צנובר נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית ואח'

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6083-10-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט אלכס שטיין העותר: עאמר צנובר נגד המשיבים: 1. המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית 2. שר הביטחון עתירה למתן צו על-תנאי; בקשה למתן צו ביניים תאריך ישיבה: ח' בחשוון התשפ"ו (30 בנובמבר 2025) בשם העותר: עו"ד כמאל נאטור בשם המשיבים: עו"ד מתניה רוזין פסק-דין השופט אלכס שטיין: לפנינו עתירה בגדרה התבקש צו על-תנאי שיורה למשיבים 2-1 לבוא וליתן טעם: מדוע לא יימנעו מהריסת ביתו של העותר מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: תקנה 119), לרבות החרמה, הריסה או פגיעה בכל דרך אחרת? מדוע לא יקפיאו המשיבים את הפעלת הסמכות לפי תקנה 119 עד אשר תלובן ותוכרע סוגיית חוקיות מדיניות הריסת הבתים והפגיעה בחפים מפשע מטעמי הרתעה על כל רבדיה והיבטיה? מדוע עובר למימוש הצו והריסת ביתו של העותר, לא יציגו לו ולציבור נתונים עובדתיים מהימנים המאששים באופן נחרץ את טענתם כי מדיניות הריסת בתים, כאמצעי הרתעה, מגשימה את תכליתה, ועל כן היא נדרשת ומידתית? מדוע לא יחדלו המשיבים מהתנהלותם השרירותית, לפיה נקבע סד זמנים קצר ביותר שאינו מאפשר לנפגעים פוטנציאליים לקבל זמן מספק להתארגנות בטרם הפעלת סמכות זו? צו כאמור התבקש ביחס למבנה המונה חמש קומות (להלן: המבנה), בו מתגוררות מספר משפחות בכפר זואתא. המשיב 1 (להלן: המפקד הצבאי) הודיע על כוונתו להרוס שתי קומות במבנה, וזאת בטענה כי עבד אלכרים עאמר חסן צנובר (להלן: המפגע), בן משפחה של העותר, ביצע פיגוע טרור חמור בארבע זירות בחולון ובבת ים (להלן: הפיגוע). בפועלו יחד עם שותפים, אשר כללו את אחיו, המפגע הכין בדירתו, שבתוך המבנה, חומר נפץ עוצמתי, בעזרתו יצר חמישה מטעני חבלה רבי-עוצמה, הביאם לדירה ששכר בעיר תל אביב, ואחר כך, ביום 20.2.2025, הניחם באוטובוסים באזור בת-ים וחולון כדי לגרום להרג המוני של אזרחים ישראליים, שלדבריו אמור היה לדמות את אירועי ה-7 באוקטובר 2023. המטענים התפוצצו בשעות הערב כשהאוטובוסים היו ריקים מנוסעים, וכך נמנע האסון הכבד שהמפגע ביקש להמיט על אזרחי המדינה. על רקע זה, הוציא המפקד הצבאי צו החרמה והריסה ביחס לדירת המפגע המצויה במבנה שבבעלות העותר, בו מתגוררים, לצד העותר, בני משפחת המפגע (להלן: צו ההריסה או הצו). נגד המפגע הוגש כתב אישום בבית המשפט הצבאי שומרון, אשר מייחס לו ניסיון לגרימת מוות בכוונה, בצוותא חדא, עבירה לפי סעיפים 198, 199ג(א-ב) ו-209(א) לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009. אין חולק על כך שהאמור בכתב-אישום זה מאומת בראיות לכאורה שעוצמתן עונה לדרישה של ראיה מינהלית מספקת; ולפיכך, יש לצו ההריסה תמיכה ראייתית הנדרשת על פי הדין. טענות העותר נגד הצו כוללות טענות כלליות-עקרוניות, שעניינן תקנה 119 והשימוש שנעשה בה, וכן טענות פרטניות, אליהן אתייחס להלן. בטרם אעשה כן, אציין את חומרתם המופלגת של מעשי המפגע. חומרת