אבנר טוויל נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6077/95 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערער: אבנר טוויל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 27.9.95 בתפ"ח 131/94 שניתן על ידי כבוד השופטים ש' סירוטה, ד' ברלינר וד' המר בשם המערער: עו"ד ניצה דיקובסקי בשם המשיבה: עו"ד רות דויד ועו"ד עדי ישראלי פסק-דין השופט ת' אור: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, לפיו הורשע המערער במספר עבירות. על פי האישום הראשון, הורשע המערער ברצח, עבירה על סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן : החוק), בקשירת קשר לביצוע פשע, עבירה על סעיף 499(1) לחוק ובנסיון לשוד מזוין, עבירה על סעיף 403 (סיפא) לחוק. על פי האישום השני, הורשע בגניבה, עבירה על סעיף 384 לחוק, בהחזקת נשק, עבירה על סעיף 144(א) לחוק, בנשיאת נשק, עבירה על סעיף 144(ב) לחוק ובשוד מזוין, עבירה על סעיף 402(ב) לחוק. על פי האישום הרביעי, הורשע בפריצה לבנין וגניבה מתוכו, עבירה לפי סעיף 407(ב) לחוק. מהעבירות אשר יוחסו למערער באישום השלישי הוא זוכה, מחמת הספק. בית המשפט המחוזי גזר על המערער בגין מעשיו בפרט האישום הראשון, שכללו, כאמור, רצח, עונש מאסר עולם ובגין מעשיו בפרטי האישום השני והרביעי - יחד - שבע שנות מאסר, שיחושבו במצטבר לעונש של מאסר עולם. 2. הערעור מופנה כנגד ההרשעה באישום הראשון והרביעי, ולחלופין כנגד גזר הדין, שקבע כי 7 שנות המאסר יחושבו במצטבר למאסר עולם. במהלך הדיון נזנח חלק הערעור המתייחס לגובה העונש, ובלאו הכי, אם יימצא שדין ההרשעה על כל חלקיה לעמוד, אין עילה להתערב בהחלטה על כך שהעונש של 7 שנות מאסר יהיה מצטבר לעונש מאסר העולם. 3. ביום 22.2.94 ביצע המערער שוד מזוין בבנק דיסקונט ברחוב וולפסון בתל אביב. הוא נתפס בשעת המעשה, ומיד לאחר מכן נעצר. מעשה שוד זה הינו נשוא האישום השני. לאחר מעצרו התעורר חשד שהמערער קשור למעשי שוד נוספים ועל כן הוכנס לתאו מדובב בשם סמי (להלן: המדובב). השיחות בין המדובב למערער הוקלטו. הן נמשכו על פני אחד עשר ימים ובמהלכן הודה המערער בפני המדובב בביצוע מעשי השוד המפורטים בכתב האישום, ובכלל זה הוא הודה בביצוע השוד נשוא האישום הראשון שבמהלכו בוצע רצח. הודייתו של המערער בפני המדובב בביצוע העבירות היא הראיה העיקרית להוכחת האישומים בכתב האישום. בפני בית המשפט המחוזי כפר המערער באישומים שיוחסו לו - למעט באישום השני בו נתפס, כאמור, בעת מעשה - וטען כי מה שנחזה כהודאה בפני המדובב אינה אלא התרברבות של המערער בדברים שלא עשה. סלע המחלוקת בין הצדדים הוא, האם הדברים שנאמרו למדובב, במסגרתם הודה המערער ברצח ובנסיון לשוד, המיוחסים לו באישום הראשון והרביעי, משקפים את האמת. ובמילים אחרות, האם הרשעת המערער בעבירות שבסעיפי האישום הראשון והרביעי הינה כדין. נדון להלן תחילה באישום הראשון ולאחר מכן באישום הרביעי. האישום הראשון 4. בבוקר יום א', 23.9.90, ירה שודד בחיים סלמן ז"ל (להלן: המנוח), במהלך נסיון לשדוד שק כסף שנשא המנוח על גופו. המנוח ניהל באותה תקופה את בית הקולנוע "רב-חן" בתל-אביב והכסף שנשא היה פדיון קופת הקולנוע אותו התכוון להפקיד בבנק. בין השודד למנוח התפתח מאבק, משום שהמנוח אחז בשק הכסף שנשא וסירב להרפות ממנו. המאבק הסתיים ביריות שירה השודד לעבר המנוח. לאחר הירי, נמלט השודד על קטנוע - ווספה לבנה - כשהוא חבוש קסדה שחורה. המנוח נפטר סמוך לאחר מכן בבית החולים. הווספה נמצאה כחצי שעה מאוחר יותר, במרחק מספר רחובות מבית הקולנוע. על הווספה נמצאה קסדת אופנוען שחורה. על הקסדה נמצאה טביעת אצבעו של עודד אלישיוב (להלן: אלישיוב). 5. אלישיוב נעצר. החקירה שנערכה לאחר הארוע העלתה שאלישיוב הציע לשניים אחרים, ג'ינו וורסנו לשדוד את המנוח כבר בסוף שנת 1989. משדחו את ההצעה, הציע אלישיוב את ההצעה לאחד יהודה גוהר, שגם הוא דחה אותה. השלושה - ג'ינו, ורסנו וגוהר - שנעצרו לחקירה, שוחררו לאחר שהמשטרה שוכנעה שלא היו קשורים למעשה. לאחר ששוחררו, התמקדה החקירה באלישיוב ובאדם נוסף בשם יוסי חייט (להלן: חייט), ששמו הועלה כמי שהוצע לו לבצע את השוד. בסופו של דבר לא הוגש כתב אישום נגד חייט מחוסר ראיות להוכחת אשמה כלשהי מצידו. עוד הסתבר, כי אלישיוב פנה לדודו, יצחק פנחסוב (להלן: פנחסוב) שהיה באותה עת מנהל בית קולנוע "בן-יהודה" בתל-אביב, והציע לו לגנוב את פדיון קופת הקולנוע באופן שיראה כאילו הוא נשדד. פנחסוב סרב להצעה, אך יעץ לאלישיוב לבצע את השוד בקולנוע "רב-חן" שהוא קולנוע ש"עובד טוב", והוסיף שרצוי לבצע את השוד ביום ראשון שאז נאסף סכום גבוה בקופות בשל הצטברות הפדיון בסוף השבוע. אלישיוב הודה בתכנון השוד, הורשע בתכנונו ונידון בבית המשפט המחוזי ל12- שנות מאסר. