פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6079/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6079/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 2.06.2008 בפ"ח 4039/07 שניתן על ידי השופטים י' אלרון, ר' סוקול ומ' רניאל תאריך הישיבה: ט"ו בתמוז התש"ע (27.6.10) בשם המערער: עו"ד מנחם רובינשטיין; עו"ד ארז אבוהב בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים אלרון, סוקול ורניאל) מיום 2.6.08 בפ"ח 4039/07, בגדרו הורשע המערער בריבוי עבירות של אינוס במשפחה, עבירה של מעשים מגונים במשפחה, עבירה של התעללות בקטין או בחסר ישע, עבירה של מעשים מגונים, ריבוי עבירות של מעשים מגונים בקטין בן משפחה, עבירה של תקיפת קטין או חסר ישע ועבירה של כליאת שווא. בית המשפט גזר על המערער 17 שנות מאסר, מהן 14 שנים לריצוי בפועל ו-3 שנים על תנאי לתקופה של 3 שנים; כן חויב המערער לפצות את המתלוננות בסכום כולל של 120,000 ₪. רקע ב. מכתב האישום עולה, כי בתקופה הרלבנטית היה המערער בן-זוגה של אם המתלוננות, ודר דרך קבע בביתן בשעות היום, וזאת במקביל להיותו נשוי ואב למשפחה אחרת עמה התגורר בשעות הלילה. המתלוננות ראו במערער אב לכל דבר, וכך כינו אותו ונהגו בו. המערער הִשְׁלִיט בבית כללי משמעת נוקשים, ונקט ענישה גופנית אלימה ותוקפנית כלפי המתלוננות ואֲחֵיהֶן כל אימת שחרגו מהם. המתלוננת ר' [שכונתה ר' מ' בפסק הדין קמא] היא ילידת 1982, המתלוננת נ' [נ' מ' בפסק הדין קמא] היא אחותה וילידת 1988. המעשים במתלוננת ר' ג. כנטען בכתב האישום. בשנת 1994, בהיות ר' כבת 12. הסיעָה המערער לחורשה מבודדת שם עצר את רכבו ובעל אותה נגד רצונה; אינוס זה נעשה בתואנה, כי עליו לבדוק האם היא בתולה. מאז אותו מעשה ובמשך כשמונה שנים נהג המערער בעת שהוא ור' נותרו לבד בבית, לבצע בר' יחסי אישות תוך הפעלת כוח והטלת אימה; באחת הפעמים ביצע המערער בר' יחסי מין אוראליים בניגוד לרצונה. המערער התעלם מתחנוניה והפצרותיה של ר' כי יחדל ממעשיו, ופעמים רבות היה מבטיחה ש"בקרוב" יחדל מביצוע מעשים אלה. המעשים במתלוננת נ' ד. כנטען בכתב האישום, בתאריך 23.6.03, בטרם מלאו למתלוננת נ' 15 שנה, נותרו היא והמערער בבית בגפם. המערער שאל את נ' האם יש לה חבר, ומשנענה בחיוב הורה לה להתקלח על-מנת שיוכל לבדוק האם היא בתולה. משיצאה מהמקלחת הורה לה לשכב, רכן עליה וביצע בה מעשים מגונים, בהם, בין היתר, נגיעות באיבר מינה. נ' בכתה והפצירה בו שיחדל ממעשיו, אך ללא הועיל. מאז מעשה זה ובמשך כשנה, המשיך המערער, באירועים שונים, לבצע בנ' מעשים מגונים. כך למשל, באחת ההזדמנויות בהן נותרו המערער ונ' בבית לבדם, עת התקלחה נ', נכנס המערער למקלחת, סיבנה בכל גופה ודרש ממנה לסבנו בכל גופו - כולל באיבר מינו. באירוע נוסף נותרה נ' בבית כיוון שלא חשה בטוב, המערער ניגש אליה, דרש ממנה לפשוט את חולצתה ועיסה את חזהּ בתואנה שהדבר יסייע לריפויה. באירוע נוסף נכנס המערער למיטתה של נ', נשכב לידה ודרש שתחבקו, משסירבה הכניס את ידיו אל תוך תחתוניה והחל מעביר ידו על איבר מינה. המערער קנה לו "הרגל" זה של כניסה למיטתה של נ' ונגיעה בגופה ובאיבר מינה וחזר על מעשהו זה פעמים שונות. גם כאן, כבמקרה של אחותה, לא חדל המערער ממעשיו אף נוכח הפצרותיה ובכיה של נ'. המעשים בכל ילדי המשפחה ה. כנטען בכתב האישום, משך כל שנות מגוריו בבית הילדים ואמם נהג בהם המערער באלימות ובחוזק יד. על ילדי המשפחה (ששלושה מהם הם ילדי האם מנישואין קודמים, ואחד משותף למערער ולאם) נאסר לצאת מהבית ולהתרועע עם חברים, ככל שהמרו את פיו היה מפליא בהם את מכותיו ואף מצליף בהם בחגורתו. כנוהג שבשגרה היה יוצא המתלונן באזור השעה 16:00 לבית משפחתו הנוספת, תוך שהוא נועל את דלת הבית על מנת למנוע מילדי המשפחה מלצאת. יצוין, כי לאמם של הילדים היה מפתח ואולם, כנטען, היא מיאנה לאפשר להם לצאת בשל חששה מפני המערער. האירוע בקופת החולים ו. כנטען בכתב האישום, עקב הגשת התלונה נגדו, עזב המערער את הבית. אז יזמה נ' פגישה עמו בקופת החולים הסמוכה למקום מגוריהם, במטרה לגרום לו להודות במעשיו. הדבר נעשה דווקא במקום זה, משום שנ' ידעה כי אמה עתידה להגיע למקום, ורצתה שהמערער יודה בפני האם במיוחס לו. המפגש אכן אירע ולפי עדות האם במשטרה ועדות נ' בבית המשפט, בכה המערער והפציר בנ' שלא תגיש נגדו תלונה - תוך שהוא מבטיחה, כי לא ישוב להטרידה. עד כאן האישומים. פסק הדין קמא ז. (1) בפני בית המשפט קמא העידה ר' על חיים בצילו המאיים של המערער. היא תיארה אוירת פחד ששלטה בחייה, חוסר אונים מול המערער והצורך לנצור את הדברים בליבה מחשש שתואשם בבדיה, ומנקמת המערער. ר' תיארה את קורות מקרה האונס הראשון, בו הסיעה המערער, כאמור, לחורשה ואנס אותה בתואנה של בדיקת בתולין. ולאחר מכן את שאר מקרי האונס וההטרדה המינית אשר הפכו לדבר שבשגרה משך כשמונה שנים, עד אשר אזרה עוז ועזבה את הבית. כן תיארה ר' אירוע בו גנב המערער לכאורה את רכבה (התיק נסגר מחוסר ראיות). כמותה כן נ' אחותה, אשר העידה על אוירת הפחד והבושה שחשה נוכח המעשים שבוצעו בה. נ' תיארה את מקרה ההטרדה המינית שעברה, ואת תחושת חוסר האונים שחשה אז ואף לאחר מכן, משנכפתה עליה נצירת לשונה. נ' העידה כי המעשים נמשכו כשנה לערך, וכללו כחמישה-עשר עד עשרים מקרים שונים. בית המשפט התייחס ליומנים שכתבה נ' בהם מתוארים, בעקיפין, האירוע הראשון של ההטרדה המינית ותחושת שנאה כלפי הוריה, בית המשפט ציין כי מדובר בשני אזכורים בודדים בלבד, שאין