רשיד אסלאם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6086/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6086/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז המערער: אסלאם רשיד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.6.2015 בת"פ 4226-01-15 (ע"י כב' השופט א' טובי) תאריך הישיבה: י' בסיון התשע"ו (16.6.2016) בשם המערער: עו"ד עיסאם טנוס בשם המשיבה: עו"ד מירי קולומבוס בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' טובי) מיום 29.6.2015 בת"פ 4226-01-15, בגדרו הושתו על המערער 54 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן שנת מאסר נוספת, במצטבר, כתוצאה מהפעלת מאסר על תנאי שהוטל עליו בתיק קודם. כן נגזר על המערער עונש מאסר מותנה והוא חויב בתשלום פיצויים לשני נפגעי העבירות בסכום של 4,000 ₪ לכל אחד. 2. ביום 11.3.2015 הוגש נגד המערער, יליד 1989, כתב אישום מתוקן ובו שני אישומים. על פי המתואר באישום הראשון, ביום 18.12.2014 הלך ברחוב מיכאל קולוקולצב (להלן: המתלונן), יליד 1987, כשהוא משוחח במכשיר טלפון חכם. המערער ניגש אל המתלונן מאחור, משך את הטלפון מידו ונמלט בריצה. המתלונן רדף אחרי המערער ובמהלך המרדף איים המערער על המתלונן שידקור אותו. לאחר מכן, בעת שהמערער ניסה לקפוץ מעל גדר, המתלונן השיג אותו, הפילו ארצה וניסה להיאבק בו ולהוציא מידיו את הטלפון. המערער נשך את המתלונן בחוזקה בצווארו, איים שוב כי ידקור אותו וכן איים לפגוע בו באמצעות אבן. בסופו של מאבק, המתלונן הצליח להשיב לידיו את הטלפון והמערער נמלט לגן ציבורי שבו הוריד את בגדיו והחביאם כדי להעלים ראיות ולמנוע תפיסתו. כתוצאה מהאירוע, המתלונן נחבל ונגרם לו שטף דם בצוואר. בגין אירוע זה הואשם המערער בעבירות של ניסיון שוד ושיבוש מהלכי משפט. לפי עובדות האישום השני, בסמוך לאחר ניסיון השוד מושא האישום הראשון, המערער עוכב לחקירה במשטרה ובסופה, לאחר שהמתלונן לא אותר, הוא שוחרר בערובה בתנאי מעצר בית למשך חמישה ימים. כעבור שלושה ימים שוטט המערער בטיילת בעכו, תוך שהוא מפר את תנאי מעצר הבית. באותה העת הלכה בטיילת איריס חמו (להלן: המתלוננת), ילידת 1964, כשהיא אוחזת בידה טלפון חכם. המערער ניגש אל המתלוננת ומשך מידה את הטלפון בחוזקה, תוך שהיא מתנגדת. הוא נאבק עמה עד שנפלה לקרקע, נמלט מן המקום עם הטלפון ובמהלך מנוסתו השליך את בגדיו העליונים כדי לסכל את זיהויו. כתוצאה מן האירוע נגרמו למתלוננת חבלות בידיה וכן שפשופים ופצע מדמם במרפקה. בגין אירוע זה הואשם המערער בעבירות שוד, שיבוש מהלכי משפט והפרת הוראה חוקית. 3. המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון וביום 11.3.2015 הורשע על ידי בית המשפט בעבירות של שוד, ניסיון שוד, שיבוש מהלכי משפט (שתי עבירות) והפרת הוראה חוקית - עבירות לפי סעיפים 402(א), 402(א) בצירוף סעיף 25, ו- 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה. 4. הסדר הטיעון בין המערער למשיבה לא כלל הסכמה לענין העונש, וביום 29.6.2015, לאחר שנשמעו טענות שני הצדדים, נגזר דינו של המערער. בית המשפט נדרש לחומרה של עבירות שוד ולריבוי המקרים בשנים האחרונות של שוד טלפונים ניידים. הודגש כי מקרים אלו פוגעים לא רק בשלמות גופם ורכושם של קורבנות השוד אלא גם בביטחון הציבור, תוך ציון כי בית המשפט העליון עמד לא אחת על הצורך בנקיטת גישה מחמירה כלפי מבצעי עבירות שוד, ובכלל זה שוד בלתי מזוין. לענין הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, ציין בית המשפט לחומרה את התכנון שקדם להן, אשר נלמד מכך שהמערער היה מצויד בבגדים חלופיים בהם השתמש בסיומם של שני מעשי השוד. בית המשפט ייחס חומרה מיוחדת לכך שהעבירה מושא האישום השני נעברה ימים ספורים בלבד לאחר העבירה מושא האישום הראשון, בעת שהמערער אמור היה לשהות במעצר בית ותוך הפרת תנאי שחרורו ממעצר. נוכח אלה, קבע בית המשפט מתחם ענישה של 48-18 חודשי מאסר בגין עבירות האישום הראשון, ומתחם של 54-18 חודשי מאסר בגין עבירות האישום השני. בקביעת העונש בתוך מתחמי הענישה, בית המשפט התייחס אל הנסיבות בעניינו של המערער שאינן קשורות בביצוע העבירות, ובהן נסיבות חייו הקשות כפי שעולות מתסקיר שירות המבחן, וכן הצער והחרטה שהביע. עוד נשקלה לקולה הודאת המערער, אשר חסכה את הצורך בהעדת המתלוננים. לעומת זאת, צוינו לחומרה הרשעותיו הקודמות של המערער, והעובדה שרק כחודש ימים לפני ביצוע העבירות שבגינן הוא נידון כעת, הוא השתחרר ממאסר ממושך עקב הרשעה בביצוע עבירות רכוש. בית המשפט קבע כי בנסיבות אלו יש להשית על המערער עונש שירחיק אותו מן הציבור לתקופה משמעותית ויעמיד אותו על השלכות מעשיו. בהתאם לכך, נידון המערער כאמור ל- 54 חודשי מאסר לריצוי בפועל, וכן הופעל מאסר על תנאי של שנת מאסר, במצטבר, שהוטל עליו בתיק קודם. כן נגזר על המערער עונש מאסר מותנה והוא חויב בתשלום פיצויים לשני נפגעי העבירות בסכום של 4,000 ₪ לכל אחד. 5. בערעורו טוען המערער כי בית משפט קמא החמיר עמו יתר על המידה הן בקביעת מתחמי הענישה והן בעונשים שגזר עליו בגדרם. ביחס למתחמי העונש, נטען כי בית המשפט שגה בכך שלא נתן משקל מספיק לעובדה שהעבירות גרמו לקורבנותיהן נזק קטן בלבד, וכי העבירות התבצעו באופן ספונטני, כתוצאה מהתמכרות לאלכוהול וסמים ובשל מצבו הנפשי הבלתי יציב. ביחס לקביעת העונש בתוך מתחמי הענישה, נטען כי בית המשפט שגה בכך שלא נתן משקל הולם להודאתו של המערער, ללקיחת אחריות והבעת חרטה על ידו, וכן לנסיבות חייו הקשות ולסיכון הטמון עבורו במאסר נוסף. באשר למדיניות הענישה הראויה במקרים כגון אלו, הפנה המערער לפסקי דין שבהם נגזרו עונשים קלים מן העונש שנגזר עליו, בגין עבירות שוד שלשיטתו אלימות וחמורות יותר מאלו שהוא ביצע. עוד נטען כי המתחם שנקבע בפסיקה לעבירות שוד אשר בוצעו בהיעדר תכנון מוקדם, ללא שימוש בנשק, וגרמו לנזקים גופניים שאינם חמורים, הוא של חצי שנת מאסר עד שנתיים, וזאת תוך הפניה לע"פ 7655/12 פייסל נ' מדינת ישראל (4.4.2013) (להלן: ענין פייסל). לבסוף, ביקש המערער כי בית המשפט יורה לשירות המבחן לבחון את אפשרות הפנייתו לטיפול במסגרת הקהילה, חלף הפעלת העונש המותנה. 