משה סגל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6073/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6073/11 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערער: משה סגל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 7089/08 שניתנו ביום 20.6.2011 וביום 13.7.2011 על ידי כבוד השופט ע' גרשון תאריך הישיבה: ט"ז בשבט התשע"ב (09.02.2012) בשם המערער: עו"ד אסף בוחבוט; עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיב: עו"ד מאיה חדד פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 7089/08 (השופט ע' גרשון). בהכרעת הדין מיום 20.6.2011 הורשע המערער בעבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא בתוספת סעיף 29 לחוק העונשין. בגזר הדין מיום 13.7.2011 הושתו על המערער חמש שנות מאסר לריצוי בפועל ו- 30 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שהמערער לא יעבור בתקופת התנאי עבירה מהעבירות המפורטות בכתב האישום ויורשע בגינה. העובדות על פי כתב האישום 1. כתב האישום הוגש כנגד ארבעה נאשמים – ויקטור פלד (להלן: ויקטור), אבנר פינטו (להלן: אבנר), משה סגל (להלן: המערער או משה) ויואב יהוד (להלן: יואב). על פי כתב האישום, חברת "G-8" (להלן: החברה) הוקמה בתאריך 31.10.2006 על ידי אבנר כדי לעסוק, במקור, בתחום שיפוץ ותחזוקת מבנים ודירות. בחודש מאי 2007 או בסמוך לו קשר אבנר עם ויקטור קשר פלילי כי החברה תסב עיסוקה ותהפוך לחברת עוקץ, קרי חברה שכל מהותה, מטרת קיומה ועיסוקה יהיה ליצור מצגי שווא כלפי חוץ של חברה לגיטימית, וזאת כדי לקבל סחורות מחברות שונות ואשראי מבנקים שונים, וזאת ללא כל כוונה לעמוד בהתחייבויות השונות שהחברה לקחה על עצמה (להלן: חברת העוקץ או תרגיל העוקץ). על פי כתב האישום, במסגרת הקשר הפלילי תוכנן שבתאריך 27.11.2007 תיסגר החברה (להלן: המועד המתוכנן לסגירת החברה). על פי כתב האישום, ארבעת הנאשמים נהגו לתת לספקים ולבנקים השונים המחאות של החברה ושל צדדי ג' שונים, שהיו מעותדות למועדים שלאחר המועד המתוכנן לסגירת החברה, ביודעם שלהמחאות האלה לא יהיה כיסוי כספי. 2. כתב האישום כנגד ארבעת הנאשמים כלל עשרים פרטי אישום שונים, במסגרתם התקשרו הנאשמים עם צדדי ג', וקיבלו מהם במרמה סחורות ושירותים בסך של כ-1,750,000 ש"ח. על פי כתב האישום, פעלו הנאשמים באופן הבא: א. ויקטור הוא זה שיזם את תרגיל העוקץ; הוא זה שקבע את דרכי פעולתו, את המועד שבו החברה תפסיק פעילותה; הוא זה שעל פי רוב מכר את הסחורות אותן רכשה החברה באמצעות המחאות ללא כיסוי; הוא זה שחתם בחלק מהמקרים על המחאות החברה; והוא זה שקיבל לידיו ברוב המקרים את התמורה בגין מכירת הסחורה. ב. תפקידו של אבנר היה לשמש כבעליה הרשום של החברה ומנהלה; הוא זה שחתם בחלק מהמקרים על המחאות החברה ועל ההסכמים שהחברה הייתה צד להם. בנוסף, לקח אבנר חלק פעיל, לצד ויקטור, ברכישות ובמכירות שביצעה החברה. ג. משה (המערער) ויואב היו בסוד הקשר, ידעו את המתואר לעיל ותיפקדו כקניינים שתפקידם היה, ככלל, לאתר חברות שתחום עיסוקן היה במכירת סחורות; ליצור עימן קשר בשם החברה וליזום מולן רכישת סחורות רבות ככל הניתן. בנוסף, הציג עצמו המערער לעיתים לפני סוחרים עימם היה בקשר כ"משה לוי" ואף הציג עצמו בפני מנהלי סניפי הבנקים בהם נפתחו והתנהלו חשבונות החברה כחשב החברה. ד. הנאשמים פעלו בצורה מאורגנת, כשלכל אחד מהם תפקיד משלו וכולם כאחד יודעים על מהותה האמיתית של החברה – לשמש כחברת עוקץ. הנאשמים התחלקו בתמורה שהתקבלה ממכירת הסחורות ובאשראי שהתקבל מהבנקים השונים, תוך שהם יודעים כי מדובר בכספים שהתקבלו שלא כדין, וכתוצאה ממצגי השווא ומפעילותה הבלתי חוקית של החברה. 3. כתב האישום כלל, כאמור, עשרים פריטי אישום שונים, במסגרתם התקשרו הנאשמים עם צדדי ג', וקיבלו מהם במרמה סחורות ושירותים בסך של כ-1,750,000 ש"ח. אין צורך במסגרת זו לשוב ולפרט את כל פריטי האישום אחד לאחד ונסתפק בהבהרת מהלכו ואופיו של תרגיל העוקץ בתמצית: מחודש מאי 2007 ועד סוף חודש נובמבר 2007 (מועד הסגירה המתוכנן של החברה) רכשה החברה ציוד רב ומגוון (גנרטורים, מיכלי סולר, צבע וציוד נלווה, ציוד אינסטלציה, ציוד מיזוג אוויר, ציוד למערכות חימום ועוד) מצדדי ג' שונים בסכומים של עשרות ומאות אלפי שקלים בכל רכישה, תוך תשלום בהמחאות מעותדות למועדים שלאחר מועד הסגירה המתוכנן של החברה. מרבית הציוד שנרכש נמכר תוך זמן קצר לצד ג' וכלל לא שימש את החברה לפעילותה. כמו כן, החברה התקשרה עם שתי חברות כוח אדם ושכרה מהן עובדים, ללא כוונה לשלם להן בפועל בגין התחייבות זו. בנוסף, פתחה החברה חשבונות במספר בנקים בהם אושרו לחברה מסגרות אשראי, אשר שימשו אותה לצורך ניכיון ההמחאות, כאשר החשבונות נותרו ביתרות חובה בסך מאות אלפי שקלים לאחר שהחברה נסגרה. הסדר הטיעון עם ויקטור ואבנר 4. בתום פרשת התביעה, במסגרתה נשמעו 70 עדי תביעה, הודיעו באי כוחם של ויקטור ואבנר כי הגיעו להסדר טיעון עם המשיבה. במסגרת הסדר הטיעון הודו ויקטור ואבנר בעובדות כתב האישום המתוקן (ממנו נמחקו שלושה אישומים) והורשעו על פי הודאתם. בגדרו של הסדר הטיעון עתרה המשיבה לגזור על ויקטור חמש שנות מאסר ועל אבנר עשרים חודשי מאסר. בית המשפט המחוזי לא אימץ את ההסדר בנוגע לעונש, ודן ביום 23.9.2009 את ויקטור לשבע וחצי שנות מאסר ואת אבנר לשלושים חודשי מאסר. כמו כן, נגזר על השניים עונש מאסר על-תנאי של 30 חודשים. ויקטור ואבנר ערערו על חומרת העונש לבית המשפט העליון [ע"פ 7913/09 פינטו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.12.2009); ע"פ 8770/09 פלד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.12.2009)]. ערעוריהם התקבלו באופן חלקי והעונשים שהושתו עליהם הופחתו, כך שעל ויקטור נגזרו שש וחצי שנות מאסר בפועל ועל אבנר נגזרו 20 חודשי מאסר בפועל. המשפט המשיך להתנהל כנגד משה וכנגד יואב, להם יוחסו כל עשרים פרטי האישום, כמפורט בכתב האישום המקורי. ההליכים בעניינם של המערער ויואב בבית המשפט המחוזי 5. בישיבת ההקראה מיום 2.6.2008 כפרו משה (המערער) ויואב בעובדות כתב האישום. השניים טענו כי הם עבדו בחברה בתפקיד שולי בלבד - כקניינים - תמורת משכורת חודשית בסך 5,000 ש"ח בחודש, וכי הם לא מילאו תפקיד כלשהו בהנהלת החברה ולא קיבלו תגמול כלשהו מעבר למשכורת החודשית האמורה. לטענתם, מלבד תפקידם כקניינים "לא היה להם מושג" מיתר עסקי החברה ומכך שמדובר בחברת עוקץ שבמסגרתה הסחורה שהם רוכשים עבור החברה כלל אינה משמשת אותה לשיפוצים ותחזוקת מבנים אלא נמכרת "בדלת האחורית". בהמשך, לאחר שנשמעה פרשת התביעה ולאחר שויקטור ואבנר הודו במסגרת הסדר הטיעון בעובדות כתב האישום המתוקן, משה ויואב לא חלקו על כך שהחברה היא חברת עוקץ. משלב זה ואילך טענתם הייתה שהם לא היו מודעים לכך שמדובר בחברת עוקץ, לאור תפקידם השולי כקניינים בלבד. כפועל יוצא המחלוקת העיקרית בתיק נסבה על השאלה האם משה ויואב היו מודעים למכלול פעילות החברה כחברת עוקץ ומה מידת מעורבותם בפעילות החברה כחברת עוקץ. 6. המשיבה טענה בבית המשפט המחוזי כי כל ארבעת הנאשמים היו שותפים לביצוע העבירות, וכי מכיוון שמדובר בקשר של ארבעה שפעלו יחד, היא אינה צריכה להוכיח שכל נאשם עשה בעצמו את כל הפעולות המפורטות בפריטי האישום. המשיבה טענה שלא תוכל להוכיח ואין צורך להוכיח ידיעה של משה ויואב לגבי כל עסקת רכישה, כאשר מעצם טיבה של