בהם חיזוק לעדותה. לעדות אמן של המתלוננות ניתנה התייחסות מיוחדת שכן, כדברי בית המשפט קמא, "ברור שהיא נקרעת בין בנותיה לבין בן זוגה ובנם המשותף" (פסקה 45 לפסק הדין של השופט רניאל. להלן פסק הדין), ועל כך יפורט בהמשך. בעדותו טען המערער, כי המתלוננות טפלו עליו עלילת בדים מתוך רצון להרחיקו מחיק אמן, בשל כעסן על כך שלא איפשר לר' להתראות עם חברהּ ובשל היותו בן-מיעוטים. הוא טען, כי חי עם המשפחה שנים ארוכות, וכי חייהם התנהלו על מי מנוחות עד אשר ביקש לשים קץ לקשר בין ר' לחברה ד' (שלימים נישאה לו), התנגדותו לקשר נבעה, לדבריו, מגילה הצעיר של ר' ומפער בינה לבין החבר. בית המשפט, בראותו שחקירתו הראשית של המערער התמקדה במניעים לעלילה שטען לה, ובהבחינו בכך שהיא נסתיימה בלי התייחסות ראויה לעצם העבירות שנטען שביצע, חדל מיוזמתו את חקירתו הנגדית של המערער והציע להגנה לחקרו שנית על-מנת שיתייחס לגופן של האישומים נגדו. ואולם, גם לאחר החקירה (הראשית) הנוספת לא התייחס הנאשם לגופם של האישומים. בפני בית המשפט נשמעה מטעם המדינה עדות דוד המתלוננות, עדות אחיהן ש' (מהאב המשותף), עדויות היועצת החינוכית ועדות מחנכת הכיתה בבית הספר בו למדה נ' ועדות בעלה של ר'; מטעם המערער נשמעה עדות אחי המתלוננות (בנו של המערער ואימם; להלן: האח) וכן עדותו של א' אשר היה בקשר זוגי עם נ'. (2) ביחס למהימנות העדויות נקבע, כי עדות ש', אחי המתלוננות, אמינה וכי יש בדבריו כדי להצביע על האוירה הקשה ששררה בבית. נאמר, כי ניכרים דברי אמת מפיו, שכן עדותו כוונה ישירות למעשים להם היה עד ותו לא. לעדותו של א', חברה של נ', ביחס לנעשה בבית לא ייחס בית המשפט כל משמעות, שכן תקופת הקשר המשותף שלו ושל נ' החלה ימים מועטים ביותר טרם הגשת התלונה, וממילא לא יכול היה להעיד על הנעשה בבית (ואולם עדותו, לפיה נמנעה נ' מקיום יחסי מין עמו בשל הקושי שחוותה, שימשה, כפי שיפורט בהמשך, חיזוק לעדותה של נ'). לגבי עדותו של האח נקבע, כי הוא עד מעוניין לטובת המערער ולפיכך אין לקבלה. נאמר, כי דבריו לפיהם לא ייתכן שלא יראה מה קורה בבית כה קטן אינם רלבנטיים למעשים, שכן הללו נעשו בעת שלא היה בבית. עוד נאמר, כי אירועים שונים עליהם העיד אינם אמת, ועל כן לא האמין בית המשפט לעדותו. (3) ביחס לעדותו של המערער קבע בית המשפט, כי הוא לא הכחיש במפורש את ההאשמות נגדו, והסתפק בהכחשה כללית בלבד. נאמר, כי "עדותו ספוגה רכושנות" כלפי המתלוננות ואמן. בית המשפט קבע, כי יש לשלול את טענתו לפיה מדובר בעלילה שנרקחה נגדו נוכח התנגדותו לכך שר' תיפגש עם מי שהיום הוא בעלה, שכן בעת הגשת התלונה כבר עזבה את הבית. כן, נקבע, כי טענתו לפיה נ' השתתפה בעלילה כיוון שמנע ממנה מלהתראות עם בחור שעמו קיימה, כנטען, יחסי מין היא טענת שווא שכן אף יחסי המין הנטענים התקיימו, אם התקיימו, לאחר שהמערער כבר עזב את הבית. לגבי טענתו שהעלילה נבעה מסכסוכים עם ר' הודגש, כי דווקא נ' היתה זו שהביאה לחשיפת הפרשה, ואילו ר' כבשה את הדברים בלבה עד לחשיפה של נ'. טענתו הנוספת, לפיה העלילה נרקמה נגדו בשל מוצאו נדחתה אף היא שכן המתלוננות ידעו על מוצאו זמן רב לפני הגשת התלונה. עדותו לפיה מעולם לא הרים יד על ילדיו נסתרה על-ידי עדויות המתלוננות, עדותו של ש' וכן, על-ידי הודעות האם במשטרה. בסיכומם של דברים קבע בית המשפט כי "עדות הנאשם כולה היתה בלתי אמינה. הסתירות בלתי מיושבות. בניגוד למתלוננות, הנאשם אינו יכול לטעון שהוא היה במצב נפשי קשה לאחר מעשים מיניים שנעשו בו וכך להסביר אי דיוקים וסתירות. על פי כל האמור, איני מאמין לעדות הנאשם כלל" (פסקה 98 לפסק הדין). (4) כאמור, בית המשפט ציין כי ניכר שהאם קרועה בין בנותיה למערער. בית המשפט קיבל את הודעותיה במשטרה (המחזקות את גרסת המתלוננות ותומכת בה), אף שטענה בעדותה בבית המשפט, כי הללו ניתנו מתוך לחץ עליה מצד המתלוננות ומצד אחיה. בית המשפט קבע, כי ניכר שדבריה במשטרה היו האמת, וכי חזרתה בה מהדברים נובעת מלחצים להם היא נתונה, אשר נובעים מתחושת התלות הרבה שפיתחה כלפי המערער, ובייחוד התלות הכלכלית בו, כדברי בית המשפט "הנאשם, הפועל בעזרת כספו, הבא ממקורות שלא הובררו, מחזיק מעל האם חרב דמוקלס של זכותה למגורים ואין להתפלא שהיא התגייסה לעזרתו" (פסקה 102 לפסק הדין). בית המשפט ציין את ההלכה לפיה אינו חייב לקבל דווקא את העדות האחרונה בזמן, וכי יכול הוא ליתן אמון בגרסה מוקדמת יותר בבחנו את הנסיבות שהביאו לשינוי בגרסאות. משכך, נוכח הנסיבות נקבע, כי יש להעדיף את עדויות האם התומכות בגרסת המתלוננות. לנושא זה נידרש אף בהמשך. (5) בית המשפט לא התעלם מסתירות, בלבול ושכחה בחלקים מעדותה של ר', ואולם ציין כי דברים אלו עשויים לנבוע מהדחקת האירועים הקשים שעברה, בנוסף לחלוף הזמן ולגילה הרך בעת קרות המעשים. עוד צוין, כי ייתכן והדברים נובעים מאוירת האימה בה היתה נתונה - אשר אפשר שיצרה את הניתוק הרגשי שהוביל לחוסר קוהרנטיות בעדותה. כפי שיפורט להלן, חיזוק לעדותה מצא בית המשפט בהיעדר אינטרס להעליל על המערער משכבר יצאה מהבית, באוירת ה"טרור" שהשליט המערער בביתם ובכך שהמעשים נעשו גם באחותה הצעירה ממנה. בסיכומם של דברים האמין בית המשפט לעדותה הכוללת של ר' בדבר מעשה האונס אשר נעשה בה בחורשה, ובדבר הישנות מקרי אונס נוספים לאחר מכן. (6) לגבי עדותה של נ' ציין בית המשפט, כי אמנם ייתכן לאמור שאי הדיוקים וזכרונה המעורפל עשויים להתפרש כסימן לכך שהמעשים לא קרו, אך נראה, כי בדומה לאחותה, ההסבר לכך הוא תוצר פסיכולוגי