שוטיכין סטניסלב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6084/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6084/02 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ד' חשין המערער: שטוחין סטניסלב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין וגזר-דין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בת.פ. 956/99 מיום 9.6.2002 ומיום 17.6.2002, שניתנו על-ידי כבוד הנשיא ג' גלעדי והשופטים ב' אזולאי וח' עמר תאריך הישיבה: ח' באב תשס"ו (2.8.2006) בשם המערער: עו"ד נגה שמואלי-מאייר בשם המשיבה: עו"ד רחל מטר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: העובדות הצריכות לעניין 1. כנגד המערער – שטוחין סטניסלב – הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום (ת.פ. 956/99), המייחס לו עבירה של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירת רצח לפי סעיפים 300(א)(2) ו- 300(א)(4) לחוק העונשין; עבירה של תקיפה חבלנית בצוותא לפי סעיף 380 ו- 382(א) לחוק העונשין ועבירה של תקיפה לשם שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 403 (סיפא) לחוק העונשין. לפי הנטען בכתב האישום, המנוח, יליד 1925 (להלן: המנוח) התגורר בדירתו בדרך מצדה 51/10 בבאר-שבע ביחד עם המנוחה, חנה בת אליאס גולדברג ילידת 1921 (להלן: המנוחה). המנוח, התפרנס כחלפן כספים ונהג להחזיק בדירתו סכומים גדולים בשקלים חדשים ובמטבע זר לצורך ביצוע עסקאות עם לקוחותיו. המערער, ביחד עם אחרים, בתאריך לא ידוע בחודש אוקטובר או נובמבר 1998, קשר קשר עם שניים אחרים, מקסים קילטון וודים פורטנוי (להלן: שני האחרים) לבצע שוד בדירתו של המנוח בו ישתמשו באלימות ויכו את המנוחים כדי למנוע התנגדותם לגניבת הכסף ולהתגבר עליה. המערער, ביום 13.11.98, נסע ביחד עם שני האחרים מתל-אביב לבאר-שבע והגיעו לדירתם של המנוח והמנוחה והחליפו אצל המנוח דולרים תמורת שקלים, כדי ללמוד את פרטי המקום ולתכנן ביצוע השוד. המערער וחבריו נסעו ביום 15.11.98 לבאר-שבע וכאשר נאשם 2 נשאר מחוץ לבנין בו נמצאת הדירה למטרת תצפית, המערער והשניים האחרים נכנסו לדירת המנוח ושוב החליפו דולרים בשקלים. המערער והאחרים, לאחר שסיימו את החלפת הכספים, התנפלו על המנוח והמנוחה, בכוונה לגנוב כספיהם שהיו בדירה, היכו אותם, קשרו אותם בצוואר ובסוף דקרו וחתכו אותם בסכינים וגרמו למותם. זאת, כדי למנוע התנגדות לגניבת הכספים בדירה. עוד נטען, כי כאשר המערער ושני האחרים היו עדיין בדירה, הגיעה לדירה ד"ר אגי קראוס, כדי להביא תרופה למנוחים, וכאשר ד"ר קראוס צלצלה בפעמון של הדירה, המערער ושני האחרים תקפו אותה במכת אגרוף בפניה, שגרמה לה חבלה של ממש וברחו מן הדירה מבלי לגנוב את הכספים שהיו שם. 2. לפי העובדות שהוכחו בבית-המשפט המחוזי, ביום 15.11.98 סמוך לשעה 15:00, היה רס"ל אולג נחמקין (להלן: נחמקין) בסיור שגרתי בבאר-שבע. הוא קיבל הודעה ממוקד המשטרה, שאדם התקשר לתחנת המשטרה והודיע, שראה כתמי דם על מדרגות חדר המדרגות, בבניין שבדרך מצדה, 51/10 בבאר-שבע. רס"ל נחמקין מיהר לכתובת שנמסרה לו, שם הוא מצא מתקין טלוויזיה בכבלים, שסיפר לו, כי בהיותו בחדר המדרגות, הבחין בכתמי דם. נחמקין עלה במדרגות וראה במו עיניו את כתמי הדם שהובילו לדירה מספר 10 (להלן: הדירה). דלת הכניסה לאותה דירה הייתה פתוחה בחלקה וכאשר פתח אותה נחמקין ונכנס לדירה, הוא הבחין בגבר ואישה מבוגרים, ששוכבים על רצפת הדירה, במקומות שונים וכן הבחין בשלולית דם גדולה. נחמקין הזעיק כוחות משטרה נוספים והוברר שהגבר והאישה היו ללא רוח חיים. הגבר זוהה כפנחס טבק, שהיה כבן 73 והאישה זוהתה כחנה גולדברג, שהייתה כבת 77. בני הזוג חיו יחד באותה דירה. המנוח היה חלפן כספים והוא עסק בחלפנות גם בדירתו. נמצאו טביעות אצבעות בחדר המדרגות, אולם כאשר נשלחו טביעות אצבעות אלה לצורך השוואה, במחלקה לזיהוי פלילי, לא נמצאו טביעות זהות במאגר המשטרתי. שני בני-הזוג נרצחו בדקירות סכין ובדירה נמצאו כמויות גדולות של כספים במטבע זר ובשקלים. במחלקה לזיהוי פלילי נתגלה, כי טביעות אצבעותיו של המערער זהות לטביעות האצבעות שנמצאו ליד דירת המנוחים. המערער נעצר ונחקר בפרשה. גרסתו במשטרה הייתה, כי הוא הכיר את החלפן המנוח מאז התגורר המערער בבאר-שבע. המערער התחבר לקבוצה בה היו חברים גם מי שהיה הנאשם השני בתיק וכן ואדים