בבית-המשפט העליון
רע"א
6072/98
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט ע' ר' זועבי
המבקשים: 1. עטרה שדמון
2.
גד שדמון
3.
משה שדמון
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
בקשת
רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.8.98 בע"א
278/95 בע"א 280/95 שניתן על-ידי כבוד השופטים ד' חשין, ע' קמא וי' עדיאל
תאריך
הישיבה: א' בתמוז
תשנ"ט (15.6.99)
בשם המבקשים: עו"ד לאה וינברג, עו"ד ישראל וינברג ועו"ד
אבי זוהר
בשם
המשיבה: עו"ד ציון אילוז
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
העובדות, ההליכים והטענות
1. בצו לעידוד החסכון (פטור ממס הכנסה) (מס' 28),
תשכ"ג1963- (להלן: הצו לעידוד חיסכון), שפורסם בתאריך 4.8.63, ניתן פטור
ממס-הכנסה לריבית המשתלמת על פיקדון "בתוכנית
החסכון לדירה הידועה בשם 'בר-מצווה' והמבוצעת על ידי משרד השיכון, שאושרה על ידי
שר האוצר" (סעיף 1 לצו לעידוד חיסכון). פיקדון הוגדר באותו סעיף כ"כסף
שהפקיד חוסך במסגרת התכנית בתשלום חד-פעמי בלבד, או בתשלום חד-פעמי ובתשלומים
חדשיים קבועים אם לא חל בהפקדתם פיגור העולה על ששה חדשים, ואשר נשארו מופקדים
שלוש שנים לפחות".
בהסתמך על הצו לעידוד חיסכון הוצעה לציבור
"תוכנית חסכון בר-מצווה", שנוסחה האחיד נקבע על-ידי משרד השיכון (להלן:
התוכנית). בסעיף 8(א) לתוכנית נקבע, כי משכה המירבי הוא 15 שנה. סעיף 3 לתכנית
קובע "דמי חיסכון" חודשיים מינימליים ומקסימליים, כאשר המינימום הוא 30
ל"י לחודש לתושבי אזור המרכז ו25- ל"י לחודש לתושבי אזור פיתוח,
והמקסימום לתושבי שני האזורים הוא 150 ל"י לחודש. זאת, בנוסף להפקדה ראשונה
מינימלית של 250 ל"י הנדרשת מתושבי אזור פיתוח ו300- ל"י מתושבי אזור
המרכז. יוצא איפוא שקרן החיסכון המקסימלית (בערכים נומינליים) שיכולים חוסכים
לצבור בחיסכון חודשי הנמשך 15 שנים מסתכמת בסכום של 27,000 ל"י; ואילו
החיסכון המינימלי על-פי התנאים האמורים מסתכם ב4,500- ל"י לתושבי אזור פיתוח
וב5,400- ל"י לתושבי אזור המרכז; וכל זאת בצירוף הפקדה ראשונה שנקבע לה,
כאמור, שיעור מינימום בלבד. בסעיף 6 לתוכנית נקבע, כי חוסך המפקיד בהפקדה ראשונה
5,000 ל"י לפחות יראו אותו "כאילו מילא את כל התחייבויותיו...ולא יהיה
חייב לחסוך ולהפקיד סכומים נוספים כלשהם".
על-פי סעיף 7 לתוכנית, הפקדת סכומים חודשיים
נוספים על סכומי החיסכון המירביים טעונה אישור בכתב מראש מאת משרד השיכון. כסף
שמופקד ללא אישור לא ייחשב כחיסכון ויישא ריבית בלבד. מנגד, על החיסכון (הקרן
המאושרת) יתווספו הפרשי הצמדה וכן ריבית מצטברת בשיעורים המשתנים על-פי משך תקופת
החיסכון. כך, למשל, חוסכים, המשתתפים בתוכנית במשך שבע שנים לפחות, ייהנו מהפרשי
הצמדה בתוספת ריבית בשיעור של שישה אחוזים לשנה, או מארבעה אחוזים נוספים תחת
הפרשי ההצמדה, כלומר, עשרה אחוזי ריבית לכל שנה. ועל-כל-פנים, ללא תלות במשך תקופת
החיסכון, שיעור הריבית המצטברת המינימלי הוא ארבעה אחוזים לשנה, הגם שלגבי תקופת
חיסכון של פחות משלוש שנים נקבע כי החוסכים לא יזכו להפרשי הצמדה.
