דוד יצחק לגאלי נ. מדינת ישראל

23 בבית המשפט העליון עפה"ג 60714-08-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר המערער: דוד יצחק לגאלי נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (השופט מ' קרשן), מיום 7.4.2025, וכן על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, מיום 9.6.2025, ב-ת"פ 34368-11-22. תאריך ישיבה: ה' טבת תשפ"ו (25 דצמבר 2025) בשם המערער: עו"ד תמיר אלטיט בשם המשיבה: עו"ד שרית מלצר חתוקה בשם שירות המבחן למבוגרים: עו"ס סיון קוריס פסק-דין השופט יחיאל כשר: לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז – לוד (השופט מ' קרשן), מיום 7.4.2025, ב-ת"פ 34368-11-22, במסגרתה נדחתה בקשתו של המערער לחזור בו מהודאתו אשר ניתנה במסגרת הסדר טיעון ועל פיה הורשע, וכן על גזר הדין שניתן בעניינו של המערער, ביום 9.6.2025. רקע הדברים ביום 16.11.2022, הוגש כתב אישום כנגד המערער, כנגד אמו של המערער, וכנגד שלוש נשים נוספות ששימשו כמטפלות במשפחתון שאותו ניהלה אמו של המערער (להלן: הגן). בכתב האישום פורטו שמונה אישומים, אשר שלושה מתוכם (האישומים 3-1) יוחסו גם למערער, ויתוארו להלן. אקדים ואציין כי ביום 8.5.2024, הגיעו הנאשמים 4-1 (כולל המערער, שהיה הנאשם 2) להסדר טיעון, במסגרתו הודה המערער בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, אשר השינוי המשמעותי בינו לבין כתב האישום המקורי נגע לעובדות המפורטות בחלק הכללי בפתח כתב האישום (ועל כך בהמשך). על פי כתב האישום המתוקן, בתקופה הרלוונטית, הגיע המערער מדי יום לגן, למשך מספר שעות, בכדי לסייע לצוות הגן בטיפול בילדי "קבוצת הבוגרים" (הכוללת ילדים בגילאי שנתיים עד שלוש). לפי האישום הראשון, ביום 5.5.2021 שהו בגן המערער, אמו ונאשמת נוספת. בשעה 10:55 לערך, שניים מהילדים, ז.ז ו-א.א, רבו ביניהם. המערער, שהבחין במריבה, עודד את ז.ז להרביץ ל-א.א, תוך שאמר לו "יותר חזק, יותר חזק, תחזיר לו, תחזיר לו, תמשיך, תמשיך, אל תפחד תמשיך... כן, כן, כן". לאחר ש-א.א החל לבכות, לקחה אותו אמו של המערער לתוך כיור אמבט עמוק וגבוה הנמצא במבואת הגן (להלן: האמבט). בעקבות השמתו של א.א באמבט, החל א.א לבכות ולצרוח תוך שהוא מתחנן לצוות הגן להוציאו מהאמבט בו היה כלוא ותוך שהוא דופק בחוזקה על דפנות האמבט, וצועק, בין היתר, "לא בא לי, לא בא לי, אני רוצה לצאת". בזמן שהייתו של א.א באמבט, עמדו המערער ואמו מספר פעמים בקרבתו של א.א, הקניטו אותו, חיקו את קולות הבכי אותם השמיע, וכן אמרו לו אמירות שונות, בהן אמירת המערער – "יא מוזר". כעבור כ-20 דקות בהן היה כלוא א.א באמבט, בשעה 11:17 לערך, התקרב אליו המערער וצעק עליו מספר פעמים, ולאחר מכן השליך המערער תיק של אחד מילדי הגן ממרחק של מטרים ספורים לעברו של א.א הכלוא באמבט וצעק לעברו – "עוד משהו? אתה רוצה עוד משהו?" וזרק לעברו חפץ נוסף. כעבור שלוש דקות נוספות, בשעה 11:20 לערך, הוציא המערער את א.א מתוך האמבט, לקח אותו על ידיו, החליף לו בגדים ושאל אותו האם הוא נרגע. כחמש דקות לאחר מכן, החל א.א לבכות פעם נוספת, אז אמר המערער לאחת מנשות הצוות בגן (נאשמת נוספת), בנוכחות א.א – "מה דיאנה, בחזרה למקלחת?". בגין אישום זה, הואשם המערער בעבירה של התעללות בקטין בצוותא חדא, עבירה לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; וכן עבירה של תקיפת קטין הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין. לפי האישום השני, ביום 4.5.2021, בשעה 11:05 לערך, ראה המערער כי אחד מילדי הגן (ד.ד) רב עם ילד נוסף. בתגובה, כצעד ענישתי, לקח המערער את ד.ד, הניף אותו מעל לראשו, והניח אותו על כוורת משחקים התלויה בצמוד לתקרה בגובה רב, למשך כ-25 שניות, בעודו מחזיק את ד.ד לאורך כל אותו הזמן. בגין אירוע זה, הואשם המערער בעבירה של השארת ילד בלא השגחה, עבירה לפי סעיף 361 לחוק העונשין. נוסף על כן, בהמשך אותו היום, בשעה 11:20 לערך, לצורך העברתו של ה.ה, ילד נוסף בגן, מ-"חדר הג'ימבורי" לאזור השינה, הרים המערער את ה.ה מקרסוליו, בצורה בה ראשו של ה.ה היה סנטימטרים ספורים בלבד מהרצפה, נשא אותו מ-"חדר הג'ימבורי" לאזור השינה, והשליך את ה.ה לעבר מזרן. בגין אירוע זה, הואשם המערער בעבירה של תקיפת סתם, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין. לפי האישום השלישי, ביום 2.5.2021, בשעה 10:28 לערך, החלה אחת מנשות הצוות בגן (אשר הואשמה אף היא בכתב האישום לצדו של המערער) בחלוקת ארוחה לילדי הגן. באותה העת ישב א.