פורטנוי ומקסים קילטון וכל הארבעה החליטו לשדוד את חלפן הכספים – המנוח. לצורך זה, נסע המערער ביחד עם פורטנוי וקילטון יומיים לפני המקרה לבאר-שבע והם ביקרו בדירת המנוח והחליפו אצלו דולרים וקיבלו תמורתם שקלים. הם עשו זאת, כדי ליצור בלב המנוח אמון, שכאשר הם מגיעים אליו, המטרה היא החלפת כספים. משמע, עסקה במסגרת עיסוקו של המנוח. תוך כדי החלפת הכספים, ראו המערער וחבריו את דירת המנוח וראו מי נמצא בה. ביום המקרה, נסע המערער, קילטון, פורטנוי והנאשם הנוסף, במכוניתו של אבי המערער מגוש דן לבאר-שבע. הם הגיעו לאזור מגוריהם של המנוחים. הנאשם הנוסף נשאר למטה ברחוב, כאשר תפקידו היה לשמש שומר ומרתיע. המערער, ביחד עם קילטון ופורטונוי, נכנסו לדירת המנוחים ואמרו למנוח, שברצונם להחליף כספים. המנוח הכניסם לחדר המגורים, הסלון, שבביתו והמנוחה אף הגישה להם שתייה. לאחר שהמערער וחבריו מסרו למנוח דולרים וקיבלו ממנו שקלים תמורתם, קמו והחלו ללכת לעבר דלת הכניסה של הדירה, אך סמוך לדלת הכניסה, תקפו קילטון ופורטנוי את המנוחים באגרופים ובסכינים וגרמו למותם. בעודם עסוקים בתקיפת המנוחים, נשמעה נקישה בדלת הכניסה של הדירה. אחד מהתוקפים הסתכל בעינית הדלת וראה אישה מבוגרת יחסית. הוא אמר לאחרים, שזו השכנה שמנקה את דירת המנוחים ועל כן פתחו התוקפים את דלת הכניסה של הדירה ואחד מהתוקפים נתן מכת אגרוף חזקה לאישה שעמדה ליד הדלת, מבחוץ. אותה אישה, הייתה ד"ר אגי קראוס, ידידת משפחה של המנוחים, רופאה במקצועה, שהביאה תרופה למנוחה והאגרוף החזק שקיבלה בפניה, גרם לה ליפול על הרצפה. שלושת הנמצאים בדירה ברחו מהדירה, נכנסו למכונית אבי המערער, שחנתה בקרבת מקום וחזרו למקומות מגוריהם במרכז הארץ. הנאשם הנוסף נסע באוטובוס למקום מגוריו. עוד לפני עזיבתם את הדירה, הורו השניים האחרים למערער לקחת איתו את כוסות השתייה שהיו על השולחן ואת השלט הרחוק של הטלוויזיה, שכן בחפצים אלה נגעו השלושה בהיותם בדירה והם לא רצו שטביעות האצבעות שהיו על חפצים אלה, יסגירו את מבצעי העבירה. השלושה נסעו תחילה לערד ומשם חזרו דרך ים המלח, בדרכים עקלקלות, למקומות מגוריהם. בדרך, הם השליכו את כל החפצים שנלקחו מהדירה ואשר הם חששו שעליהם נמצאות טביעות אצבעותיהם וכן הם רכשו בדרך בגדים ונעליים ולבשו אותם במקום הבגדים והנעליים המקוריים, שעליהם היו כתמי דם. ואדים וקילטון נמלטו מישראל זמן קצר לאחר המקרה. המערער נעצר מאוחר יותר בעקבות עבירה אחרת, שבעת חקירתה נתגלה, שטביעות אצבעותיו זהות לטביעות האצבעות שנשארו בזירת העבירה. בעקבות חקירתו של המערער, נעצר גם הנאשם הנוסף, צלקוביץ, ובהסדר טיעון עם המשיבה, הומרו העבירות המקוריות שיוחסו לו בכתב האישום המקורי בעבירות קלות יותר, שעניינן קשירת קשר לבצע פשע וניסיון לשוד בנסיבות מחמירות. הנאשם הנוסף הודה ונדון לעונש מאסר בפועל לתקופה של חמש-עשרה שנים. ואדים פורטנוי נעצר בחו"ל והוסגר לישראל. הוא נחקר והוגש נגדו כתב אישום. משפטו טרם הסתיים. 3. טביעת האצבע שנמצאה בזירת הרצח זוהתה כטביעת אצבעו של המערער. זיהויה התאפשר בעקבות כך, שזמן מה לאחר הרצח, נעצר המערער כחשוד בביצוע עבירה אחרת ונלקחו ממנו טביעות אצבע. 4. איכון הטלפון הנייד של המערער גילה, כי בשעה המשוערת של הרצח, היה המערער בבאר-שבע. הבדיקה עוד העלתה, כי ביום הרצח היה המערער בקשר טלפוני עם הנאשם הנוסף פאבל צילקוביץ. איכון הטלפון הנייד של צילקוביץ העלה, כי גם צילקוביץ היה בבאר-שבע וכי בשעה המשוערת של הרצח היה באזור דירת המנוחים. 5. בחודש ספטמבר 1999, כעשרה חודשים לאחר הרצח, נעצרו המערער וצילקוביץ. ביום 15.9.99 הודה המערער במעורבותו באירועים וצילקוביץ הודה רק ביום 26.9.99. 6. בחקירתו במשטרה, הודה המערער, שהיה תכנון משותף לבצע שוד בדירת המנוחים, אולם לפי גרסתו במשטרה, לא היה תכנון לבצע רצח והמערער הופתע להיווכח בזמן המקרה, כי פורטנוי וקילטון פוגעים במנוחים והורגים אותם. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי 7. בית-המשפט המחוזי (כבוד הנשיא ג' גלעדי והשופטים ב' אזולאי וח' עמר) הרשיע את המערער בעבירת רצח ובעבירות של קשירת קשר לבצע פשע ותקיפה לשם שוד בנסיבות מחמירות. 