יוסף בן חיים נ. מפכ"ל משטרת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 6078/08 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק בג"ץ 6078/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר העותר: יוסף בן חיים נ ג ד המשיב: מפכ"ל משטרת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד עטרי אריאל בשם המשיב: עו"ד יאנה סימקין פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. העותר, קצין משטרה, גויס לשירות בשנת 1994, ומאז מלוּוה שירותו בבעיות משמעת. פעמים מספר הוא הורשע בדין משמעתי, ובנוסף נפתחו נגדו תיקים במחלקה לחקירת שוטרים בגין הפעלת אלימות. בשנת 2005 הועמד העותר לדין בחשד כי ביצע מעשה מגונה והטריד מינית שוטרת שעבדה עמו, אולם הוא זוכה מחמת הספק, אף שבית-המשפט מצא את המתלוננת "עדה אמינה ואחראית". בחודש נובמבר 2007 שבה ונפתחה נגדו חקירה, בחשד כי ביצע מעשה מגונה והטרדה מינית במתלוננת נוספת, שוטרת שח"מ (שירות חובה במשטרה). בדיקת פוליגרף שנערכה למתלוננת לימדה כי דיברה אמת, בעוד שביחס לעותר עלה חשד כי הוא סיכל את הבדיקה. אף על פי כן, הוחלט במחלקה לחקירת שוטרים שלא לנקוט הליכים פליליים נגד העותר, והסוגיה הועברה לטיפול במישור המשמעתי-מנהלי. העותר לא הועמד לדין משמעתי, אולם הוחלט לבחון את תפקודו ואת המשך דרכו במשטרה. ביום 21.2.08 נערך לעותר לשימוע, בו השתתף גם עורך-דינו, ובהמשך ניתנה לו אפשרות להשלים טיעון בכתב. לאחר כל אלה, הוחלט לפטרו מן השירות, החל מיום 15.7.08. 2. או-אז הגיש העותר את העתירה שבפנינו, בה הוא מלין על פיטוריו, שלהשקפתו אין מקורם אלא בתלונה האחרונה שהוגשה נגדו, שהרי לאורך השנים הייתה שביעות רצון מתפקודו, והוא אף קוּדם בתפקיד ובדרגה. ובאשר לאותה תלונה, לא נאספו לחובתו ראיות "בלתי תלויות", כלשונו, וממילא הוא לא הועמד לדין – פלילי או משמעתי. סירובן של הרשויות להתיר לו לעיין בחומר החקירה, מנע מן העותר, כך לטענתו, להתגונן כל צורכו מפני האישומים המנהליים, ועל כן פיטוריו פסולים אף מן הבחינה הפרוצדוראלית. במהלך הדיון דיברנו על לב הצדדים כי יסכימו לקיים לעותר שימוע חוזר, לאחר שיינתן לו לעיין בחומר החקירות שקוימו בענינו. החומר אמנם הועבר, אולם השימוע לא התקיים, ודומה כי האחריות לכך רובצת בעיקרה לפתחו של העותר. אי לכך, וכאמור בהחלטתי מתאריך כ"ד בסיון התשס"ט (16.06.09), איננו רואים מנוס מהכרעה בעתירה גופה, הכרעה שתוצאתה היא כי לא ניתן להושיט לעותר את הסעד אותו ביקש. 3. הכלל, לפיו לא יניח בית-משפט זה את שיקול-דעתו תחת זה של הרשות המוסמכת, כוחו יפה במיוחד שעה שמדובר בעניינים שבניהול פנימי, בהם נתון לגורמים הממונים – ובפרט כאשר מדובר בגופים כמו משטרת ישראל – שיקול דעת רחב (בג"צ 1722/05 מפקח קרן נ' מפכ"ל המשטרה, בפסקה 30 לפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן (טרם פורסם, 23.1.06); בג"ץ 788/08 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' מפכ"ל המשטרה, מפסקה ט"ז לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין (טרם פורסם, 6.7.08)). עיקרה של הבדיקה השיפוטית במקרים מסוג זה יתמקד, אפוא, בשאלה כלום נערך הליך הפיטורים כדין, וכלום טעמיו הם טעמים שממן העניין בלבד (בג"ץ 6840/01 פלצמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד ס(3) 121, 132 (2005)). בניגוד לטענת העותר, הרי כעולה מתשובת המדינה, מוקד העילה לסיום שירותו במשטרה לא היה באירוע נקודתי כזה או אחר, כי אם ברצף והצטברות של המקרים לחובתו. פעם אחר פעם הסתיימו הסתבכויותיו המשמעתיות בהחלטה לאפשר לו להוסיף ולמלא את תפקידיו במשטרה, אולם הוא נקרא לסדר בלשון שאין מפורשת ממנה, ובצדה הבהרה חד משמעית כי אם לא ישנה את אורחותיו, הוא עלול למצוא את עצמו מחוץ לשירות. העותר לא שעה, כך נדמה, לאותן אזהרות, ואת המחיר אותו נקרא לשלם אין לתלות בשיקולים פסולים או לא-עניניים של מפקדיו. 4. אכן, קודם להטלתה של סנקציה מנהלית, חובה שבדין ליתן לאדם שענינו נדון למצות עד תומה את זכות הטיעון. זכות זו, שלעתים דומה כי אין חשובה ממנה, נועדה לאפשר לו להשמיע את עמדתו כל צורכה בטרם יוכרע ענינו על יסוד כלל הנימוקים, לרבות אלה שהשמיע הוא עצמו (בג"ץ 554/05 רס"ר אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד ס(2) 299, 316 (2005)). אולם, יישומה של זכות זו אינו מותנה אך ברשות המנהלית ובאורח התנהלותה. מקום שבו בוחר אדם, מנימוקיו-הוא, שלא לנצל את הבמה שהועמדה לרשותו בתואנות כאלו ואחרות, אין להניח את האחריות לאי קיומה של זכות הטיעון לפתחה של הרשות המנהלית. במקרה דנן נחה דעתי, כי לא זו בלבד שלעותר ניתנה ההזדמנות לשטוח את טענותיו בפני הממונים עליו, אלא שאת טענותיו הרלוואנטיות – רובן ככולן – עלה בידו להביא בפני הרשות קודם שהוחלט על פיטוריו. אינני סבור כי חשיפתו של העותר לחומר החקירה בהקשרה של התלונה האחרונה שהוגשה נגדו הייתה חיונית לצורך השימוע, הואיל וכפי שכבר אמרתי אותה תלונה לא הייתה אלא אירוע אחרון בשרשרת ארוכה של מקרים שנזקפו לחובתו. והנה, בגדרי הדיון בעתירה זו נקרתה בדרכו של העותר, בהתערבות בית-המשפט, האפשרות להוסיף ולטעון אף על יסודו של חומר הראיות, אולם מטעמיו בחר שלא לעשות בה שימוש. 5. בנסיבות אלו, נחה דעתי כי לא נפל פגם בתהליך פיטוריו של העותר, וודאי שאין לומר כי ביסודה של ההחלטה שנתקבלה באשר לו מצויים טעמים שאינם ממן הענין. סוף דבר, אני מציע לדחות את העתירה ולחייב את העותר בהוצאות המשיב בסכום של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ט"ו בתמוז התשס"ט (07.07.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08060780_O08.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il