א ליד שולחן האוכל לצד יתר ילדי הגן והחל לבכות, ומשכך אותה אשת צוות דילגה במכוון על א.א כשהגיע תורו לקבל את האוכל. לאחר מספר דקות נכנס המערער לגן והחל לסייע בחלוקת האוכל לילדים. בשעה 10:34 לערך, בזמן ש-א.א יושב וממשיך לבכות לצד השולחן, גרר המערער את כסאו של א.א, כש-א.א עודו ישוב עליו, למרכז חלל הגן, והרחיקו משולחן האוכל. לאחר מכן, עבר המערער בין ילדי הגן והגיש להם תוספת אוכל. בשעה 10:40 לערך, בזמן ש-א.א יושב ובוכה במרכז חלל הגן מבלי שקיבל את ארוחתו, גרר המערער את כסאו של א.א למבואת הגן. בשעה 10:40 לערך, לקחה אשת הצוות האחרת את א.א לחדר אחר והחליפה לו בגדים, ובהמשך, לאחר מספר דקות, חזר א.א לחלל הגן והמערער הכניסו ל-"חדר הג'ימבורי" לצורך הרדמתו, מבלי ש-א.א קיבל את ארוחתו. בגין אירוע זה, הואשם המערער בעבירה נוספת של התעללות בקטין בצוותא חדא. ביום 29.5.2023, בהסכמת הצדדים, התיק הופנה להליך של גישור פלילי (ג"פ 70211-05-23; להלן: הליך הגישור). ביום 10.4.2024, לאחר שהתקיימו מספר ישיבות במסגרת הליך הגישור, עדכנו הצדדים את בית המשפט כי הגיעו להסכמה לתיקון כתב האישום בעניינו של המערער, ומשכך נקבע כי תם הגישור בעניינו. חרף האמור, לבקשת הצדדים, ביום 1.5.2024, התקיימה ישיבת גישור נוספת, במסגרתה הוסכם כי כתב האישום יתוקן פעם נוספת – מעבר לתיקון שהוסכם על הצדדים ביום 10.4.2024 – כך שיובהר כי הטיפול בילדים בגן לא היה באחריותו של המערער, אלא באחריות אמו של המערער. בהמשך לאמור לעיל, ביום 8.5.2024, הציגו הצדדים לבית המשפט המחוזי (השופט מ' קרשן), הסדר טיעון, במסגרתו הודה המערער בעובדותיו של כתב האישום המתוקן. אשר על כן, הורשע המערער, בהתאם להודאתו, בעבירות שפורטו לעיל. כמו כן, בהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט כי יתקבל תסקיר מטעם שירות המבחן לשם גזירת עונשו של המערער. כשבועיים לאחר מכן, ביום 21.5.2024, התקיים דיון שמיעת ראיות בעניינה של אחת מנשות הצוות בגן אשר הואשמו יחד עם המערער בכתב האישום (להלן: הנאשמת 5), אשר במסגרתו העיד המערער כעד מטעם התביעה. יובהר כי כתב האישום שהוגש ייחס לנאשמת 5 אחריות פלילית אך ורק בגין האירוע נושא האישום הראשון מבין אלו שיוחסו למערער, ולא ייחס לה אחריות פלילית בגין האירועים נושא שבעת האישומים הנוספים שתוארו בכתב האישום (לרבות באירועים נושא האישום השני והאישום השלישי, בהם כאמור הואשם המערער). כמו כן, יודגש כי בא-כוחה של הנאשמת 5 במסגרת ההליך, עו"ד אלטיט, הוא זה שמשמש עתה כבא-כוחו של המערער. במהלך עדותו של המערער, לאחר שהשיב לשאלות בא-כוח המדינה תשובות אשר לא היו מספקות להשקפתו של בא-כוח המדינה, שאל אותו בא-כוח המדינה: "אתה זוכר שהודית בבית משפט לפני שבועיים על האישום הזה?". המערער השיב לו כי: "אני עשיתי את מה ששמשון [בא כוחו של המערער באותה עת – י' כ'] אמר לי לעשות כן", וכן לשאלת בית המשפט (השופטת מ' ברנט) – "מה עשית?" – השיב המערער כי הוא עשה "מה שהעו"ד אמר לי, הודיתי במה ששמשון אמר לי". נוכח דברים אלו, הבהיר בית המשפט למערער כי מדובר בחזרה מהודאתו, עצר את עדותו של המערער, והבהיר לו כי יכול להיות שעתה יהיה צורך לנהל את המשפט מחדש, ו-"ללא הסדרים". בהמשך לכך, המערער הסביר כי: "שמשון ישב איתי בחוץ [...] והסביר לי והראה לי והוא שאל אותי, שאל אותי זה בסדר שאנחנו נודה?". לדברים אלו השיב בית המשפט כי: "לא שאלתי אם זה בסדר, לא שאלו אותך אם זה בסדר, או עשית או לא עשית? אם לא, הודית כי שמשון שאל אותך אם בסדר הם ינהלו את כל התיק מחדש וזהו, זה הכול. אדוני ישקול את הדבר הזה" (עמודים 44-42 לפרוטוקול הדיון מיום 21.5.2024). בהמשך הדיון מיום 21.5.2024, לאחר שהעידו שתי עדות אחרות, נקרא המערער לדוכן העדים פעם נוספת והמשיך את עדותו בכל הנוגע לאירוע נושא האישום הראשון בכתב האישום המתוקן, בגינו כאמור הואשמה גם הנאשמת 5. במעמד זה, הודה המערער בביצוע הרכיבים העובדתיים שתוארו בכתב האישום המתוקן וכן חזר על הודאתו באישום הראשון (ראו בעמודים 101-91 לפרוטוקול הדיון מיום 21.5.2024). לשם שלמות התמונה, יצוין כי ביום 28.10.2024, ניתנה הכרעת הדין בעניינה של הנאשמת 5, במסגרתה הנאשמת 5 זוכתה מהמיוחס לה בכל הנוגע לאישום הראשון. בחלוף מספר חודשים, ביום 29.1.2025, נטל עו"ד אלטיט (אשר כזכור היה בא-כוחה של הנאשמת 5) את ייצוגו של המערער בהליך דנן. בהמשך, ביום 24.3.2025, הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של המערער. במסגרת התסקיר הובאה התייחסותו של