8. בית-המשפט המחוזי קבע, כי אינו מאמין לגרסת המערער, שכן המערער מסר גרסה אחת במשטרה וגרסה שונה בבית-המשפט. כך למשל, בשיחה עם חוקרי המשטרה, מספר המערער שהוא הצטרף לחברתם של פורטנוי וקילטון עוד לפני המקרה והם ביצעו שוד לגבי אדם אחר, שאותו היכו במהלך השוד. כאשר הגיע המערער לבאר-שבע ביום המקרה, במטרה להשתתף בשוד המנוח, הוא כבר ידע שחבריו פורטנוי וקילטון משתמשים באלימות כלפי קורבנות השוד. לגרסת המערער בבית-המשפט, הוא הופתע כאשר הבחין שפורטנוי וקילטון מתחילים לתקוף את המנוחים. כך, במשטרה סיפר המערער, שהוא היה שותף לשוד קודם, ששם הותקף הנשדד באלימות ובבית-המשפט מספר המערער, כי רק לאחר הרצח בבאר-שבע, סיפרו לו חבריו שהם נקטו באלימות כלפי הנשדדים. בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי גרסת המערער בבית-המשפט היא שקרית, משופרת, אשר באה להקטין את אחריותו הפלילית. כן נקבע, כי כל התנהגותו של המערער במשפט ביטאה רצון להסתיר את כל האמת ולהמעיט בחלקו בפרשה. 9. כמו-כן, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לאור דברי המערער, לפיהם ידע מפעילות קודמת משותפת, שלו ושל פורטנוי וקילטון, כי מעשי השוד מבוצעים בליווי מעשי אלימות והן לאור מקרה זה, המסקנה היא, כי המערער ידע מראש, כי שוד המנוחים ילווה באלימות. המערער הבין, כי על-מנת להתגבר על התנגדות המנוח, יהיה צורך להשתמש בכוח ובאלימות. 10. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי מאחר והמערער הכיר את המנוח, מעבר למפגש אקראי, שכן לפי עדותו של המערער נפגש עם המנוח לפחות ארבע פעמים, אם המנוח היה נשאר בחיים, היה בכך סיכון רב למערער במובן זה, שהמנוח יכול היה לזהות אותו כאחד ממבצעי השוד. בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט, כי אין זה סביר, שהשודדים תכננו להסתפק רק במעשי אלימות כדי להתגבר על התנגדות הנשדד, שכן אלימות כזו הייתה מביאה את הנשדד להתלונן במשטרה והייתה גורמת לגילוי מבצעי השוד. כן נקבע, כי מבחינת השודדים, הדרך היחידה לבצע את השוד מבלי שיתפסו הייתה לקטול את חיי הנשדד וחיי חברתו לחיים, שראתה גם היא את השודדים. לפיכך נקבע, כי קיימות ראיות נסיבתיות כנגד המערער, עליהן ניתן לבסס הרשעה ברצח. 11. עוד נקבע, כי אין כל ראיה, שהמערער ניסה לעצור את חבריו או למנוע מהם לבצע את זממם ודי בכך, שהמשיבה הוכיחה, כי המערער היה שותף למעשה השוד, שהסתיים במות המנוחים ולכן אחראי המערער גם למעשי הרצח שבוצעו במהלך השוד. לבסוף הסיק בית-המשפט המחוזי, כי רצח המנוחים היה במסגרת המעשים המתוכננים מראש שהמערער היה שותף להם ולכן גם הוא אחראי לו כמבצע בצוותא. טענות הצדדים 12. לטענת באת-כוח המערער, יש לזכות את המערער מעבירת הרצח בשל העובדה, כי לא התקיימו בו לא היסוד הפיזי ולא היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעה בעבירה זו. שכן, ממסכת הראיות בתיק עולה, כי המערער לא נטל כל חלק בביצועה הפיזי של עבירת רצח וכי לא הייתה לו כל ידיעה מוקדמת על כך, ששותפיו לעבירת השוד נושאים עמם סכינים מבעוד מועד. לטענתה, תוך סטייה מהתוכנית המקורית, נטלו שותפיו סכינים ועשו בהם שימוש במהלך השוד לצורך קטילתם של המנוחים כך, שהמערער לא יכול היה לצפות את התרחשותם הבלתי צפויה של הדברים. לחילופין טוענת ב"כ המערער כי היה ובית המשפט ידחה את טענת המערער לפיה לא היתה לו מודעות בפועל או בכוח לעניין העבירה הנוספת של רצח – הרי שיטען כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא מצא אותו אחראי, לכל היותר, כשותף נגרר לעבירת הרצח מכח השילוב של סעיף 300(א)(ד) ביחד עם סעיף 34א(א)(1) לחוק העונשין, שעניינו "עבירה שונה או נוספת, הדורשת מודעות בכוח בלבד להתרחשות "העבירה הנוספת" בהתאם לכך, ממשיכה וטוענת ב"כ המערער כי לכל היותר ניתן היה להרשיעו בעבירת הריגה מכח סעיף 34(א)(1) סיפא לחוק העונשין. לטענת באת-כוח המערער, הקונסטרוקציה השגויה אותה מציג בית-המשפט המחוזי בנויה על שני נדבכים עיקריים: האחד, כי המערער ידע או כי היה זה בגדר ציפיותיו, שהשוד אותו הוא עומד לבצע עם חבריו, ילווה במעשי אלימות. השני, כי למערער היה מניע לגרום למות המנוח, שכן המנוח הכיר אותו מהכרות קודמת ויכול היה לזהותו ולהביא להסגרתו, לו היה נשאר בחיים לאחר השוד. אשר לנדבך הראשון, טוענת באת-כוח המערער, כי המערער בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית-המשפט הודה, כי התכנון המקורי של עבירת השוד כלל שימוש באלימות פיזית, תוך שהוא מסביר, כי הכוונה לאלימות המסתכמת במכת אגרוף מצד