בסעיף 8 לתוכנית נקבע, כי בתום תקופת החיסכון
(העשויה להתמשך בין שבע ל15- שנים) רשאים החוסכים לרכוש דירה, בין היתר, מבנייה
שנערכת במסגרת משרד השיכון. חוסכים הרוכשים דירה אף זכאים לקבל הלוואת משכנתא
בתנאים המקובלים בשוק, בשיעור שאינו עולה על 40 אחוזים ממחיר הדירה (סעיף 9
לתוכנית).
בסעיף 10 לתוכנית נקבע, כי חוסכים שבחרו לרכוש
דירה, זכאים גם לפרמיה חד-פעמית על סכום החיסכון, וזאת בשיעור הגדל באחוז אחד לשנה
על-פי משך תקופת החיסכון. שיעור זה עומד איפוא על שבעה אחוזים עם תום השנה
השביעית, ועל 15 אחוזים עם תום השנה ה15-. עם זאת נקבע, כי חוסכים לא יהיו זכאים
לקבל את הפרמיה, אם בתום תקופת החיסכון, לא רכשו דירה או אם ביטלו את התקשרותם עם
משרד השיכון במהלכה, ואף אם רכשו דירה לפני תום תקופת החיסכון (סעיף 10 לתוכנית).
כן נקבע, כי חוסכים חייבים להשיב בתוך 30 ימים את הפרמיה שקיבלו לרכישת דירה, אם
מסיבה כלשהי רכישת הדירה לא יצאה אל הפועל (סעיף 8 לתוכנית).
בסעיף 7 לתוכנית נקבע, כי סכום הפיקדון המירבי
לצורך מתן פטור להטבות על הפיקדון - שהוגדרו בסעיף 1 לתוכנית כתשלום ריבית, הפרשי
הצמדה, פרמיה או הריבית הנוספת המשתלמת תמורת המרת הפרשי הצמדה - הינו 20,000
ל"י.
2. משרד השיכון המשיך לשווק את התוכנית מבלי
להכניס בה שינוי כלשהו אף בשנת 1974. זאת, הגם ששיעור האינפלציה השנתית המצטבר בין
שנת 1963, שבה היה שיעור האינפלציה השנתית 4.97 אחוזים, לבין שנת 1974, שבה לבדה
הגיע שיעור האינפלציה ל56.2- אחוזים, הסתכם ב273- אחוזים. ואילו מחיר דירה ממוצעת
באזור המרכז, שבשנת 1963 היה כ29,300- ל"י, עלה בשנת 1974 לכ150,000-
ל"י. ראו שנתון סטטיסטי לישראל 1976 (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,
1972), 242.
3. בתאריך 15.12.74 הצטרפו המבקשים 3-2, שהיו אז
קטינים, באמצעות אימם המבקשת 1 (להלן: האם) לתוכנית. האם הפקידה בכל אחת מתוכניות
אלה 250 ל"י ו1,400- ל"י בהתאמה כסכום התחלתי, ובנוסף סכום חודשי קבוע
של 50 ל"י.
המבקשים השלימו את תקופת החיסכון בת 15 השנים
מבלי לרכוש דירות. כאשר ביקשו לסגור את החשבון ולמשוך את כספם - המבקש 2 כעבור 15
שנה, והמבקש 3 בתום 17 שנה - שולמו להם בנוסף לקרן, בסכום הנומינלי של 0.67
ש"ח ו0.80- ש"ח, בהתאמה, אף הפרשי הצמדה בסך 2,068 ש"ח ו2,324-
ש"ח. כן שולמה להם ריבית, שחושבה על-בסיס הקרן הנומינלית, בסכומים של 0.54
ש"ח ו0.57- ש"ח בהתאמה.
4. המבקשים תבעו את המדינה בבית-משפט השלום
בירושלים לתשלום ריבית על סכום ההפקדה המוצמד בשתי התוכניות. סכום הריבית שנתבעה
היה, במועד הגשת התביעה, 12,940 ש"ח. התביעה, בהסכמת המדינה, הוכרה כתובענה
ייצוגית.