המערער לעבירות בהן הודה והורשע: באשר לאישום הראשון, צוין כי המערער התקשה להתייחס לאופי הפוגעני בילדים חסרי ישע של מעשיו ולהסבירם, וכי פעל בדומה לעובדת אחרת בגן. בנוגע לאישום השני, שלל המערער כוונות אלימות כלפי מי מהילדים, כשלדבריו התנהגותו הייתה כחלק ממשחק עם הילדים ולא מתוך כוונה להרע להם. כך, גם בנוגע לאישום השלישי, הכחיש המערער כוונה כלשהי לפגוע בילד והכחיש את מעורבותו במעשים. בתסקיר, מסר שירות המבחן כי אין בידיו לגבש בעניינו של המערער תכנית שיקום הממוקדת בגורמי הסיכון לאלימות כלפי חסרי ישע ולכן הוא לא יבוא בהמלצה טיפולית בעניינו. חלף זאת, המליץ שירות המבחן על ענישה ממשית, שתיתן ביטוי לחומרת העבירות ולנזקים שנגרמו לילדים ולהוריהם, לצד מתן פיצויים לנפגעי העבירה. ביום 2.4.2025, עשרה ימים לאחר שהתקבל התסקיר מטעם שירות המבחן, הגיש המערער בקשה לחזור בו מהודאתו. בבקשה נטען, בין היתר, כי במסגרת חקירותיו במשטרה המערער דבק בהכחשת המיוחס לו, וכן כי בעדותו כעד מטעם התביעה במסגרת משפטה של הנאשמת 5, שבועיים בלבד לאחר הודאתו, העיד המערער כי הודה בהנחיית עורך דינו דאז. על רקע האמור, נטען כי מכלול הנסיבות מלמד, באופן חד-משמעי, כי הודאתו של המערער ניתנה בלא הבנה מלאה של העובדות והמשמעויות המשפטיות ולא מרצון חופשי. עוד הודגש כי הכחשתו של המערער את אחריותו לעבירות, בעת שנפגש עם נציגי שירות המבחן, כמצוין בתסקיר שירות המבחן, אך מחזקת מסקנה זו. ביום 7.4.2025, לאחר שהתקבלה תגובת המדינה לבקשת המערער לחזור בו מהודאתו, התקיים דיון בבקשה בפני בית המשפט (השופט מ' קרשן). במסגרת הדיון הבהיר בא-כוח המערער כי מרשו אינו טוען לכשל בייצוג, ויחד עם זאת הוא מעוניין להילחם על חפותו בבית המשפט. מנגד, בא-כוח המדינה התנגד לבקשה וטען, בין היתר, כי מן העובדה שהבקשה הוגשה לאחר הגשתו לבית המשפט של תסקיר שלילי מטעם שירות המבחן, ניתן ללמוד כי הרקע להגשת הבקשה הוא אכזבה מתוכן התסקיר והחשש מהענישה הצפויה, ותו לא. עוד הדגיש בא-כוח המדינה, כי הן במסגרת חקירותיו במשטרה והן במסגרת עדותו במשפטה של הנאשמת 5, מסר המערער גרסה המהווה, לכל הפחות, הודאה חלקית במעשים בהם הורשע. בתום הדיון, לאחר שמיעת טענות הצדדים, קבע בית המשפט (השופט מ' קרשן) כי דין הבקשה לחזרה מהודאה להידחות וציין כי נימוקים מלאים להחלטתו יינתנו במסגרת גזר הדין (יוער כי בשלב מאוחר יתר, החליט בית המשפט כי הנימוקים יינתנו בהחלטה נפרדת בד בבד עם פרסום גזר הדין). בדיון שהתקיים ביום 7.4.2025, נשמעו טיעוני הנאשמים לעניין העונש, ובכלל זה גם טיעוניו של המערער. בעיקרו של דבר, בא-כוחו של המערער טען כי חלקו של המערער במעשים היה מצומצם, וכי לא נקט אלימות פיזית ישירה כלפי הפעוטות, אלא אף פעל להרגעתם; כי המערער לא נשא תפקיד רשמי בגן והגיע לסייע למספר שעות ביום בלבד; וכי יש ליתן משקל לנסיבותיו האישיות המורכבות של המערער, ובהן מצבו הרפואי ונכותו, קשייו בהשתלבות בצבא, בתעסוקה ובחברה, וכן המשברים המשפחתיים שפקדו את משפחתו בתקופה הרלוונטית. עוד נטען כי תסקיר שירות המבחן כולל גם נתונים חיוביים, ובהם היעדר עבר פלילי, הבעת צער וחרטה והיעדר נטייה עבריינית. על בסיס האמור התבקש בית המשפט לקבוע מתחם ענישה שיאפשר ריצוי העונש בעבודות שירות. ההחלטה בבקשתו של המערער לחזור בו מהודאתו ביום 9.6.2025, מועד מתן גזר הדין בעניינו של המערער, נתן בית המשפט (השופט מ' קרשן) את נימוקיו לדחיית בקשתו של המערער לחזרה מהודאתו. בית המשפט עמד על כך שבפסיקה נקבעו שלוש עילות, חלופיות, שרק בהתקיים אחת מהן, יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו לפי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), ויאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו, ואלו הן: פגם ברצונו החופשי של הנאשם במתן ההודאה; כשל חמור בייצוג המשפטי שניתן לנאשם; רצונו הכן של הנאשם להביא לחשיפת האמת העובדתית. בנוגע לאפשרות כי אירע כשל בייצוגו של המערער (הגם שבא-כוח המערער הבהיר כי אין בפיו של המערער טענה לכשל בייצוג ברמה הנדרשת בפסיקה), קבע בית המשפט כי המערער היה מיוצג לאורך כל ההליך; כי בא-כוחו דאז, בעצה אחת עם המערער, נדרש להתמודד עם ראיות משמעותיות כנגד המערער; וכן כי בא-כוחו דאז הגיע, במקצועיות ובנחישות, להישגים לא מבוטלים שמצאו את ביטויים בתיקון כתב האישום לטובת המערער. באשר לטענה בדבר פגם ברצון החופשי, הדגיש בית המשפט כי בהתאם לפסיקה, על מנת להוכיח פגם כאמור, על המערער להסביר מדוע היה נתון