עבירה שבוצעה במשותף על ידי ארבעה אנשים, יש ביניהם חלוקת עבודה וכל נאשם אחראי גם לפעולות שביצעו האחרים. המשיבה טענה עוד, בלי להבחין בין משה ליואב, שחלקם בביצוע העבירות התבטא בכך שהם רכשו את הסחורות יחד עם ויקטור כשהם מודעים לתוכנית המרמה הכללית, וכל ארבעת הנאשמים פעלו ליצור מצגי שווא בפני הספקים כי מדובר בחברה אמינה ומבוססת שאפשר ליתן בה אמון ולמכור לה סחורה בהיקפים גדולים. לטענת המשיבה, בתיקי עוקץ בית המשפט צריך ויכול להסיק מסקנות ממכלול הראיות הנסיבתיות, וכך גם בתיק הנוכחי על בית המשפט להסיק מהראיות הנסיבתיות כי משה ויואב היו מודעים לתרגיל העוקץ והיו חלק ממנו. 7. המשיבה הצביעה על מספר ראיות נסיבתיות, אשר מובילות לטענתה למסקנה שמשה ויואב היו מודעים למרמה ונטלו בה חלק: משה (המערער) ויואב הגיעו לעבוד בחברה דרך ויקטור וסיכמו עימו את תנאי העסקתם בחברה ולא עם אבנר (בעל החברה), ומכאן שהיו בסוד הקשר עם ויקטור; משה ויואב קיבלו עמלות בגובה 10% מהרכישות שביצעו כקניינים; משה ויואב לא היו רשומים כעובדי החברה ומשכורותיהם שולמו במזומן ובשיקים שפרטו במזומן אצל חלפן כספים, על מנת להסוות את הקשר שלהם עם החברה ואת הכספים שקיבלו ממנה; משה ויואב ניסו להסוות את זהותם האמיתית והזדהו בחלק מהמקרים בשמות משפחה בדויים; משה שיקר לספקים שונים והציג בפניהם מצגי שווא שקריים בנוגע לגודלה של החברה ולהיקף פעילותה; משה לא שימש רק כקניין אלא היה מעורב גם בפתיחת חשבונות הבנק של החברה, ובמגעיו עם הבנק התחזה לחשב החברה ומסר נתונים שקריים אודות החברה ואודות פעילותה; כמו כן, משה היה מעורב בפעולות שונות של החברה (שכירת מחסנאי, ניהול מו"מ עם משכיר), ומכאן נלמדת מעורבותו הגבוהה של משה בחברה ובתרגיל העוקץ; משה ויואב הגבירו את קצב הרכישות לקראת החודשים אוקטובר-נובמבר 2007, ללא סיבה מיוחדת, ומכך ניתן ללמוד שמדובר ברצון להגדיל את הרווח לקראת סיום תרגיל העוקץ (כזכור, מועד הסגירה המתוכנן נקבע לתום חודש נובמבר 2007); משה מסר בעצמו שיקים של החברה לספקים אחרים, בניגוד לטענתו כי הוא לא עשה כן, וידע שהשיקים שמסר כ"שיקים של לקוחות" לא היו שיקים של לקוחות ושמדובר בשיקים ללא כיסוי; משה קנה סחורה בעת שידע שאין כל עבודה המצריכה שימוש בסחורה זו; משה ויואב ידעו שמרבית הסחורה שנרכשת על ידי החברה נמכרת בסמוך לאחר מכן לצד ג' וכלל אינה משמשת את החברה לפעילותה. 8. המערער טען בבית המשפט המחוזי - באמצעות בא כוחו דאז, עו"ד י' זמר - כי לא עלה בידי המדינה להוכיח את אשמתו מעל לכל ספק סביר וכי הראיות שהובאו אינן מלמדות דבר מלבד על העובדה כי שימש כעובד פשוט של החברה, בדומה לעובדים אחרים שלא הועמדו לדין. המערער טען כי לא עלה בידי המשיבה ליתן הסבר מניח את הדעת מדוע הוא הוחרג מיתר העובדים, כאשר לטענתו ישנן ראיות לכך שגם שתי פקידות נוספות שימשו כקנייניות בחברה, וקיבלו בדומה למערער בונוסים במעטפות על רכישות שביצעו. לטענתו, עצם הודאת ויקטור ואבנר בדבר תרגיל העוקץ אינה הופכת את המערער ואת יואב אוטומטית לשותפים בעוקץ, וכי המשיבה לא הביאה ולו ראשית ראייה לכך שהמערער ויואב היו מעורבים במכירת הסחורה (להבדיל מרכישתה). בנוסף, טען המערער כי כתב האישום אינו עומד בהוראות סעיף 85 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 כיוון שמדובר בכתב אישום כוללני ולא ברור, שמעלה טענות מן הגורן ומן היקב, שאינו משייך מעשים או אישומים כלשהם לנאשמים כאלה או אחרים ותוך ציפייה מבית המשפט "לכתוב את סיפור המעשה לבדו בהתבסס על רסיסי עדויות שבינם ולבין המציאות המרחק רב כמזרח ממערב". 9. יואב טען בבית המשפט המחוזי - באמצעות בא כוחו, עו"ד א' בוחבוט (המשמש בא כוח המערער בערעור שלפנינו) – כי חומר הראיות בעניינו לא מוכיח שהוא התקשר עם מי מהנאשמים האחרים או עם החברה מתוך מטרה פלילית כלשהי ולא הוכחה הסכמתו לתוכנית בלתי כשרה כלשהי. נטען כי הוא הגיע לחברה ממניעים כלכליים בלבד ועבד כקניין שכיר בלבד כפי שעבדו בחברה שכירים נוספים שכנגדם לא הוגש כתב אישום, והמשיבה לא הוכיחה כי התקיימו מצידו מודעות וכוונה לבצע עבירות מרמה וקשירת קשר. עוד נטען כי החברה הוקמה על ידי ויקטור ואבנר, כאשר יואב הצטרף לחברה לאחר הקמתה ולא ערב הקמתה, דבר המלמד על כך שההתאגדות לצורך מרמה התגבשה קודם להצטרפותו לחברה. נטען כי התיק מבוסס כולו על ראיות נסיבתיות ואם ממכלול הראיות עולה אפשרות הגיונית שאין אשמה מצד הנאשם, כי אז יש לזכותו. כמו כן, נטענה טענת הגנה מן הצדק, מאחר שמעמדם ומעורבותם של חלק מעובדי החברה שהעידו כנגד יואב אינו שונה ממעמדו שלו עצמו, אך הם לא הועמדו לדין. לבסוף, נטען כי מתוך עשרים אישומים רק בשניים הובאו ראיות לסחורה שהוזמנה על ידו. הכרעת הדין 10. בית המשפט המחוזי דן בפירוט בכל אחד מעשרים פריטי האישום וקבע כי מבחינה עובדתית הוכיחה המשיבה כי המעשים המפורטים בכתב האישום בוצעו בחברה במועדים הרלוונטיים. בית המשפט קבע כי לאור הודאתם של אבנר וויקטור במסגרת הסדר הטיעון ולאור הודאתם של משה ויואב בסיכומיהם כי אכן מדובר בחברת עוקץ, השאלה המרכזית שדורשת הכרעה הינה שאלת מודעותם של משה ויואב לכך שהם פועלים בחברת עוקץ והאם הוכיחה המשיבה כי בפועלם כקניינים בחברה הם היו מודעים לעוקץ וידעו לאלה מטרות מיועדות הסחורות הנרכשות ומה יעלה בגורלם של השיקים שנתנה החברה כתשלום כנגד הסחורות. בית המשפט סקר את עדויותיהם של משה ושל יואב ואת עדותו של אבנר, ובחן את הראיות הנסיבתיות בעניינם של משה ויואב. בעניינו של משה (המערער) קבע בית המשפט כי הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה כי משה ידע אודות הקשר הפלילי לנהל את החברה כחברת עוקץ והיה שותף לקשר הפלילי. מנגד, בעניינו של יואב, קבע בית המשפט כי הראיות הנסיבתיות אינן מובילות למסקנה חד משמעית כי יואב ידע אודות הקשר הפלילי לנהל את החברה כחברת עוקץ והיה שותף לקשר הפלילי, ושמכך נותר ספק בעניינו של יואב אשר מוביל לזיכויו מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. 11. הראיות הנסיבתיות שהובילו את בית המשפט המחוזי למסקנה כי המערער ידע אודות הקשר הפלילי והיה שותף לו הינן, בתמצית, אלה: א. המערער הגיע לעבוד בחברה דרך ויקטור, סיכם עימו את תנאי העסקתו ועבד תחת ניהולו ופיקוחו של ויקטור. בית המשפט קבע כי לאור קרבתו של המערער לויקטור, ששימש הרוח החיה מאחורי רעיון העוקץ, ישנה סבירות גבוהה לכך שהמערער היה בסוד העניינים בדבר העוקץ. ב. המערער קיבל בונוסים (מעבר למשכורתו החודשית) בגובה 10% מהרכישות שביצע. הבונוסים שולמו במזומן, במעטפות. בית המשפט דחה את גרסת המערער כי הבונוסים נקבעו כ-10% מסכום החיסכון לחברה (בין מחיר הרכישה למחיר המכירה). בית המשפט קבע כי ניסיון החיים מלמד שחברות מתגמלות בדרך כלל את עובדיהם על מכירות ולא על רכישות, וכי אופן התגמול במקרה זה, אשר נועד לתמרץ רכישות, מעיד על מודעותו של המערער לכך שהוא פועל כקניין בחברת עוקץ. ג. המערער לא היה רשום כעובד החברה ו"עבד בשחור" כאשר משכורתו שולמה על ידי החברה בשיקים אותם פרט במזומן אצל חלפן כספים (ובנוסף שולמו, כאמור, בונוסים במזומן). בית המשפט דחה את טענת המערער כי התנהלות זו נבעה ממצבו הכלכלי ומתיקי ההוצאה לפועל שהיו תלויים ועומדים כנגדו באותה עת. בית המשפט קבע כי התנהלות זו מעידה על רצונו של המערער לטשטש את הקשר שלו לחברה ולהרחיק עצמו ממנה ועל מודעותו לכך שהוא פועל