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון הועמד עונשו על 7 שנות מאסר בפועל. פנחסוב הורשע במתן אמצעים לביצוע פשע ונידון לשמונה חודשי מאסר בפועל. עד למועד שבו נתפס המערער בביצוע השוד נשוא האישום השני, דהיינו עד לשנת 1994, לא הוגש כתב אישום נגד מבצע השוד והרצח בקולנוע "רב-חן". גירסת ההתוודות של המערער 6. כאמור, לאחר שנעצר המערער בגין השוד נשוא האישום השני הוכנס לתאו מדובב. המערער סיפר למדובב על עבירות שביצע ובכלל זה מעשי רצח. על פי הפרטים שמסר המערער התמקד צוות החקירה ברצח המנוח בקולנוע "רב-חן". התברר שפרטים רבים שמסר המערער למדובב תאמו פרטים שהיו מצויים בתיק החקירה. כמו כן, נוספו פרטים שכלל לא היו ידועים למשטרה בנוגע לרצח. גירסתו של המערער סופרה למדובב פרקים פרקים ולא ברצף אחד. עם זאת, התוודותו מפורטת מאוד ומתארת הן את פרטי הארוע והן את התייחסותו הרגשית של המערער אל הארועים ואל הקורבן. להלן עיקריה: א. המערער סיפר ש"אינפורמטור" (דהיינו, מספק המידע לביצוע השוד) העלה בפני שלושה אנשים את הרעיון לשדוד את המנוח, לפני שהעלה את הרעיון בפני המערער, אולם אלו סירבו כי פחדו לבצעו (ת1/ לז', עמודים 19-18). האינפורמטור קיבל את האינפורמציה מדודו שעבד ליד בית הקולנוע (ת1/ לב', עמוד 5; ת1/ לז', עמודים 19-18). ב. המערער סיפר למדובב על האופן שבו השוד תוכנן: המערער יבצע את השוד ואדם אחר יחכה לו ברכב בקרבת מקום (ת1/ נח', עמוד 12). המערער ישתמש, לביצוע השוד, בווספה שמוחבאת אצלו ובקסדת האופנוע שיקבל מדודו של האינפורמטור (ת1/ לז', עמודים 20-19; פרוטוקול עמוד 284). המערער סיפר, כי לצורך קבלת הקסדה נסעו הוא והאינפורמטור לבית הדוד. בשעה שהדוד מסר את הקסדה לאינפורמטור, ישב המערער ברכב והתכופף מתוך מטרה שהדוד לא יזהה אותו (ת1/ לז', עמודים 21-19). המערער סיפר, כי לצורך ביצוע השוד "בילש" אחר המנוח ועקב אחריו בדרכו מבית הקולנוע לבנק כדי ללמוד את הדרך שלו וכדי לראות "איפה מתאים לשחק לו אותה". המערער מספר שהדרך שבה עבר המערער היתה הומה ולכן המקום המתאים היה מתחת לבית הקולנוע (ת1/ לז', עמוד 18). ג. את ארוע הרצח מתאר המערער בצורה מפורטת וחיה. הוא מתאר את המנוח כ"גבר חזק", בריא, כבן 50, בגובה של המדובב ומספר "אני קטן על ידו" (ת1/ ב', עמוד 28). המערער מספר כיצד העמיד את הווספה כשהיא עודנה עובדת על ה"ג'ק", עמד עם עיתון "כאילו מחכה למישהו" (ת1/ לח', עמוד 22). כשהמנוח יצא מפתח הקולנוע החל המערער, שהמתין בחוץ, ללכת לצידו (ת1/ ל', עמוד 12א). המנוח נשא את הכסף ב"סל דק" (ת1/ ל', עמוד 13). וכך מספר המערער כיצד התנפל על המנוח: "הוא הלך ככה עם סל דק כזה ... איימתי עליו ומכות ... צעקות ואז הוא רץ מטר וצועק משהו ... התקדם עוד בעיטה שני מטר עד שיפול 'פופ' ... אבל אנשים ראו פה זה רוצח אין פה חוכמות היה פשוט אכזרי" (ת1/ ל', עמודים 14-13). הוא גם מתאר כיצד היכה אותו במהלך השוד: "... זה שוד, תביא את הכסף אם לא אני אדפוק לך אהרוג אותך ... מילה זה מילה בום שמתי לו אחד. בשניה על המקום. עכשיו הוא פצוע ... התחיל לצעוק אני עכשיו מרביץ ... בעיטות על הריצפה ... פופ הידיים שלו נתפסו ... ראה את זה שהוא מת" (ת1/ לו', עמוד 7). המערער גם מספר כיצד סירב המנוח להיפרד מהכסף. הוא מתאר את הכעס שחש כלפי המנוח שסירב למסור לידיו את הכסף: "... אני לא עוזב אותו ... לא יוכל ... אני לא יכולתי אם ... אתה יודע איזה קריזה הייתי, אני רואה את הכסף ... אתה מאמין שאני סובל ... אתה יודע איך זה לצאת בלי לירה כזה דבר לצאת בלי לירה" (ת/1 לז', עמודים 23-22). ד. המערער מספר כי משנאספו אנשים עזב את זירת הרצח (ת1/ לז', עמוד 22), ונמלט מהאזור בנסיעה על האופנוע, על המדרכה לכיוון רחוב אלנבי (ת1/ לז', עמוד 22), העמיד את הווספה במקום שקט (ת1/ נח', עמוד 12), לקח סמרטוט שהכין מבעוד מועד וניגב היטב את הקסדה ואת האקדח (ת1/ לז', עמוד 23). את האקדח טמן באדמה באיזשהו מקום (ת1/ לב', עמוד 5) ואת החולצה המגואלת בדם שם בשקית (ת1/ לז', עמוד 23). ה. את רגשותיו כלפי המנוח מתאר המערער בחיות רבה, למרות שהמעשה אירע למעלה משלוש שנים קודם לשיחותיו עם המדובב: "הבנת 70 80 יענו זה יוצא שישי שבת מוצאי שבת ... ענין של 80 משהו כזה ואחד מניאק ולא שלו ... סתם עובד ... נתנו לו צל"ש עמד על משמרתו הנעל אבו אבו מניאק ... לא שלו לא שלו..." (ת1/ ל', עמוד 12). ובהמשך: "יש אנשים אתה לא יוכל להבין אותם ... אתה לא מבין את הראש שלו ... כל פעם שאני ישן אני מקבל אותו איך שהוא מת ואז ... בן זונה מניאק עוד מקלל אותו ... חתיכת כלב לא שלו אתה מבין מה הקטע כואב לו ... לא שלך ... לא שלך כול פעם אני מקלל אותו" (ת1/ לב', עמוד 27). ו. המערער סיפר, כי בערב לאחר הרצח הגיע האינפורמטור לביתו. המערער ביקש מהאינפורמטור שיצא עמו החוצה וערך עליו חיפוש ומספר שרק בשביל "לישון בשקט" היה צריך להרוג אותו אבל בגלל מילה אחת שלו לא עשה זאת. (ת1/ ח', עמוד 20; ת1/ כד', עמוד 15; ת1/ כו', עמוד 10). המערער סיפר כי אשתו ראתה תמונה של האינפורמטור בעיתון וקישרה אותו לכך שהיה אצלם בבית (ת1/ סב', עמוד 22). ז. המערער גם סיפר על הליכי החקירה שנערכו בתיק ואשר הביאו לשפיטתו של האינפורמטור ל12- שנות מאסר. הוא ידע לספר, כי הווספה נמצאה שעה אחרי הארוע, יחד עם הקסדה לא רחוק ממקום הארוע (ת1/ נח', עמוד 12; ת1/ כו', עמוד 6). לדבריו, המשטרה "הלבישה" את טביעת האצבע שנמצאה על הקסדה על השותף שלו, שכן הם ניקו ושפשפו את הקסדה ואם היו מוצאים באמת טביעת אצבע שלו היו מוצאים גם את של המערער (ת1/ לד', עמוד 52; ת1/ ח', עמוד 18). ח. המערער הוסיף, שאחד משלושת האנשים אליהם פנה האינפורמטור קודם למערער הלשין על האינפורמטור וסיפר שהוא סיפק אינפורמציה לשוד. כך הגיעו אל האינפורמטור, ואחר כך אל הדוד, שהתגלה כעובד בבית קולנוע (ת1/ מט', עמוד 3; ת1/ לז', עמוד 30). אחרי שבועים נעצרו השניים (ת1/ לב', עמודים 