המעשים הללו והכוונה הזדונית שמאחוריהם – פיגוע המוני שעלול היה להסתיים במותם של עשרות, אם לא מאות, אזרחי המדינה – מעמידה את המעשים הללו בשורה אחת עם מעשי טרור שמביאים למות קורבנותיהם. מטעם זה, קיימת הצדקה מיוחדת וחריגה להוצאת הצו, על אף שברגיל צווים המורים על החרמה והריסה של בתי מגורים ודירות ניתנים – וזוכים לאישורינו – רק כאשר הם מוצאים בתגובה לפיגוע רצחני או, למצער, במענה לפיגוע אשר גורם לקורבנותיו פגיעות גוף קשות. במישור הכללי, העותר טוען כי המדיניות של הריסת הבתים, שמנהיגים המשיבים בגדרה של תקנה 119, אינה חוקית בהיותה, בין היתר, ענישה קולקטיבית המנוגדת לעקרונות המוסר והצדק הבסיסיים, וכן בהיותה מנוגדת לדין הבינלאומי ההומניטרי, למשפט זכויות האדם וכן למשפט הישראלי, החוקתי והמינהלי. בנוסף, העותר טוען כי מדיניות הריסת הבתים מכוח תקנה 119 אף מהווה הפרה של הדין הבינלאומי הפלילי. לבסוף, העותר טוען כי "קולות לפתיחת סוגיה כאובה זו לדיון מעמיק ויסודי בהרכב מורחב עלו כידוע לא פעם גם מתוך כותלי בית משפט נכבד זה, ולפיכך, ולאור ההתפתחויות האחרונות סביב שאלת סמכותו של בית הדין הבינלאומי הפלילי, נראה הגיעה העת לדיון בסוגיית חוקיות השימוש בתקנה 119 בהרכב מורחב". בהיבט הפרטני, טוען העותר כי ההליך שניהלו נגדו המשיבים וצו ההריסה שהוצא ביחס לביתו – דינם להתבטל. זאת, לטענתו, בשל העובדה כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה ובלתי מידתית, ובהליך שהורתו ולידתו בחטא. לדברי העותר, מדובר בהליך פסול הזועק "ענישה ונקמה", אשר נוהל על-ידי המשיבים אך ורק בכדי לצאת ידי חובה ותו לא, תוך ניסיון מובהק למנוע מהעותר את הזכות להליך הוגן, כשבסופו אף ניתנה החלטה שאינה עומדת במבחני המידתיות. כמו כן, טוען העותר כי הצו הוצא בחלוף זמן רב אחרי הפיגוע, ועל כן הוא נפגם בשיהוי ואינו יכול לשרת הרתעה. לצד כל הטענות הללו, טוען העותר כי ביצוע הצו יגרום נזק למבנה כולו, לבתים הסמוכים ולתשתיות. טענותיו של העותר במישור העקרוני נדונו ונדחו על ידי בית משפט זה בעשרות מקרים, ועל כן אין סיבה שנשוב ונידרש אליהן (ראו, מיני רבים את פסק דיני ואת פסק דינו של השופט י' עמית בבג"ץ 144/22 אבו שחידם נ' מפקד פיקוד העורף (19.1.2022), והאסמכתאות שם (להלן: עניין אבו שחידם)). באשר לאפקט ההרתעתי של ההריסה, אנו סומכים את ידינו, כמקודם, על חוות הדעת של גורמי הביטחון לפיה הריסת בתי המפגעים מרתיעה מפגעים פוטנציאליים (ראו, מיני רבים: עניין אבו שחידם, פסקה 3 לפסק דינו של השופט עמית). טענות העותר במישור ההנדסי-ביצועי נשללו בחוות הדעת ההנדסית מיום 1.7.2025, אשר מציינת היתכנות של נזקים עקיפים לבניינים הסמוכים ולתשתיות שעלולים להיגרם על ידי שימוש הצבא בחבלה חמה מבוקרת המשולבת באמצעים מכאניים, כאשר מדובר בנזקים שסבירותם נמוכה יחסית ושאינם מסכנים את הקונסטרוקציה של מבנים – זאת, לנוכח צעדי תכנון הנדסי קפדניים שננקטו. בעניין זה, רשמנו לפנינו את נכונות המשיבים לפצות ניזוקים חפים מפשע בגין נזקים כאמור, אם ייגרמו. זיקתו של המפגע – והפיגוע