כקניין בחברת עוקץ. ד. המערער ניסה להסוות את זהותו האמיתית, כאשר הציג עצמו במהלך עבודתו בחברה כ"משה" (ללא שם משפחה) או "משה לוי". בית המשפט דחה את גרסתו של המערער שטען כי מעולם לא הזדהה כ"משה לוי" וכי מדובר בבלבול או טעות מקריים של חלק מהמתלוננים או של הפקידות בחברה. בית המשפט קיבל את עדויותיהם של המתלוננים בנקודה זו וקבע כי מדובר בעדויות מהימנות של מספר אנשים בסיטואציות שונות שתומכות זו בזו. בית המשפט קבע כי הסוואת הזהות מעידה אף היא על מודעותו של המערער לפעילות העוקץ ועל ניסיונו להרחיק עצמו ככל הניתן מהחברה. ה. המערער הציג לספקים השונים מצגים מטעים בנוגע לחברה, על מנת לרכוש את אמונם ולגרום להם למכור לחברה סחורה. בית המשפט ציין כי מדובר בעדויות של מספר מתלוננים שונים אשר העידו שהמערער תיאר בפניהם שהחברה היא חברה פעילה בתחום עבודות הבנייה תוך פירוט של עבודות ופרויקטים שונים שהחברה לכאורה מבצעת, כאשר בדיעבד התברר כי מדובר במצגים שקריים. בית המשפט קבע כי עובדה זו מצטרפת ליתר הראיות הנסיבתיות ותורמת למסקנה כי המערער ידע שהוא עובד בחברת עוקץ וכי עליו לעשות כל שביכולתו על מנת להגביר את הרכישות. ו. המערער היה מעורב בפתיחת שני חשבונות בנק של החברה ומסר לבנקים נתונים שקריים אודות החברה ואף הציג עצמו כחשב החברה או כמלווה הפיננסי שלה. בית המשפט קבע כי המערער התלווה לאבנר לפגישות בבנקים לצורך פתיחת חשבונות בנק וקבלת מסגרות אשראי, וכי המערער היה הדמות הדומיננטית מבין השניים באותן פגישות. בית המשפט קבע כי המערער הציג עצמו באופן שקרי כחשב החברה וכי באחת הפגישות הציג מסמך "פרופיל עסקי" שהכין על החברה ובו ציין כי בחברה 60 עובדים (כאשר בפועל היו בחברה שמונה עובדים בלבד). בית המשפט ביסס קביעתו על עדויותיהם של חמישה נציגים משני בנקים שונים ודחה את גרסת המערער כי התלווה לפגישות אלה אך ורק מכיוון ש"אבנר לא ידע להתבטא" וכי לא הציג עצמו מעולם כחשב החברה ולא הציג נתונים שקריים לגביה. בית המשפט קבע כי יש בדברים אלו כדי ללמד על מודעותו של המערער לפעילות העוקץ ועל מעורבותו שאינה מסתכמת בתפקיד שולי ומשני כטענתו. ז. המערער היה מעורב בקבלתו לעבודה של מחסנאי החברה והיה מעורב במשא ומתן עם משכירי המשרד והמחסן שהחברה פעלה בהם. בית המשפט קבע כי גם עובדה זו מלמדת על מעורבות גדולה בחברה שאינה מסתכמת בתפקיד שולי ומשני. ח. המערער היה מעורב בתשלום לספקים. המערער שילם לספקים בשיקים, ובחלק מהמקרים דובר על שיקים שאינם של החברה אשר הוצגו לספקים כ"שיקים של לקוחות". כמו כן, המערער סירב להצעת חלק מהספקים לשלם באשראי תוך מתן הנחה. בית המשפט קבע כי יש בכך כדי ללמד שתפקידו של המערער חרג מתפקיד הקניין וכי סירובו של המערער לשלם באשראי והתעקשותו לשלם בשיקים מעידים על מודעותו ומעורבותו בתרגיל העוקץ. ט. המערער הגביר את קצב הרכישות בחודשים אוקטובר-נובמבר 2007, על אף שידע כי מצבה הכלכלי של החברה רעוע. כמו כן, נקבע כי המערער היה מודע לכך שחלק מהסחורה שנרכשת על ידי החברה נמכרת בסמוך לרכישתה לצדדים שלישיים והיה מעורב בחלק מהמכירות לצדדים שלישיים. בית המשפט קבע כי מכך ניתן ללמוד שהמערער לא שימש אך ורק בתפקיד שולי ומשני של קניין. י. המערער נעלם בסוף חודש נובמבר 2007 והפסיק להגיע למשרדי ולמחסני החברה והפסיק להשיב לטלפון הסלולרי. טענת המערער כי פעל כך בהוראת ויקטור מבלי שהתעמק בסיבה לכך נדחתה על ידי בית המשפט, שקבע כי מדובר בראיה נוספת למעורבותו של המערער בעוקץ. 12. בעניינו של יואב קבע בית המשפט המחוזי, כאמור, כי הראיות הנסיבתיות אינן מובילות למסקנה חד משמעית כי יואב ידע אודות הקשר הפלילי, ושמכך זוכה יואב מחמת הספק. מכיוון שחלק מטענות המערער בערעור שלפנינו נוגעות לדמיון שבין הראיות הנסיבתיות שהובאו בעניינו ובעניין יואב, נפרט בתמצית את הראיות הנסיבתיות שהובאו בעניינו של יואב ואת קביעותיו של בית המשפט לגביו: א. יואב הכיר את ויקטור מעסקים קודמים שניהל בעבר. יואב ידע שויקטור ריצה תקופת מאסר מסוימת בכלא לאחר שהורשע בעבירות מרמה. יואב, בדומה למערער, הגיע לעבוד בחברה דרך ויקטור, סיכם עימו את תנאי העסקתו ועבד תחת ניהולו ופיקוחו. ב. יואב, בדומה למערער, קיבל בונוסים (מעבר למשכורתו החודשית) בגובה 10% מהרכישות שביצע. בית המשפט קבע, כפי שקבע בעניינו של המערער, כי אופן התגמול האמור נועד לתמרץ רכישות ומחשיד כי מדובר בחברת עוקץ. למרות זאת, קבע בית המשפט כי "מאסת הרכישות" שבוצעה על ידי יואב קטנה לאין ערוך מזו של המערער, ולפיכך אין מנוס מהמסקנה שכשם שריבוי הרכישות שבוצעו על ידי המערער מוביל למסקנה שהמערער ידע שמדובר בחברת עוקץ, כך מיעוט הרכישות שנעשו על ידי יואב מותיר ספק בדבר מודעותו לקשר הפלילי. ג. יואב, בדומה למערער, לא היה רשום כעובד החברה ו"עבד בשחור" כאשר משכורתו שולמה על ידי החברה בשיקים אותם פרט במזומן אצל חלפן כספים. בניגוד לקביעתו בנקודה זו בעניינו של המערער, קבע בית המשפט כי עובדה זו יכולה להתפרש באופן תמים, לאור טענתו של יואב כי התנהלות זו נבעה ממצבו הכלכלי הקשה. ד. בית המשפט דן בטענת המשיבה כי יואב, בדומה למערער, ניסה להסוות את זהותו האמיתית, כשהציג עצמו במהלך העבודה בחברה כ"יואב לביא" ובשתי הזדמנויות כ"ויקטור". בית המשפט ציין כי שני עדים שונים זיהו את יואב כויקטור וכי אין זה סביר שמדובר בטעות של שניהם ולכן סביר שמדובר בניסיון הטעייה מכוון של יואב. יואב טען כי הוא סובל מליקוי שמיעה ולכן לא שמע שפונים אליו כ"ויקטור" ואף הציג חוות דעת מומחה בנושא זה. בית המשפט קבע כי לא ניתן לשלול את ההסבר של יואב ולמרות שיש לטענת המאשימה רגליים, לא שוכנע כי זו המסקנה היחידה האפשרית. ה. בית המשפט דן בטענת המאשימה, כי יואב, בדומה למערער, הגביר את קצב הרכישות בחודשים אוקטובר-נובמבר 2007, על אף שידע כי מצבה הכלכלי של החברה רעוע, ועל אף שידע שהסחורה נמכרת בסמוך לרכישתה. יואב טען כי רק ביצע את עבודתו והיה "ראש קטן" ולא ידע על מצבה הכלכלי הקשה של החברה. בית המשפט קבע כי לא ניתן לקבוע בביטחה שיואב ידע על מצבה הכלכלי הקשה של החברה בנקודת זמן זו, בניגוד למערער. ו. יואב, בדומה למערער, נעלם בסוף חודש נובמבר 2007 והפסיק להגיע למשרדי ולמחסני החברה והפסיק להשיב לטלפון הסלולרי. בנוסף, יואב שתק בחקירתו במשטרה (להבדיל מהמערער ששיתף פעולה בחקירתו הראשונה במשטרה אך בהמשך שמר על זכות השתיקה). יואב טען, בדומה למערער, כי "נעלם" בהוראת ויקטור, מבלי שהתעמק בסיבה לכך. בנוגע לשתיקתו בחקירתו טען יואב כי פעל כך על פי עצת עורך דינו. בית המשפט קבע כי אין בעצם העובדה שיואב לא היה זמין להגיע למשטרה מיד עם פנייתם של החוקרים אליו או בעובדה ששתק בחקירתו כדי להוות ראיה למודעותו לתרגיל העוקץ. גזר הדין 13. בית המשפט המחוזי השית על המערער חמש שנות מאסר בפועל ו-30 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, במידה ויעבור בתקופת התנאי עבירה מהעבירות המפורטות בכתב האישום ויורשע בגינה. בית המשפט ציין כי המערער וחבריו לקשר הפלילי ביצעו את העבירות בצורה שיטתית ומתוחכמת, הציגו מצגים כוזבים וקיבלו במירמה סחורות ושירותים ביודעם שאין להם כל כוונה לשלם עבורן; כי מדובר בעשרים אישומים נפרדים ובעשרים מתלוננים שונים. בית המשפט ציין שהכספים שהנאשמים גרפו לכיסם בגין תרגיל העוקץ – בסך של כ- 1,750,000 ש"ח – לא הוחזרו עד למועד גזר הדין. בית המשפט העיר שסבר שהסדר הטיעון