של עוצמת החויה הקשה שעברה. בית המשפט מצא כי עדותה אמת. זאת משום שהתרשם משפת גופה ודרך דיבורה אשר "העידו על אמירת אמת" (פסקה 123 לפסק הדין), בית המשפט אף ציין חיזוקים נוספים, כפי שיפורט בהמשך, בתגובתה הרגשית העזה עת סיפרה על הדברים לסגל בית ספרה (כעולה מעדות המחנכת והיועצת), שקרי הנאשם ביחס לאוירה בבית, העדר תגובתו הישירה של המערער לאישומים נגדו, אירוע עיסוי חזהּ של המתלוננת אשר לגביו לא נחקרה כלל בחקירה נגדית, והודאה במקצת מצד המערער באירוע קופת החולים. ח. נוכח זאת הורשע הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לעניין העונש הובאו בפני בית המשפט שתי עדויות בדבר אופיו ואורח חייו הנורמטיביים של הנאשם, כן הוגשו מסמכים רפואיים וחוות דעת של המוסד לביטוח לאומי המצביעים על בעיות רפואיות שונות. הוגשה הערכת מסוכנות לגבי הנאשם, ממנה עולה כי הנאשם הוא בעל רמת מסוכנות מינית בינונית. לא הומלץ לשלבו בטיפול ייעודי לעברייני מין בשל "קוי אישיות פסיכופאתיים" אשר "מהוים קונטרה אינדיקציה" לטיפול, ובשל אי ידיעת קרוא וכתוב. בהערכת המסוכנות נאמר, כי "גישתו השקרית וההגנתית לאורך כל הבדיקה מקשה על הבנת אטיולוגיה של עבירותיו. מניתוח פנומנולוגיה של עברותיו ניתן להתרשם מקיומה של משיכה מינית הבופילית (משיכה מינית לנערות), אך ככל הנראה עבירותיו הנן פועל יוצא של אישיותו, תפיסה את עצמו כבעלים המלא והבלעדי על גופן של הקרבנות, התרכזות בסיפוק רצונותיו וצרכיו האישיים וחוסר מסוגלות להתחשב באחר". כן הוגשו תסקירים בדבר מצב המתלוננות. התסקיר הנוגע למתלוננת ר' מדבר על "עולם רגשי פצוע", על רגשי אשם, תחושת פגימות ומוכתמות, השפלה ופגיעות, אשר מובילים לקושי רב להתמודד באופן שיאפשר לה החלמה. מן הסקירה עולה כי ר' חיה בחיי היומיום באופן שמציג כלפי חוץ חיים "נורמליים", בעוד שכלפי פנים נפשה פצועה. מהתסקיר בדבר נ' עולה, כי היא נתונה באימה ובחשש. נ' חשה, כי הנאשם במעשיו גזל ממנה את האפשרות לחיות ככל האדם. הכעס, הזעם ותחושת חוסר האונים הם ש"מנהלים" את חייה, ואף משפיעים על יכולותיה להצליח ולשגשג במעשיה. נוכח כלל השיקולים לחומרה ולקולה (בהם אף שיהוי בחקירת המקרה) השית, כאמור, בית המשפט על המערער 17 שנות מאסר, מהן 14 לריצוי בפועל והיתר על תנאי, יחד עם פיצוי כספי של 70,000 ₪ לר' ו-50,000 ₪ לנ'. תמצית טענות הצדדים בערעור ט. בערעור נטען, כי שגה בית המשפט קמא בהרשיעו את המערער. בין היתר נטען, כי בעדות המתלוננות יש סתירות מהותיות וחוסר דיוקים היורדים לשורש, ועל כן ישנו ספק בעצם התקיימות האירועים שבהם הואשם המערער; כן נטען, כי שגה בית המשפט באופן בו פירש את עדות המערער. שנית, נטען, כי באת-כוחו של המערער בבית המשפט קמא היתה חסרת יכולת לנהל משפט מורכב מסוג זה ועל כן כשלה בייצוגו. שלישית, נטען, כי בית המשפט לא ייחס לטענה בדבר נקמנות מצד המתלוננות את משקלה ההולם. רביעית, נטען כי לא ניתן משקל מתאים לחלוף הזמן שבין האירועים הפליליים, מועד הגשת כתבי האישום והמשפט עצמו. לבסוף, נטען, כי בית המשפט לא עמד בחובת ההנמקה המיוחדת עת הרשיע את המערער על סמך עדות יחידה. לעניין גזר הדין נטען, כי העונש שהושת על המערער חמור יתר על המידה בהתחשב בנתוני המערער – גילו המבוגר יחסית (כבן 55), העדר עבר פלילי, בעיות רפואיות שונות, חלוף הזמן ועדויות אופי לטובתו. י. המשיבה טענה, ראשית, כי בית המשפט היה מודע לסתירות ולאי הדיוקים בעדויות המתלוננות, ועם זאת בחר ליתן אמון בדבריהן תוך שהוא מציין כי גרעין האמת בעדויותיהן לא נסתר ונמצא אמין. עוד נטען, כי ישנם חיזוקים חיצוניים רבים לעדויותיהן. נאמר, כי בעבירות כגון דא, אופי מתן העדות וצורתה משתנים מאדם לאדם, ואין במתן עדות בצורה "קרירה" (כפי שכנטען העידה ר') כדי להפחית מעוצמת המעשים. שנית נאמר, כי טענת הכשל בייצוג נטענה בסתמיות ולא בוססה (ואף לא ניתנה הזמנות לסניגורית בהליך הדיוני להגיב, כנדרש) שלישית, נטען כי אין למתלוננות כל מניע לרקום עלילה נגד המערער. באשר לגזר הדין, נטען כי בהתחשב בטיב העבירות, בתסקירי הקרבן ובחומרת המעשים אין מדובר בענישה החורגת מן המקובל. הכרעה קביעות ראייתיות יא. הלכה מושרשת היא, שלא בנקל תתערב ערכאת ערעור בקביעותיה של הערכאה הדיונית; לערכאה הדיונית אשר ראתה ושמעה את הדברים מפי אומרם יתרון מובן, ביכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים ומהעדויות (ראו ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן פרשת וורקו); ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן: ע"פ 9274/08); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל פ"ד נו(6) 205 (להלן פרשת נור) והאסמכתאות דשם). הדברים אמורים לגבי כלל המקרים, ועל אחת כמה וכמה בעבירות מין, כפי שמציינת השופטת פרוקצ'יה: "יתרונה של הערכאה הדיונית... בולט במיוחד בעבירות מין, שבהם קביעת הממצאים מתבססת על גירסאות סותרות של שני המעורבים בפרשה, והאפשרות להיעזר בעדויות אובייקטיביות, חיצוניות לאירוע, היא מוגבלת ביותר. בנסיבות אלה, התרשמות באמצעות החושים וסימני האמת העולים במשפט, מקבלת חשיבות וערך מיוחדים. במצבים כאלה, היקפה של התערבות ערכאת ערעור בשאלות מהימנות גרסאות תוגבל למקרים בהם מסקנות הערכאה הדיונית אינן מתיישבות עם נתונים אובייקטיביים שהוכחו, ואינן עולות בקנה אחד עם הניתוח האנליטי של הראיות שהובאו ועם מושכלות החיים וההתנהגות האנושית." (ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן: פרשת וקנין). עבירות מין מטבען נעשות במסתרים ובאין רואה, והן מעמידות בפני השופט שתי גרסאות הסותרות, מיניה וביה, האחת את רעותה. המקרה דנן הוא כזה במובהק. ניצבים אנו בפני שתי גרסאות סותרות: מן העבר האחד נמצאות המתלוננות, הטוענות כי המערער, אשר היה להן לאב, עשה בהם את השפל שבמעשים אשר יכול אב לעשות בבנותיו; ומן העבר האחר ניצב המערער, הטוען כי המתלוננות רקמו כנגדו עלילת בדים וכי לא היה דברים מעולם. לעניין יתרונה הטבעי של ערכאת הערעור במקרים כגון דא ציינתי בפרשת וקנין: "הסכמתי ניתנת מתוך התלבטות, הנובעת מהקושי הגדול – ומקרה זה אינו יחיד כמובן – שבפניו ניצבת ערכאת ערעור, בבואה לשקול טענות בתיקים שבהם הגרסאות ניצבות קוטבית אלה כנגד אלה. תיקים מסוימים של עבירות מין מתאפיינים בכך; כשהמדובר באישום באונס מן הסוג המתרחש חדר לפנים מחדר, באין עדים אלא הנאשם והמתלוננת בלבד, תלוי הדבר כמעט באופן מוחלט בהערכת המהימנות מצד הערכאה הדיונית, השומעת את המתלוננת והנאשם ומתרשמת מהם. כפי שציינה חברתי, הערכת ראיות בנויה מהתרשמות חושית ומהיסק לוגי. בנסיבות תיקים אלה, הנדבך ההתרשמותי מסור בבירור לערכאה הדיונית; על כן תחומה של ערכאת הערעור, מצטמצם לאמיתם של דברים כמעט לחלוטין לאותו קטע שהוא ניתוח משפטי והיסק לוגי, והאפשרות והסיכוי להתערבות בעובדות עצמן מצומצמים אף יותר מן הרגיל, מן המקרים שבהם מערכת הראיות כוללת חומר חפצי ומסמכים. נודה איפוא על האמת: משאמרה ערכאה דיונית את דברה באשר להתרשמותה הישירה והאותנטית מן הנפשות הפועלות, צומצם עד מאוד תחומה של ערכאת הערעור. המשוכה שעל פניה חייב נאשם בסיטואציה מעין זו לחלוף בערעורו גבוהה ביותר". (שם). יב. טוען המערער לסתירות ואי-דיוקים בעדויות המתלוננות. יתרה מכך, נטען, כי אף בלבו של בית המשפט קמא התעוררו ספקות נוכח אותן סתירות, ועל כן היה עליו לזכות את המערער, ולוא מחמת הספק. כך בין היתר, נטען, כי גרסתה של ר' ביחס למעשים שנעשו בה (האישום הראשון בכתב האישום) היתה לא סדורה ואף סותרת את עצמה – כך למשל, ביחס למועדים השונים של המעשים וכן ביחס לפעולותיה ולפעולות המערער לפני האירועים ואחריהם. נטען, כי אותם דברים אמורים גם באשר לגרסתה של נ' למעשים שנעשו בה (בה האישום השני בכתב האישום) שגם בה היו אי דיוקים וערפול, ואף היו אירועים לגביהם ציינה, כי אינה זוכרת, ואולם בחלוף מספר ימים נזכרה באי אילו פרטים בנוגע להם. אך, כאמור, בית המשפט האמין לגרסת המתלוננות תוך שהוא דוחה את הכחשת המערער. בית המשפט נימק זאת באופן מקיף ומעמיק, תוך שציין את התרשמותו מכך שעדויות המתלוננות, חרף סתירות מסוימות, היו אמינות. זאת ועוד, בית המשפט נסמך על חיזוקים נוספים לאותן עדויות, עליהם יורחב בהמשך. יג. באירועים כה טראומטיים ואשר חלף זמן ממועד ביצועם, לא ניתן לצפות כי תוכלנה המתלוננות, שהיו אז רכות בשנים, ליתן תמונה מלאה, בהירה ומדויקת של האירועים, ובצדק ציין זאת בית המשפט קמא. עמדה על כך, כפי שצוין בפסק הדין קמא, השופטת ברלינר באמרה: "בתי משפט על כל ערכאותיהם הכירו זה מכבר בכך שלא ניתן לדרוש כי תלונה מסוג זה תהיה מסודרת כרונולוגית, מתועדת, בנויה לתלפיות כאשר בין האירועים השונים קיים רצף הגיוני שניתן לעקוב אחריו. עדויות של מתלוננות בעבירות מין מתאפיינות בכך שהדברים מתערבבים זה בזה, קיים חוסר בהירות בשאלה מה קדם למה, מה בדיוק נאמר בשלב זה או אחר על ידי מי מן הצדדים וכיוצא בכך ... אם זהו הכלל כאשר מדובר באירוע אחד או אירועים בודדים עליהם מעידה מתלוננת בבית משפט – כאשר מדובר במעשים שבוצעו לאורך שנים ארוכות, הדברים הם בבחינת על אחת כמה וכמה. כמעט בלתי אנושי לצפות שמתלוננת במצב מעין זה תדע לשייך אירוע מסוים לתאריך מסוים או אפילו לתקופה מסוימת מחייה". (ע"פ 9806/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם). ראו לעניין זה: ע"פ 100/55 מאיר נ' היועץ המשפטי פ"ד ט 1218; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 317; ע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 223)). מי יידע את נפשה של נערה צעירה אשר אביה החורג מבצע בה את המכוער שבמעשים, והחוששת לספר על כך? פעמים רבות בונה לעצמה הנאנסת סכר שכחה, אשר מעברו מודחקים האירועים וננעלים מאחורי בריח. והנה לאחר שפרצה אותו סכר ופתחה את סגור ליבה, אך טבעי הוא שזכרונות עמומים ומודחקים צפים ועולים. כך, הגיוני הוא שנ' שכחה האם נכנסה היא למקלחת מיוזמתה (כפי שטענה בהודעתה במשטרה מיום 15.6.04) או שהמערער דרש ממנה לעשות כן (כפי שטענה בהודעתה במשטרה חמישה ימים לאחר מכן). כן, טבעי שבשצף הזכרונות הכאובים שהודחקו משך שנים ארוכות, יתחלפו זמנים ואירועים יתערבבו. על כן, ייתכן שהתחלפו לר' הזמנים באשר למועד בו אמר המערער לאמה שהיא אינה בתולה (שאגב אורחא יצוין, כי הדבר "שולי לעיקר העדות" כמאמר פסקה 108 לפסק הדין), ועדיין התמונה הכוללת תישאר אמינה. המלומדת ש' אלמוג אומרת בהקשר זה: "מודעות לאתגרים המיוחדים העומדים בפני נשים שמבקשות לספר על התעללות מינית שעברה עליהן, יכולה להוביל למסקנות אחרות בדבר משמעות השינויים שעורכות נשים כאלה בסיפוריהן. לעתים קרובות, כאשר אישה מספרת לראשונה על האירוע הטראומטי, מטרתה הראשית היא לקדם את החזרה לחיים תקינים ורגילים ולצייר תמונת עולם החפה מהחוויה הקשה שעברה. על כן הסיפור שתספר אפילו לעצמה, אבל גם לאחרים, ימזער את האירוע הטראומטי ככל הניתן, ידבר בלשון מאופקת על הברוטליות שהופעלה נגדה, וימסור גרסה מרוככת, עמומה ומאופקת, לעתים אפילו מעוותת, של האירועים הכאובים. מאוחר יותר, בעקבות חלוף הזמן המאפשר התאוששות רגשית מסוימת או בעקבות טיפול נפשי, אותה אישה מתעצמת די הצורך כדי לערוך מחדש את סיפור הטראומה כך שיכלול פרטים מלאים יותר ויתקרב לאשר אירע באמת. למעשה היכולת לספר סיפור מלא אודות ההתעללות נחשבת לאות של התאוששות והחלמה". (ש' אלמוג "טראומה, נרטיב ומשפט" ספר דליה דורנר (ש' אלמוג, ד' ביניש, י' רותם עורכים) (2009) 143, 153). וכן, דברי מ"מ הנשיא ש"ז חשין בפרשת נור: "...