5-4). המערער מציין, כי האינפורמטור היה "גבר" ולא סיפר מי היה שותפו למעשה, על אף שנשפט וקיבל עונש מאסר (ת1/ לז', עמוד 17), המערער מרגיש שהאינפורמטור נפל קורבן, שהרי יודעים שלא הוא ביצע את השוד והרצח והמערער רוצה לפצותו על כך, שכן לדבריו "הוא אוכל בשבילי 12 שנה" (ת1/ מט', עמודים 6-3). המערער מספר כי "לא ישן בלילות" ופחד מאוד מכך שהאינפורמטור יספר שהמערער הוא זה שביצע את הפשע (ת1/ ח', עמודים 21-18). לכן, הוא ברח לחוץ לארץ ברגע שהיה לו הכסף לכך (ת1/ יד', עמוד 25; ת1/ לז', עמודים 33-31). עד כאן עיקרי התוודותו של המערער בעבירות השוד והרצח שבפרט האישום הראשון. טענות המערער 7. הרשעתו של המערער מבוססת על התוודותו בפני שותפו לתא המעצר, המדובב. טענת המערער היא כי תוכן ההודיה אינו אמת וכי היא נאמרה על ידו למדובב כ"התרברבות" גרידא. המערער טען כי סיפוריו למדובב סופרו מסיבות שונות: עשיית רושם על המדובב כאילו הוא עבריין כבד; נסיון להראות למדובב, שסיפר סיפורי פשע על עצמו, כי גם הוא בעל נסיון במקרים דומים; נסיון של המערער להשכיח מעצמו, על ידי סיפורי "גבורות" מעולם הפשע אותם ביצע בעברו "המפואר", את ההווה העלוב בו הוא נמצא לאחר שנתפס בביצוע שוד מזוין. המערער טען, כי חש צורך להרשים את המדובב, ועל כן "החרה החזיק" אחר המדובב. סיפוריו של המדובב על מעורבותו בעבירות שונות בכלל ובעבירת רצח בפרט היוו מקור השראה והובילו אותו לסיפוריו שלו אודות עבירות וביניהן הסיפור על הרצח, אשר לא היו אמת. לדבריו, כאילו חזר על דברים שסיפר המדובב, כשהוא מייחס מעשים דומים לעצמו. אין לקבל טענות אלה. ראשית, קריאת התמלילים מעלה, באופן ברור, כי בכל אותן שיחות בהן מצויה התוודותו של המערער, דווקא המערער הוא הדובר העיקרי והמדובב הוא זה שמשלים משפט או שואל שאלה מדי פעם. שנית, גם מההיבט התוכני לא ניתן לומר כי המערער "החרה החזיק" אחר המדובב, כאילו אך השלים והאדיר את דבריו. המדובב סיפר סיפור כללי של העדויות בבית המשפט ומדוע זוכה בסופו של דבר. עיון בדבריו מצביע בבירור על כך שהוא לא יכול היה להוות "השראה" של ממש לסיפורים המפורטים ומלאי החיים שסיפק המערער אודות השוד בקולנוע ומעשה הרצח שנילווה אליו. 8. המערער טען, כי דבריו בענין סיפור הרצח בקולנוע "רב-חן" בפני המדובב אינם אלא סיפור בדים נוסף, אחד מיני רבים בין שלל סיפורי אלף לילה ולילה שסופרו למדובב והוקלטו. הוא טען כי גם סיפורים אחרים שעליהם דיבר לא היו ולא נבראו. ומכאן, יש לדעתו להגיע למסקנה כי גם בענין השוד והרצח בקולנוע התרברב במה שלא עשה. אמנם נכון הוא שהמערער התרברב במעללים שונים ומשונים אותם כביכול עשה, החל מהעובדה שבנו יצא עם בתו של הרמטכ"ל וכלה בסיפורים על מעשי שוד, גניבות ואף מקרה של רצח בשוויץ. אך בולט הדבר שבקטעים אליהם הופנינו על ידי הסנגוריה, המצביעים על מעללי המערער, אותם לטענתו למעשה לא ביצע, אין אותה רמת פירוט כמו בסיפור הרצח של המנוח. הם מסופרים ברמה כללית ופשטנית ואין בקיומם כדי לפגום במשקלה של ההתוודות (ע"פ 1714/95 אבי יתום נ' מדינת ישראל, תקדין עליון, 97(2), 511). יתירה מזו, סיפור רצח המנוח הוא היחיד שעליו חוזר המערער שוב ושוב בהזדמניות שונות. עצם החזרה מצביעה גם היא על רמת המעורבות של המערער לגבי הסיפור של רצח המנוח. 9. המערער סיפר על מקרה הרצח בפירוט רב, ותיארו תיאור של מי שנטל חלק בפרשה ויודע אותה לפרטיה. הסברו לכך היה, כי הוא שאב את כל האינפורמציה שעליה סיפר למדובב מכתבות בעיתונים על פרשת השוד והרצח, וכן משיחות בשכונה ומשיחות עם עצורים בתאי מעצר בהם שהה. לא ניתן לקבל טענה זו. לאחר עיון בכל הכתבות שהוגשו בתיק (ת65/ א'-כב'), מתבקשת המסקנה כי אין זה סביר שהדברים שנאמרו על ידי המערער נאמרו מפי אדם שהקשר היחיד שלו לארוע הוא קריאת עיתונים ושמיעת סיפורים שכונתיים. וזאת מכמה טעמים: ראשית, קשה להאמין כי מי שלא חווה את החוויות המתוארות יכול לקבץ את אוסף הפרטים שפורסמו בעיתון לכלל גרסה שלמה וקוהרנטית, כפי שעשה זאת המערער בפני המדובב. שנית, שום כתבה בעיתון אינה יכולה להסביר את הרמה האישית שבה המערער מתייחס למעשה ולקורבן. למשל, את הכעס שחש המערער על המנוח על שנאבק על כסף שאינו שלו, את החלומות שהוא חולם על המנוח, את הפחד שמא האינפורמטור ישבר ויספר על חלקו של המערער ברצח. יש גם לזכור ולהדגיש, שהמערער סיפר למדובב על אירוע השוד והרצח כשלוש שנים לאחר אירועו. אם לא היה מעורב בארוע, אין זה סביר שזכר פרטי פרטים מלפני זמן כה רב. המערער הסביר כי גילה התענינות מיוחדת בסיפור רצח המנוח, מכיוון שאחד החשודים בפרשה בשנת 1990 היה יהודה גוהר, שהיה מוכר לו. מכאן גם הפרטים הרבים שידע לספר על הרצח. בהחלט יתכן שאדם יקרא בענין ידיעות המופיעות בעיתון כאשר אחד המעורבים מוכר לו. עם זאת, יש הבדל מהותי בין קריאה, אפילו ממוקדת, של ידיעות בעיתון לבין הזכרון הפנומנלי אותו גילה המערער, לגבי פרטי המקרה, למעלה משלוש שנים לאחר פרסום הכתבות. מה גם, כפי שיבואר בהמשך, חלק מפרטי אמת שמסר למדובב לא פורסמו כלל ברבים. חיזוקים חיצונים לגירסת ההתוודות של המערער 10. להתוודות המערער נמצאו חיזוקים בראיות חיצוניות. חלק ניכר מהראיות החיצוניות נאסף על פי פרטים מוכמנים שמסר המערער למדובב ופרטים אלו נמצאו מדויקים. כמובן, המדובר בפרטים אשר לא התפרסמו בעיתונות. הראיות החיצוניות