ללחצים בלתי סבירים ופסולים אשר גרמו לו להודות בכתב האישום, וכן לפרט את מהות הלחצים האמורים. בית המשפט קבע כי במקרה דנן במעמד ההודאה המערער הצהיר כי הוא מכיר את עובדות כתב האישום המתוקן ומודה בהן, ומנגד לא העלה, אף לא ברמז, אמירה ממנה ניתן היה להסיק כי לא הבין את משמעות הודאתו או את מהותה. עוד קבע בית המשפט כי במסגרת משפטה של הנאשמת 5, לאחר שירד המערער מדוכן העדים, הוא בהמשך חזר ונתן עדות התואמת את חקירותיו במשטרה ואת הודאתו במעשים, לפחות באופן חלקי. עוד צוין כי הדברים שאמר המערער לשירות המבחן גם הם אינם עולים כדי הכחשה גורפת של המעשים – אלא להיפך. כמו כן, ציין בית המשפט כי בדברו האחרון לעונש, המערער התנצל בפני המשפחות. לבסוף, צוין כי גרסתו של המערער לעניין טיב הבנתו את הודאתו ומשמעותה לא נמסרה באופן ישיר בעדות אלא בתצהיר, וכן כי לא הונחה בפני בית המשפט התייחסותו של בא-כוחו דאז של המערער. לאור כלל נימוקים אלו, קבע בית המשפט כי המערער לא עמד בנטל המשמעותי המוטל עליו להראות כי נפל פגם כלשהו ברצונו החופשי, בעת שמסר את הודאתו. לבסוף, בנוגע לטענה בדבר רצונו הכן של המערער לחשיפת האמת העובדתית, הדגיש בית המשפט כי בפסיקה נקבע שאין די בכך שהנאשם טוען שברצונו להוכיח את חפותו, אלא יש צורך לעמוד בדרישה ל-"נימוקים מיוחדים" הקבועה בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי. זאת, למשל, על דרך של הבאת ראיות חדשות שעשויות להטות את הכף ולא היו ידועות קודם לכן לנאשם. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה דנן לא הובאו ראיות חדשות, וכן כי חלף זמן רב (כ-10 חודשים) מעת שלפי הנטען העיד המערער במשפטה של נאשמת 5 באופן שאינו מתיישב עם הודאתו, ועד להגשת הבקשה לחזרה מהודאה – אשר הוגשה כשבוע בלבד לאחר שהוגש בעניינו של המערער תסקיר שהמליץ על ענישה מוחשית. בהקשר זה, ציין בית המשפט כי: "בנסיבות אלה אינני סבור כי הבקשה לחזרה מהודאה הוגשה בעיתוי מקרי". נוכח האמור, בית המשפט דחה גם את טענתו של המערער לעניין התקיימותה של העילה השלישית לחזרה מהודאה בעניינו. אשר על כן, קבע בית המשפט כי דין בקשתו של המערער לחזור בו מהודאתו, להידחות. גזר הדין באותו היום (9.6.2025) נתן בית המשפט המחוזי מרכז – לוד (השופט מ' קרשן) את גזר דינו בעניינו של המערער (יצוין כי גזר הדין בעניינו של המערער ניתן יחד עם גזר דינן של אמו של המערער ושתי הנאשמות האחרות בכתב האישום המתוקן, זולת הנאשמת 5 שכאמור עניינה הוכרע קודם לכן). במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט על חומרת העבירות שביצעו הנאשמים, בהם המערער, בפעוטות חסרי הישע. בית המשפט ציין כי במעשיהם ובמחדליהם פגעו הנאשמים, בהם המערער, בשלום הגוף והנפש של הפעוטות, באוטונומיה שלהם על גופם ובזכותם לכבוד. בית המשפט הוסיף וציין כי הנאשמים, בהם המערער, פגעו באמון שניתן בהם על-ידי הורי הפעוטות, וכן הדגיש כי העבירות לא הופסקו על-ידי הנאשמים ביוזמתם, אלא אך לאחר הקלטת סתר שבוצעה על-ידי הורי אחד מהפעוטות, אשר פנייתם למשטרה בנדון הובילה, כעבור מספר ימים בודדים, לסגירת הגן ולהפסקת ביצוע העבירות. באשר לקביעת מתחם העונש ההולם בעניינם של כל אחד מהנאשמים, בהם המערער, קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין ייקבע מתחם עונש הולם אחד להתנהגות הכוללת של כל אחד מהנאשמים. בית המשפט הוסיף וציין כי עיון בפסיקת בית משפט זה, מעידה על מגמת החמרה ברורה בענישה במקרי אלימות כלפי פעוטות חסרי ישע, אשר באה לידי ביטוי גם בהטלת עונשי מאסר בפועל, לאו דווקא לתקופות קצרות. לאחר שסקר את מדיניות הענישה הנוהגת, עמד בית המשפט על כך שהגם שהמערער לא עבד בגן באופן רשמי ולא נשא תפקיד מוגדר בו, הוא היה מגיע לגן מדי יום למשך כשעתיים על מנת לסייע בתקופות לחץ, וכן כי מאחר שהוא בנה של מנהלת הגן, היה ברור שמעמדו בהיררכיית בעלי התפקידים בגן לא היה כשל העובדות האחרות. בית המשפט הדגיש את חומרת מעשיו של המערער, וציין כי הגם שהמערער לא תקף את הקטינים באופן ישיר, זריקת חפצים לעבר א.א הכלוא באמבט, הרמת ילד מרגליו והעברתו למיקום אחר והרמת ילד מעל לראשו והחזקתו בכוורת משחקים גבוהה, בהחלט עולים כדי אלימות פיזית. מנגד, ולשם קביעת המתחם בעניינו של המערער, ציין בית המשפט כי יש לייחס חשיבות לכך שלעניין האישום הראשון המערער אינו מי שכלא את א.