מטיבו של המין האנושי שאין בן-תמותה מכשיר דיוק אוטומטי... לא ייפלא, איפוא, שסתירות ואי-דיוקי-לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים, אלה בהשוואה לאלה, כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית, ובהתחשב בדברים אשר בא-כוח הצד האחד או הצד האחר משתדלים לשים בפיו". (שם, עמ' 1224; וראו גם ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 918 (להלן ע"פ 2485/00) והאסמכתאות שם). ינסה כל אחד מאתנו לבדוק את זכרונו שלו לגבי פרטי אירועים משכבר הימים, ואף מקרוב; לא כל בני האדם שוים ("כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן שוין זה לזה" (במדבר רבה, כ"א, ב')), יש שזכרונם הפרטני טוב יותר משל אחרים, יש שניחנו בזכרון חזותי וכדומה. ואולם, דומה שהכל יסכימו כי חלוף הזמן עשוי להותיר תמונה כוללת של מאורע גדול, או קשה, אך פרטים מסוימים יוותרו מטושטשים או עלומים. יד. סיכומו של עניין, מקובלת עלי הכרעתו של בית המשפט המחוזי, אשר מצא את עדויות המתלוננות אמינות, חרף אי דיוקים וסתירות מסוימים, לעומת עדות המערער אשר היתה לדבריו "כולה בלתי אמינה. הסתירות בלתי מיושבות" (פסקה 98 לפסק הדין). צפיה בקלטות הודעותיהן של המתלוננות במשטרה מביאה להתרשמות המתישבת עם הכרעתו של בית המשפט קמא לעניין זה. טו. נכונים הדברים אף לגבי העדפת הודעות האם במשטרה חרף התכחשותה וחזרתה מן הדברים בעדותה בבית המשפט. כפי שציין בית המשפט קמא, ניכר היה, כי האם נתונה לאיומים וללחצים רבים מצד המערער ועקב כך חזרה בה מדבריה. מעיון בהודעותיה במשטרה ברי, כי דבריה יוצאים מהלב בפשטות, בכנות, ומבלי שעברו "עריכה" או היו נתונים להשפעה או לשידול מצד בנותיה, כפי שטענה לאחר מכן בעדותה בבית המשפט. זאת ועוד, בכל שלוש הודעותיה במשטרה, סיפרה האם על אוירת הפחד שהשליט המערער בבית ביחס לבנותיה וביחס אליה, וגם בכך יש - דומה - ללמד על המניע לשינוי שחל בה: "כולם פחדו ממנו כי הוא כל הזמן היה מאיים עלינו ולא מרשה לצאת מהבית" (הודעה מס' 1, 17.6.04, עמ' 6). "מתוך פחד, פחדתי מ[המערער] הוא היה מאיים עלי שיהרוג אותי על כל ריב שהיה בניננו הוא היה חותך אותנו נפשית" (הודעה מס' 2, 23.6.04, עמ' 1). "רק [המערער] נתן לה סטירה על כך... [המערער] אמר שהרביץ לו (לאח - א"ר) כי היה ילד רע בבית הספר... אני עמדתי בינו לבין [האח] ולא נתתי לו והוא אמר שירביץ לי אם לא אזוז" (הודעה מס' 3, 27.6.04, עמ' 2). הדברים מדברים בעד עצמם. ניכר, כי האוירה הקשה בבית ושליטת המערער בחיי משפחתו ביד רמה, הובילוהו לא רק למעשים האמורים במתלוננות ולאלימות כלפי ילדיו, אלא גם להכפפת האם למרותו ולנקיטת אלימות מנטלית כלפיה, אשר אף גרמה לכך, שבעדותה בבית המשפט התכחשה לדבריה הקודמים. בע"פ 11847/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם), נזדמן לי להידרש לחזרתם של קרבנות אלימות בתוך המשפחה מהודעתם הראשונית במשטרה. אמנם, שם דובר בקרבן עצמה, אך דומה שהדברים מתאימים אף למקרה זה: "ועל כך נוסיף את הנגע שפשה במחוזותינו של עבירות מין ואלימות בתוך המשפחה. בצד האיומים והלחץ שמפעיל – כחזון נפרץ - נאשם על המתלונן או המתלוננת נגדו, בני משפחתה או הקרובים לו כי יחזרו בהם מהודעותיהם, קיימת מורכבות רגשית מכבידה, הנובעת ממערכת היחסים המשפחתית, והמדרבנת את המתלוננת, או המתלונן לחזור בהם מהודעתם" (וראו פסק הדין והאסמכתאות דשם). סוף דבר, נוכח האמור נראית קביעתו של בית המשפט קמא, אשר העדיף את הודעותיה של האם במשטרה, ודחה את עדותה המתכחשת בבית המשפט. טז. עוד טען המערער, כי בית המשפט לא ייחס לטענה בדבר עלילה שנרקמה נגדו ממניע של נקמנות את משקלה הראוי. אין להיעתר לטענה זו. פסק הדין שלל את טענת מניע הנקמנות ואימץ את תגובת המתלוננות. בעדותה אמרה ר' "אני לא הייתי צריכה לעשות שום דבר עם זה, אני פשוט יצאתי מהבית לפני שהגשתי את התלונה" ( עמ' 26 לפרוטוקול; דברים דומים השמיעה ר' בעימות מול המערער (קלטת העימות שעה 12:39)). בית המשפט קבע, כי "אין שום טעם לכך שר' מ' תעליל על הנאשם, לאחר שכבר יצאה מהבית וגרה עם חברה, מלבד הטעם שהמקרים אכן אירעו" (פסקה 111 לפסק הדין). נ' בעדותה הגיבה לטענה זו באמרה : "המטרה שלי היתה לגרום לו להודות במה שהוא עשה והוא והדבר היחידי שאמר לי... אל תתלונני עלי במשטרה, אני לא רוצה שתתלונני... היא (האֵם - א"ר) מאמינה לנאשם ואני רציתי שהוא יודה, מאוד מאוד חשוב לי שאמא שלי תאמין"... (עמ' 75 לפרוטוקול) ובהמשך, "זה לא היה על מנת לסלק אותו מהבית, זה בכלל לא כי הוא היה כמו אבא בשבילי ובאמת שאני אהבתי וכיבדתי אותו... מאוד חשוב לי שהאמת כבר תצא, שאמא תאמין לי" (עמ' 76 לפרוטוקול). בית המשפט נתן אמון בעדות זו (פסקה 123 לפסק הדין). כאמור, מתן אמון בעדויות מסור לערכאה הדיונית, והתערבות בו תבוא רק במקרים חריגים. בית המשפט קמא שלל את טענת המערער בדבר מניע נקמני, וקיבל את דברי המתלוננות, משכך