הללו מוכיחות את אמיתותם של הפרטים אותם ידע המערער למסור למדובב ויש בהן "דבר מה" משכנע ביותר. להלן, בתמצית, הראיות החיצוניות לדברי המערער, המהוות "דבר מה" נוסף. א. קיומו של מפגש בין פנחסוב לאלישיוב, בו נכח המערער, זמן קצר לפני הרצח. המערער כאמור סיפר למדובב כי הוא נלווה לאלישיוב בשעה שזה נסע לביתו של פנחסוב לקבלת קסדה לפני השוד המתוכנן. המערער ישב, לדבריו, באותה עת ברכב והתכופף על מנת שפנחסוב לא יראה אותו. חוקרי המשטרה ניסו לאמת את קיומו של המפגש. לשם כך זומן פנחסוב לחקירה, בה אישר את קיומו של המפגש בינו לבין אלישיוב זמן קצר לפני הרצח (ת49/ ב', עמוד 12). הוא זכר לספר כי אלישיוב הגיע עם עוד אדם שישב ברכב. לדבריו, הוא לא ראה את פניו אלא רק דמות, שכן האדם הנוסף "הסתיר את הפנים שלו". פרט נוסף שבו נזכר היה כי האדם הנוסף הרכיב משקפי ראיה. מסתבר שהמערער מרכיב משקפי ראיה (פרוטוקול עמודים 130 ו270-). לטעמי, יש בכך ראיה מאמתת לחלק חשוב בגירסת ההתוודות של המערער. באת כוח המערער הזכירה שפנחסוב זכר פגישה עם יהודה גוהר. ואולם, אין בין פגישה זו לפגישה בה עסקינן. פנחסוב עמד על דעתו שהפגישה עם גוהר היתה כשנה קודם לפגישה הזו, שהתקיימה זמן קצר לפני הרצח (פרוטוקול עמוד 166). פנחסוב אמנם התעקש שלא נתן לאלישיוב קסדה באותה פגישה אולם אישר שהינו רוכב אופנוע (ת49/ ב', עמוד 1) ושאפשר לקחת ממנו תמיד קסדה כי הארגז שלו פתוח באופן קבוע (ת49/ ב', עמוד 20). באת כוח המערער טענה כי נערך תרגיל משטרתי בו המשטרה כאילו "השתילה" זכרון זה, אודות הפגישה, במוחו של פנחסוב. אין בידי לקבל טענה זו. פנחסוב בעדותו השיב לסנגור ששאל אותו האם "הכניסו לו מילים לפה" בשלילה. יתרה מזו, מקריאת התמלילים עולה שפנחסוב איננו מושפע מחוקריו, כך למשל התעקש שלא נתן קסדה לאלישיוב באותו מעמד. נראה כי ידיעת המערער על עצם קיום המפגש, וכן ידיעתו על כך שפנחסוב כרוכב אופנוע הוא אדם שאלישיוב יפנה אליו לקבל קסדה - ידיעה שלא התפרסמה באף אחד מקטעי העיתונות, יש בה תמיכה של ממש בדברי המערער למדובב. ב. נוכחותה של אשת המערער, המכונה לינדה, במפגש בין אלישיוב למערער בערב שלאחר הרצח. כמובהר לעיל, סיפר המערער כי אלישיוב הופיע בביתו בערבו של יום הרצח וכי אשתו ראתה אותו. כזכור, המערער סיפר כי הוציא את אלישיוב החוצה וערך עליו חיפוש. כדי לאמת ארוע זה, ערכה המשטרה "תרגיל" בו נשלח המדובב, לכאורה מטעם המערער, כדי לקחת את לינדה, אשת המערער, אל המערער, על מנת שזו תביא לו פרטי לבוש להם הוא זקוק בכלא. השיחה בין המדובב ללינדה הוקלטה (ת41/). המערער הציג את עצמו כחבר של המערער מהכלא והבטיח כי ידאג ללינדה מבחינה כלכלית. הוא הוסיף כי חוקרים את בעלה על כל מיני דברים, "לא רק על השודים" אלא גם על "הסיפור של הקולנוע", ומזהיר אותה שלא תגיד שראתה את מי שהביא אקדח לדירה. בתגובה לינדה אומרת שלא ראתה, וכי בתקופה הזו היתה בהריון. מכאן עולה, שלינדה ידעה בדיוק על מה מדבר המדובב כשהוא דיבר על "הסיפור של הקולנוע". היא גם ידעה למקם את סיפור הקולנוע, מבחינת הזמן, בתקופת הריונה (לינדה ילדה סמוך לאחר הארוע באוקטובר 1990, פרוטוקול עמוד 124). המדובב המשיך בשיחה עם לינדה ודיבר על "אותו יום שבא אליו הבן אדם בערב ... והוציא אותו ... התכוון לדפוק בו שני כדורים ... אבל ראה שהוא גבר", ואז לינדה מיוזמתה משלימה את המשפט "כן, עשה עליו חיפוש". בדבריה אלה מאמתת לינדה את דבר המפגש בין אלישיוב, מתכנן השוד, עם בעלה, סמוך לאחר השוד והרצח, וכן את החיפוש שעשה בעלה על אלישיוב כדבריו של בעלה בהתוודותו. יש גם בכך לספק "דבר מה" משכנע ביותר להתוודות המערער. בהמשך השיחה אף עולה כי היא ידעה ש"הבן אדם במאסר" (כשהכוונה לאלישיוב), אך ש"עדיין מחפשים את הרוצח". יוצא, שהיא ידעה שמדובר על מקרה בו אירע רצח שבקשר אליו אלישיוב נמצא במאסר, וכי בקשר אליו אלישיוב נפגש עם בעלה. יש לציין עובדה נוספת, והיא שלינדה אינה תמהה או מופתעת לשמע דבריו של המדובב כי יחקרו אותה על ה"סיפור של הקולנוע". גם בכך יש כדי לתמוך במסקנה שהיא ידעה היטב במה מדובר. מכל האמור לעיל, המסקנה היא שלינדה ידעה היטב על מה מדבר המדובב ויחד עם הפרטים שאותם היא משלימה, מהווה השיחה חיזוק של ממש לגירסת ההתוודות של המערער. ג. ההיכרות בין המערער לבין אלישיוב. הן אלישיוב והן המערער טענו כי אין הם מכירים זה את זה, ואף לא הכירו בעבר. המערער העיד שאיננו מכיר את אלישיוב (פרוטוקול עמוד 287), ואלישיוב העיד שאיננו מכיר את המערער (פרוטוקול עמודים 101 ו116-). מסתבר, שבפועל הכיר המערער את אלישיוב. עובדה היא, שהמערער סיפר למדובב עובדות רבות אודות האינפורמטור. עובדות אשר אושרו כנכונות ואשר לא התפרסמו באף אחת מכתבות העיתונות שהוצגו (ת65/ א'-כב'). במסירת פרטים אלה יש כדי לתמוך במסקנה כי המערער ואלישיוב מכירים היטב. המערער סיפר כי האינפורמטור עבד ב"סטודיו 73" אצל חביב אבו זמיל, והוא הכיר אותו משם, שכן נהג לבלות במקום (ת1/ לד', עמודים 47-46; פרוטוקול עמוד 285). הוא סיפר, כי האינפורמטור אינו עבריין וכי מעולם לא ישב במאסר (ת1/ ח', עמוד 20; ת1/ לז', עמוד 15). הוא ידע גם לספר, כי הוא נשוי ואב לשני ילדים (ת1/ לז', עמוד 15; ת1/ מט', עמוד 5), וכי בעבר היה באמריקה (ת1/ לז', עמוד 17). בית המשפט לא האמין למערער, כי את הנתון שאלישיוב עבד ב"סטודיו 