השותפים האחרים, שמטרתה להמם את הקורבן כדי למנוע את התנגדותו. עם זאת, חזר המערער והדגיש לכל אורך חקירותיו, כי בכך היה אמור להסתכם החלק האלים של השוד וכי לא הייתה לו כל ידיעה, כי שותפיו לשוד נושאים עמם סכינים, לא כל שכן כי הם מתכוונים לעשות בהם שימוש במהלך השוד. עוד טוענת באת-כוח המערער, כי הקונסטרוקציה השגויה אותה מציג בית-המשפט המחוזי נובעת מהתעלמותו ממסקנות חוות-הדעת הפתולוגית בתיק החקירה, על פיהן מות המנוחים נגרם כתוצאה מפצעי חתך בצוואר שנגרמו על-ידי להב מושחז. אשר לנדבך השני, טוענת באת-כוח המערער, שגה בית-המשפט המחוזי שמשלא עלה בידו לבסס את המודעות הנדרשת אצל המערער לעבירת הרצח, בחר "לגשר" על פער זה באמצעות ייחוס מניע למערער לפיו חפץ הוא במותם של המנוחים. לטענתה, המנוח לא הכיר את המערער באופן אישי, בשמו או בכתובתו, אלא שראה את פניו כשהחליף אצלו כספים בעבר ומכאן מסקנתו של בית-המשפט כאילו חשש המערער מזיהויו על-ידי המנוח, אין לה על מה שתסמוך. עוד טוענת היא, כי המנוח ראה גם את פניהם של יתר השותפים בשתי הפעמים בהן החליפו אצלו כספים, כך שאין כל ביסוס לטענה, לפיה דווקא למערער היה אינטרס מיוחד לחפוץ במותו של המנוח. לטענת באת-כוח המערער, אין חולק, כי המערער השתתף בשוד לפי התכנון המקורי של העבירה, אך לא כך הוא בנוגע לעבירת הרצח. המערער לא לקח במסגרת שיקוליו את האפשרות, כי תוך כדי ביצוע עבירת השוד תתבצע גם עבירת הרצח. לא הייתה למערער כל תרומה לעבירת הרצח והוא לא ראה את עשייתה כעניין שלו, לא הייתה לו כל שליטה פונקציונאלית על התרחשות הדברים והוא לא עשה כל מעשים לביצועה של העבירה. לכן, לא היה מקום לקביעה, לפיה המערער הינו מבצע בצוותא של עבירת הרצח. לטענתה, לו מותם של המנוחים היה נגרם כתוצאה ממכת האגרוף שהייתה חלק מהתכנון המקורי של השוד, הרי שייתכן וניתן היה לייחס למערער את הצפיות הנדרשת לצורך הרשעה בעבירת הרצח, אולם היות ומותם של המנוחים נגרם כתוצאה מדקירות הסכין, כאשר למערער לא הייתה כל מודעות, כי שותפיו הצטיידו בסכינים לקראת ביצוע השוד, לא ניתן לייחס לו אף מודעות בכוח לעבירת הרצח שבוצע באמצעות אותם סכינים. אשר לגזר-הדין, טוענת באת-כוח המערער, כי היה ויתקבל הערעור והמערער יזוכה מעבירת הרצח בה הורשע, יש להקל עימו לעניין העונש שהושת עליו שהינו מאסר עולם. עוד טוענת היא, כי יש מקום לייחס לו אחריות לעבירת ההריגה בלבד, מכוח שילובם של סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין ביחד עם סעיף 34א(א)(1) סיפא לחוק העונשין ולהטיל עליו בהתאם עונש הקל מ- 20 שנות מאסר. לחילופי חילופין, טוענת באת-כוח המערער, כי יבקש המערער לייחס לו אחריות לעבירת הרצח מכוח שילובם של סעיף 300(א)(3) ביחד עם סעיף 34א(א)(1) לחוק העונשין, באופן שיחול עליו סעיף 34א(ב) בשילוב עם סעיף 41 לחוק העונשין, כך שעונש המקסימום שניתן יהיה להטיל עליו הוא 20 שנות מאסר. עוד מוסיפה וטוענת באת-כוח המערער, כי נסיבותיו האישיות של המערער מצדיקות הקלה בעונשו. מדובר במערער יליד 1976 כבן 30 שנים, שעלה לישראל מאוזבקיסטאן בשנת 1991. ביום ביצוע העבירה היה המערער כבן 22 שנים בלבד המערער הינו נשא של נגיף האיידס והוא מביע חרטה על ביצוע העבירות המיוחסות לו. כמו-כן, המערער שיתף פעולה עם המשטרה באופן מלא. מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערעור. לטענתה, הראיות מלמדות, כי המערער ביצע ביחד עם חבריו את הרצח של המנוחים. למצער, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הראיות שהוצגו בבית-המשפט המחוזי, ובמיוחד עדותו של המערער במשטרה ובבית-המשפט, מלמדות בבירור, כי הוא צפה בפועל את אפשרות גרימת מותם של המנוחים במהלך ביצוע השוד ולכן הוא שותף מלא לביצוע הרצח. כמו-כן טוענת באת-כוח המשיבה, כי צדק בית-המשפט המחוזי, כאשר קבע, כי המערער השתתף בביצוע רצח המנוחים. משדחה בית-המשפט את גרסאות ההגנה השונות של המערער כבלתי מהימנות, המסקנה המתחייבת היא, כי המערער ביצע את רצח המנוחים ביחד עם חבריו. עוד מוסיפה וטוענת באת-כוח המשיבה, כי אף אם יבחר בית-המשפט להסתמך אך ורק על הודעותיו של המערער במשטרה, גם אז ניתן להסיק, כי הוא צפה בפועל את אפשרות גרימת מותם של המנוחים במהלך ביצוע השוד ולכן הוא שותף לביצוע הרצח. דיון 13. מפאת חשיבות הדברים, אביא להלן את העובדות שאינן שנויות במחלוקת: בין הצדדים