אין להלום טענה זו. טענת כשל ביצוג בהליך הקודם יז. טוען המערער, כי בהליך הקודם לא קיבל את יומו בבית המשפט, וזאת בשל ייצוג לקוי. לדברי המערער לבאת כוחו בהליך הקודם לא היו המיומנות, הידע והיכולת לנהל משפט כה מורכב. טענה זו נטענה בעלמא, ללא ביסוס או תימוכין כלשהם, ודי היה בכך לדחותה. אף על פי כן אתייחס לטענה זו בקיצור נמרץ. יח. אין צורך להרחיב בדבר חשיבותה של הזכות לייצוג הולם בהליך פלילי, אשר עליה כבר נאמר, ולא אחת, כי היא זכות יסוד "חשובה ומרכזית" בשיטת המשפט בישראל (כדברי השופטת, כתארה אז, ד' ביניש בע"פ 7335/05 הסניגוריה הציבורית נ' מדינת ישראל פ"ד ס(2) 346, 359), זכות זו נובעת מהזכות להליך הוגן שהוכרה כזכות חוקתית. יש אף הסבורים, כי היא החשובה שבזכויות הנאשם (ראו א' אלאב ונ' זיו "טענת 'כשל ביצוג' בערעורים פליליים" ספר דיויד וינר (ארד-אילון, רבין, ואקי עורכים) (2009) 45, 48 (להלן: אלאב וזיו). זכות זו מבטיחה כי יינתן לאדם יומו בבית המשפט ומאפשרת לבית המשפט, להגיע אל חקר האמת. יט. חשיבותה של זכות הייצוג אינה מוטלת בספק, אך עם זאת נדרשת זהירות רבה בהעלאת טענה בדבר כשל בייצוג של נאשם שיוצגו בערכאה קודמת על-ידי עורך דין אחר. בפסיקתנו נקבע, כי טענת כשל בייצוג תתקבל רק בנסיבות חריגות ולאחר עמידה במבחן סיבתי-תוצאתי; כלומר, יש להוכיח כשל שאלמלא הוא אפשר שהיה בית המשפט מגיע לתוצאה שונה (כדברי השופט - כתארו אז - מצא בע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל פ"ד נב(5) 160, 166; כן ראו בע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל פ"ד נו(5) 25, 46 (להלן פרשת רודמן)). יפים לעניין דברי השופטת ארבל בע"פ 678/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן: ע"פ 678/07): "טענה בדבר כשל בייצוג אינה נטענת לעיתים קרובות; העלאתה מחייבת זהירות מצד הטוען ושקילתה מחייבת בחינה והקפדה רבה מצד בית המשפט. קל להיתפס לטענה זו, השובה את הלב ומעוררת אהדה לעניינו של הנאשם שהגנתו נפגעה. היות שמדובר בדיני נפשות, קיימת נטייה שלא לדקדק עם נאשם ולאפשר לו גם בשלב מאוחר לתקן משגה שנפל לפני בא כוחו בשלב קודם של ההליך... חרף הנטייה ללכת לקראת נאשם הטוען לכשל בייצוג, חשוב לשוב ולהדגיש שטיעון זה צריך שיצביע על כך שלכשל הייתה השפעה על תוצאת ההליך ושבהיעדרו קיים סיכוי משמעותי כי תוצאת ההליך הייתה שונה. כדי שכשל בייצוג ישמש עילה לבחינה מחודשת של ההליך, לא די איפוא להצביע על שאלה שלא נשאלה או על עד שלא זומן. הכשל צריך להיות מהותי עד כי יהיה בו כדי להטות את תוצאת המשפט". המבחן הסיבתי-תוצאתי הוא גם המבחן המקובל בארה"ב, כפי שנפסק בפרשתStrickland v. Washington, 466 U.S. 688 (1984), והגם שנטען, כי בשנים האחרונות מסתמנת בנושא זה מגמה של ריכוך הדרישות, מבחן זה עודנו המבחן המשמש בפסיקה שם (וראו אלאב וזיו 58-61). כ. יש לזכור, כי מלאכת הפרקליט היא מלאכה מורכבת ומסובכת. מטבע הדברים ניהול הגנתו של נאשם משתנה מפרקליט לפרקליט, לא הרי סניגור פלוני כסניגור פלמוני. כדברי השופט לוי בע"פ 678/07: "תורת המשפט גוונים רבים לה, ועל כן מה שנראה בעיניו של פרקליט אחד כמחדל או כניהול כושל של ההגנה, אינם בהכרח כאלה, הואיל ואפשר גם אפשר שלאי-חקירה של עד פלוני או אי זימונו של עד פלמוני קדמה מחשבה שהובילה למסקנה כי דווקא דרך זו תשרת טוב יותר את עניינו של הלקוח". (שם, פסקה 8; וראו גם ע"פ 5731/91 סוקולובסקיה נ' מדינת ישראל פ"ד מח(1) 1, 6). ועל כן, טענה בדבר כשל בייצוג צריכה שתיטען, ותיבחן, בזהירות רבה ותוך הצגת תימוכין וביסוס. על הטענה להיות מעוגנת ומפורטת, אין להסתפק בטענה כללית ויש להצביע בפרוטרוט ובפירוט על הכשל ומשמעותו (ראו פרשת רודמן 46); כן יש להביא את התייחסותו של הפרקליט בהליך הקודם (אלאב וזיו 68). על בית המשפט להשתכנע, כי המדובר בטענת אמת ובכשל של ממש, ולא בניסיון ל"מקצה שיפורים" לאחר שבהליך הקודם לא צלחה דרכו של הטוען. כא. כאמור, במקרה דנן, טענת הכשל ביצוג נטענה בעלמא, לא הובאו ראיות ותימוכין כלשהם לביסוסה ועיגונה ולא נתבקשה תגובת הסניגורית בהליך הקודם; משכך, דין טענה זו להדחות. אך מעל לכל, ולגופו של עניין, לא נראה שנגרם למערער עיוות דין. עדות יחידה כב. טוען המערער, כי הרשעתו נשענת על עדות יחידה ועל כן קיימת חובת הנמקה מיוחדת ביחס לכל עבירה ועבירה, דבר שלא נעשה. אין להיעתר לטענה זו, הן משום שבית המשפט קבע כי ישנם חיזוקים שונים לעדויות המתלוננות; והן משום שבית המשפט נימק בהרחבה ובפירוט לגבי כל עבירה ועבירה מדוע האמין למתלוננות ומדוע אין הוא מאמין למערער. כג. סעיף 54א (ב) לפקודת הראיות מורה כך: "הרשיע בית משפט במשפט על עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977, על פי עדות יחידה של הנפגע, יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". נפסק כי היקפה של הנמקה זו ייבחן לפי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה (ראו ע"פ 1543/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 23 לדברי השופט פוגלמן) תוך שימוש בהגיון ובשכל הישר (ראו י' קדמי על הראיות חלק א' (2009) 222 (להלן קדמי); וכן ע"פ 9274/08 פסקה כ"ה). במקרה דנן, מעבר לפירוט בפסק דינו של השופט מ' רניאל, פירט השופט ר' סוקול בהסכמתו, בצורה רחבה ומקיפה ביותר (על פני תריסר עמודים) מדוע במקרה דנן נתן בית המשפט אמון בדברי המתלוננות. די בפירוט מקיף זה כדי לענות לדרישות הדין בעדות יחידה, מה-גם שבמקרה דנן מצא בית המשפט שלל חיזוקים לעדויות המתלוננות, כפי שיפורט להלן ובקצרה, ואף מטעם זה יוצא פסק הדין ידי חובת הדין והותר. כד. הנה החיזוקים לעדותה של ר' אותם מנה בית המשפט: 1. העובדה שניכר היה שהיא חוותה קושי גם בחקירה הנגדית הקצרה שעברה (פסקה 110 לפסק הדין); בהקשר זה יוער, כי קושי זה ניכר גם מצפיה בקלטת העימות בין השניים. 