6. בדיון לפנינו חזר בא כוח המערער על טענותיו האמורות. מנגד, באת כוח המדינה הדגישה את חומרתן של העבירות, אשר בוצעו באלימות, גרמו למתלוננים חבלות ובוצעו בסמיכות זו לזו. כן ציינה כי התייחסות בית המשפט העליון אל תופעת גניבת הטלפונים היא כאל "מכת מדינה", ואף הפנתה אל פסקי דין שבהם נדחו ערעורים על עונשים דומים שניתנו בנסיבות דומות לאלו של המערער, וזאת בגין אירוע שוד אחד ולא שניים. כן הודגש כי בתסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער לא נכללה המלצה טיפולית, וכי עולה ממנו תמונה של אדם שמתאפיין בדפוסי עבריינות מושרשים. עוד ציינה באת כוח המדינה את פרק הזמן הקצר שעבר בין שחרור המערער ממאסרו הקודם בגין עבירות דומות ועד לביצוע העבירות מושא הערעור. לבסוף נטען כי בנסיבות אלה המאסר שהוטל על המערער נדרש כדי להגן על הציבור מפני המערער, גם אם אין בו כדי להרתיע את המערער מביצוע עבירות נוספות בעתיד. מטעם שירות המבחן הובהר, בתגובה לטענת העותר, כי המקרה הנדון איננו מקרה שבו מתאים ליתן טיפול במסגרת הקהילה כחלופה להפעלת מאסר על תנאי, שכן ניסיונות שיקומיים קודמים בעניינו של המערער כשלו. דיון והכרעה 7. בידוע שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית, או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן ממשי מרמת הענישה המקובלת או הראויה בנסיבות דומות (ע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל (3.2.2014); ע"פ 3060/15 אבו רגייג נ' מדינת ישראל (21.7.2015); ע"פ 3428/15 מאור נ' מדינת ישראל (14.6.2016)). איני סבור כי המקרה דנן נופל בגדר אותם מקרים חריגים. 8. למרבה הצער, ערעורים בתיקי עבירות שוד מגיעים תדיר לפתחו של בית משפט זה, ובגדרם בולטת התופעה של שוד טלפונים ניידים, המלווה לא פעם במעשי אלימות כלפי קורבנות העבירה: "למרבה הצער, הפכו, בתקופה האחרונה, מעשי השוד ובעיקר ככל שמדובר בשוד של מכשירים סלולאריים יקרי ערך, לתופעה שניתן להגדירהּ כ'מכת מדינה', כאשר חדשות לבקרים מדווחים אנו על תקיפה של קורבנות חסרי הגנה, על-ידי שודדים אלימים וחסרי מעצורים, המבקשים לשדוד את רכושם ולזכות ברווח כספי קל וזמין (ראו, לעניין זה, דברי חברתי, המשנָה לנשיא מ' נאור בע"פ 6378/11 בסול נ' מדינת ישראל (31.7.2012)). מעבר להיבט הכספי והכלכלי של התופעה, יש ליתן את הדעת לפגיעות הפיזיות, ולא פחות חמור מכך, לפגיעות הנפשיות הנגרמות לקורבנות העבירה, בצד הפגיעה בשלומו ובביטחונו של הציבור בכללותו" (ע"פ 588/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (27.8.2013)). גם המתלוננים בענייננו הותקפו בעודם הולכים ברחוב לתומם. תקיפתם האלימה בידי המערער הותירה בהם פצעים פיזיים, ובוודאי גם נפשיים, ולענין זה כבר נקבע ש"אין צורך בכל מקרה בתסקירי קרבן כדי לחוש את הטראומה העוברת על הקרבן" (ע"פ 5617/13 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה ט (27.5.2014)). פגיעה בביטחון הציבור קשה עוד יותר לאבחון ומדידה, אולם אף היא נלמדת מן ההיגיון. 