אין מחלוקת, כי המנוח היה חלפן כספים והתגורר בדירה בבאר-שבע ביחד עם בת-זוגו. אין מחלוקת, כי ביום 15.11.98 הותקפו המנוחים בדירתם באלימות קשה ונרצחו באכזריות. גופותיהם נמצאו מוטלות בשלוליות דם בסלון הדירה. המנוחים הוכו מכות קשות, נחנקו, שכן על צווארם היו כרוכים חבלים ונשחטו באמצעות סכינים. אין מחלוקת, כי במהלך רציחתם של המנוחים, הגיעה למקום ד"ר אגי קראוס וכאשר צלצלה בפעמון ונפתחה הדלת, יצא אדם שנתן לה אגרוף לפניה. ד"ר קראוס נזקקה לטיפול רפואי, עזבה מייד את המקום ונסעה למקום עבודתה בקופת חולים "מכבי", שם נתפרו פצעיה והיא דיווחה למשטרה על האירוע (ת/10 מסמכים 15 ו- 16). כמו-כן, אין מחלוקת, כי זמן קצר מאוד לאחר האירוע, התגלו גופות המנוחים על-ידי פנחס ועקנין, טכנאי טלוויזיה כבלים, שעבר בדירה אחרת באותו בניין. ועקנין, שירד בחדר המדרגות, ראה סימני דם ליד המנוחים ומבעד לדלת הדירה, שהייתה פתוחה, הבחין בגופות השניים. הוא חזר לדירה בה עבד והזעיק מייד את המשטרה (הודעת פנחס ועקנין ת/10 מסמך 17). עוד אין מחלוקת, כי המערער נכח במהלך רציחתם של המנוחים, שכן הדבר עולה מעדותו במשטרה, עדותו בבית-המשפט ומעדותו של צילקוביץ. 14. השאלה המצריכה את הכרעתנו בערעור זה, אם כן, הינה אם היה המערער שותף לתכנון ולביצוע השוד ואם היה שותף לתכנון ולביצוע השוד, האם גם היה שותף לביצוע הרצח או האם לכל הפחות צפה בפועל את אפשרות רציחתם של המנוחים בעת ביצוע השוד? 15. בהודעתו במשטרה צמצם המערער את יריעת המחלוקת וטען, כי תכנן ביחד עם שותפיו לבצע שוד במנוחים, אך הופתע, כאשר במהלך השוד שלפו שותפיו סכינים ושיספו את גרונם של המנוחים. המערער חזר וטען, כי אומנם תכנן לבצע שוד, אולם לא ידע דבר על הרצח. לטענתו, הוא היה אמור להכניס אנשים לתוך הדירה למטרת שוד, לצאת ולהכין את הרכב לנסיעה. עוד טען המערער בעדותו, כי המנוח לא יכול היה לזהות אותו, מאחר ולא ראה אותו כל יום (ת/10 הודעה מיום 29.9.99, מסמך 4, עמ' 4, 7, 8; וכן הודעה מיום 15.9.99, מסמך 2, עמ' 4). גם מהשיחה המוקלטת עם החוקרים מיום 14.9.99 צד A עמ' 40-41 עולה, כי המערער ידע, שהשוד שהוא עומד להשתתף בו כלפי המנוח, יהיה מלווה במעשי אלימות, שכן כשנשאל המערער מה חשב שעושים על-מנת לקחת את הכסף, הוא השיב "מכות, מכות" (ת/10 מסמך 9, עמ' 40-41). לעומת זאת, בעדותו בבית-המשפט שינה המערער את גרסתו וטען, כי לא ידע כלל, שחבריו מתכוונים לבצע שוד או עבירה אחרת במנוחים והוא סבר, כי הוא מסיע את חבריו לבאר-שבע, על-מנת לעשות עסקת חליפין במטבע חוץ אצל המנוחים. בעדותו בבית-המשפט מכחיש המערער, כי היה שותף לתכנון השוד. הוא טען, כי לא ידע על השוד המתוכנן, חבריו לא שיתפו אותו בתוכניותיהם לשוד ולא הייתה לו כל ידיעה, כי חבריו מתכוונים להשתמש באלימות כנגד המנוחים (פרוטוקול מיום 29.5.00 בעמ' 27-33). נראה, כי אין מקום ליתן משקל לגרסת המערער בבית-המשפט, על כך שלא ידע על הכוונה לשדוד את המנוחים ושהגיע לדירה רק במטרה לעזור לקילטון ופורטנוי להחליף דולרים. שכן, גרסה זו עומדת בסתירה להודעות המערער במשטרה ולדבריו בהודעה המוקלטת עם החוקרים. לכך יש להוסיף, כי המערער סירב לענות לשאלות בחקירה הנגדית. כמו-כן, אין ליתן משקל בהקשר זה להסברי המערער באמרותיו במשטרה בגין פרטי תכנון השוד ותפקידי השותפים, מאחר והוא לא העיד בבית-המשפט על פרטים אלה ולא אפשר למי מטעם המשיבה לחקור אותו על הפרטים בחקירה נגדית. כידוע, לגרסה של נאשם בחקירה יש משקל לטובתו רק כאשר הנאשם מעיד עליה בבית-המשפט (ראו ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' זבולון שדמי, פ"ד לה(2) 757). 16. תחילה אומר, כי נראה, שעיקר טענות המערער מבוססות על ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי. באת-כוח המערער סומכת את טיעוניה על גרסת המערער במשטרה ולא בבית-המשפט. לטענתה, המערער היה שותף לתכנון השוד, אך הופתע כאשר במהלך השוד שלפו חבריו סכינים. למעשה, מבקשת באת-כוח המערער, כי בית-משפט זה יתערב בקביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי ויעדיף את גרסתו של המערער במשטרה ויקבע, כי המערער היה שותף לתכנון השוד בלבד ולא לרצח. ברם, כידוע, הלכה היא, כי קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה דיונית לא תתבטל על נקלה בערכאת הערעור, אפילו זו האחרונה הייתה פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים, כל עוד יש לקביעת עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות, דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם, היא הקובעת (ראו ע"א 5118/02 חברת אלטריפי נ' סלאיימה, פ"ד נ(5) 407; ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת הקמח שלום בע"מ, פ"ד נ(4) 536; ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3) 441). בענייננו, דחה, כאמור, בית-המשפט המחוזי את גרסאות המערער וקבע, כי הן בלתי מהימנות. בית-המשפט לא האמין לדבריו של המערער במשטרה, לפיהן לא ידע על כוונותיהם של חבריו, וזאת בהתבסס על גרסאותיו וכן על ראיות נסיבתיות, המצביעות כי הוא היה שותף בצוותא לרצח: הוא היה חלק מכנופיה, שביצעה את מעשי השוד; הוא היה שותף לתכנון השוד בבית המנוחים, כאשר הוא יודע שהמנוח הוא חלפן כספים ובביתו מצוי כסף רב; הוא ניצל את עובדת היכרותו עם המנוח, כדי להיכנס לביתו ביחד עם חבריו לכנופיה, מאחר שהמנוח הכיר אותו מפגישות קודמות, בהן הוא המיר אצלו כספים; המערער וחבריו היו חלק מהמעגל הפנימי, לפיו המנוח לא יישאר בחיים, כי אם הוא היה נשאר בחיים, היה מזהה את המערער, מתלונן נגדו וכאשר המערער היה נתפס, הייתה המשטרה מגיעה גם ליתר מבצעי השוד. כעת, מנסה באת-כוח המערער לטעון, כי המערער היה שותף לביצוע השוד בלבד. ברם, לא עלה בידיה להצביע על כך, כי מדובר במקרה חריג, המצדיק התערבות בממצאיה של הערכאה הדיונית, ככל שהם מתייחסים להתרשמותה מהראיות שהוצגו בפניה וממהימנות העדים שהופיעו בפניה. 17. אף לגופו של עניין ולאחר עיון בהודעות המערער ובראיות הנסיבתיות שהובאו בפני בית-המשפט שוכנעתי, כי צדק בית-המשפט המחוזי בקביעתו, כי רצח המנוחים היה במסגרת המעשים המתוכננים מראש שהמערער היה שותף להם ולכן הוא אחראי כמבצע בצוותא. בגרסתו במשטרה טען המערער, כאמור, כי תכנן ביחד עם שותפיו לבצע שוד במנוחים, אך הופתע כאשר במהלך השוד שלפו שותפיו סכינים ושיספו את גרונם של המנוחים. כמו-כן, בגרסתו זו תיאר המערער לפרטי פרטים את התכנית המדויקת שנרקמה בין השותפים לביצוע השוד במנוחים. בנסיבות בהן המערער היה נוכח בזירת הרצח, ועל כך אין מחלוקת, ובהעדר הסבר אמין לנוכחותו, נראה כי ניתן לומר, שהמערער נושא באחריות לביצוע הרצח כמבצע בצוותא. יפים לעניין זה דברים שנאמרו על-ידי השופט י' קדמי בע"פ 3006/96 ג'ו פרנסיסקו מטיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם): "לאור כל האמור לעיל, רשאי היה ביהמ"ש המחוזי להגיע לכלל מסקנה כי המערער היה נוכח בזירת הרצח - שעה שזה התרחש - לצידו של ג'ואי; ובהעדר הסבר אחר - אמין וסביר - לנוכחות "תמימה" שם, רשאי היה בית המשפט לקבוע כי המערער נושא באחריות לביצוע הרצח כ"שותף" שווה מעמד של ג'ואי, לאמור: כ"מבצע בצוותא", במושגי תיקון 39 לחוק העונשין. ... "נוכחות" אשר כזו - בהעדר הסבר אחר ולו רק כזה שבכוחו לעורר ספק בלבד - משמשת תשתית ראייתית מספקת לביסוס מימצא של "שותפות" לרצח כאמור, כפי שקבע בית המשפט המחוזי." בענייננו, גרסת המערער במשטרה וגרסאותיו בבית-המשפט נמצאו, כאמור, סותרות. נראה, כי אף אם נתעלם מעדותו הסותרת בבית-המשפט ונסתמך על גרסתו במשטרה בלבד, גם אז, ממכלול הנסיבות עולה, כי המערער צפה בפועל את אפשרות גרימת מותם של המנוחים במהלך ביצוע השוד ויש לראותו כמבצע בצוותא של הרצח. ראשית, בהודעתו מיום 15.9.99 סיפר המערער, כי סיפור הרצח של המנוחים התחיל לאחר שאותם ארבעה אנשים ביצעו שוד של חלפן אחר בחולון והשותפים שאלו את המערער אם הוא מכיר עוד חלפן שהם יכולים לקחת ממנו כסף. המערער, שהינו תושב באר-שבע לשעבר, הציע כיעד את המנוח, אותו הכיר כחלפן מהתקופה בה התגורר בבאר-שבע. המערער היה הנהג בשוד הראשון, אך מסר, כי שמע מקילטון ופורטנוי איך נתנו מכות לחלפן בשוד בחולון, כאשר התחלקו בשלל (הודעתו של המערער מיום 15.9.99, בעמ' 12). מהודעה זו עולה, כי המערער ידע, עוד בטרם תכנון השוד של המנוחים, כי קילטון ופורטנוי הם אלימים, כשמסר להם את פרטי המנוח כיעד לשוד הבא (ת/10 מסמך 2 עמ' 12 שורות 14-24) ואף כינה אותם "רוצחים". המערער טען, כי לא עזב את חבריו לאחר מעשה השוד הראשון, מאחר ופחד שחבריו "הרוצחים" יתנקמו בו (ת/10 מסמך 9 עמ' 5). שנית, המערער הוא שהמליץ לחבריו על המנוח כיעד נוח לביצוע השוד נוכח גילו המבוגר. בהודעתו מיום 