73" שמע בשכונה. הדבר גם אינו סביר, לאור העובדה שמדובר בנתון משנת 1980-1979 וכן לא ניתן לנתק עובדה זו ממכלול שאר העובדות שידע המערער על אלישיוב, אשר הובררו כנכונות. חיזוק נוסף לכך שאכן היתה הכרות קודמת בין המערער לאלישיוב ניתן למצוא גם ב-ת63/. ת63/ הוא דו"ח מודיעיני שהוזן למחשב בתאריך 1.12.89, והוא משקף ידיעה שנתקבלה ב30.10.89-. בהתאם לידיעה הנ"ל, בתאריך 30.10.89 נראה המערער ביחד עם עוד שלושה אנשים, ביניהם אלישיוב, ברחוב האצ"ל בתל אביב. זהו דו"ח תנועות בדוקאים שנערך על ידי שוטר בשם ליאור אשבל. השוטר העיד, כי לא יתכן שנרשמו ארבעה אנשים יחד כאשר עמדו בנפרד זה מזה ולא היו קשורים כלל (פרוטוקול, עמודים 47-45). על כן, ניתן להסיק כי השניים אכן הכירו לפני הרצח וכי היכרותם הונצחה במסמך זה. אין ספק, כי נסיונו של המערער לכפור בהכרותו את אלישיוב, לא בא אלא להרחיק את עצמו מקשר עם אלישיוב, אשר היה מעורב בפרשת השוד והרצח הנזכרת בפרט האישום הראשון. שקר זה שלו מהווה גם הוא חיזוק לראיות נגדו. ד. המערער סיפר למדובב פרט מוכמן, אותו יכול לספר רק אדם שהיה שותף למעשה. המערער סיפר שהווספה, ששימשה לביצוע השוד, נגנבה מאזור מגוריו (ת1/ לז', עמוד 32). מסתבר, כי פרט זה הוא נכון (פרוטוקול, עמוד 280) ולא התפרסם בעיתונות. נהפוך הוא, בעיתונות נאמר כי הווספה נגנבה מהעיריה (ת65/ א'). גם בכך יש לחזק את אמיתות גירסת התוודותו של המערער. ה. המערער סיפר למדובב, כי היה שרוי בפחד שמא האינפורמטור יגלה שהוא ביצע את הרצח וברגע שהיה לו כסף, יצא מן הארץ. הוא סיפר שהדבר ארע חודש - חודש וחצי לפני מלחמת המפרץ. מתעודת עובד ציבור של ביקורת הגבולות (ת66/; נ34/), עולה כי הנאשם עזב את הארץ בתאריך 23.11.90, כחודש וחצי לפני מלחמת המפרץ. יוצא, שגם פרט זה בהתוודותו נמצא אמין. לכך יש להוסיף, שהתנהגות מפלילה בדמות היציאה הבהולה לחוץ לארץ לאחר ביצוע העבירה, גם בכוחה יש לספק את הדרישה ל"דבר מה" נוסף (קדמי, על הראיות, חלק ראשון, תשנ"ט1999-, בעמוד 116). טענת המערער בדבר עובדות שקר בהתוודותו 11. טענה נוספת של המערער היא, כי בהתוודותו משולבים פרטים לא נכונים, אשר סוטים מהממצאים האוביקטיבים בשטח. מכאן יש ללמוד, שדברי התוודותו כולם אינם אמת. נבחן את פרטי טענה זו להלן, ונראה שאין בה להצדיק את שלילת המהימנות מגירסת ההתוודות של המערער. 12. א. דרך היכרות המערער את אלישיוב. המערער טען כי נהג לבלות במועדון "סטודיו 73" בו עבד אלישיוב. לדבריו, שם הכיר את אלישיוב. לטענתו, בעל המועדון הכיר אותו ו"עשה לו כבוד". מהודעתו של בעל המועדון במשטרה עולה, כי כלל אינו מכיר את המערער (נ39/). לגישתי, עובדה זו אינה בעלת משמעות רבה נוכח העובדה שברור - כמפורט לעיל - שהמערער מכיר את אלישיוב, וזה העיקר לענייננו. ב. מתן קסדה על ידי פנחסוב. פנחסוב מכחיש את גירסת המערער כי נתן קסדה לאינפורמטור. אין בכך כדי לפגום באמינות ההתוודות. פנחסוב אמנם טען כי אינו זוכר שנתן קסדה לאלישיוב, אך הוא מציין שיתכן ואלישיוב לקח ממנו קסדה שכן יש ברשותו מספר קסדות והארגז בו הן נמצאות תמיד פתוח (ת49/ ב', עמוד 20). ג. מספר היריות שנורו במנוח. המדובב סיפר בבית המשפט קמא שהמערער סיפר לו שירה שתי יריות במנוח (פרוטוקול, עמוד 186). על פי דו"ח הנתיחה, מסתבר שנורו במנוח שלוש יריות. הסנגור טוען שהמערער "קלט" את הפרט השגוי מכתבות העיתונות, שבכולן התפרסם שהמנוח נורה פעמיים. מכאן הוא מבקש שיוסק, שהמערער סיפר את מה שקרא בעיתונים ולא מידיעתו האישית. אך מסתבר שהסניגור לא דק פורתא ובכתבה ת65/ יב' נאמר כי השודד ירה במנוח שלושה כדורים. מעבר לכך, עיון מדוקדק בתמלילים מעלה כי המערער אינו מדבר על מספר היריות שירה אלא מתאר איך ירה ואיך הגיב המנוח. המדובב הבין מדברי המערער "דפקתי בו את הכדור השני בלב" (פרוטוקול, עמוד 186), שנורו שני כדורים. אולם באמירה זו אין לשלול שבמהלך הארוע נורתה יריה נוספת. ד. חולצתו של הרוצח. המערער סיפר, כי במסלול בריחתו מהקולנוע הוריד את חולצתו המוכתמת בדם, שם אותה בשקית וזרקה לזבל. סנגורו טוען, כי גם פרט זה "למד" מהעיתון אשר דיווח כי נמצאה חולצת הרוצח והיא הועברה לבדיקת כתמי הדם שעליה, אולם בבדיקה הסתבר שהדם לא תאם את דמו של המנוח (נ3/), ומכאן שלא מדובר בחולצת הרוצח. מאחר שפרט זה לא התפרסם בעיתון, כך הטענה, המערער נשאר תחת הרושם שזו חולצת הרוצח ולכן סיפר על כך למדובב. לגישתי, אין ללמוד מכך שהמערער רק חזר על הדברים שבעיתון, שכן בהחלט יתכן שאת חולצתו זרק לזבל, כדבריו, ואולם החולצה שנמצאה היא לא זו שאותה זרק. ה. נוכחות אלישיוב סמוך לקולנוע בעת בצוע השוד והרצח. המערער סיפר כי "הוא חיכה באוטו" (ת1/ נח', עמוד 12). המדובב סיפר מפי המערער שהאינפורמטור הוא זה שחיכה למערער (פרוטוקול עמוד 185). באת כוח המערער טוענת, כי לאינפורמטור היה אליבי לשעת הרצח שאומת בשנת 1990, ועל כן דבריו של המערער אינם אמת. היא מפנה לדברים אשר בעמוד 105 ובעמוד 243 של הפרוטוקול, אולם אין בהם אישור כי אכן לאינפורמטור היה אליבי שאומת. היא מפנה גם לעמוד 40 בתפ"ח 537/90 (משפטו של אלישיוב). ככל הנראה כוונתה לעמוד 40 לפרוטוקול שלא הוגש על ידי הצדדים. לפיכך, לא ברור מהחומר המונח בפני האם אכן האליבי של האינפורמטור אומת. מעבר לכך, יתכן שאדם אחר המתין למערער באוטו ולאו דווקא האינפורמטור. אמנם