עצמו – לדירת מגוריו של המפגע, אף היא הוכחה כדבעי; ולנוכח חומרתו המופלגת של הפיגוע, צו ההריסה צולח את משוכות הסבירות והמידתיות. בהקשר זה, אשוב ואדגיש כי הצו מתייחס אך ורק לדירת המפגע הממוקמת בחלק מהקומה ק+2 ועליית הגג שבמבנה. באשר לטענת השיהוי – המפגע אותר ונעצר על ידי כוחות הביטחון רק ביום 23.7.2025, חמישה חודשים אחרי הפיגוע. כעבור כחודש וחצי, ביום 5.9.2025, אחרי שקילתו של עניין ההריסה וקבלת האישורים הנדרשים, מסרו כוחות הביטחון לעותר הודעה על כוונתם להרוס את דירת המפגע. בנסיבות אלו, טענה השיהוי אינה יכולה לעמוד ודינה להידחות יחד עם שאר טענות העותר. נמצא אפוא כי בהחלטת המפקד הצבאי ליתן את צו ההריסה לא נפל שום פגם הקורא להתערבותנו. אשר על כן, הנני מציע לחבריי לדחות את העתירה ללא צו להוצאות. על-מנת לאפשר לעותר ושאר דיירי המבנה התארגנות, צו ההריסה יהא בר-ביצוע החל מיום 18.11.2025, שעה 00:01. עד למועד זה, החלטת השופטת י' וילנר מיום 8.10.2025 תמשיך לעמוד על כנה. אלכס שטיין שופט השופט עופר גרוסקופף: אני מסכים. עופר גרוסקופף שופט השופטת דפנה ברק-ארז: קראתי את פסק דינו של חברי השופט א' שטיין, ואין בידי להצטרף אליו במקרה זה. את עמדתי ביחס לכלי של הריסת בתים ביטאתי לא אחת בעבר, תוך שהדגשתי כי נכון יהיה לחזור ולדון בסוגיה זו מבראשית (ראו למשל: חוות דעתי בבג"ץ 1938/16 אלרוב נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (24.3.2016); חוות דעתי בבג"ץ 52408-02-25 שהאב נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית (23.3.2025)). במקרים אלו הצבעתי על המתח בין הקשיים העולים מן השימוש באמצעי פוגעני זה לבין המחויבות לעקרון התקדים המחייב, וצירפתי את הסכמתי לתוצאה בגדרה של ההלכה הפסוקה בלבד. בשונה מכך, אני סבורה כי ההחלטה שהתקבלה במקרה הנוכחי חורגת ממסגרת זו. בעשרות השנים האחרונות יוחד האמצעי של הריסת בתים למעשי טרור קטלניים, וגורמי הביטחון נמנעו ככלל מלעשות בו שימוש כאשר למרבה המזל לא קופחו חיי אדם. לאמיתו של דבר, זה לא מכבר נדונה אפשרות זו באופן תקדימי ביחס למקרים שהסתיימו בפציעה (ראו: בג"ץ 1653/24 אלמוחתסב נ' מפקד פיקוד העורף (20.3.2024)). לא בכדי תגובת המדינה בהליך דנן התייחסה לשני פסקי דין בלבד שנסבו על הריסת בתים ללא נפגעים כלל (בגוף או בנפש), אשר ניתנו לפני למעלה משלושה עשורים, ולא אותרה אף דוגמה מסוג זה המאוחרת לפסק הדין העקרוני המנחה כיום בעניין הריסת בתים לאחר שחודש השימוש באמצעי זה (ראו: בג"ץ 8091/14 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון (31.12.2014)). כמובן, יש לייחס את מלוא המשקל לפוטנציאל ההרסני שהיה לאירועים שהובילו להחלטה מושא העתירה. עם זאת, בכל הנוגע לשימוש בכלי של הריסת בתים, אני סבורה שהמקרה הנוכחי חורג מתקדימי העבר. מצב הדברים האמור מחייב, לשיטתי, הוצאת צו על-תנאי. דפנה ברק-ארז שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏י"ג בחשון התשפ"ו (‏4.11.2025). דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט אלכס שטיין שופט