פלוני נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 6086/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6086/09 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.6.09 בתפ"ח 1085/07 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' אחיטוב, מ' דיסקין ור' בן יוסף תאריך הישיבה: י"ח בסיון התש"ע (31.5.2010) בשם המערער: עו"ד כרמל בתו בשם המשיבה: עו"ד אפרת רוזן בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 16.6.2009 בתפ"ח 1085/07 (כבוד השופטים: נ' אחיטוב, מ' דיסקין ור' בן יוסף). 1. המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון במספר לא ידוע של עבירות של מעשים מגונים בקטינה בת משפחה לפי סעיפים 351(ג)(1) יחד עם סעיפים 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) כנוסחו לפני תיקון 61, תשס"א. ועבירה של ניסיון אינוס בת משפחה לפי סעיפים 351(א) ו-345(א)(3) יחד עם סעיפים 25 ו-34ד לחוק העונשין. 3. על פי הנטען בכתב האישום, במשך תקופה של מספר שנים, בין סוף שנת 1995 לשנת 1997. נהג המערער לבצע עבירות מין בהזדמנויות שונות ותכופות באחותו, אשר לה ולמערער אב משותף (להלן: להלן: המתלוננת) בהיותה קטינה ואשר המערער נטל חלק מרכזי בגידולה ובטיפולה. בין היתר נטען, כי המערער נגע באיבריה האינטימיים של המתלוננת, חיכך את איבר מינו בגופה והניח את ידיה על איבר מינו. בנוסף, בהזדמנות אחת, ניסה המערער אף להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, זאת בטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים. 4. ביום 16.16.2009 גזר בית המשפט המחוזי על המערער חמש שנות מאסר לריצוי בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 10,000 ש"ח. בשלב גזירת הדין הונחו בפני בית המשפט המחוזי תסקיר שירות מבחן אודות המערער, הערכת מסוכנות ותסקיר נפגעת העבירה. מתסקיר שירות המבחן עלה כי המערער מגלה הבנה ואמפתיה באשר לפגיעתו במתלוננת, אך אינו מרגיש כי הוא סובל מבעיה בתחום זה. עוד עלה כי למערער ישנה מוטיבציה לקבלת טיפול, אך למרות זאת הוא לא פנה לקבל טיפול בתקופה שלאחר ביצוע המעשים על אף שדיווח כי העניין הציק לו רבות במחשבותיו. בהערכת המסוכנות נקבע, כי רמת מסוכנותו המינית של המערער הינה נמוכה וכי הוא עשוי להפיק תועלת מקשר טיפולי. מתסקיר נפגעת העבירה עלה כי למתלוננת מגוון רחב של תסמינים המעידים כי היא סובלת מתסמונת "פוסט טראומה", וכי נזקי המעשים מקרינים על כל מישורי חייה. עוד עלה, כי חרף מאמציה לנהל אורח חיים רגיל לכאורה, היא מתקשה להשתקם וקיימת סבירות שבהיעדר הליך טיפולי, מצבה אף עלול להחמיר בעתיד. 5. בית המשפט ראה בעבירות בהן הורשע המערער כבעלות חומרה מופלגת, אשר בוצעו, דרך קבע במשך מספר שנים כנגד בת משפחה בתוך כותלי ביתה שעה שהיא קטינה. כל זאת כאשר המערער מנצל את חוסר האונים שלה, את האמון שהיא רוחשת לו ואת התלות שהיא מרגישה כלפיו. בנוסף, ציין בית המשפט כי השלכותיהם של המעשים הללו על המתלוננת, חרף חלוף הזמן, חדות וקשות. בית המשפט המחוזי הוסיף ואמר כי אינו מתעלם מנסיבותיו האישיות של המערער, מהעדר הרשעות קודמות ומהעובדה שלא נפתחו כנגדו תיקים נוספים בעבירות דומות או זהות. למרות זאת קבע בית המשפט כי "כלל נתונים אלו נסוגים מפני חומרתן המופלגת של העבירות ומתגמדים לנוכח האינטרס הציבורי הדורש הוקעת מעשים אלו מן היסוד". עם זאת, בית המשפט שקל לקולה את היותו של המערער אפוטרופוס של ילדיו הקטינים ואשתו החולה ואת תקופת הזמן הארוכה שבין ביצוע העבירות למועד גזר הדין. מכאן הערעור שלפנינו. 6. לטענת המערער שגה בית המשפט המחוזי משהטיל עליו עונש כה חמור, אשר לא משקף באופן ראוי את הודייתו בביצוע העבירות, נסיבותיו האישיות, הזמן הרב שחלף מאז ביצוע המעשים ועד למועד גזר הדין והקביעה העולה מהערכת המסוכנות לפיה מסוכנותו המינית הינה נמוכה. בנוסף טוען המערער, כי בעניינו מתייתר הצורך להרתיעו באמצעות ענישה מחמירה שכן לאורך כל אותן השנים שחלפו לא נפתחו כנגדו תיקים בעבירות זהות או דומות. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט משלא המתין עם גזירת הדין עד להשתלבותו של המערער בהליך טיפולי ועד שיוגש בעניינו תסקיר משלים וכל זאת על מנת ליצור איזון ראוי בין ענישה לשיקום. עוד טוען המערער, כי היה על בית המשפט להביא בחשבון בגזר דינו את השיהוי בהגשת כתב האישום, עת חלפו שלוש שנים מיום הגשת הצהרת תובע ועד למועד הגשת כתב האישום. 7. מנגד טוענת המשיבה כי העונש שהושת על המערער הינו ראוי ומשקף את חומרת המעשים, את השיטתיות בה הם בוצעו תוך ניצול גילה הצעיר, תמימותה ואמונה של המתלוננת וכן את הנזקים הקשים שמעשים אלו הסבו לה. המשיבה סבורה כי לא היה מקום להגשת תסקיר משלים בשלב גזירת הדין שעה שהמערער כלל לא היה מצוי בטיפול, ואף אם הוא מגלה ראשית מוטיבציה לקבלת טיפול הרי זו אינה עילה להקלה בעונש. לאחר עיון בהודעת הערעור, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. 8. מעשיו של המערער הינם קשים, חמורים ובזויים. המערער נטל חלק בגידולה של אחותו ובדאגה לה, אך יחד עם זאת הוא ניצל באופן שיטתי, את האמון שהיא רחשה לו, את גילה הצעיר וחוסר האונים שלה, אשר נבע מנסיבות משפחתיות קשות וכל זאת על מנת לספק את צרכיו ודחפיו המיניים. כל אלו התרחשו בין היתר בביתה של המתלוננת, במקום שאמור היה לשמש לה מקלט ועוגן והפך למקור סכנה ופגיעה עבורה. כפי שעולה מהתסקיר שנערך לה, המתלוננת נושאת עימה את צלקות המעשים ונזקי הפגיעות מקרינים על כל מישורי חייה. חומרתן הרבה של עבירות מין בתוך המשפחה נובעת בין היתר מכך שקטינים חשופים בתוך ביתם לפגיעה ללא יכולת להתגונן ולהימלט מפניה, כאשר המבוגר הפוגע משתמש באמונם, בכוחו ובסמכותו כלפיהם על מנת לספק את רצונותיו המיניים. לפיכך עלינו להעביר מסר חד וברור כי המנצל את חולשתם ופגיעותם של קטינים ייענש על כך בחומרה רבה, יפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 549, 606 (2001): "חשוב עד מאוד כי ידעו כל נער ונערה בישראל כי אין לפגוע בכבודו של אדם וכי גופם של כל ילד או ילדה אינו הפקר. ידעו הכול, כי עבריין, גם אם קטין הוא, הפוגע בגופם ובכבודם של ילד או ילדה ומנצל את כוחו לרעה כלפיהם, צפוי לשאת בתוצאות העונשיות של מעשהו". אמנם, המערער מגלה רצון לקחת חלק בהליך טיפולי ולרדת לשורשו של המניע שהביא אותו לפגוע באופן כה חמור באחותו. אך למרות זאת, לאורך כל השנים הוא לא פנה מיוזמתו לקבלת כל טיפול. פניה עתה לאפיק טיפולי אינה מקהה את חומרת המעשים ואת הצורך בהוקעתם החברתית אשר תבוא לידי ביטוי בענישה מחמירה. יפים לעניין זה דברים שאמרתי בע"פ 677/09 פלוני נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 25.10.2009): "חומרתן היתרה של עבירות המין, בפרט כאשר מדובר בעבירות שבוצעו כנגד קטינים בתוך המשפחה, הודגשה שוב ושוב בפסיקתו של בית משפט זה, כמו גם חובתו של בית המשפט להשיב על עבירות אלו בענישה משמעותית, כגמול על מעשיו של העבריין וכביטוי לסלידתה של החברה ממעשים אלו (ראו למשל, ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.4.2006); ע"פ 10632/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 8.5.2007). 9. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו לחומרה. כמו כן, טענותיו של המערער אינן מקימות עילה להתערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, שכן, בית המשפט הביא בחשבון שעה שגזר את הדין, את כל אותן הנסיבות עליהן מצביע המערער. אנו תקווה כי המערער יוסיף ויעמיק בדרך בה החל ללכת עתה, דרך של חרטה וטיפול למען לא ישוב ויפול אל אותם המקומות הקשים אשר היה בהם והביאו אותו לעשות את כל אשר עשה. בשולי הדברים נוסיף, כי טענתו של המערער בדבר השיהוי בהגשת כתב האישום אינה עילה בעניינו להפחתה בחומרת העונש, אולם ראוי שרשויות התביעה יתנו את הדעת על התקופה הארוכה לה נטען בתיק זה בין הגשת הצהרת התובע לבין הגשת כתב האישום. סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעור. ניתן היום, כ"ו בסיון התש"ע (8.6.2010). המשנה נשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09060860_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il