המבקשים טענו, כי יש לחשב את הריבית על סכום
החיסכון כשהוא משוערך, כלומר, לאחר הצמדתו למדד המחירים לצרכן. המדינה טענה, כי
על-פי לשון התוכנית אין לחשב את הריבית לפי הסכום המוצמד כאמור, אלא על הסכום
הנומינלי.
בית-משפט השלום (השופטת יהודית צור) קיבל את
התביעה, בקובעו כי ההתחקות אחר אומד-דעת הצדדים מובילה למסקנה, כי יש לתת לתוכנית
פירוש המעניק ערך כלכלי לריבית שלה זכאים החוסכים. בית-משפט השלום קבע איפוא, כי
יש לתת לחוסכים ריבית בערך ריאלי, כלומר, ריבית (לא צמודה) בשיעור שישה אחוזים על
הסכום שהפקידו החוסכים בערכו הריאלי, דהיינו, בצירוף הפרשי הצמדה.
המדינה ערערה לבית-המשפט המחוזי בירושלים.
בית-המשפט המחוזי (השופטים דוד חשין, עזרא קמא ויהונתן עדיאל) קיבל את הערעור.
נקבע, כי מלשון החוזה עולה בבירור כי הריבית המובטחת היא על הקרן בערכה הנומינלי,
וכי לנוכח שיעור האינפלציה הגבוה בשנה שבה הצטרפו המבקשים לתוכנית היה ברור, כי לא
יקבלו דמי שימוש של ממש בגין החיסכון. בית-המשפט המחוזי הוסיף, כי התמורה שהוצעה
למבקשים, המשקפת את תכליתה של התוכנית, הייתה ההלוואה לרכישת דירה.
5. על פסק-דין זה הוגשה הבקשה שבפנינו למתן רשות
ערעור. המבקשים חזרו על טענותיהם, שהתקבלו כאמור על-ידי בית-משפט השלום, ואילו
המדינה תמכה את יתדותיה בנימוקי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.
החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור
וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
אומד-דעת הצדדים
6. התוכנית אינה קובעת, כי הריבית תחושב על בסיס
הקרן המשוערכת. מנגד, גם לא נקבע בה באופן מפורש, שהיא תחושב על-יסוד הקרן
הנומינלית.
כאמור, תנאי התוכנית נקבעו בחודש אוגוסט 1963,
בעוד שהמבקשים הצטרפו לתוכנית בדצמבר 1974. במהלך תקופה זו חלה ירידה קיצונית בכוח
הקנייה של הכסף, וזאת לנוכח העלייה בקצב האינפלציה. אכן, בשנת 1963 האינפלציה
השנתית הייתה פחות מחמישה אחוזים, ומחיר ממוצע של דירה היה כ29,000- ל"י.
פירוש תנאי התוכנית, על-יסוד ההנחה כי הריבית, לרבות הפרמיה, מחושבת על בסיס הקרן
הנומינלית, מלמד, כי בשנת 1963 הריבית המובטחת הייתה גבוהה באחוז אחד מקצב
האינפלציה. זאת, בנוסף להפרשי הצמדה על סכום החיסכון שניתן היה להמירם בתוספת
ריבית של ארבעה אחוזים. מכאן עולה, כי שיעור הריבית נקבע על-סמך שיעור אינפלציה
שנתית ממוצע של ארבעה אחוזים, בשינויים לא משמעותיים כלפי מעלה או כלפי מטה.
סכום הפטור ממס בסך 20,000 ל"י (שערכם
בשנת 1974 הגיע ל50,000- ל"י) שיקף את ההטבות שניתן היה לצבור במהלך תקופת
המינימום להשלמת התוכנית לצורך רכישת דירה, כלומר, ריבית, פרמיה, הפרשי הצמדה
וריבית נוספת במקום הפרשי ההצמדה. החיסכון המינימלי בצירוף ההטבות איפשר צבירת 60
אחוזים ממחיר דירה, שעל-פי ההנחה שביסוד התוכנית היה אמור לעלות בקצב עליית מדד
המחירים לצרכן, כלומר, בשיעור של חמישה אחוזים לשנה.