2. העדר מניע נגד המערער לאחר שכבר עזבה את הבית (פסקה 111 לפסק הדין; וכן ראו דברי ר' שצוטטו לעיל). 3. שקריו של המערער לגבי האוירה ששררה בבית (פסקה 112), מקום שטען, בין היתר, "בחיים לא הרמתי יד" (עמ' 213 לפרוטוקול) דברים העומדים בסתירה לעדויות שלושה מילדיו ולהודעת האם במשטרה. כך העידה ר' על האוירה בבית "הוא היה נוהג להכות אותנו כשלא היינו מקשיבים לאמא שלי... כשהיינו עושים דברים שלא מצאו חן בעיניו... הוא לא הסכים שיבואו אלינו חברות הביתה... היה מרביץ לנו ול[אח] בדרך כלל זה היה עם מקל" (שעה 12:30 בקלטת העימות; דברים דומים נאמרו בעדותה, עמ' 11 ועמ' 21 לפרוקטוקול; בעדות נ', עמ' 64 לפרוטוקול; בעדות ש' עמ' 143 לפרוטוקול; והודעות האם במשטרה - הודעה מס' 3, 27.6.04, עמ' 2; והודעה מס' 2, 23.6.04, עמ' 4). ואכן, שקרי נאשם מחזקים את העדויות נגדו, כפי שנפסק בע"פ 231/92 מוחמד אחמד אבו-סאלח נ' מדינת ישראל פ"ד מז(2) 736. 4. תחילת המעשים בנ' בסמיכות להפסקת המעשים בר' (שם, ובפסקה 123). כה. ואלה החיזוקים לעדותה של נ': 1. סערת הרגשות בה היתה מצויה במתן עדותה, שפת גופה ודרך דיבורה (פסקה 123) - נ' נטלה הפוגה ממושכת במהלך עדותה ובכתה (עמ' 163 לפרוטוקול); סערת הרגשות והקושי העצום ברים היתה שרויה ניכרים, בדומה למתלוננת ר', אף בצפיה בעימות בין המערער למתלוננת. ההלכה היא, כי תגובה רגשית קשה ופרצי בכי יכולים להיות סיוע או חיזוק לדברי מתלוננת כעדה יחידה, באשר לתקיפה מינית שנעשתה בה (פרשת נור 234). 2. תגובתה הרגשית עת סיפרה על המעשים לסגל החינוכי בבית-ספרה (פסקה 123 לפסק הדין). כך מעידה מחנכת כיתתה של נ' "נ' פגשה אותי בחצר וביקשה ממני לדבר איתי באופן אישי, החלה לבכות, היתה מאוד נרגשת, קולה רעד" (עמ' 166 לפרוטוקול). 3. חוסר תגובה מפורטת של המערער להאשמות שהטיחה בו (פסקה 123 לפסק הדין), יודגש, כי בית המשפט אף העיר את תשומת לבה של באת כוחו של המערער לעניין זה (עמ' 212 לפרוטוקול) ואולם חרף זאת, לא התייחס המערער להאשמות מלבד הכחשתו הכללית. 4. אירוע העיסוי, שלא הוכחש, אשר מעיד, אליבא דפסק הדין, על כך שהנאשם ראה חרות לעצמו לגעת באיבריה המוצנעים של נ' (פסקה 123 לפסק הדין). 5. הודאתו במקצת באירוע קופת החולים, בו הבטיח שיחדל ממעשיו ובלבד שנ' לא תתלונן נגדו (פסקה 123 לפסק הדין). אירוע זה מתואר הן בעדות המתלוננת (עמ' 75 לפרוטוקול) והן בהודעת האם במשטרה: "הוא בכה והתרגש ואמר שהוא לא יטריד אותה יותר ולא ייכנס הביתה ורק שלא תתלונן עליו במשטרה... הוא פנה אלי ואמר לי לדבר עם נ' לשכנע אותה שלא תתלונן" (הודעה מס' 2, 23.6.04, עמ' 2-1) 6. על זאת הוסיף השופט סוקול בפסק דינו את העובדה שנ' לא ניסתה להשחיר את פני המערער מעבר לגרסתה הבסיסית, וניכר שעדותה היתה כנה (פסקה 13 לפסק דינו), אף צפיה בעימות בינה ובין המערער מעידה על זאת; למשל, יצוין, כי המתלוננת דבקה בגרסתה לפיה המערער ביצע בה מעשים מגונים בלבד, ואינה מנסה לטפול עליו אשמות בדבר אינוס, אף שניתנה לה הזדמנות לכך שעה שנשאלה על אפשרות כזו (שעה 13:12 בקלטת העימות). 7. העדר כל הסבר מדוע חברו שתי האחיות דווקא במועד זה לטפול אשמה על המערער (פסקה 18 לפסק דינו של השופט סוקול). 8. קוי הדמיון בין המעשים שבוצעו בהן שהוגדרו בשני המקרים כ"בדיקת בתולין" (פסקה 18 לפסק דינו של השופט סוקול) - כפי שעולה מתיאור מקרה האונס על-ידי ר': "עצרנו באיזושהי חורשה עם עצים. וכשהגענו למקום אז הוא עצר את הרכב והוא אמר לי לעבור למושב האחורי. וכשעברתי למושב האחורי אז הוא ביקש ממני להתפשט. וכשהתפשטתי אז הוא השכיב אותי על המושב ואמר לי שהוא רוצה לבדוק אותי כדי לבדוק אם אני בתולה. והוא בדק אותי עם האצבעות בהתחלה, החדיר את האצבעות שלו לאיבר המין שלי ואחר כך הוא פשוט החדיר את איבר המין שלו לתוך איבר המין שלי" (עמ' 12 לפרוטוקול). וממקרה המעשה המגונה בנ': "אמר לי: 'תיכנסי למקלחת'. נכנסתי להתקלח, לקחתי איתי מגבת, לקחתי איתי בגדים והוא בא לכיוון המקלחת, לקח לי את הבגדים שם אותם בחדר ואמר לי: תצאי ככה, איך שאת. יצאתי מהמקלחת, אמר לי תשכבי על המיטה... הוא אמר לי רק אני רוצה לעשות בדיקה. עכשיו, אני באתי ואמרתי לו, כאילו מהפחד: בסדר, נשכבתי על המיטה, כולי בוכה, הוא התפשט... הוא אמר לי להוריד את הכל ואמר לי להשכב על המיטה, פשוט מאוד, נשכבתי והוא כבר אמר לי... לא - הוא עלה עלי ופשוט התחיל לעשות מה שהוא עשה ואני רק בכיתי. עכשיו, המעשים שהוא עשה פשוט מאוד, עם האיבר מין שלו עבר על כל הגוף שלי, וואי איזה צמרמורת... הוא עלה עלי עם הגוף שלו, עם איבר המין שלו, נגע לי בחזה עם האיבר מין ובאיבר המין שלי" ( שם, עמ' 67). הדמיון בין שני המקרים מדבר בעדו - המערער, בשני המקרים, מבצע במתלוננות את זממו בתואנת "בדיקת בתולין". ההלכה בנושא מעשים דומים קובעת כי הם נחשבים כחיזוק לעדות יחידה, וראו לעניין זה ע"פ 3314/06 י'. א' נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 265/64 שיוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יט 421; ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד מז(1) 292. 