15.9.99 סיפר המערער, כי חבריו שאלו אותו אם הוא מכיר עוד חלפני כספים והמערער סיפר, כי בעבר התגורר בבאר-שבע והכיר את המנוח, שהוא חלפן כספים. המערער סיפר לחבריו על המנוח, לקח אותם לבאר-שבע והראה להם אותו (ת/10 מסמך 2, עמ' 2, שורות 12 ואילך). לאחר שחבריו פגשו את המנוח, הם מסרו למערער, כי המנוח מתאים להם לאור גילו המבוגר (מסמך 9 עמ' 8-9). גם המערער אישר, כי הוחלט לבחור במנוח לאור גילו המבוגר (מסמך 9, עמ' 44, שורות 4-20). שלישית, המערער ידע, שחבריו מתכוונים להשתמש באלימות פיזית כנגד המנוחים במהלך ביצוע השוד. בהודעתו מיום 15.9.99 סיפר המערער, כי ידע, שחבריו מעוניינים לקחת כסף מהמנוח "בדרך כלל עם מכות, כמו שעשו קודם" (ת/10 מסמך 2 עמ' 15, שורות 21-28). וכן בשיחה המוקלטת עם החוקרים מיום 14.9.99, תיאר, כאמור, המערער, כי חשב, שחבריו "יתנו מכות" (ת/10 מסמך 9, עמ' 41). מהודעת המערער במשטרה עולה, כי קילטון ופורטנוי הוציאו את התכנית המדויקת של השותפים בעניין המכות הלכה למעשה. קילטון נותן מכות למנוח ופורטנוי נתן מכות למנוחה (ת/10 מסמך 9 עמ' 55). יש לזכור, כי מאחר והמנוחים היו בני 73 ו- 77, ברי, אפוא, כי שימוש באלימות נגדם עלול להביא לתוצאה קטלנית של מוות. רביעית, מעדותו של המערער בבית-המשפט עולה, כי המכות נמשכו בין 10 ל- 20 דקות (פרוטוקול הדיון מיום 29.5.2000, עמ' 27). לגרסתו, השותפים היכו, חבטו והתעללו במנוחים זמן רב, חנקו אותם בחבלים ורק בסוף שלפו סכינים ודקרו אותם. המערער מתאר בהודעותיו במשטרה, כי דקירת המנוחים בסכינים הייתה מעין "וידוא הריגה". לדבריו, רק לאחר שחבריו היכו את המנוחים בראש וחנקו אותם עם חבלים, מאחר ולא היו בטוחים שהמנוחים כבר אינם בין החיים, הם הוציאו סכינים וחתכו אותם (ת/10 מסמך 9 בעמ' 55-57). מדברים אלה עולה, כי הרצח לא היה מהלך פתאומי, אלא קדמה לו התעללות ממושכת במשך דקות רבות. חוות-דעת פתולוגית, שנערכה על-ידי פרופ' יהודה היס קבעה בעניינו של המנוח (ת/10 מסמך 13), כי מותו של המנוח נגרם מהלם תת נפחי בעקבות פצע דקירה בצוואר באורך של כ- 6.5 ס"מ, עם חתכים בווריד הג'וגולארי ובעורק התרדמה. על צווארו נמצאו כשישה-עשר פצעי דקירה נוספים, שכולם נגרמו מסכין או מחפץ חד אחר. בנוסף, נמצאו על ראשו, צווארו וידו השמאלית פצעי חתך, שברים בגולגולת, פצעי קרע ודימומים תת עוריים בראש, שכולם נגרמו ממכות ישירות על-ידי חפץ נוקשה עם שטח מוגבל. כמו-כן, נמצא שבר בצלע החמישית מימין, דימומים תת עוריים בגפיים העליונות ופצעי שפשוף בבטן שנגרמו מחבלה קהה, קרוב לוודאי ישירה. על צווארו נמצאה תעלת לחץ, שנגרמה מלחץ בצד קדמי ובצידי הצוואר, שמקורה בלולאה. חוות-דעת פתולוגית, שנערכה על-ידי פרופ' יהודה היס קבעה בעניינה של המנוחה (ת/10 מסמך 14), כי מותה נגרם מהלם תת נפחי, בשל דימום מפצע חתך בצוואר עם חתך בווריד הצוואר. חתך זה נגרם על-ידי להב מושחז. בפנים ובגולגולת נמצא שבר שנגרם מחבלה קהה – לחיצת הראש בין שני משטחים נוקשים – עם דימום בין קרומי המוח. בצלעות ובעצם החזה נמצאו שברים, שנגרמו מלחיצת בית החזה בין שני משטחים נוקשים. בחוליית עמוד השדרה הגבי נמצא שבר, שנגרם כתוצאה מכיפוף אחורי של עמוד השדרה. בצוואר נמצאה תעלת לחץ, המתיישבת עם הידוק לולאה סביב הצוואר. בנסיבות אלה, ברי, אפוא, כי נוכחותו של המערער בזירת הרצח מעידה על הסכמתו לביצוע הרצח. לכך יש להוסיף, כפי שיובא להלן, כי המערער לא נקט כל פעולה, שכן לטענתו היה "בהלם", אולם תוך כדי המכות, הדליק את הטלוויזיה כדי להסוות את הרעשים של הרצח ואסף מהדירה חפצים שהשותפים נגעו בהם, כדי שלא להשאיר טביעות אצבעות (ת/10 הודעה מיום 15.9.99, מסמך 2 עמ' 24-26). וחמישית, המערער העיד, כי בגדיו היו מגואלים בדם, דבר אשר חייב אותו ביחד עם חבריו, לקנות בגדים חדשים בדרך חזרה (ת/10 מסמך 2 עמ' 31, שורות 19-26). נראה, כי גם בגדיו המגואלים בדם של המערער מעידים, כי נוכחותו הייתה קרובה למנוחים בזמן ביצוע הרצח. מהראיות שהובאו לעיל עולה, כי המערער ידע מראש או לכל הפחות צפה מראש, כי חבריו ישתמשו באלימות כנגד המנוחים במהלך ביצוע השוד ולכן צפה בפועל את אפשרות גרימת מותם. בכך יש כדי לסבך את המערער בביצוע הרצח כמבצע בצוותא. יפים לעניין זה דברים שנאמרו על-ידי חברי הנשיא א' ברק בע"פ 4389/93, 4497/93 יוסף מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (3) 