כי חרף העובדה שהיה נתון להשפעת אלכוהול, הוא זוכר את שארע, ולא רק זו אלא גם היה במצב קוגניטיבי תודעתי מלא בשעת נהיגתו". לעניין זה סמך בית המשפט את ממצאיו על גרסה נוספת שהיתה בפניו, וכוונתנו לזו שמסר העד נתנאל אבו-סירה. עד זה נסע עם אחדים מחבריו ברכב בעקבות הטיוטה של מששה, במרחק כ-40 מ' ממנה, וזמן קצר לאחר שהגיעו לצומת חולון נשמע רעש התאונה ולאחריה ראה את הטיוטה מתהפכת. בעדותו בבית המשפט מסר נתנאל, כי אינו זוכר את צבע האור שדלק ברמזור כאשר הטיוטה נכנסה לצומת חולון, אולם היתה זו נסיגה מדברים שנרשמו מפיו במהלך חקירתו במשטרה, היינו, כי ג'יפ הטיוטה נכנס לצומת בירוק. בית המשפט אימץ גרסה זו, מאחר ונתנאל הוסיף ומסר שכאשר הרכב בו נסע הגיע לצומת חולון, התחלף האור מצהוב לאדום, ועל כן נאלצו לעצור. מכך הסיק בית המשפט כי הטיוטה, שכאמור נסעה במרחק של עשרות מטרים לפני הרכב בו נסע נתנאל, אכן נכנסה לצומת בירוק. להשלמת התמונה נוסיף, כי בית המשפט המחוזי סמך את מסקנותיו גם על עדותו של שמעון קיסילביץ, מנהל מרכז בקרת הרמזורים בעירית תל-אביב, לפיה לא יתכן כלל שבדרכם של כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה דלק בו בזמן מופע ירוק. 4. בא-כוח המערער סבור כי שגה בית המשפט המחוזי בממצאיו, ועל כן הזמין אותנו להתערב בפסק הדין ולבטל את הרשעת שולחו. נטען, כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי לא תאמו את הממצאים בזירה; עדותם של נתנאל ומששה מוטלות בספק נוכח היותם שיכורים, וביחס לאחרון גם התנהגותו מעוררת תהיות עקב כך שבחר להסתלק מהזירה; לא היה מקום להסיק דבר ביחס לצלילות דעתו של מששה מכך שלאחר התאונה הוא נראה מחבר את הפרוטזה שנותקה לרגלו (בית המשפט המחוזי קבע כי אם מצבו הקוגניטיבי של מששה היה לקוי, לא היה יכול לנקוט פעולה מוטורית מהסוג הנ"ל ובזריזות שתוארה על ידי העד ניסים אטש – ראו הכרעת הדין, בעמ' 43); לא ניתן משקל לדרך הרשלנית בה נהג מששה עובר לתאונה, כפי שתוארה על ידי עדים שנכחו בזירה; לא היה מקום לדחות את גרסאותיהם של עדי ההגנה שנשמעו לאחר מתן פסק-הדין בע"פ 3684/07; ההחלטה בעניין זה התקבלה על בסיס ההנחה שמתחת לגשר עמדה ניידת משטרה שהעדים לא הבחינו בה, ברם קיומה של אותה ניידת התבסס על דבריהם של עדים שלא נקראו להעיד בבית המשפט, וממילא לא ניתנה להגנה אפשרות לחקור אותם; על פי מבנה מערכת הרמזורים, בין אם הטיוטה עצרה בצומת לבון ("אבו-כביר") או צומת גתית, על פי תכנית הרמזורים היה חייב לדלוק אור אדום ברמזור בעת הגיעה לצומת חולון; לא הוכח היסוד הנפשי להרשעה בעבירת הריגה, הואיל ולכל היותר נכנס המערער לצומת עקב טעות שבתום לב; התנהגות נהג הטיוטה ניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנות המערער, ככל שהיתה, לתוצאה הקטלנית; לבסוף, נטען כי בית המשפט המחוזי החמיר מאד בעונש אותו גזר למערער. 