בעניינם של ויקטור ואבנר הוא הסדר טיעון רע הנוגד את האינטרס הציבורי, דהיינו שהעונשים שהוסכמו בהסדר הטיעון נמוכים מדי, אך משום עיקרון אחידות הענישה, הוא אינו יכול לגזור על המערער עונש החורג משש וחצי שנות מאסר בפועל שנגזרו על ויקטור. בית המשפט ציין עוד כי קיים הבדל מהותי בין המערער, שניהל הליך מלא והורשע בסופו של יום בהכרעת דין מפורטת, לבין ויקטור שהודה בכתב אישום מתוקן וחסך זמן שיפוטי, ולכך יש לתת משקל בגזירת העונש. תמצית טענות המערער בערעור על הכרעת הדין 14. בערעור שלפנינו טוען המערער - באמצעות באי כוחו עו"ד א' בוחבוט וא' פלדמן - כי אין בראיות הנסיבתיות שהובאו לפני בית המשפט כדי להוביל למסקנה שידע או יכול היה לדעת שהוא מועסק בחברה שהינה חברת עוקץ. המערער טוען כי לא היה קשור לחברה או מועסק בה במועד הקמתה, והחל לעבוד בה כקניין רק בחודש מאי 2007, כשישה חודשים לפני סיום פעילותה העסקית, כשכבר פעלה כחברת עוקץ. עבודתו בחברה הסתכמה בתפקיד הקניין בלבד, כאשר המערער מעולם לא חתם על שיקים ולא הייתה לו נגישות לחשבון הבנק של החברה. לטענת המערער, הכרעת הדין כוללת תיאור עובדתי מפורט ביחס לפעילות החברה כעולה מהאישומים השונים, אך אין בה התייחסות עובדתית לביסוס היסודות הפיזיים והנפשיים שבעבירת קשירת הקשר, והיא נעדרת ממצאים עובדתיים כלשהם לביסוס הטענה כי במועד כלשהו הוכנס המערער לסוד הקשר, ואין בה מענה לשאלות מהותיות, כגון: מי הכניס אותו לסוד הקשר, מתי ובאילו נסיבות. לטענת המערער, אין בהכרעת הדין קביעות לביסוס מוטיב החבירה עם הנאשמים האחרים ולא הובאו כל ראיות בדבר תוכנית משותפת לביצוע עוקץ עליה ידע המערער. כמו כן, לטענתו, לא הובאה כל ראיה לכך שהמערער זכה ליהנות מפירות הקשר. לטענת המערער, בית המשפט בחן את מכלול הראיות הנסיבתיות "בחוכמה בדיעבד" ולא בחן אותן ביחס למועד הרלוונטי. אילו היה עושה כך, היה עליו לקבוע שלמערער לא הייתה סיבה לחשוד "בזמן אמת" כי מדובר בחברת עוקץ כפי שלא חשדו שכירים אחרים בחברה, וכפי שלא חשדו הספקים, הבנקים והלקוחות שהתקשרו עם החברה. 15. המערער מוסיף וטוען כי מתוך שבעים עדי התביעה שהעידו בפני בית המשפט המחוזי, לא נמצא ולו עד אחד אשר הצביע ישירות על המערער כמי שידע על המתרחש או כמי שהיה בסוד הקשר הפלילי. המערער טוען עוד כי בית המשפט התעלם מעדותו של אבנר שהעיד כי המערער לא היה בסוד הקשר הפלילי (עדות אשר עומדת בסתירה להודאתו של אבנר במסגרת הסדר הטיעון אך לא נסתרה, לטענת המערער, בבית המשפט). כמו כן, טוען המערער כי המשיבה נמנעה מלהעיד את ויקטור כעד תביעה, על אף שיכלה לעשות כן, וכי הימנעות זו מקורה בחשש שלא תוכל להתמודד עם עדות נוספת דומה לעדותו של אבנר, ששלל את מעורבותו של המערער בקשר הפלילי. בנוסף תוקף המערער את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט ביחס למרבית הראיות הנסיבתיות שהובאו בעניינו וביחס לצירופן יחד, ובמילותיו של בא כוחו של המערער – "אין בתיק הזה...אקדח מעלה עשן אלא יש כאן כל מיני אקדחונים קטנים" אשר אינם מבססים מסקנה חד משמעית בדבר הרשעתו בעבירות המיוחסות לו. לטענת המערער, בית המשפט שגה בקביעתו שהמערער ניסה להסוות זהותו במטרה להרחיק עצמו מהחברה ובקביעתו כי נוכחותו של המערער בפגישות בבנק וסיועו במשא ומתן עם גורמים שונים מעידות על מעורבות גדולה בחברה ועל מודעות לקשירת הקשר ולמטרה האמיתית שעומדת בבסיס החברה. עוד נטען כי בית המשפט שגה כשפירש את התנהלותו של המערער לאחר הפסקת פעילות החברה בשונה מהתנהלותם של עובדים אחרים בחברה שפעלו באופן דומה. כמו כן, נטען כי בית המשפט שגה כשקבע שהתנהלותו במהלך חקירתו במשטרה הינה מחשידה, וזאת כאשר המערער שיתף פעולה בחקירה הראשונה ומסר, לטענתו, גרסה מלאה. אלא שהחל מהחקירה השנייה שמר המערער על זכות השתיקה, מאחר ולטענתו חש שדעתם של החוקרים נעולה. המערער טוען כי קביעתו של בית המשפט בנקודה זו שגויה במיוחד בשים לב לכך שיואב לא מסר גרסה כלל עד לעדותו בבית המשפט ובית המשפט לא ראה בכך עובדה שמעוררת חשד. 16. המערער טוען כי זיכויו של יואב מחד והרשעתו של המערער מאידך מובילות לתוצאה המנוגדת לתחושת הצדק הטבעי: לטענתו, ההבחנה שעשה בית המשפט המחוזי בין המערער לבין יואב, בנוגע להבדל במספר העסקאות שערכו, אינה יכולה לעמוד כאשר מדובר בשאלת הידיעה או היותם בסוד הקשר, מכיוון שאין בכימות אריתמטי בלבד כדי להצדיק אבחנה כה מהותית. בהמשך לנקודה זו טוען המערער טענת הגנה מן הצדק, המבוססת על כך שעובדים בחברה שביצעו תפקיד דומה לזה של המערער לא הועמדו לדין כלל. תמצית טענות המשיבה בערעור על הכרעת הדין 17. המשיבה תומכת טענותיה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ושבה על טענותיה שפורטו לעיל. המשיבה טוענת כי מעורבותו של המערער בפעילות החברה ובתרגיל העוקץ נלמדת ממספר ראיות נסיבתיות שמשקלן המצטבר ניכר: מעגל ראיות נסיבתי ראשון הינו, לטענת המשיבה, מעורבותו הגדולה של המערער בפעילות החברה, אשר לא הסתכמה בתפקיד "קניין" שרק רוכש סחורות. לטענת המשיבה, פעילותו של המערער בחברה זלגה אל מעבר לתחום הרכש: המערער נטל חלק פעיל ודומיננטי בפתיחת שני חשבונות בנק של החברה ובקבלת אשראי, תוך הצגת מצג כוזב בפני הבנקים אודות איתנותה הפיננסית של החברה; המערער הציג עצמו כחשב החברה ולעיתים כמלווה פיננסי של החברה; המערער היה מעורב בשלב המכירה של הסחורות. לפיכך, לטענתה, יש לראות במערער מקורב לדרג הניהולי הבכיר של החברה. מעגל ראיות נסיבתי שני, אשר מעיד לטענת המשיבה על מודעותו של המערער לפעילותה הפלילית של החברה, נובע מהתנהלותו של המערער שניסה להסוות את זהותו האמיתית על מנת שלא ניתן יהיה לקשור אותו לפעילותה (הזדהות בשם הפרטי בלבד ובשם הבדוי "משה לוי"). מעגל ראיות נסיבתי נוסף, לטענת המשיבה, הינו אופן התנהלות החברה בחודשים האחרונים לפעילותה, בהם הוגדלו באופן ניכר היקפי הרכישות שביצעה החברה באמצעות המערער, בשלב בו הייתה מצויה בקשיי נזילות. הגדלת היקפי הרכישות על ידי המערער מעידה, לטענת המשיבה, על מודעותו לתרגיל העוקץ. ראיה נסיבתית נוספת, לטענת המשיבה, הינה קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קרבתו של המערער לויקטור, עבריין מרמה מורשע, שהוכח שהוא זה שניהל את החברה בפועל כחברת עוקץ והוא הגורם העיקרי והרוח החיה בפרשה דנן. 18. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו ביום 9.2.2012 הודיעה באת כוח המשיבה, עו"ד מ' חדד, כי המשיבה אינה עומדת על שניים מפרטי האישום כנגד המערער. מדובר בשתי רכישות שבוצעו על ידי החברה – רכישת מחשבים בסך כ-26,000 ש"ח וציורים בסך כ-31,000 ש"ח – בהם המערער לא היה מעורב. טענות המערער בערעור על גזר הדין 19. המערער טוען שהעונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי הוא חמור, חסר כל פרופורציה ופוגע בתחושת הצדק הטבעי. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לכך שעל אבנר, ששימש כבעל החברה והודה במעורבות ישירה בתרגיל העוקץ, הוטל עונש של 20 חודשי מאסר בלבד, וכי לא היה בהסדר הטיעון שנערך עם ויקטור ואבנר כדי להצדיק פער גדול כל כך בענישה, בשים לב לכך שמדובר בהסדר טיעון מאוחר יחסית שהושג לאחר שנשמעה כל פרשת התביעה (במהלכה העידו 70 עדי תביעה). עוד טוען המערער כי בית המשפט לא נתן משקל לפרק הזמן שחלף ממועד הגשת כתב האישום ועד למתן גזר הדין (למעלה מארבע שנים). כמו כן, טוען המערער כי בית המשפט לא נתן משקל לעובדה שאין לו עבר פלילי (בניגוד לויקטור) ולכך שהוא אב לשני ילדים קטינים. טענות המשיבה בערעור על גזר הדין 20. המשיבה טוענת שאין מקום להתערב בעונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער. המשיבה שבה וטוענת כי מדובר בפרשת מרמה חמורה ורחבת היקף, שגרמה נזק כספי עצום למספר רב של מתלוננים. לטענתה, בית המשפט המחוזי שיקלל את מכלול הנתונים הרלוונטיים לעניין העונש – היעדר עבר פלילי של המערער; התחשבות בעונשים שהוטלו על המעורבים האחרים בפרשה; יצירת מדרג ענישה ביניהם תוך התחשבות בנסיבות האישיות ובתרומתו של כל אחד מהם לקידום התוכנית העבריינית. כמו כן, טוענת המדינה שחלקו של המערער בהיקף פעילותה של החברה והגדלת רווחי העוקץ היו משמעותיים מאד וגדולים מחלקו של בעל החברה, אבנר. דיון והכרעה הערעור על הכרעת הדין 21. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע לא אחת כי ניתן להרשיע נאשם על בסיס ראיות נסיבתיות, ובלבד שבית המשפט בחן את מכלול הראיות הנסיבתיות ואת הסבריו של הנאשם במבחני ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים, והגיע למסקנה מרשיעה ברורה והחלטית. בבואו של בית המשפט לקבוע מהי המסקנה העולה מהראיות הנסיבתיות, על בית המשפט מוטלת החובה לבחון האם ניתן להסיק מהראיות הנסיבתיות מסקנה סבירה אחרת שאינה מפלילה, אשר תוביל לזיכויו של הנאשם. רק אם המסקנה ההגיונית היחידה העולה מהראיות הנסיבתיות הינה המסקנה המרשיעה, יש להרשיע. כל ספק סביר חייב, מטבע הדברים, לפעול לזכות הנאשם. לפיכך, כאשר הנאשם מציע הסבר תמים וסביר יש לזכותו מחמת הספק. מנגד, אם ההסבר המוצע על ידי הנאשם הוא מופרך, דמיוני או תיאורטי, אזי אין מקום לזכותו מחמת הספק [ראו והשוו: ע"פ 4354/08 מדינת ישראל נ' רבינוביץ (לא פורסם, 22.4.2010) בפסקאות 6, 50, 69-66 לדעת הרוב של השופטת מ' נאור ושל הח"מ ובפסקאות 3-2 לדעת המיעוט של השופט א' גרוניס (להלן: עניין רבינוביץ); ע"פ 11541/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.8.2006) בפסקאות 20-19 (להלן: עניין פלוני); ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 228-227 (2002) והאסמכתאות המובאות שם; ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477, 484-483 (1981) (להלן: עניין חולי); ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 686-685 (1978) (להלן: עניין מזרחי); יעקב קדמי על הראיות (חלק שני) 803-790 (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009) (להלן: קדמי)]. עוד נקבע כי לא נדרש להראות שכל אחת מהראיות הנסיבתיות בפני עצמה מספיקה להרשעת הנאשם. המסקנה המרשיעה יכולה להתקבל מצירופן של מספר ראיות נסיבתיות, אשר לכל אחת מהן בנפרד כוח "מחשיד" בלבד, אם הן משתלבות זו בזו כך שמשקלן המצטבר הינו משקל ראייתי מפליל המבסס הרשעה בדין. זאת ועוד, ייתכן גם שלכל אחת מהראיות ניתן לספק הסבר תמים וסביר, אולם כאשר בוחנים את צירופן יחד לא ניתן עוד לספק הסבר תמים וסביר. לפיכך, ככל שהראיות רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר זו בזו, מתחזקת המסקנה המרשיעה ונחלשת חזקת החפות של הנאשם, ועל הנאשם לספק הסבר אלטרנטיבי סביר למכלול הנסיבות [ראו והשוו: פסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754 (2004); עניין רבינוביץ בפסקאות 69-67; עניין חולי בעמ' 484; עניין פלוני בפסקה 19; קדמי 806-804]. בסופו של יום נדרש בית המשפט להפעיל מבחן לוגי - "כאשר בראיות נסיבתיות מדובר, צריכות הראיות להביא בדרך האלימינציה למסקנה האחת של אשמת הנאשם" (כדברי השופט מ' לנדוי בעמ' 685 בעניין מזרחי). 22. יצוין כי מקום בו מבוססים ממצאיה של הערכאה הדיונית על הסקת מסקנות לוגיות ממכלול של ראיות נסיבתיות, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. לפיכך בית משפט זה קבע לא אחת כי הכלל הנהוג בשיטתנו לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אינו חל במקרים כאלו וגדר ההתערבות של ערכאת הערעור יהיה רחב יחסית בכל הנוגע למסקנות הלוגיות שהוסקו מהראיות הנסיבתיות [ראו והשוו: עניין רבינוביץ בפסקה 66; עניין פלוני בפסקה 20; עניין מזרחי בעמ' 685]. בנקודה זו יש להדגיש את ההבחנה בין הסקת המסקנות מהראיות הנסיבתיות לבין קביעת העובדות מהן מוסקות המסקנות: לעניין קביעת עובדות היסוד, ובפרט קביעת עובדות על יסוד מהימנות של עדים, נותר לערכאה הדיונית יתרונה הברור והמובנה והכלל לגביהן נותר כלל אי ההתערבות במרבית המקרים. לעומת זאת, לעניין הסקת המסקנות הלוגיות מהתשתית העובדתית שנקבעה, פוחתת ההסתייגות של ערכאת הערעור מהתערבות בקביעות הערכאה הדיונית [ראו והשוו: עניין רבינוביץ בפסקה 6; ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.2008) והאסמכתאות המובאות בפסקה 4 לפסק דינו של השופט א' לוי]. 23. הרשעתו של המערער מושתתת, כאמור, על ראיות נסיבתיות. טענתו המרכזית של המערער היא כי אין בראיות הנסיבתיות שהובאו לפני בית המשפט כדי להוכיח את מודעותו לכך שהוא מועסק בחברה שהינה חברת עוקץ ואת מעורבותו בקשר הפלילי. במסגרת הערעור שלפנינו תוקף המערער הן את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי בנוגע לכל אחת מהראיות הנסיבתיות בנפרד והן את מסקנותיו המרשיעות של בית המשפט מצירופן יחד. טענה נוספת הינה כי בית המשפט העניק לחלק מהראיות הנסיבתיות פרשנות מרשיעה כשדובר במערער ופרשנות מקלה כשדובר ביואב וכי הפער בפסק הדין בינו לבין יואב מצדיק התערבות של ערכאת הערעור. נבחן עתה את טענותיו של המערער ונראה אם יש מקום להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו של בית המשפט המחוזי. 24. ראשית יצוין כי חלק מטענותיו של המערער הוקדש לתקיפת הראיות הנסיבתיות השונות במישור העובדתי להבדיל מהמישור של ההיסק הלוגי. בין היתר, תוקף המערער את הקביעות העובדתיות של בית המשפט בנוגע להסוואת זהותו תוך שימוש בשם "משה לוי" או בשמו הפרטי בלבד. לטענת המערער, בית המשפט העדיף בעניין זה עדויות מסוימות על פני אחרות והתעלם מטענתו של המערער כי השימוש הנטען בשם "משה לוי" מקורו בטעות של פקידה בחברה ולא בהסוואת זהות מכוונת. המערער תוקף גם את קביעותיו של בית המשפט בנוגע למצג השקרי שהציג בפגישות עם נציגי הבנקים, אליהן הגיע עם אבנר, ובהן הציג עצמו כחשב החברה או כמלווה הפיננסי של החברה, ובנוגע למצגים המטעים שהציג המערער לספקים ולבנקים בדבר פעילותה של החברה תוך הבאת דוגמאות לפרויקטים רבים שהחברה ביצעה לכאורה, כאשר אף אחד מהפרויקטים הללו לא טופל על ידי החברה בפועל. המערער טוען כי בית המשפט התעלם מטענתו כי הפגישות בבנק היו טכניות וכי לנוכחותו בהן לא הייתה חשיבות כלשהי. כמו כן, טוען המערער כי בית המשפט ביסס קביעתו שהמערער הציג עצמו כחשב החברה על חלק מסוים מעדותה של פקידת הבנק תוך התעלמות ממכלול דבריה. בנוגע למצגים שהציג לפני הבנק והספקים טוען המערער כי בית המשפט התעלם מטענתו שהמידע שהציג לגורמים הללו התבסס על מידע שקיבל מויקטור בנוגע לפרויקטים שהחברה מעורבת בהם וכי לא בדק את המידע ולא ידע שמדובר במידע שקרי. כמו כן, תוקף המערער את קביעותיו של בית המשפט בנוגע למעורבותו במשא ומתן שהתנהל מול בעלי הנכסים בהם השתמשה החברה (משרדה של החברה ומחסנה). המערער טוען כי גם בעניין זה התבסס בית המשפט על חלקים מעדויותיהם של בעלי הנכסים תוך התעלמות מחלקים אחרים באותן עדויות וממכלול העדויות. לטענת המערער, ממכלול העדויות עולה כי מעורבותו במשא ומתן עם בעלי הנכסים הייתה משנית ולא חשובה. 