9. העדויות החיצוניות השונות בדבר התנהגותו האלימה של המערער כלפי בני הבית (פסקה 19 לפסק דינו של השופט סוקול; וכן העדויות שצוטטו מעלה). 10. עדותו של א' שהיה בקשר זוגי עם נ', לפיה נ' נמנעה מקיום יחסי מין עמו בשל מה שעולל לה המערער (פסקה 22 לפסק דינו של השופט סוקול) - "פעם אחת היא בכתה, אמרה שהיא לא יכולה (לקיים יחסי מין עם העד - א"ר) שאלתי אותה למה, היא אמרה לי בגלל מה שהוא עשה לה" (עמ' 312 לפרוטוקול). 11. ולבסוף המחיר הקשה - קרע במשפחתן - ששילמו שתי המתלוננות בשל עדותן (פסקה 25 לפסק דינו של השופט סוקול). שלל חיזוקים זה מגביר את האמון בעדויות המתלוננות, ועונה, כאמור, על דרישות הדין (ראו קדמי 226-217). משכך, אין להיעתר לטענת המערער. גזר הדין כו. לבסוף, טוען המערער, כי העונש שהושת עליו חמור יתר על המידה בהינתן גילו, היעדר עבר פלילי, בעיות רפואיות מהן הוא סובל, עדויות אופי לטובתו והשיהוי בהליכים המשפטיים נגדו. אין להלום טענות אלה. כז. הנתונים לקולה שהציג המערער בפנינו עמדו אף בפני בית המשפט קמא (פסקה 3 לגזר הדין), בית המשפט לא קיבל את הטענות בדבר הבעיות הרפואיות הנטענות, אך שקל לקולה את העדר העבר הפלילי, וכך נאמר בפסקה 9 לגזר הדין: "דומה כי זיוף הרגשות וקווי האישיות שנמצאו על ידי שירות המבחן מתיישבים עם הסתירות בין המסמכים שהגיש. בעיות הנאשם לא הפריעו לו לשלוט בחייה של המשפחה שאימץ ולבצע את העבירות. אין ראיה לכך שקיבל אירוע מוחי כלשהוא, ואין פלא שהוא חושש מאימת הדין. עובדתית, אין לנאשם כל נסיבה שתקל עימו, מלבד היותו חסר עבר פלילי קודם". כח. לגבי הטענה, כי בעת גזירת דינו לא ניתן משקל הולם לשיהוי בהליכים שננקטו נגדו, זו עומדת בסתירה לנאמר בפסקה 9 לגזר הדין: "נסיבה העומדת לזכות הנאשם כשיקול לקולת העונש, היא השיהוי בחקירת הפרשה עד להעמדה לדין. יצויין, כי אין להביא בחשבון את הזמן שחלף מתחילת אינוסו את ר' מ' כאשר היתה בת 12 עד לגילוי הפרשה. רבות מהעבירות שמבצע אב כלפי בנותיו מתגלות רק לאחר זמן, לאחר שיצאו משליטתו. אנו מפנים לדיון בהכרעת הדין בכבישת עדותה של ר' מ'. התלונות הוגשו ביוני 2004, וכתב האישום הוגש רק ב- 5.7.07, אחרי יותר משלוש שנים. ב"כ המאשימה נשאלה להסבר לשיהוי זה, ולא היתה בפיה כל תשובה מספקת (עמ' 82/3 לפרוטוקול). שיהוי של שלוש שנים בהגשת כתבי אישום הוא שיקול לקולא בשיקולי הענישה, הן בשל עינוי הדין שנגרם לנאשם, והן משום שהאפקט ההרתעתי של המאסר בפועל נחלש ככל שחולף הזמן מביצוע העבירה (ע"פ 10677/07 אבו קוידר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 24.02.08), ע"פ 5527/07 אגסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 24.10.07 )). ... אף אנו נתחשב בשיהוי בהגשת כתב האישום כנימוק לקולא". הדברים ברורים ומדברים בעד עצמם. אין לקבל טענה זו. כט. עיון בגזר הדין מראה, כי בית המשפט קמא התייחס לכלל הטענות שהעלה המערער, כאמור. בית המשפט הביא בחשבון את השיקולים השונים לקולה ולחומרה, בהם בין היתר תסקירי הנפגעות של המתלוננות; הערכת המסוכנות בנוגע למערער; רף הענישה המקובל; חומרת המעשים, תדירותם ועוצמתם, והעובדה שנעברו בשתי מתלוננות שונות, כמו גם אלימותו שהתבטאה בהרשעתו בתקיפת ילדיו הקטינים וכליאתם בכליאת שווא; ומנגד השיהוי והעדר עבר פלילי. בע"פ 5607/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) אומרת השופטת חיות: "עבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה תוך פגיעה בקטינים יש בהן כיעור רב, והענישה בגינן צריך שתבטא בנוסף לשיקולי גמול והרתעה גם מימד של סלידה מן המעשים" (וראו לעניין זה גם ע"פ 7657/00 מחג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם); וכן, ע"פ 2485/00). גזר דינו של בית המשפט קמא לא חרג מרף הענישה המקובל בנסיבות מקרים מעין אלה, ואין סיבה להתערב בו. סוף דבר ל. המערער הורשע באשר יוחס לו בכתב האישום, ואיננו רואים לקבל את ערעורו. ילאה העט מתיאור ניוולם ושפלותם של המעשים בהם הורשע המערער, שהם מכוערים ונקלים עד מאוד; מעשים שבוצעו בנערות רכות בשנים, ששמו במערער את מבטחן וראו בו אביהן. מי שאמור היה לספק להן מגן ומסתור בפני רעות העולם, הפך להן למקור כאב ואימה, חסר חמלה וחסד. על מעשים כגון דא מצווה בית המשפט להגיב בענישה מחמירה, ועל כן אין מקום להקל עם המערער, משאין עסקינן בענישה חריגה. אין להיעתר, כאמור, לערעור. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת לפסק דינו המפורט של חברי השופט א' רובינשטיין. המערער תרץ את מעשיו החמורים בפני המתלוננות בכך שביקש לבדוק אם ר' ואחר כך נ' בתולות הן. די לקרוא את תאור הבדיקות שביצע קודם בר' בחורשה, ואחר כך בנ' כשיצאה מהמקלחת ונשכבה על פי דרישתו לצורך הבדיקה על המיטה בוכה ומושפלת, כדי להזדעזע; למעשה עלה עליה המערער בגופו עם איבר מינו, כדבריה, והיא חוותה צמרמורת בכל גופה. הדברים המתוארים על ידן מצביעים על תום הנעורים ועל האמון - שנפגע - במערער שהיה להם כאב וביקשו לחסות בחיקו, כמו גם הנצול המיני והכעור של מעשיו מעוררי הסלידה. אני מסכימה שאין עילה להתערב בהכרעת הדין וגם לא בעונש שהושת, המנסה ליצור הלימה, כדברי חברי, עם "ניוולם ושפלותם של המעשים בהם הורשע המערער". ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ' באלול תש"ע (30.8.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08060790_T10.doc רח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il