239, 252: "כאשר שני עבריינים או יותר מתכננים יחדיו ביצועה של עבירה פלונית, והם לוקחים במסגרת שיקוליהם את האפשרות כי תוך כדי ביצוע אותה עבירה תתבצע גם עבירה אלמונית, ועבירה זו מתבצעת הלכה למעשה על-ידי אחד מהם, כי אז העבריינים האחרים אחראים לביצועה של עבירה אלמונית - כמו גם של עבירה פלונית - כמבצעים בצוותא". כך למשל, גם נקבע בע"פ 5022/01 מדינת ישראל נ' מיכאל אטיאס, פ"ד נו (1) 856, 864, כי: "התגרה האלימה החלה באמצעות שימוש בידיים ונמשכה באמצעות שימוש בסכין, לפחות על-ידי אחד מהתוקפים. בנסיבות העניין, נוכח הגעתם המשותפת של המערערים למקום, השתתפותם בתגרה האלימה בכוונה לפגוע במתלונן ובהתחשב באופייה של התגרה ובעובדת חבירתם יחדיו גם בעזיבתם את המקום, ניתן לייחס לשותף שלא דקר מודעות לאפשרות הסלמתה של התגרה האלימה בין על-ידי הגברת האלימות באמצעות הידיים ובין באמצעים אחרים ובתוכם גם שימוש בנשק קר, אשר כולם מכוונים לגרום חבלה למתלונן. די באפשרות לצפות התפתחות של הסלמת העימות תוך שימוש באמצעי ביצוע כאלה ואחרים כדי לערב את השותף כמבצע בצוותא למעשי חברו גם לעניין השימוש בסכין. יש אפוא לראות במערערים כמבצעים בצוותא של עבירת התקיפה האלימה, ובכללה גרימת חבלה בכוונה מחמירה הקשורה בדקירות הסכין. בנסיבות עניין זה לא הוכח מי מבין השניים היה הדוקר, ולא ניתן ביסוס עובדתי כלשהו לטענה כי האחר (שאין אנו יודעים מי הוא) לא היה מודע כלל לקיומו של הסכין ולאפשרות השימוש בו על-ידי הדוקר כלפי המתלונן. מכאן, שלא נסללה הדרך לפטור את האחר מאחריות לביצוע הדקירות וגם לא הונחה תשתית להחלת סעיף 34א לחוק העונשין...". [ההדגשה הוספה – ס.ג'.] עוד נקבע אשר למבצעים בצוותא, כי השתתפות בביצוע העבירה אינה מחייבת נטילת חלק בעשיית מעשה העבירה, אלא יכולה לבוא לידי ביטוי בתכנון ובניהול הפעולה שבמסגרתה מתבצעת העבירה. במקרה שלפנינו נראה, כי מאחר ואין כל ראיה, שהמערער ניסה לעצור את חבריו למנוע את ביצוע הרצח, די בכך שהוכח, כי הוא היה שותף למעשה השוד, אשר סיומו הביא למות המנוחים. כך נקבע בע"פ 2801/95 קורקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 791, 802: ""השתתפות" בביצועה של עבירה אינה מחייבת נטילת חלק ב"עשייה הפיזית" של מעשה העבירה גופו דווקא ויכולה היא לבוא לכלל ביטוי בתכנון הביצוע ובניהול הפעילות שבמסגרתה מתבצעת העבירה. אשר-על-כן, מקום שכמה בני-אדם חוברים יחד לביצועה של עבירה, כאשר לכל אחד מהם "תפקיד" בביצוע - נושא כל אחד מהם באחריות לביצועה כ"מבצע בצוותא", ואין נפקא מנה, מהו אופיו של ה"תפקיד" שאותו הוא ממלא במסגרת ביצועה של העבירה. אין המדובר כאן באחריותו של "קושר" מכוח דיני הקשר. המדובר באחריות של חבר לחבורה, שחבריה חברו יחד לביצועה של עבירה תוך חלוקת התפקידים הדרושים לביצוע ביניהם, כאשר המתכנן והמנהל אינו "משדל" או "מסייע" - שאינם נמנים על החוג הפנימי של מבצעי העבירה - אלא, "משתתף בביצוע" ככל "משתתף" אחר, במסגרת התפקיד שהוטל עליו. כל "ממלא תפקיד" בביצועה של עבירה נמנה עם "מבצעיה", ואין באופי התפקיד או במיקומו של ממלא התפקיד בעת הביצוע בפועל, כדי להוציאו ממעגל המבצעים...". נראה, כי נוכחותו של המערער בזירת הרצח לא הייתה מקרית ותמימה אף ביחס לרצח ובהעדר כל הסבר סביר מפיו, יש לראותו כשותף בצוותא לביצוע הרצח. 18. משהגעתי לתוצאה אליה הגעתי כאמור לעיל, מתייתר הצורך להידרש לטענות בא כוח המערער לפיה הוא לא צפה את הליך גרימת המוות. סוף דבר 20. לסיום, ומכל האמור לעיל, אני סבור, כי הראיות מלמדות, שהמערער ביצע ביחד עם חבריו את רצח המנוחים ולמצער הוא צפה בפועל את אפשרות רציחתם של המנוחים במהלך ביצוע השוד. משהגעתי למסקנה זו, אין עוד מקום לדון בטענות החלופיות שהועלו על-ידי באת-כוח המערער ודין הערעור להידחות, על כל חלקיו. אשר-על-כן, לו הייתה נשמעת דעתי, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור ולהשאיר את הכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי על כנה. ש ו פ ט כבוד הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. ה נ ש י א ה כבוד השופט ד' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ג בתשרי תשס"ז (5.10.06). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02060840_H07.doc הג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il