לעומת זאת, פירוש אותה תוכנית בשנת 1974, לאור
ההנחה כי הריבית והפרמיה יחושבו על-בסיס הקרן הנומינלית, מוביל למסקנה, כי לא ניתן
לצבור בתקופת החיסכון סכום בסיסי אשר נדרש לרכישת דירה. קצב האינפלציה באותה שנה
היה 56.2 אחוזים, ומחיר דירה הגיע לכ150,000- ל"י. לא ניתן היה לצבור את
הסכום הבסיסי הנדרש לרכישת דירה על-ידי פדיון הסכומים שנחסכו במסגרת התוכנית, כשהם
משוערכים בלבד, וללא ההטבות על הסכומים המשוערכים. שכן, כפי שהצביע על-כך
בית-המשפט המחוזי, לנוכח קצב האינפלציה בעת ההצטרפות לתוכנית היה ברור לכול, כי
הריבית והפרמיה על הקרן הנומינלית הן חסרות ערך כלכלי.
7. יש לתת איפוא לתוכנית פירוש המגשים את תכליתם
הכלכלית המשותפת של הצדדים, בהתחשב בשינויים שחלו בקצב האינפלציה כמפורט לעיל.
כדברי השופט בך:
עלינו
להביא בחשבון את אופיה ומהותה של העיסקה שנקשרה בין הצדדים ואת מטרותיהם של הצדדים
לחוזה, הן מההיבט הכלכלי והן מהיבטים מקצועיים, חברתיים ואחרים.
[ע"א
552/85 אגסי נ' ח.י.ל.ן. חברה ישראלית לעבוד נתונים בע"מ, פ"ד
מא(1) 241, בע' 245]
זאת, תוך שמייחסים לצדדים סבירות והוגנות.
כדברי השופט חשין:
בקרבנו
עצמנו אל פירושו של חוזה על נושא עסקי, נשים בכלינו שכל ישר של אנשי עסק סבירים
והגונים, ועל דרך זה נהפוך בו בחוזה בנסותנו להתחקות אחרי כוונותיהם של הצדדים.
[ע"א
5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ, פ"ד מו(5) 811, בע' 819]
ראו גם ע"א 270/86 רגובי נ' תנובה
מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד מה(1) 620, בע'
632; ע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישראליפט י.מ.ש. אילן נהול והשקעות
בע"מ, פ"ד מו(3) 350, בע' 355; ע"א 5607,5597/90 כהן נ'
תקליטי סי.בי.אס בע"מ (אנ.אמ.סי. בע"מ), פ"ד מז(3) 212, בע'
219.
8. לכלל פרשני זה, החל על כל חוזה, מצטרפים
היבטים נוספים בענייננו.
ראשית, התוכנית הינה חוזה אחיד, ויש
לפרשו על-סמך הנחה כי הספק, שהוא הצד החזק שבעיסקה, ניסח את תנאיה כך שיתפרשו בדרך
שאינה מקפחת את הצרכנים. ראו ורדה לוסטהויז וטניה שפניץ, חוזים אחידים
(תשנ"ד), 73 והשוו לע' 121. שנית, הספקית בתוכנית היא המדינה, שעליה
מוטלת, גם בפעולותיה בתחום המשפט האזרחי, מידה מוגברת של חובת תום-הלב. ראו, למשל,
בג"ץ 321,135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, בע' 676. שלישית, בשנים שחלפו מאז שנוסחו תנאי
התוכנית ועד להצטרפות המבקשים אליה חלו שינויים מרחיקי-לכת בכוח הקנייה של הכסף,
אשר השפיעו ישירות על ההיגיון הכלכלי שביסוד התוכנית, והמשליכים, על-כן, על
אומד-דעת הצדדים. עמד על-כך השופט מצא:
היזקקות
לעקרון תום הלב כאל נורמה משלימה מותרת אף לעניין ייחוס כוונת שיערוך. . .
אין...להירתע מפני שימוש בעקרון תום הלב, כשהנסיבות הקונקרטיות מצדיקות שיערוך,
בשל החשש שיש בכך משום אימוץ "גישה ולוריסטית צרופה". . .
חוזה
שאיננו כולל כל הוראה בדבר שיערוך עשוי להתפרש - בין על-פי אומד דעתם של הצדדים
ובין מכוחה של השלמה נורמאטיווית - כמחייב שיערוך. בדרכו למסקנה פרשנית זו מוטל על
בית המשפט לבחון, בין היתר, את מהות עיסקתם של הצדדים ואת מידת הצפיות, בעת כריתת
החוזה, של ההתפתחות האינפלציונית העתידה.