9. העונש שהוטל על המערער - 54 חודשי מאסר בפועל - אמנם אינו מן הקלים, אך אין הוא מצדיק את התערבותנו בגזר הדין באשר אינו חורג מרמת הענישה המקובלת או הראויה בעבירות כגון אלה, ובמיוחד בהתחשב במגמת ההחמרה בענישה בעבירות אלה, שהפכו כאמור ל"מכת מדינה". אציין כי בגין הרשעתו הקודמת של המערער, גם כן בגין שני אירועי שוד (בנסיבות יותר חמורות), הוא נידון לעונש זהה של 54 חודשי מאסר בפועל, וערעורו לבית משפט זה נדחה (ע"פ 6183/10 רשיד נ' מדינת ישראל (26.7.2011)). 10. ההפניה של המערער לענין פייסל, כמייצג כביכול את רמת הענישה ההולמת בענייננו, אין בה ממש. בענין פייסל נידון המערער ל- 30 חודשי מאסר אך עונשו הופחת בערעור ל- 20 חודשי מאסר, אלא שאין כל דמיון בין המקרים. בענין פייסל מדובר היה באירוע שוד אחד, ללא תכנון מוקדם, עם רמת אלימות יותר נמוכה, של נאשם צעיר ללא עבר פלילי. בכל הרכיבים שפורטו שונה עניינו של המערער דנן, לחומרה, מהמקרה בענין פייסל: מדובר בשני מקרים ובעבירות נלוות נוספות, שבוצעו מתוך תכנון מוקדם, באלימות חמורה יותר ועל ידי עבריין רצידיביסט. אציין כאן כי בצדק נדחתה על ידי בית משפט קמא טענת המערער להעדר תכנון מוקדם, תוך שנקבע כי "לא מדובר באירוע ספונטני אלא במעשה שקדמה לו מחשבה והתארגנות במסגרתה הצטייד הנאשם מבעוד מועד בבגדים חלופיים על מנת להסוות את עקבותיו". אך מרכז הכובד לענין קביעת עונשו של המערער היא תופעת הרצידיביזם הכמעט כפייתי של המערער, אשר אך כחודש קודם לאירועי השוד הנדונים השתחרר ממאסר ממושך בגין ביצוע שתי עבירות שוד (קודמות). המעשים בענייננו בוצעו כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בגין שני מעשי השוד הקודמים, ומעשה השוד השני בוצע כאמור שלושה ימים בלבד לאחר שהמערער נעצר בגין ניסיון השוד הראשון ושוחרר למעצר בית, ותוך הפרת תנאי השחרור. 11. בנסיבות אלה אין מנוס משליחת המערער למאסר ממושך מאחורי סורג ובריח כדי להגן על הציבור מפניו ולהעמידו על השלכות מעשיו, כדברי בית משפט קמא. ולא נותר אלא להביע תקווה כי בשונה מבעבר, המערער יקדיש זו הפעם את שנות המאסר שלפניו לתהליך שיקום, וכי שירות בתי הסוהר והגורמים הטיפוליים הרלוונטיים יסייעו לו בכך. 12. סוף דבר, אציע לחברותיי כי נדחה את הערעור. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ברק-ארז: בנסיבות העניין, כפי שציין חברי השופט מ' מזוז, אכן היה ראוי לייחס משקל רב לכך שהמערער חזר ונכשל בביצועם של מעשי שוד, באופן שחושף קרבנות תמימים לפגיעות ברכוש ובגוף. אני אף שותפה לתקווה שהביע חברי כי תקופת המאסר הממושכת יחסית שאליה נשלח המערער תנוצל על-ידו זו הפעם לצורכי שיקום. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, ‏י"א בתמוז התשע"ו (‏17.7.2016). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15060860_B02.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il