המדובב הבין שמדובר באינפורמטור (פרוטוקול, עמוד 185), אולם מהתמלילים המונחים בפני לא ברור מיהו האדם שאמור היה להמתין למערער ברכב. ו. תאורו של הרוצח. באת כוח המערער טוענת, כי על פי דברי אחד העדים, הרוצח היה נמוך וצנום מן המערער (פרוטוקול, עמודים 41-40). על פי עדותו, כך הטענה, כאילו לא יתכן שהמערער הוא הרוצח. אין לקבל טענה זו. אותו עד העיד שהיתה התגוששות בין שניים, האחד שמן ובריא (המנוח) והאחר צנום וקטן הרבה יותר. אך הוא לא אמר בפסקנות כי הרוצח נמוך מהמערער, אלא אמר שהוא חושב שהרוצח היה נראה יותר נמוך. נזכור, כי גם המערער כשסיפר למדובב על המנוח אמר שמדובר באיש בריא ושהוא "קטן על ידו". באת כוח המערער גם טוענת, כי הרוצח תואר כאדם צעיר ואילו המערער הוא יליד 1945. היא מסתמכת על עדים שראו את הרוצח עולה במהירות ובמקצוענות על הווספה. גם טענה זו דינה להידחות. מסכים אני לקביעת בית המשפט המחוזי, כי חוסר האפשרות לראות את פניו של היורה שולל את היכולת להעריך את גילו. מכל האמור לעיל, מסקנתי היא כי אין בנקודות שהעלתה באת כוח המערער כדי להטיל ספק סביר באשר לאמינות ההתוודות. האם הוכח שאחר הוא הרוצח? 13. לטענת המערער, הוכח כי חייט הוא שביצע את השוד, וממילא את הרצח. הוא סומך את עיקר דבריו על ארבעה ממצאים, אותם אבחן להלן. א. שערה שנמצאה בקסדה. בבדיקת מז"פ התברר, כי יש "התאמה" בין השערה שנמצאה לבין שערותיו של חייט (נ14/) ואין התאמה לשערותיו של המערער (נ15/). בשלב שמיעת הראיות התברר שהממצא לגבי השערה איננו מכריע, הואיל והשערה שנמצאה בקסדה היתה ללא שורש, ולא ניתן היה לערוך לגביה בדיקת DNA (עדותו של פקד סילברמן, פרוטוקול עמוד 28). בנוסף, הוגשה בהסכמה הבהרה לחוות הדעת נ14/ ו-נ15/ (נ42/). גם ממנה עולה כי הממצא לגבי השערה איננו חד משמעי. ההבהרה קובעת, כי כאשר נקבע ש"יש התאמה" בין השערה שנמצאה לשערה של פלוני, הרי שלא מדובר בהתאמה אינדיבידואלית, והמשמעות היא שגם אנשים אחרים מלבד פלוני יכולים להיות המקור לשערה שנמצאה. בנוסף, נאמר שכאשר נקבע ש"אין התאמה" בין השערה לשערותיו של פלוני, אין משמעות הדבר שניתן לשלול את האפשרות שפלוני הוא המקור לשערה. זאת, מאחר ועל ראשו של אדם יש מגוון שערות ויתכן שלא כולן באו לידי ביטוי בדגימת השערות שהתקבלה. התוצאה היא, שדגימת השערות איננה מהווה ראיה על פיה ניתן לקבוע שהשערה שבקסדה הינה של חייט. ב. בדיקת פוליגרף שנערכה לחייט (נ1/). הוא נשאל האם ירה במנוח, האם ניסה לשדוד את המנוח והאם הוא מסתיר מידע לגבי זהות היורה. חייט ענה בשלילה ונמצא דובר שקר. ראשית, בדיקת פוליגרף לא הוכחה כראיה קבילה עליה ניתן להשתית מסקנות במשפט. שנית, תוצאת בדיקת הפוליגרף בנסיבות המקרה אינה חד משמעית במסקנתה, כי יתכן בהחלט שחייט מעורב בצורה כלשהי ברצח ולכן נמצא דובר שקר, מבלי שיש בכך לשלול שהמערער היה הרוצח. ג. בדיקת פוליגרף מסוג "סריקת אותיות" שנערכה לאלישיוב. את הבדיקה אלישיוב הפסיק כאשר הגיע הבודק לקבוצת האותיות ח', ט', י'. מכאן מבקשת הסנגורית להסיק, כי חייט הוא הרוצח, ולכן סירב אלישיוב לבדיקה כשהגיעה לאותיות הנכללות בשמו של חייט. אך נראה שבדיקה זו מסבכת במידה שווה הן את חייט והן את המערער, ששמו "טוויל". מכל מקום, אין בה ראיה משכנעת שכאילו חייט הוא הרוצח. ד. אמירתו של המדובב עלי עווד (להלן: עווד), לפיה אלישיוב אמר לו ביום 17.10.90, בעת מעצרו, שיפגוש באבו כביר עצור בשם יוסי, וכי ביקש ממנו לומר לו ש"ישמור על הפה" (נ22/א). מכך מבקשת הסנגורית להסיק, כי חייט, אשר שמו הפרטי הוא "יוסי", היה שותפו של אלישיוב לשוד בקולנוע "רב-חן". לא אוכל להצטרף למסקנה זו. ראשית, כלל לא ברור כי דובר על יוסי חייט דווקא. חייט גם לא היה עצור כלל במועד זה ונעצר רק ביום 21.10.99 (נ5/). יתרה מזאת, כשנשאל אלישיוב על ידי עווד האם זהו "השותף" לא ניתנה תשובה חד משמעית על ידי אלישיוב, ועווד מעיד כי "אמר לי ככה וככה ועשה סימנים ביד" (ת22/ א). יוזכר, כי הרבה לפני מעצרו של המערער, ובלי קשר למעצר זה, הגיעה המשטרה למסקנה שאין ממצא משמעותי כנגד חייט והוא לא הואשם בפרשה בשום שלב. סיכום 14. על סמך כל האמור לעיל, אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להסתמך על התוודות המערער בדבריו למדובב כראיה מפלילה, על פיה המערער הוא שביצע את השוד ואת רצח המנוח, כמפורט בהתוודותו. נוכח פרטי מעשיו של המערער, כמפורט בהתוודותו, הוכח שהמערער גרם למותו של המנוח במזיד, תוך כדי ביצוע העבירה של נסיון לשוד, במהלכה התכוון לגנוב את פדיון קופת הקולנוע. לפיכך, בדין הורשע המערער בעבירות המיוחסות לו בפרט האישום הראשון. האישום הרביעי 15. באישום זה מיוחסות לנאשם שתי התפרצויות הקשורות זו בזו. האחת, התפרצות למסגריה ברחוב ההגנה 9 בתל אביב וגניבת בלון חמצן, בלון גז לבישול, חתול חיתוך ורתכת; והשניה, התפרצות למשרד קפיטריה "יע"ל" בבית חולים תל השומר בכוונה לבצע גניבה. מאחר ולא עלה בידי המשיבה להוכיח בבית משפט קמא את הקשר בין הפריצה הראשונה והמערער, היא הסכימה לזכותו מהאישום בהתפרצות זו והוא אכן זוכה מחלק זה של האישום. באשר להתפרצות למשרדי הקפיטריה נקבע, כאמור, כי יש להרשיעו באישום זה על סמך התוודותו בפני המדובב. 