א באמבט, ואף היה זה שהוציא אותו מהאמבט לאחר כ-23 דקות והחליף את בגדיו. לאחר שקבע את הדברים לעיל, מצא בית המשפט לקבוע כי מתחם העונש ההולם את כלל מעשיו של המערער עומד על 18 עד 36 חודשי מאסר בפועל. באשר לענישתו של המערער בגדרי המתחם שקבע, ציין בית המשפט כי לא הוצגה בפניו עילה לגזור על המערער עונש החורג מהמתחם לחומרה או לקולא. במסגרת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, נתן בית המשפט משקל לכך שהמערער נעדר עבר פלילי, וכן לכך שמחד גיסא, המערער הודה בפני בית המשפט בפעולות שביצע, אך מאידך גיסא, צמצם את תפקידו ומעורבותו בחלק מהאירועים ונטה להשליך את ההיבטים האלימים בהתנהלותו על גורמים חיצוניים לו ועל מצבו הרפואי. בית המשפט נתן משקל גם להמלצת שירות המבחן על ענישה ממשית, אך גם לכך שבתסקיר צוין רצונו של המערער להשתלב בהליך טיפולי, וכן לכך שהמערער אינו מחזיק בעמדות התומכות במעשי אלימות. עוד ציין בית המשפט כי במסגרת הטיעונים לעונש אפשר להגנה להציג חוות דעת אודות מצבו הרפואי המורכב של המערער, אך כך לא נעשה על-ידה. נוכח האמור, מצא בית המשפט לגזור את עונשו של המערער מעט מתחת לחלקו האמצעי של המתחם שקבע, וגזר עליו 24 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירות בהן הורשע, וכן פיצוי בסך 90,000 ש"ח (שיחולק באופן שווה בין הורי הפעוטות א.א, ד.ד ו-ה.ה). הערעור דנן על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו, וכן על גזר הדין בעניינו של המערער, הוגש הערעור המונח לפנינו. במסגרת הערעור, מבקש המערער כי יותר לו לחזור בו מהודאתו במסגרת הסדר הטיעון, ובפרט בכל הנוגע לאישום השני ולאישום השלישי בהם הורשע. לחלופין, מבקש המערער כי נקל בעונשו. בכל הנוגע לבקשתו להתיר לו לחזור בו מהודאתו, טוען המערער כי ביחס לאישום השני ולאישום השלישי, הוא דבק בעקביות, בחקירותיו במשטרה, בהכחשתו את קיומה של כל כוונה מצדו לפגוע בפעוטות ובתוך כך בפליליות המעשים שיוחסו לו. לטענת המערער, בהקשר זה עומדת לזכותו העובדה שהודה בחקירתו בעובדות שמבססות את האישום הראשון, דבר שמעיד על כוונתו לשתף פעולה עם החוקרים, אך כפר באשמה בנוגע לאישומים השני והשלישי. עוד הדגיש המערער כי המאשימה התעלמה מחזרתו מהודאתו בעדות שנתן במשפטה של הנאשמת 5, ומן הראוי היה כי המאשימה, מיוזמתה, הייתה מאפשרת לו לחזור בו מהודאתו, ואף היה מחובתה לעשות כן. עוד נטען כי מצפייה בסרטונים המתעדים את האירועים נושא האישומים השני והשלישי, לא ניתן לבסס את הרשעתו של המערער, ומשכך בלא שניתנה על-ידו הודאת השווא (כך לגרסתו) לא היה ניתן להרשיעו באישומים אלו. לטענת המערער, מתקיימות בעניינו שתיים מתוך שלושת העילות, אשר נקבע בפסיקת בית משפט זה שדי באחת מהן כדי לאפשר לו לחזור בו מהודאתו: פגם ברצונו החופשי במתן ההודאה; ורצונו הכן להביא לחשיפת האמת העובדתית. באשר לעילה הראשונה, פגם ברצונו החופשי במתן הודאתו – חזר המערער על טענתו כי הוא פעל בעצת בא-כוחו דאז "באופן עיוור", ועל כן נפל במקרה דנן פגם ברצונו החופשי, שנגרם, בעיקרו של דבר, מאי הבנת משמעות ההודאה. בהקשר זה, הודגש כי הגם שהמערער אינו טוען כי התקיים כשל בייצוגו הקודם ברמה הנדרשת בפסיקה על מנת לאפשר לו לחזור בו מהודאתו מטעם זה בלבד, אין בכך כדי ללמד שלא היה כשל בייצוגו כלל. כך, לטענת המערער, בא-כוחו הקודם של המערער לקה בחוסר הבנה של מוחלשותו, ועל כן הסביר לו באופן לקוי את הסדר הטיעון. זאת, לפי הנטען, משכשל בא-כוחו הקודם של המערער להסביר לו באופן מספק את העובדות בהן הוא מודה, את מהות ההודאה ואת משמעויותיה. עוד נטען כי הסדר הטיעון שהוגש לבית המשפט על-ידי בא-כוחו הקודם של המערער, הוגש בלא חתימתו של המערער כנדרש, דבר המחזק את טענתו דלעיל. כמו כן, נטען כי בית המשפט שגה בפרשנות האמירות של המערער בחקירותיו במשטרה ובמסגרת משפטה של הנאשמת 5, מאחר שבכלל אלו המערער הודה אך ורק בעובדות האישום הראשון, אך כפר בכך שהמעשים באישומים השני והשלישי עולים לכדי עבירה פלילית. בנוגע לעילה השנייה, רצונו הכן של המערער להביא לחשיפת האמת העובדתית – טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי משך הזמן שחלף מהודאתו ומעדותו במשפטה של הנאשמת 5, וכן עיתוי הגשת הבקשה לאחר קבלת התסקיר, מלמדים על כך שהבקשה לחזור מהודאה לא ניתנה מתוך רצון כן לחשוף את האמת העובדתית. בהקשר זה, נטען כי עיתוי הגשת הבקשה לאחר קבלת התסקיר אכן לא היה מקרי, אך הוא נבע מכך שלאחר שבא כוחו החדש, עו"ד אלטיט, קרא את התסקיר, כחודשיים לאחר נטילת ייצוגו של המערער, בירר עו"ד אלטיט עם המערער מדוע הוא לא לקח אחריות על מעשיו בפני שירות המבחן. לפי הנטען, ברור זה