25. טענות אלה וטענות נוספות שנטענו על ידי המערער במישור העובדתי דינן להידחות. כאמור, יש להבחין בין קביעותיו העובדתיות של בית המשפט בנוגע לראיות הנסיבתיות לבין הסקת המסקנות של בית המשפט מאותן עובדות. בכל הנוגע לקביעות העובדתיות, ובמיוחד הקביעות המבוססות על ניתוח העדויות שנשמעו בפני בית המשפט ועל מהימנות העדים, אין ככלל מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. כך במיוחד לאור אופי טענותיו הספציפיות של המערער, שמכוונות לחלקים מסוימים בעדותו של עד כזה או אחר ומבקשות להצביע על סתירות פנימיות בתוך העדות או סתירות בינה לבין קביעותיו של בית המשפט. למעשה תחת הכותרת של ערעור כנגד המסקנות שהוסקו מהראיות הנסיבתיות מבקש המערער מבית משפט זה לצלול לנבכי עדויותיהם של עדים רבים שהעידו בפני הערכאה הדיונית ו"להתערב כירורגית" בקביעותיו של בית המשפט בנוגע לחלק כזה או אחר של העדויות. לכך אין להיעתר. כאמור, לפני בית המשפט המחוזי העידו 70 עדי תביעה, ובית המשפט עשה מלאכתו נאמנה בניתוח העדויות, הצלבתן ומיצויין. אין לקבל את טענת המערער בשלב הערעור כי במקום מסוים בעדותו של עד מסוים ישנה אמירה שמאירה את דבריו של אותו עד באור אחר ועשויה להוביל, במצטבר עם חלקים נוספים בעדויות אחרות, למסקנה שונה. קבלת הטענה תהפוך את ערכאת הערעור לערכאה דיונית נוספת בכל ערעור שעוסק בראיות נסיבתיות ולכך אין להיעתר (והשוו לדברים שנאמרו בפסקה 6 בעניין רבינוביץ). 26. הנה כי כן, התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט, בהתבסס על עדויות רבות של עדים שונים, אינה מצדיקה את התערבותנו כערכאת הערעור. לעומת זאת, מוטל עלינו לבחון האם צדק בית המשפט בקביעה כי המסקנה ההגיונית היחידה מהתשתית העובדתית הינה המסקנה המרשיעה וכי המערער לא הציג הסבר סביר ו"תמים" שמחייב זיכויו מחמת הספק. לשם כך נציג ונבחן עתה את הסבריו של המערער לראיות הנסיבתיות השונות. כמו כן, נבחן את טענותיו של המערער בנוגע לדמיון בינו לבין יואב, על רקע השוני בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בנוגע לשניהם. א. אופן התגמול ואופן התשלום – לטענת המערער, העובדה כי הוא לא היה רשום כעובד החברה ("עבד בשחור") ומשכורתו שולמה בשיקים אותם פרט במזומן אצל חלפן כספים ובבונוסים ששולמו במזומן במעטפות, אינה מעידה על מודעות לעוקץ. המערער מסביר את אופן התשלום וההעסקה האמור בהיקלעותו לקשיים כלכליים ולהליכי הוצאה לפועל ופשיטת רגל שמנעו ממנו לנהל חשבון בנק מסודר. כאמור, טענה דומה נטענה בבית המשפט המחוזי על ידי יואב ובית המשפט קבע כי לא ניתן לשלול הסבר זה. בנוגע לאופן התגמול – באמצעות בונוסים בגובה 10% מהרכישות – טוען המערער כי זהו תמריץ לגיטימי לעובד שהגדרת תפקידו הינה קניין של החברה וכי בונוסים מסוג זה שולמו גם ליואב ולפקידות נוספות בחברה ששימשו כקנייניות. ב. מצגי השווא כלפי הבנקים והספקים – לטענת המערער, הוא התלווה לאבנר לפגישות בבנקים, מכיוון שאבנר הוא אדם "שלא עושה רושם" ואילו המערער הוא "אדם שבעברו היו לו עסקים והוא מכיר את השיח עם הבנקים". לפיכך, נטען כי הוא הציג עצמו כחשב החברה או כמלווה פיננסי מתוך כוונה לשכנע את הבנק שמדובר בעסק רציני על מנת לקבל מסגרת אשראי, אך לא מתוך כוונת מרמה. כך גם בנוגע למצגים שהוצגו לבנקים ולספקים בדבר פרויקטים שהחברה עסקה בהם לכאורה. לטענת המערער, המידע בדבר הפרויקטים בהם עסקה החברה נמסר לו על ידי ויקטור והוא הסתמך עליו בתום לב. לטענתו, ייתכן שהגזים בגודל של החברה ובהיקף פעילותה, אך להגזמה זו ניתן לתת הסבר תמים בדבר רצונו הכן לסייע לחברה, שנקלעה לקשיים כלכליים, לקבל מסגרות אשראי מהבנקים ולקבל עבודות בתחום עיסוקה. ג. מעורבותו של המערער במשא ומתן עם משכירי הנכסים ונוכחותו במחסן בזמן שהסחורה נמכרה לצד שלישי – לטענת המערער, בית המשפט ייחס לו מעורבות גדולה בפעילות החברה, למרות שהדבר אינו עולה מחומר הראיות. לטענת המערער, סיועו בניהול משא ומתן עם משכירי הנכסים היה שולי ואינו מוכיח שהוא היה מודע לניהול החברה כחברת עוקץ או מעורב בקשר הפלילי. עוד טוען המערער כי הוא אכן נכח במספר הזדמנויות במחסן בזמן שנמכרה סחורה לצד ג', אך הוא לא היה מודע (ולא הוכח אחרת) כי הסחורה נמכרת במחיר נמוך באופן ניכר ממחיר רכישתה. לטענת המערער, לא ניתן להסיק מסקנה מרשיעה אך ורק מעצם נוכחותו במחסן בזמן שנמכרה סחורה לצד ג'. טענה נוספת בנוגע למידת מעורבותו של המערער בחברה ובעוקץ עוסקת בעדותו של אבנר בבית המשפט, במסגרתה אמר אבנר כי המערער לא היה מודע לעוקץ ולא היה מעורב בו. עדות זו עמדה בסתירה להודאתו של אבנר במסגרת הסדר הטיעון. המערער מציין כי בקשת התביעה להכריז על אבנר כעד עוין בנקודה זו לא התקבלה על ידי בית המשפט, ולמרות זאת בית המשפט התעלם לחלוטין מאמירה זו ולא הזכיר אותה בפסק דינו, למרות שמדובר באמירה שפועלת לזכותו של המערער. ד. "היעלמותו" של המערער לאחר סגירת החברה והתנהלותו בחקירתו – המערער טוען כי פעל בתום לב בהתאם להוראותיו של ויקטור שהורה לו להפסיק להגיע למשרדי החברה וכי סבר שהחברה נסגרה עקב קשייה הכלכליים. לטענתו, כך פעלו גם יתר העובדים, ובהם יואב, ולא יוחסה להם מודעות או כוונה פלילית. המערער טוען עוד כי מסקנת בית המשפט משתיקתו בחקירתו במשטרה (לאחר החקירה הראשונה במסגרתה שיתף פעולה ומסר גרסה) הינה שגויה, ובמיוחד בשים לב למסקנתו ההפוכה של בית המשפט בעניינו של יואב. כאמור, יואב שתק בחקירתו במשטרה ולא מסר גרסה כלשהי עד למשפט. לעומת זאת, המערער שיתף פעולה בחקירה הראשונה במשטרה ורק לאחר מכן שמר על זכות השתיקה. ה. הסוואת הזהות – לטענת המערער, שימושו של אדם בשמו הפרטי ללא שם המשפחה ("משה") לא יכול להיחשב כהסוואת זהות. כמו כן, לטענת המערער, הוא סיפק הסבר אלטרנטיבי לטענה שהזדהה במספר הזדמנויות כ"משה לוי", לפיו מדובר בטעות של הפקידות בחברה, שהתחלפו בתדירות גבוהה. ו. היעדר מניע או אינטרס – בנוסף לכל ההסברים האמורים, טוען המערער כי לא הוכח שקיבל תגמול, מעבר למשכורתו ולבונוסים, וכי התביעה לא הוכיחה מהו המניע או האינטרס שהיה למערער לשתף פעולה עם תרגיל העוקץ. 27. הנה כי כן, ניתן לתמצת את כל ההסברים שמציע המערער באופן הבא: המערער היה עובד "פשוט" ושימש כקניין, שתפקידו לרכוש סחורה; המערער ועובדים אחרים בחברה (בהם יואב ושתי עובדות שלא הועמדו לדין) הועסקו ותוגמלו באותו אופן ולא ראו בכך בעיה כלשהי; המערער סבר שהחברה בקשיים כלכליים ולכן ניסה לסייע לה בפגישות עם הבנקים ולשם כך הגזים בתיאור תפקידו בחברה; המערער לא ידע שהסחורה נמכרת במחיר הנמוך ממחיר הרכישה; המערער הסתמך בתום לב על מידע שקיבל מויקטור, בדבר הפרויקטים השונים שהחברה ביצעה לכאורה בעבר, ושיתף במידע זה את הספקים מולם עבד; המערער הפסיק להגיע לחברה בהוראת ויקטור ומתוך מחשבה שהחברה הפסיקה פעילותה לאור קשייה הכלכליים; למערער לא היה מניע או אינטרס ליטול חלק בעוקץ. 