16. תחילה לתאור העובדות. בלילה שבין 30.12.91 לבין 31.12.91 התבצעה פריצה למשרדי הקפיטריה שבבית חולים תל השומר. במשרד מצויים שני חדרים. באחד שלוש כספות קטנות המקובעות בקיר ובחדר השני, שהינו חדר כספות, שתי כספות גדולות. בכדי להכנס למשרדי הקפיטריה, שבר הפורץ את דלת הכניסה למשרד. הפורץ ניסה לפתוח את אחת הכספות הגדולות על ידי ריתוך מנעולה באמצעות רתכת ובלון גז, אולם מאחר שבלון הגז התרוקן לא הצליח להשלים את הפריצה. עם זאת, הצליח הפורץ לגנוב כ6,000- ש"ח מאחת הכספות הקטנות שבחדר הראשון, וזאת באמצעות שימוש במפתח הכספת, שנמצא באחד הארונות האישיים של העובדים. כמו כן גנב הפורץ סיגריות ומספר תכשיטים פשוטים מהמזנון. 17. החקירה המשטרתית שבוצעה סמוך לגילויה של ההתפרצות לא העלתה דבר. סיפור ההתפרצות לקפיטריה עלה מחדש לאחר שהמערער נעצר והתוודה בביצוע המעשה בפני המדובב. כפי שהובהר לעיל, המדובב הוכנס לתא מבלי שהיתה לו כל ידיעה או חשד לגבי ביצוע התפרצויות בכלל ולגבי ביצוע העבירה הספציפית בפרט. המערער ספר בהזדמנויות שונות למדובב על ביצוע ההתפרצות לקפיטריה בתל השומר תוך מתן פרטים רבים של המעשה. וכך מספר המערער למדובב איך התבצעה הפריצה (המערער מסומן "א" והמדובב מסומן "מ"): "א. זה שעשינו בתל השומר ... מרוב כסף שיש שם...איזה 270,000... לשדוד. מ. כמה יצא שמה? א. קרוב ל10,000- אמרתי לך שלל מכובד. נראה לך כמו זה ... זו עבודה של התאבדות ... אתה מכיר את המיון כל שניה בא אמבולנס כל רגע באים מבקרים ... אני בה עם הפיג'ו שנינו תופסים את העגלה וואחד בלון כזה של גז ... בשביל הריתוח (צ"ל הריתוך - ת"א) ואחד הבלון של גז קטן, חמצן ואשלגן ... יענו דפקנו התפרצות ... אתה יודע מה זה, איזה ביצים צריך, איזה מפחיד וזה פה ... מסעדה מקום ענק זה. זה משרת את כל תל השומר ... היה שמה רב בריח וזה רב בריח מהישנים אז יש את הברגים ... עכשיו אם זה היה הפוך אז את הניטים אתה צריך לדפוק ... עם המברג וזה צ'יק צ'יק צ'יק ... אתה מפעיל את הקפיץ זה עולה כזה זה כמו ספרינג כזה ... עם המברג אתה מוציא תיק תק אתה מושך תק ושמה המשרד שתיים קטנות ואחד ... בקירות שתיים בקירות. מ. ואיך הצלחת לפתוח את הקטנה א. מפתח מצאנו מפתח ... אתה מבין אחרי זה בדיעבד הסתבר שהיה שמה עוד ארבעים שלושים קילו כסף קטן בגלל זה לא יכולנו להרים אותה ... ישבנו שם איזה שעתיים לא יכול לעזוב אותה אתה יודע הוא בידיים שלי ... והכל כל הסיפור זה להרים ככה ... הבאתי חבלים ... שמנו אני מרים, הוא אין לו כוח ..." (ת1/ מט', עמודים 25-23). ובמקום אחר הוא אומר: "וואלה עשיתי איזה עבודה לפני שנה ומשהו ... תל השומר תל השומר ... בשעה תשע בלילה סיירות של הבטיחות עוברות פעמיים ... ופה אמבולנסים ... יש שמה איזה יומיים שהם לא הולכים לבנק כל יום איזה מאה אלף שקל ... מסעדה והיחיד בכל האזור ... מכוניות באים אמבולנסים ... לא הצלחנו להרים אותה יענו יכולנו לשים אותה על האוטו. לא יכולים להרים אותה למה ... יש שמה איזה שלושים קילו כסף קטן ... לא הצלחנו. לא היה לנו כוח ... אחרי זה התברר שהיה שמה עוד איזה שלושים ארבעים אלף שקל כסף קטן ... גם סיגריות ... לא הרבה איזה 50 קופסאות ... איזה באסה פעמיים הסיירת של הבטיחות אתה יודע שמה זה המיון - המיון" (ת1/ יט', עמודים 8-6). ובהמשך: "אמרתי כואב לי. אמרתי יאללה הייתי צריך להביא עוד בן אדם. הייתי שם אותה בעגלה ... דברים סתם לא בעיה לקחת הבעיה להרים אותה מטר לפג'ו. זה הסיפור אתה מבין אבל התנועה בת זונה שמה שמתי את האוטו ככה שנבוא מהצד כזה לא יכולתי לעזוב את זה אמרתי איך אני יכול לעזוב דבר כזה ... אמר לי אבנר שנינו נרים אותה ... אתה אומר מקום כזה ... אתה לא חושב מוכרים שמה בחמש אלף קופסאות סיגריות ... היית תל השומר פעם ... וזה מסעדה שעובדת מהבוקר עד הלילה ... אוכל, פלפלים ... וקונים לחולים שוקולדות ... עשר אלף שקל כל הסיפור ... בלי כסף ..." (ת1/ יט', בעמודים 11-9). 18. מהמקובץ עולה סיפור מעשה הפריצה על ידי המערער ואדם נוסף. השניים תכננו לפצח כספת גדולה בעזרת מכשירי ריתוך אותם הביאו איתם, אלא שנכשלו במזימתם. כיוון שמצאו מפתח שהתאים לאחת הכספות הקטנות פרצו בעזרתו וגנבו מתוכה לדברי המערער כ10,000- ש"ח. כמו כן גנבו חפיסות סיגריות. יושם לב, כי המערער מספר את הדברים תוך הבעת רגשות עזה המאפיינת אדם שחווה בעצמו את האירועים. הוא חוזר מספר פעמים על תחושת הפחד שחש במהלך הפריצה לאור כמות המבקרים בחדר המיון, סיירת הבטיחות והניידות. כמו כן הוא מתאר בחיות רבה את רגשי אכזבתו מכך שלא הצליחו לפרוץ את הכספת אשר ניסו לרתך וכן מהעובדה שלא הצליחו להרימה ולקחתה לרכב. בנוסף הוא מביע את אכזבתו מתוצאות הפריצה "עשר אלף שקל - בלי כסף". 