לימד את עו"ד אלטיט כי המערער עומד על חפותו. על כן, נטען כי הבקשה הוגשה מיד ובסמוך למועד בו הובא לידיעתו של בא כוחו החדש של המערער כי המערער מסר הודאת שווא. נטען כי בנסיבות אלו אין מקום לראות בפרק הזמן שחלף ככזה אשר יש בו כדי ללמד כי בקשת המערער לחזור בו מהודאתו אינה בשל רצונו הכן של המערער לעמוד על חפותו. לחלופין, ולעניין ערעורו על חומרת העונש שהוטל עליו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, טוען המערער כי מתחם העונש ההולם שנקבע בעניינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת, ואינו תואם את נסיבות המקרה ואת חומרת מעשיו. בהקשר זה, טוען המערער, בין היתר, כי עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים הינה בינונית, בשים לב לכך שהאלימות המיוחסת לו הינה ברף הנמוך; וכן כי לא ניתן משקל מספיק לנסיבות המקלות שנמצאו במעשיו – לרבות העובדה שהוא לא נשא תפקיד רשמי בגן; כי מעמדו בגן היה הנמוך ביותר; וכן, לעניין האישום הראשון, כי המערער הוא שהוציא את א.א מהאמבט. עוד טוען המערער כי בהתחשב בעיקרון האחידות בענישה, שגה בית המשפט כשקבע כי עונשו יעמוד על 24 חודשי מאסר בפועל, בעיקר, בהתחשב בכך שעונשה של הנאשמת 4, אשר הורשעה בעבירה זהה למערער באישום השלישי, וכן הורשעה בעבירה של הפרת חובת דיווח במסגרת האישום הראשון, הועמד על תשעה חודשי מאסר לביצוע בדרך של עבודות שירות בלבד. ביום 24.11.2025, הוגש לעיוננו תסקיר עדכני מטעם שירות המבחן בעניינו של המערער. בתמצית, צוין בתסקיר כי באשר לאישום הראשון המערער מקבל אחריות על מעשיו באופן ראשוני ומביע תחושת אשמה ובושה לנוכח התנהלותו, אך מנגד המערער מתאר את מעשיו כתגובתיים ולא מכיר בהיבטים של התעללות בחסרי ישע שבמעשיו. באשר לאישום השני ולאישום השלישי, חזר המערער על עמדותיו כפי שפורטו בתסקיר הקודם. עוד צוין בתסקיר מטעם שירות המבחן, כי החל מחודש יולי 2025 המערער משתתף בקבוצה טיפולית במסגרת פרטית, העוסקת בטיפול באוכלוסייה עוברת חוק. להערכת גורמי הטיפול בקבוצה, בתחילה המערער התקשה לקבל אחריות מלאה על העבירות שביצע ונטה למינימליזציה והשלכת אחריות, אך בהדרגה הצליח לגלות מודעות והכרה באופי הפוגעני של מעשיו, אשר אפשרו תהליך של לקיחת אחריות. שירות המבחן התרשם כי בפני המערער עומדת "דרך טיפולית ארוכה, כשגם כיום הוא מחזיק בעיוותי חשיבה ביחס למעשיו, מתקשה להתייחס לקונפליקטים נפשיים, לדינמיקה משפחתית ולדינמיקה האלימה ששררה בגן הילדים וכן לא לוקח אחריות על התעללותו בילדים נפגעי העבירות". נוכח האמור, וכן בשים לב למהות הערעור דנן על ההחלטה שלא להתיר למערער לחזור בו מהודאתו, המליץ שירות המבחן על שילובו של המערער בתהליכים טיפוליים במסגרת מאסרו, לטובת הפחתה בסיכון להתנהגות עוברת חוק ופוגענית חוזרת מצדו בעתיד. ביום 25.12.2025, התקיים דיון בפנינו בערעור דנן. במסגרת הדיון הציג בא-כוח המערער, עו"ד אלטיט, את הסרטונים המתעדים את האירועים נושא האישום השני והאישום השלישי. זאת, בהתאם להשקפתו שצפייה באותם סרטונים מחזקת את טענותיו של המערער. לאחר הצגת הסרטונים, ציין חברי, הנשיא י' עמית, כי הנראה בסרטון ביחס לחלקו הראשון של האישום השני "לא נראה כמשחק לילד, רואים שהוא לוקח אותו, ושם אותו למעלה לא בכיף של הילד", ובנוגע לנראה בסרטון ביחס לחלקו השני של האישום השני כי "כולנו משחקים עם נכדים, זה לא משחק, אפילו שהסרטון אילם, הסרטון יותר צובע כשקראתי את כתב האישום אמרתי לא ביג דיל אבל הסרטון צובע" (עמוד 4 לפרוטוקול הדיון מיום 25.12.2025). אקדים ואציין כי דבריו של הנשיא מבטאים גם את התרשמותי מצפייה בסרטונים. בהמשך, בא-כוח המערער חזר על טענותיו, תוך שהדגיש כי הודאתו של המערער, שהיא, לשיטתו, הראייה העיקרית להרשעתו, ניתנה שלא מרצונו החופשי, וכן הודגש כי במסגרת עדותו של המערער במשפטה של הנאשמת 5, הוא הודה רק בעובדות האישום הראשון, ולא בנטען באישום השני ובאישום השלישי בהם הוא כפר באופן עקבי. מנגד, באת-כוח המשיבה עמדה על כך שהסרטונים מוכיחים באופן ברור את אשמתו של המערער. עוד חזרה וציינה באת-כוח המשיבה כי נערכו שבע ישיבות גישור בתיק, בהן דנו באי-כוח הצדדים בהרחבה באישומים שיוחסו למערער, בנוכחותו של המערער. עוד הדגישה באת-כוח המשיבה כי עו"ד אלטיט ייצג את הנאשמת 5 במשפטה, ונכח בעת שמסר המערער את עדותו, לרבות לעניין היבטי החזרה מהודאה. על כן, חזרה באת-כוח המשיבה על כך שבקשת המערער לחזור בו מהודאתו הונעה מהתסקיר השלילי שהתקבל בעניינו ולא מרצון כן