28. לאחר שבחנתי את הסבריו של המערער לראיות הנסיבתיות השונות, סבורני שדין טענותיו והסבריו לעניין הראיות הנסיבתיות להידחות, וכפועל יוצא אציע לחברותיי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. סבורני כי בית המשפט המחוזי צדק וכי המסקנה ההגיונית היחידה ממכלול הראיות הנסיבתיות בעניינו של המערער הינה המסקנה המרשיעה. אכן, באי כוחו המלומדים של המערער התאמצו להראות כי לכל ראיה נסיבתית ישנו לכאורה הסבר תמים וסביר. יחד עם זאת, לא מצאתי כי ניתן הסבר תמים וסביר למכלול הראיות הנסיבתיות. ודוק; בעניינו של המערער המסקנה המרשיעה, שמתקבלת על פי השכל הישר וניסיון החיים, מתבססת על מכלול הראיות הנסיבתיות שמשתלבות זו בזו ומצטברות זו על זו. על מנת להפריך את המסקנה המרשיעה, מוטל על המערער להעמיד הסבר אלטרנטיבי הגיוני שמותיר ספק סביר בעניינו, בשים לב למכלול הראיות הנסיבתיות. זאת לא הצליח המערער לעשות במקרה דנן. גם אם אצא מנקודת הנחה שהסבריו הספציפיים של המערער לכל אחת מהראיות הנסיבתיות הינם סבירים (ואעיר כי בנוגע לחלק מההסברים, מדובר ב"מתיחת גבולות" הסבירות וההיגיון), הרי שמכלול הראיות הנסיבתיות נותר ללא הסבר משכנע ולכן מוביל למסקנה מפלילה. אפרט. ראשית, אין בידי לקבל את טענתו של המערער כי תפקידו בחברה הסתכם בהיותו קניין וכי כל יתר פעולותיו ומצגיו נעשו בתום לב ומתוך רצון כן לסייע לחברה ולא מתוך מודעות או מעורבות להפעלת החברה כחברת עוקץ. אחת הראיות הנסיבתיות המפלילות המרכזיות שנותרה ללא הסבר משכנע הינה מצגי השווא שהציג המערער לבנקים ולספקים. טענתו של המערער כי התלווה לאבנר לפגישות בבנקים רק מתוך רצון לסייע לחברה לקבל אשראי וכי מתוך רצון זה גם החליט להציג עצמו כחשב החברה או כמלווה הפיננסי שלה, הינה דחוקה ואינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר. אין חולק כי המערער לא היה מעולם חשב החברה ולא ליווה אותה פיננסית, ולכן מדובר במצג שווא בולט (אשר גם סותר את טענתו של המערער במשפטו ובערעור שלפנינו כי שימש רק כקניין בחברה). כך גם בנוגע לטענתו של המערער כי המידע שמסר לספקים השונים בדבר פרויקטים רבים שמבצעת החברה התבסס על מידע שנמסר לו מויקטור ושהמערער סבר לתומו כי הוא נכון, ולחילופין כי מדובר בהגזמה תמימה שנבעה מרצונו של המערער להגדיל את הרכישות. גם טענה זו הינה דחוקה ואינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר. המערער הציג לפני ספקים שונים מצג שווא לפיו החברה ביצעה עבודות רבות במגזר הציבורי (עבודות רמזורים, עבודות עם עיריות וגורמים ממשלתיים). אין חולק כי עבודות כאלה מעולם לא בוצעו. דהיינו, גם כאן מדובר במצג שווא. ודוק, לא מדובר בהגזמה תמימה אשר מתבטאת בהתרברבות כוללנית על פעילותה של החברה אלא במידע מפורט ושקרי שאין לו שום עיגון במציאות, ואשר לא ניתן להסבירו בהסבר פשטני כל כך. מצגי השווא שהציג המערער לבנקים ולספקים הינם מצגים אקטיביים שמעידים על מודעות ועל כוונת מרמה. הסבריו של המערער בנקודה זו אינם תמימים אלא מיתממים ואינם מצליחים לסתור את המסקנה המרשיעה שעולה מהראיות הנסיבתיות הללו. שנית, בית המשפט המחוזי הדגיש בפסק דינו את אופן התגמול של המערער בחברה (בונוסים על בסיס רכישות, תשלום במזומן ובשיקים אותם פרט המערער למזומן אצל חלפן כספים). בית המשפט המחוזי ראה באופן תגמול זה ראיה נסיבתית מפלילה. כמו כן, בית המשפט המחוזי ייחס חשיבות להגברת קצב הרכישות בחודשים האחרונים לפעילותה של החברה ולכמות הרכישות הגדולה שביצע המערער בתקופה זו ביחס ליואב. בית המשפט המחוזי ציין כי המערער הודה בעדותו שבתקופה זו שיתף אותו אבנר בכך שמסגרות האשראי בבנקים אינן מספיקות לחברה, והמערער הציע לאבנר לפנות למקורות אשראי חוץ בנקאיים, ובאופן ספציפי – לחלפן הכספים שאצלו פדו המערער ויואב את השיקים שקיבלו מהחברה. כמו כן, הוכח כי המערער נכח במחסן במועדים שונים בהם נמכרה הסחורה בסמוך לאחר שנרכשה על ידי החברה, דהיינו הוכחה מודעותו של המערער לכך שהסחורה לא משמשת את החברה לפעילותה אלא נמכרת בסמוך לאחר רכישתה לצד שלישי. סבורני כי על אף שכל אחת מהראיות הנסיבתיות הללו אינה מבססת בפני עצמה את המסקנה המרשיעה בעניינו של המערער, ולכאורה המערער הציג הסבר אפשרי לפחות לחלק מהן, הרי שהשתלבותן של ראיות אלה זו בזו ובראיות האחרות מבססת את המסקנה המרשיעה והמערער לא הציג הסבר חלופי משכנע לסתירת מסקנה זו. אין חולק כי העסקתו של המערער ללא רישום כלשהו וקבלת תשלום במזומן (לרבות בונוסים שניתנו למערער במזומן במעטפות עבור רכישות מוגברות) מעוררת חשד ומדליקה נורה אדומה. כאשר מצרפים לעובדה זו את ידיעתו של המערער על מכירת הסחורה בסמוך לרכישתה, ואת הגברת קצב הרכישות בחודשים אוקטובר-נובמבר 2007 בסמוך לסגירת החברה ובתקופה בה הוכח שהמערער ידע על מצבה הכלכלי הקשה, מתקבלת תמונה ברורה של מודעות המערער לפעילות בלתי חוקית של החברה ולמעורבות אקטיבית שלו בפעילות זו. בא כוח המערער טען לפנינו כי לא הוכח שהמערער ידע שהסחורה נמכרת במחיר הנמוך ממחיר הרכישה, וכי עצם ידיעתו של המערער שהסחורה נמכרת לצד שלישי אינה מעידה על מודעות לפעילותה הפלילית של החברה. טענה זו דינה להידחות. כפי שציינתי, התמונה המתקבלת משילוב הראיות הנסיבתיות השונות בעניינו של המערער הינה תמונה מפלילה. אילו הראיה הנסיבתית בדבר נוכחותו של המערער במחסן במועדים שונים בהם בוצעה מכירה של הסחורה הייתה עומדת לבדה, ניתן היה לקבל את הסברו של המערער ואת טענתו. אולם כאשר ראיה זו מצטרפת לראיות האחרות, בהסבר ובטענה הללו לא די. מטבע הדברים, בהיעדר הודאה מצד המערער בדבר מודעותו למכירת הסחורה במחיר נמוך ממחיר הרכישה ובהיעדר עדות מצידו של הקונה מהחברה, אשר נראה שהיה מעורב בתרגיל העוקץ בעקיפין, לא ניתן להוכיח מודעות כזו. עלינו להסיק מסקנות מהעובדות שהוכחו – שהמערער ידע שהסחורה נמכרת בסמוך לרכישתה ושבמקביל הגביר המערער את קצב הרכישות – וללמוד מהן על מודעותו וכוונתו של המערער. לטעמי, עובדות אלה מבססות מסקנה מפלילה והסבריו של המערער אינם מספקים מסקנה אלטרנטיבית תמימה. לבסוף, יש להזכיר את הראיה הנסיבתית הנוספת, שמצטרפת ליתר הראיות שפורטו לעיל, והיא היעלמותו של המערער לאחר סגירת החברה. גם בנקודה זו הציג המערער הסבר תמים לכאורה, לפיו פעל בהוראת ויקטור כפי שפעלו עובדים נוספים. גם בעניין זה יש להדגיש כי ככל שראיה נסיבתית זו הייתה עומדת בפני עצמה בלבד, ייתכן שניתן היה לקבל את הסברו של המערער ולומר שנותר ספק סביר. אלא שבחינתה של ראייה זו על רקע מכלול הראיות האחרות אינו מאפשר למערער להסתפק בהסבר לאקוני מסוג "ויקטור אמר" ובטענה כי עובדים נוספים פעלו בצורה דומה. ודוק, נקודה זו מדגימה כי לעיתים ניתן ללמוד ממעשיו של אדם לאחר מעשה על מודעותו וכוונתו בעת המעשה. היעלמותו של המערער מעידה בצורה ברורה על מודעותו לכך שפעילות החברה הייתה פלילית ולכך שמעורבותו בה חורגת מגבולות תפקיד הקניין ועל רצונו להרחיק עצמו ככל הניתן מהחברה. אעיר כי לא נעלמה מעיניי טענת המערער כי בעדותו בבית המשפט אמר אבנר כי המערער לא היה מודע לפעילות העוקץ, אמירה שסתרה את הודאתו במסגרת הסדר הטיעון. לטענת המערער, בית המשפט התעלם מאמירה זו, למרות שהיא לא נסתרה ולמרות שבקשת התביעה להכריז על אבנר כעד עוין בנקודה זו לא התקבלה. אכן, מוטב היה אילו הייתה התייחסות כלשהי בפסק דינו של בית המשפט לאמירה זו ולפער שבינה לבין הודאת אבנר בהסדר הטיעון, אך אין בהיעדרם של אלה כדי להשליך על שאלת הספק הסביר, בשים לב למכלול הראיות הנסיבתיות שפורטו לעיל ובהיעדר הסבר סביר מצידו של המערער למכלול זה. אמירה לאקונית ותלושה של אבנר בדבר היעדר מודעות של המערער אינה מספיקה כדי להקים ספק סביר, ובמיוחד כאשר אבנר לא עומת עם כל הראיות הנסיבתיות בעניינו של המערער וממילא לא התייחס אליהן. 