5. אין בידי להושיע את המערער. אכן, גרסתו של מששה לפיה נכנס לצומת באור ירוק, צריכה היתה להיבחן בזהירות רבה, הואיל ויש להניח שהיה נהיר לו כי שאלת אחריותו לתאונה תיקבע על פי נתון זה. ברם, לעדותו של מששה נמצא חיזוק בדברים שנרשמו מפיו של נתנאל, אשר טען כי רכבו של המערער נסע לפניו במרחק של עשרות מטרים, ורק כאשר התאונה התרחשה והטיוטה החלה להתהפך, הוא הבחין כי האור ברמזור בכיוון נסיעתו (וממילא בכוון נסיעת הטיוטה) התחלף מצהוב לאדום. וכך לדוגמה מסר נתנאל בעדותו (ראו עמ' 18): "נסענו מכיוון אבו כביר לצומת חולון, לא שמתי לב לתנועה, שהיתה די כבדה, הגענו לצומת המרומזרת, ראיתי את הג'יפ מתהפך... ואז ראיתי את הרמזור שבכיוון נסיעתנו מתחלף לאדום. הג'יפ נסע לפנינו בכיוון נסיעתנו, כשהגענו לצומת ראיתי שהרמזור מתחלף מצהוב לאדום". בעמ' 21 לפרוטוקול הוסיף העד ואמר: "מה שראיתי בוודאות שהג'יפ מתהפך באוויר והרמזור מתחלף מצהוב לאדום". להשלמת התמונה נוסיף, כי בהודעה שנרשמה מפיו של נתנאל בשעות הבוקר של יום התאונה(ראו נ/4), הוא אף היה נחרץ יותר בדעתו באשר לאור הרמזור, ובלשון המקור: "רכב הטיוטה נסע ברמזור ירוק מלא. לאחר התאונה בכ-3 שניות הרמזור התחלף לצהוב". בית המשפט המחוזי היה ער להבדל שבין עדותו של נתנאל בבית המשפט לדבריו בחקירתו, בכל הנוגע לאור ברמזור שעה שהטיוטה חלפה על פניו, כפי שהיה ער לעובדה שעד זה לגם משקאות אלכוהוליים. חרף זאת, הוא מצא כי העד מהימן, ובלשונו (בעמ' 45): "התרשמתי מכך שהעד ביקש לדייק בדבריו, הוא תיקן עצמו ואמר כי לא ראה מופע ירוק קודם לתאונה אלא ביקש לחדד כי ראה את הרמזור מתחלף מצהוב לאדום. נקיטה במידת הזהירות מצביעה על ערנותו לנתון זה גם אם היה שיכור. משקל עדותו הוא מלא, ויש בעדותו חיזוק לעדותו של שמואל [מששה] שכן אם רק כאשר העד הגיע לצומת התחלף הרמזור לאדום, הרי הג'יפ שחצה את הצומת לפניו, עשה זאת באור ירוק". גם לאחר שעיינתי בנימוקיו של בא-כוח המערער, שהזמין אותנו לשנות ממצאיו של בית-המשפט המחוזי לעניין מהימנות גרסתו של נתנאל, לא מצאתי כי בידי להיעתר לו. אדרבא, נתנאל אבו-סירה הוא עד שנקלע לזירה במקרה, ועל פני הדברים לא היה לו מניע להטות את הדין תוך סטייה מהאמת. יתרה מכך, לעדותם של מששה ונתנאל נמצא חיזוק בראיות נוספות שהיו בפני בית המשפט המחוזי. כוונתי לדברים שמסר עד ההגנה גל אדרי בעדותו (ראו עמ' 26), היינו, כי לצומת הגתית – דרך בן צבי, הוא הצומת שלפני צומת חולון (ממערב למזרח), נכנסה הטיוטה באור ירוק. תרחיש זה – שהטיוטה נכנסה לצומת הגתית בירוק ובנסיעה שוטפת – הוצג בפני שמעון קסילביץ, מנהל מרכז בקרת הרמזורים, אשר השיב (ראו עמ' 23) בהתייחסו לנהג הטיוטה: "יתכן שהיה מגיע לירוק בצומת חולון". וכאן המקום להדגיש, כי על פי תכנית הרמזורים ת/4, האור בכיוון נסיעת המערער מתחלף לירוק 26 שניות לאחר סיום מופע הירוק בכיוון נסיעתה של הטיוטה. מכאן, שבין אם נכנס מששה לצומת בסוף המופע הירוק בכיוון נסיעתו או כאשר האור התחלף לצהוב, שוב אין ספק כי בכיוון נסיעת המערער דלק האור האדום. 