להיאבק על חפותו. בתום הדיון, הצענו לבא-כוח המערער לחזור בו מהערעור על ההחלטה שלא לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, תוך שיינתן פסק דין באשר לערעור על גזר הדין בלבד. לאחר שנועץ עם מרשו, השיב בא-כוח המערער כי הוא עומד על ערעורו כפי שהוגש. משכך, הגיעה העת להכריע בערעור, על כל חלקיו. דיון והכרעה אקדים ואציין כי לאחר ששקלתי את הטענות שהועלו בפנינו בכתב ובעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על ההחלטה שלא לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו, להידחות, בעוד שדין הערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער להתקבל באופן חלקי, וכך אציע לחבריי כי נפסוק. זאת, מהטעמים שאפרט להלן. הערעור על ההחלטה שלא לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו: המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לעניינה של הבקשה לחזור מהודאה קבועה בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו: 153. (א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו. (ב) התיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו אחרי הכרעת הדין, יבטל בית המשפט את הכרעת הדין במידה שיסודה בהודיית הנאשם ויחדש את הדיון אם הדבר מתחייב מן הנסיבות. בהתאם לסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, שצוטט לעיל, נקבע בפסיקת בית משפט זה כי חזרה מהודאה אשר ניתנה במסגרת הסדר טיעון, כבמקרה דנן, תותר במקרים חריגים בלבד (ראו, מני רבים: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 613 (2002); רע"פ 2292/08 אמסלם נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה (30.3.2009)). בפסיקה הוכרו שלוש עילות, אשר נדרש כי תתגבש לפחות אחת מהן על מנת שבית המשפט יתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו: פגם ברצונו החופשי של הנאשם במתן ההודאה; כשל חמור בייצוג המשפטי שניתן לנאשם; רצונו הכן של הנאשם להביא לחשיפת האמת העובדתית (ע"פ 8777/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 14-8 לפסק דינו של השופט א' שטיין (29.10.2019) (להלן: עניין פלוני); ע"פ 2840/23 קוטובסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 17 לפסק דינו של השופט י' אלרון (6.6.2023); ע"פ 2812/23 ג'אבר נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לפסק דיני (18.8.2024) (להלן: עניין ג'אבר)). עוד נפסק כי נטל ההוכחה להוכחת התקיימות אחת (או יותר) מהעילות לעיל, מוטל על כתפי הנאשם, וכי מדובר בנטל כבד (ראו, למשל: עניין פלוני, פסקה 13 לפסק דינו של השופט א' שטיין; ע"פ 2251/21 אבו עראר נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לפסק דינו של השופט ד' מינץ (15.12.2021); עפה"ג 16773-09-24 סביחאת נ' מדינת ישראל, פסקה 24 לפסק דינו של השופט א' שטיין (2.2.2025)). עוד נקבע בפסיקה כי המבחן המהותי אשר על-פיו תוכרע בקשת נאשם לחזור בו מהודאתו הוא "מבחן המניע", קרי: "האם מדובר ברצון כן ואמיתי להוכיח את חפותו, או שמא מדובר בתכסיס, קרי באקט טקטי, שנועד להשיג רווח דיוני-משפטי" (ע"פ 6349/11 שניידר נ' מדינת ישראל, פסקה 17 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (10.6.2013) (להלן: עניין שניידר)). בהקשר זה, יצוין כי גישה מקלה יותר עם נאשם הובעה בדעת הרוב ב-ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5) 798 (1991) (להלן: עניין סמחאת), אשר קבעה כי גם אם הודיית נאשם ניתנה בזמנה מרצונו החופשי, הרי שיש מקום לבחון "מהי הסיבה הכנה והאמיתית אשר מביאה את הנאשם לבקש את החזרה מן ההודאה", ואין להכביד על נאשם "שרצונו לחזור בו מהודאתו נובע מטעם ענייני וכן, ולא מתוך תמרון פסול" (שם, בעמודים 803-802). לצד האמור בעניין סמחאת, נקבע בפסיקה כי על מנת לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו אין די בכך שהנאשם טוען שברצונו להוכיח את חפותו, שכן קביעה כזו תייתר, הלכה למעשה, את הדרישה ל-"נימוקים מיוחדים", הקבועה בהוראת סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי (ע"פ 5373/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 לפסק דינו של השופט ח' כבוב (10.10.2024)). בהתאם, נקבע כי על הנאשם מוטל נטל להוכיח את כנות רצונו לחשוף את האמת העובדתית, והדבר יכול להיות מוכח, למשל, כאשר בפרק הזמן שבין מתן ההודאה לבין מתן גזר הדין, הנאשם גילה "ראיה חיצונית אובייקטיבית שתומכת בחפותו, שלא ידע עליה קודם לכן", כך