29. נותר לדון בטענתו של המערער, המרחפת מעל כל שאר טענותיו, כי הפער בין הרשעתו שלו לבין זיכויו של יואב הינו פער זועק שאינו מוצדק ואינו מבוסס, וכי הפרשנות המקלה שהעניק בית המשפט לחלק מהראיות הנסיבתיות בעניינו של יואב מנוגדת לפרשנות המחמירה שהעניק בית המשפט לאותן ראיות נסיבתיות בעניינו של המערער. המערער טוען כי מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה שההבדל היחיד בין יואב לבינו הינו ריבוי הרכישות שביצע המערער ביחס ליואב, ואין בהבדל זה, לטענת המערער, כדי להצדיק את הפער שבין הרשעתו של המערער לבין זיכויו של יואב. דינה של טענה זו להידחות. אכן, חלק מהראיות הנסיבתיות בעניינו של יואב זהות לראיות הנסיבתיות בעניינו של המערער – שניהם הועסקו כקניינים ותוגמלו באותו אופן ("עבודה בשחור", תשלום במזומן, בונוסים על בסיס רכישות); שניהם הגבירו את קצב הרכישות בחודשים אוקטובר-נובמבר 2007 ונעלמו בסמוך לאחר סגירת החברה; לגבי שניהם הובאו ראיות בנוגע לניסיונות הסוואת זהות. כפי שפורט לעיל, בית המשפט המחוזי קיבל את הסבריו של יואב בנוגע לחלק מהראיות הנסיבתיות ובסופו של דבר קבע כי נותר ספק בדבר מודעותו של יואב לפעילות הפלילית ובדבר מעורבותו בה. ככל שהראיות הנסיבתיות בנוגע ליואב היו זהות לראיות הנסיבתיות בעניינו של המערער היה מקום לקבל את טענת המערער בעניין זה. אולם, זהו אינו המקרה. בנוגע למערער קיימות מספר ראיות נסיבתיות נוספות שאינן קיימות בנוגע ליואב – האחת הינה קביעתו העובדתית של בית המשפט כי כמות הרכישות שביצע המערער גדולה באופן משמעותי בהשוואה ליואב; השנייה הינה מצגי השווא הרבים שהציג המערער כלפי הבנקים והספקים; השלישית הינה נוכחות של המערער במחסן בזמן שהסחורה נמכרה, סמוך לאחר רכישתה, לצד שלישי; הרביעית הינה מעורבותו של המערער באספקטים נוספים של פעילות החברה (משא ומתן עם משכירי הנכסים, תשלום לספקים). ראיות נסיבתיות אלה מצטרפות לראיות הנסיבתיות האחרות שמשותפות למערער וליואב, והן המבדילות ביניהם. הנה כי כן, לא מדובר בשני נאשמים שפעילותם ומעורבותם בחברה זהה ולכן ישנה הצדקה לכך שהתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי ביחס לכל אחד מהם הינה שונה. 30. בטרם סיום אעיר כי התמונה בנוגע לפעילות החברה כחברת עוקץ נותרה בנקודות מסוימות בלתי שלמה. נקודה אחת שלא הובררה עד תום הינה חלוקת הרווחים בין המעורבים. נקודה זו מתקשרת לטענת המערער כי לא הוכח שקיבל תגמול מעבר למשכורתו ולבונוסים וכי לא הוכח שהיה לו מניע או אינטרס לשתף פעולה עם ויקטור ואבנר בתרגיל העוקץ. נקודה אחרת שלא הובררה עד תום הינה מועד כניסת המערער לסוד העניינים (בשים לב לכך שבנקודת הזמן בה הגיע המערער לחברה, זו כבר פעלה כחברת עוקץ). למרות שנותרו מספר שאלות ללא מענה, הרי שהתמונה הפלילית ברורה, גם אם אינה שלמה. יוזכר כי במסגרת הכרעת הדין בית המשפט אינו חייב (ובדרך כלל אינו יכול) לספק הסבר לכל מה שהיה או לא היה. בדרך כלל לא ניתן לפתור את כל "החידות", והתמונה תיוותר במקרים רבים תמונה לא שלמה. לא בכדי הדימוי הרווח בפסיקת בית משפט זה בנוגע להרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות הינו דימוי התַצְרַף ("פָּאזֶל") ונקבע לא אחת כי גם כשהתצרף אינו שלם ונותרו בו "חללים", אין בכך כדי להשליך על שאלת הספק הסביר, כל עוד החלקים שהוכחו הינם ברורים ומובילים למסקנה מפלילה שהיא ברורה ויחידה, ובמיוחד כאשר מי שיודע את התשובות לשאלות שנותרו אינו מספק אותן [ראו והשוו: עניין רבינוביץ בפסקה 50 והאסמכתאות המובאות שם]. בענייננו, תמונת התצרף בנוגע למערער אינה שלמה, אך היא ברורה ומפלילה. הערעור על גזר הדין 31. לאור התוצאה אליה הגעתי, נותר לבחון את ערעורו של המערער על חומרת העונש שהושת עליו. כאמור, בית המשפט המחוזי גזר על המערער חמש שנות מאסר בפועל. בית המשפט ציין כי מדובר בעבירות חמורות שבוצעו בצורה שיטתית ומתוחכמת, תוך הצגת מצגים כוזבים וקבלת סחורות ושירותים במירמה תוך ידיעה שאין למי מהמעורבים כל כוונה לשלם עבורן. בית המשפט ציין כי מדובר בעשרים אישומים נפרדים ובעשרים מתלוננים שונים, וכי הכספים לא הוחזרו עד למועד גזר הדין. בית המשפט העיר כי הוא אינו יכול לגזור על המערער עונש החורג מהעונש שנגזר על ויקטור וכי קיים הבדל מהותי בין המערער שניהל הליך מלא והורשע בסופו של יום בהכרעת דין מפורטת, לבין ויקטור שהודה בכתב אישום מתוקן וחסך זמן שיפוטי, ולכך יש לתת משקל בגזירת העונש. כאמור, המערער טען לפנינו שהעונש שגזר בית המשפט המחוזי עליו הוא חמור וחסר פרופורציה ביחס לתפקידו ומעורבותו המינוריים בחברה. לטענתו, עונשו צריך להיבחן ביחס לעונש המאסר שהוטל על אבנר (עשרים חודשי מאסר בפועל) ולא ביחס לעונש שהושת על ויקטור (שש וחצי שנות מאסר בפועל). לטענת המערער, אין הצדקה להחמיר בעונשו מעבר לעונשו של אבנר ואין בהסדר הטיעון שנערך עם ויקטור ואבנר כדי להצדיק פער גדול כל כך בענישה בינו לבין אבנר, בשים לב לכך שמדובר בהסדר טיעון מאוחר יחסית שהושג לאחר שנשמעה כל פרשת התביעה (במהלכה העידו, כאמור, 70 עדי תביעה). 32. דין הערעור בנוגע לגזר הדין להתקבל באופן חלקי. בשים לב למכלול הנסיבות הרלוונטיות, לרבות תפקידו ומעורבותו של המערער בחברה, ובשים לב לעונשים שהושתו על ויקטור ואבנר, סבורני כי העונש שהושת על המערער בבית המשפט המחוזי הינו חמור מדי. עונשו של המערער צריך להיגזר תוך יצירת מדרג ענישה ביחס לשני המעורבים האחרים, תוך מתן משקל לתפקידו של כל אחד מהם בתרגיל העוקץ ותוך התחשבות בהסדר הטיעון שהושג בעניינם של ויקטור ואבנר. אין חולק כי ויקטור הינו הרוח החיה מאחורי תרגיל העוקץ ומאחורי כל פעילותה הפלילית של החברה, ולכן העונש שנגזר עליו חמור מעונשם של השניים האחרים. לעומת ויקטור, תפקידו של אבנר היה משני יותר ולכן העונש שנגזר עליו פחות באופן ניכר מזה של ויקטור. באי כוח הצדדים שטחו טענותיהם לפנינו בשאלה האם עונשו של המערער צריך להיות זהה לעונשו של אבנר או גבוה ממנו מעט (כטענת המערער) או שמא עונשו של המערער צריך להיות גבוה במידה ניכרת מעונשו של אבנר, בשים לב למעורבותו הגדולה בפעילותה הפלילית של החברה ובשים לב לעובדה שאבנר הודה במסגרת הסדר טיעון וחסך זמן שיפוטי (כטענת המשיבה). לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, סבורני שיש להעמיד את עונש המאסר בפועל שהושת על המערער על 36 חודשי מאסר בפועל. בכך ניתן משקל לחומרת העבירות ולהישנותן מחד ולמעמדו ולתפקידו המשני של המערער בחברה ביחס לויקטור ואבנר מאידך. בכך ניתן גם משקל לעובדה שהמערער הורשע בתום הליך משפטי מלא, בעוד אבנר וויקטור הודו במסגרת הסדר טיעון (בתום פרשת התביעה). כמו כן, לקחתי בחשבון את העובדה שלמערער אין עבר פלילי ואת העובדה שהמשיבה חזרה בה משני פרטי אישום כנגד המערער בהם לא הוכחה מעורבותו, כאמור לעיל. 33. אשר על כן, אציע לחברותיי כי נדחה את הערעור על הכרעת הדין ונקבל באופן חלקי את הערעור על גזר הדין, כך שעונשו של המערער יעמוד על 36 חודשי מאסר בפועל. עונש המאסר על תנאי שהושת על המערער על ידי בית המשפט המחוזי יעמוד בעינו. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"א בסיון תשע"ב (11.6.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11060730_W06.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il