[ע"א
479/89 המוטראן הקופטי נ' חלמיש - חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור
בתל-אביב-יפו בע"מ, פ"ד מו(3) 837, בע' 846]
ראו גם ע"א 554/83 אתא חברה לטכסטיל
בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב, פ"ד מא(1) 282, בע' 309; ע"א
275/83 עיריית נתניה נ' "סחף" חברה ישראלית לעבודות פתוח בע"מ, פ"ד מ(3) 235, בע' 244-243.
מן הכלל אל הפרט
9. על רקע עובדתי ומשפטי זה יש להתחקות אחר
אומד-דעתם של הצדדים בענייננו.
מטרת המדינה, בהציעה את התוכנית, הייתה לאפשר
לתושבים לצבור סכום כסף המספיק לרכישת 60 אחוזים ממחיר דירה, וזאת על-ידי עידודם
לחסוך במשך תקופה ארוכה, בין היתר, באמצעות מתן "הטבות" (ריבית, פרמיה,
הצמדה או ריבית נוספת במקום הצמדה), שאף יהיו פטורות עד לסכום מסוים מן החובה לשלם
בגינן מס-הכנסה. כאשר הצטרפו המבקשים בתאריך 15.12.74 לתוכנית היה ברור לכול, כי
ההטבה הגלומה בתשלום ריבית על הקרן הנומינלית, לרבות על הפרמיה, היא חסרת ערך
כלכלי כלשהו, וכי גם אם יגדילו החוסכים את סכום החיסכון החודשי, לא יהיה בכוחם
לצבור את הסכום הדרוש לרכישת דירה אם לא ישולמו להם ריבית ופרמיה ריאליות. אין
צריך לומר, כי ההטבה החלופית, שאיפשרה לקבל ריבית נוספת בשיעור של ארבעה אחוזים על
הקרן הנומינלית במקום הפרשי הצמדה, הייתה אף היא חסרת כול ערך כלכלי בתאריך שבו
הצטרפו המבקשים לתוכנית.
10. תוכנית המתיימרת להיות תוכנית חיסכון לרכישת
דירה, שעל-פניה אינה מאפשרת לצבור את הסכום המינימלי הנדרש לרכישת דירה אף בתוספת
משכנתא בשיעור של 40 אחוזים, אינה סבירה והיא אף אינה מתיישבת עם עקרון תום-הלב
בכלל, ועם מידת תום-הלב הנדרשת מן המדינה בפרט.
צריכים
לראות את שיעור הריבית כפי שנקבע ב[חוזה] כחלק ממערכת חישובים המשתלבת לתוך יתר
תנאי העיסקה כחלק מהם. ניתן להבין את מהותו של השיעור לפי מטרתו ותחולתו בתחום
עליו הוסכם, תוך ראייתו באיזון ובשילוב עם יתר ההוראות. כל מרכיב הוא נדבך בתוך
מערכת חישובים המשתלבים זה בזה...
[ע"א
672/81 עמיתי מלון ירושלים נ' טייק, פ"ד מ(3) 169, דברי הנשיא שמגר
בע' 209]
ההנחה חייבת להיות איפוא, כי אומד-דעת המדינה,
שנילווה לטקסט שניסחה בגדרי התוכנית, השתנה לנוכח התמורות הכלכליות, וכי יש לייחס
לה את הכוונה לשלם לחוסכים את הריבית על הקרן כשהיא משוערכת. ודאי שכך הייתה גם
כוונת החוסכים, שנענו לתוכנית וביקשו לחסוך בגידרה עבור ילדיהם הקטנים סכום כסף
שיספיק, בתוספת הלוואת משכנתא, לרכישת דירה, או לחלופין לצבור עבורם סכום דומה (60
אחוזים ממחיר דירה) לכל צורך שירצו בו.
אשר-על-כן, אני מציעה לקבל את הערעור, לבטל את
פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולהחזיר על-כנו את פסק-דינו של בית-משפט השלום.
כן אני מציעה לחייב את המדינה לשלם למבקשים
הוצאות-משפט בסך 20,000 ש"ח.
ש
ו פ ט ת
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט ע' ר' זועבי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, ט"ו באדר א' תש"ס
(21.2.2000).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98060720.L08