19. המערער טען גם בהקשר זה, כי דבריו למדובב לא היו אלא התרברבות במעשה שלא עשה והם לא משקפים את האמת. המערער טען כי ידע על המקרה מפיו של מכרו, שלמה שרעבי (להלן: שרעבי), אשר סיפר לו בשעתו על אירוע ההתפרצות ומידיעה זו סיפר למדובב את אשר סיפר. שמו של שרעבי עלה לראשונה מפי המערער, כשסיפר למדובב על חברו לביצוע עבירות בכלל ופריצה זו בפרט. בהקלטות של השיחות שמו לא נקלט ואנו יודעים מעדותו של המדובב רק שאת האינפורמציה לביצוע הפריצה קיבל המערער מאדם שעבד בבית החולים וכי ביצע את הפריצה עמו. שלמה שרעבי עבד תקופה מסוימת בניקיון בתל השומר (פרוטוקול ישיבה מיום 18.6.95 בעמוד 5). בהודעתו במשטרה (ת67/) סיפר שחצי שנה לאחר ההתפרצות ביקר בקפיטריה ופגש שם את אירנה, מכרה שעובדת במקום כקופאית. לדבריו, היא סיפרה לו על הארוע אך לא סיפרה לו פרטים, למעט העובדה שהיתה גניבה ושהיא ובעלה היו חשודים. לאור העובדה שטענת ההגנה, כבר בבית משפט קמא, היתה שהמערער סיפר למדובב על ההתפרצות לאור פרטים שמסר לו שרעבי, הובא שרעבי כעד הגנה. בחקירתו בבית המשפט נזכר שרעבי בפרטים נוספים אותם סיפר למערער, כביכול, אודות ההתפרצות. בעדותו סיפר: "... בפעם האחרונה הייתי אצלו בקפיטריה קניתי דברים ובקופה פגשתי את אירנה הקופאית, אני מכיר אותה טוב טוב, עבדתי איתה, היה לי קשר איתה והיא סיפרה לי שלפני כמה זמן היתה התפרצות, הם באו בבוקר לעבודה וראו את הדלת פרוצה, ראו שכל המקום בלגן והפוך, ראו את הבלונים ובמקרה שלה עצרו אותה ואת בעלה ולקחו אותם למכונת אמת והיתה להם פדיחה. היא אמרה שדווקא בקופה שלה פרצו ולקחו כסף. ש. היא סיפרה לך איך פרצו. ת. היא אמרה שפתחו עם מפתח את הקופה שלה. ש. של מי המפתח? ת. לא יודע. ש. מה עוד? ת. זהו ... ש. האם יש קשר בין ההתפרצות בקפיטריה לבין ההכרות שלך עם אבנר, סיפרת לו על ההתפרצות? ת. כן, סיפרתי לו. אנו ישובים ומספרים כל מיני דברים כמו אנשים שמרכלים. במקרה באתי אליו באותו יום וסיפרתי לו מה שאירנה אמרה לי. ש. מה סיפרת לו? ת. סיפרתי לו שבמקום שעבדתי היתה התפרצות. סיפרתי לו כל מה שאירנה סיפרה לי כמו שהעדתי לעיל" (פרוטוקול ישיבה מיום 18.6.95, בעמודים 3-2). רואים אנו, שבעדותו בבית המשפט ידע שרעבי למסור פרטים נוספים על ההתפרצות. בית המשפט המחוזי לא נכנס להתלבטות איזו מגרסאותיו של שרעבי לאמץ - זו בהודעתו או זו בעדותו. גם אין הכרח להכריע בין שתי הגירסאות, שכן עולה בעליל משתיהן כי ישנם פרטים רבים אותם המערער מסר למדובב, שאותם שרעבי לא מסר למערער, גם על פי עדות שרעבי בבית המשפט. יוצא, שבידיעת המערער היו פרטים רבים לגבי אופן ביצוע ההתפרצות והגניבה אשר שרעבי לא היה המקור להם. ההסבר הסביר היחיד לכך הוא, שהמערער ידע פרטים אלה מכוח השתתפותו במעשה ההתפרצות. 20. אכן, פרטים רבים שסיפר המערער אודות האירוע הינם פרטים מוכמנים שיכולים להיות ידועים רק למי שהשתתף בביצוע העבירה. פרטים אלו התבררו כנכונים והם מהווים "דבר מה" נוסף לחיזוק התוודותו של המערער. מהם פרטים אלה? א. המערער סיפר על עגלה שנעזרו בה לביצוע ההתפרצות. מסתבר, על פי עדותה של אחת העובדות, כי למחרת ההתפרצות נמצאה, בין שאר ציוד הפריצה שנשאר במקום, גם "עגלה גדולה מאוד" (העדה ספקטור בעמוד 66; העדה לב-ארי, פרוטוקול עמוד 72). ב. המערער סיפר כי היתה כספת כבדה שאותה הוא ושותפו ניסו להרים. מסתבר כי אכן קיימת כספת ניידת וכבדה במקום (העדה ספקטור, פרוטוקול עמוד 65). ג. המערער סיפר כי השתמשמו בשני בלוני גז שהביאו עמם. למחרת אכן נמצאו במקום שני בלוני הגז (העדה ספקטור, פרוטוקול עמוד 65; העדה לב-ארי, פרוטוקול עמוד 72; ת26/). ד. המערער סיפר כי לקחו עמם גם סיגריות. מסתבר שאכן נגנבו סיגריות מאחד הארונות שבמקום (העדה ספקטור, פרוטוקול עמוד 66). ה. המערער ידע לספר כי היה ניסיון ריתוך באחת הכספות. עובדה זו נכונה ואושרה על ידי אחת העובדות שהגיעה למקום למחרת בבוקר (העדה לב-ארי, פרוטוקול עמוד 73). 21. באת כוח המערער מציינת מספר נקודות בהן המערער לא דייק בדבריו למדובב שיש בהן, לטענתה, להוביל למסקנה כי לא המערער הוא שביצע את הפריצה ולהביא לזיכויו. המערער סיפר ששלל ההתפרצות הסתכם בקרוב ל10,000- ש"ח. בפועל ידוע כי נגנבו כ6,000- ש"ח, וכן נגנבו מספר תכשיטים פשוטים מהמזנון אותם לא ציין המערער. אי דיוק נוסף שעליו מצביעה הסנגורית הוא העובדה שהמערער מספר על מקרה שארע לפני שנה וחצי ובפועל ההתפרצות ארעה למעלה משנתיים לפני מעצרו של המערער. לא נראה לי כי יש בחוסר הדיוקים הנ"ל כדי להטיל ספק סביר בכך שהמערער אכן ביצע את הפריצה. המערער ציין כל כך הרבה פרטים משמעותיים לפריצה, שלא היו יכולים להיות ידועים לו אילולא היה שותף לעבירה. העובדה שלא דייק בפרטים שציינה הסנגורית איננה משמעותית, ואף אי הדיוקים עצמם אינם משמעותיים. סדר הגודל של השלל עליו סיפר תאם את המציאות ולא מדובר בסטיה מאוד מהותית. כך גם לגבי הזמנים שנקב בהם. 22. טענה נוספת שהעלתה הסנגורית היא שאין לקבל את גרסת המערער כ"התוודות" שכן התביעה לא הגישה, בהסתמך על דברי המערער כנגד שותפו, כתב אישום כנגד שרעבי. אולם, ההסבר לכך ששרעבי לא הועמד לדין הינו כי לא היו די ראיות נגדו, ואמירתו של שותפו (המערער) המפלילה אותו, ללא כל חיזוק אחר, איננה מהווה בסיס מספיק להגשת כתב האישום. 23. לסיכום - הראיות באישום הרביעי מבוססות על דברי המערער ומכילות פרטים מוכמנים, שרק מבצע העבירה ממש יכול היה לדעתם. לדברי ההתוודות של המערער נמצא "דבר מה" למכביר, כמבואר לעיל. הסברו של המערער כאילו דברים ששמע מפי חברו שרעבי למדובב היו המקור לידיעתו את אירועי האישום הרביעי, הופרך, הואיל ושרעבי ידע פרטים מצומצמים בהרבה מאלו שידע המערער לספר למדובב. מכל האמור לעיל עולה כי המערער התפרץ לבנין וביצע בו גניבה ואשר על כן דעתי היא כי יש להשאיר גם את ההרשעה באישום זה על כנה. 24. לאור כל האמור לעיל, הערעור - על כל חלקיו - נדחה. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו ת' אור. ניתן היום, יד' בטבת התש"ס (23.12.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95060770.E13 /עכב