6. באשר לעדי ההגנה האחרים, וביניהם אלה שהובאו בשלב השני של ההליכים, בית-המשפט המחוזי נימק מדוע הוא אינו יכול לבסס עליהם ממצא כלשהו, ובהנמקה זו לא גילינו פגם או שגגה. העולה מהאמור, הוא כי היסוד הפיסי שבעבירת ההריגה הוכח כדבעי, ועל כן השאלה הנוספת היתה אם במערער התקיים גם היסוד הנפשי, היינו, מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות ולאפשרות שהמעשה יגרום למות (ע"פ 4351/00 מדינת ישראל נ' אבו-אלהווא, פ"ד נה(3) 327, 331; ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 86; ע"פ 11/99, 456 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 145, 150). נדמה כי אין צורך לומר כי נהג הנוטל את הסיכון לחצות צומת באור אדום, מודע לאפשרות שמעשה זה עלול להסתיים בתוצאה קטלנית. מסקנה זו מתחייבת ביתר שאת בעניינו של המערער, שעל פי דבריו-שלו הוא מכיר היטב את צומת חולון, ומן המפורסמות הוא שמדובר בצומת עמוס וסואן. אולם, דווקא עקב אותה מודעות לסכנה הקטלנית האורבת בצומת, אתה מתקשה להניח שאדם מן הישוב ייטול אותה על עצמו, שהרי בכך הוא מסכן את חייו-שלו ואת חייהם של הנוסעים עמו. על כן, תהיתי אם אין זה סביר שמחדלו של המערער נבע מרשלנות שמקורה בכך שתשומת לבו היתה נתונה לעניין אחר ולא לדרך שבפניו, והיא שגרמה לו שלא להבחין באור האדום ברמזור או להבחין בו באיחור. בתרחיש אחרון זה אפשר שלא היה מתקיים במערער היסוד הנפשי לצורך עבירת "הריגה", אלא של "גרם מוות ברשלנות", לפי סעיף 304 לחוק העונשין. אולם, הקלה בסעיף ההרשעה היה מותנה בהצגתה של גרסה חלופית על ידי המערער, ומה אעשה והוא בחר להתגונן בטענה שהוא אינו זוכר דבר, ואף הניח את נטל האשם כולו לפתחו של מששה, לו הוא ייחס כניסה לצומת באור אדום, טענה שכאמור נדחתה על ידי בית-המשפט המחוזי, ושוב אין ספק שכך היה נכון לעשות. 7. נוכח האמור, דינו של הערעור כנגד ההרשעה להידחות, וכך היא השקפתי ביחס לעונש. תאונות הדרכים הפכו זה מכבר לנגע, ותורמים להם לעתים קרובות נהגים שאינם מקפידים לקיים את חובותיהם על פי חוק. המקרה הנוכחי הוא דוגמה מזעזעת ומעוררת חלחלה למה שיכול היה המערער למנוע לו רק נהג בתשומת לב, שהרי את מחיר פזיזותו שילמו שלושה מחבריו בחייהם, כולם צעירים שהיו רק בתחילת דרכם. להתנהגות כה מופקרת בכביש יש לקבוע מחיר גבוה, ואף שתקופת המאסר שהושתה על המערער אינה קלה כלל ועיקר, לא סברתי כי הוכחה עילה לשנות ממנה. לפיכך, ואם דעתי תישמע, הייתי דוחה את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ז באדר התשס"ט (23.03.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08060870_O05.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il