שבנסיבות המתאימות, הדבר עלול להטות את הכף כלפי היעתרות לבקשתו לחזרה מהודאה (ע"פ 2005/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (11.8.2020)). עוד יצוין כי ככלי עזר משפטי חשוב ליישומו של "מבחן המניע", נקבע בפסיקה כי יש לבחון את העיתוי בו הוגשה הבקשה לחזרה מהודאה. זאת, מאחר שככל שהבקשה הוגשה בשלב דיוני מאוחר יותר (ובעיקר לאחר מתן גזר הדין), כך מתגבר החשש כי מדובר בבקשה אשר "נגועה" באופן אינהרנטי בחשד כי הוגשה מתוך אכזבה מן העונש, ומתוך רצון לשוב ולטרוף את קלפי ההליך הפלילי, בתקווה כי ביטול ההודאה – ועמה ביטול הכרעת הדין – יביא לתוצאה שונה (ראו, למשל: עניין שניידר, פסקה 20 לפסק דינו של השופט ח' מלצר; ע"פ 6952/10 בשימוב נ' מדינת ישראל, פסקה ט' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (13.1.2011)). לעניינו, חשוב לציין כי נקבע בפסיקה כי גם במקרים שבהם ביקש נאשם לחזור בו מהודייתו טרם מתן גזר הדין בעניינו, "אין להיעתר לבקשה באופן אוטומטי, אלא יש להתחשב ביתר הנסיבות" (ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4) 145, 152 (2004)). כך, נקבע בפסיקה, כי: "תיתכן תכסיסנות מצד נאשם גם טרם מתן גזר הדין, כאשר הוא מגלה שניתן לגביו תסקיר שלילי שעלול להשפיע לרעתו בשלב הטיעונים לעונש [...] או במטרה להתיש את העדים" (ע"פ 6028/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (20.3.2014); ההדגשה הוספה – י' כ'). המערער טוען כי בעניינו מתקיימות שתיים מתוך שלוש העילות שנקבעו בפסיקה כמצדיקות להתיר לו לחזור בו מהודאתו – פגם ברצונו החופשי של המערער במתן ההודאה; ורצונו הכן של המערער להביא לחשיפת האמת העובדתית בעניינו. כפי שאפרט להלן, אינני סבור כי הוכח על-ידי המערער, ברף הנדרש לפי ההלכה הפסוקה, כי מי מעילות אלו מתקיימות בבקשתו לחזור בו מהודאתו. בנוגע לטענה בדבר פגם ברצונו החופשי של המערער במתן ההודאה: לטענת המערער, במקרה דנן הפגם שנפל ברצונו החופשי אשר גרם לו ליתן את הודאתו, בעיקרו של דבר, איננו נובע מלחצים פנימיים או חיצוניים יוצאי דופן שהופעלו עליו לצורך מתן ההודאה, אלא מ-"אי הבנת משמעותה של ההודאה", שעה שפעל "באופן עיוור" לפי עצת בא-כוחו הקודם. אין בידי לקבל טענה זו של המערער. הודאתו של המערער ניתנה במסגרת הסדר טיעון שהתגבש לאחר הליך גישור ממושך בפני בית המשפט (השופט מ' קרשן), שהסתיים בכתב אישום מתוקן, בנוסח מוסכם, שבו תיקונים שיש בהם כדי לשפר את מצבו של המערער. כך, למשל, הצדדים הגיעו להסכמה במסגרתה הובהר בכתב האישום המתוקן כי הטיפול בילדים בגן לא היה בסמכותו של המערער – תיקון אשר על חשיבותו אעמוד בהמשך. כמו כן, אין זה מיותר להביא את דברי המערער בבית המשפט אשר נאמרו על-ידו, נוסף לאמירות בא-כוחו, בטרם מתן הכרעת הדין: "אני מכיר את עובדות כתב האישום המתוקן ואני מכיר אותו, הסבירו לי ואני מודה בעובדות כתב האישום המתוקן" (עמוד 22 לפרוטוקול הדיון מיום 8.5.2024). כשאלו הן הנסיבות, בפני המערער המבקש לטעון כי נפל פגם ברצונו החופשי בעת שהסכים להודות בנטען בכתב האישום המתוקן, עומדת משוכה גבוהה. האפשרות להצליח לדלג מעל המשוכה הגבוהה הניצבת בפניו, כאמור לעיל, נפגעה מהותית משהבהיר המערער, הן בפני בית המשפט המחוזי והן בפנינו, כי אין בפיו כל טענה בדבר כשל בייצוגו בטרם מתן הסכמתו לסדר הטיעון, ברמה הנדרשת בפסיקה על מנת להתיר לו לחזור בו מהודאתו. נוכח הבהרה זו גם פטר המערער את עצמו מלהמציא את התייחסותו של בא-כוחו הקודם לטענת כשל בייצוג. לדעתי, טענה לפיה נאשם לא הבין את משמעות הודאתו ואת השלכותיה מתקשה, מאוד, להתיישב עם הימנעות מטענה לכשל בייצוג, שכן חובתו המובהקת של סניגור היא להבהיר לנאשם את משמעותה המדויקת של הודאתו ואת השלכותיה (ראו והשוו: ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 543, 558 (1972); ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 580-577 (1987); עניין ג'אבר, בפסקה 25 לפסק דיני). קרוב אני לחשוב שדי באמור לעיל כדי לדחות את הטענה לפגם ברצונו החופשי של המערער. המערער ביקש לבסס את טענתו לפגם ברצונו החופשי בעת מתן ההודאה, על טענה בדבר היותו מוחלש ומוגבל במישור הקוגניטיבי. אלא שטענה זו מתקשה להתיישב עם האמור בתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי. כך, בתסקיר שירות המבחן, בצד אזכור העובדה שהמערער סובל משיתוק מוחין ומקשיים בתפקוד פיזי, צוין כי המערער השתלב במערכת החינוך הרגילה, ועל אף קשייו, הוא השלים 12 שנות לימוד וברשותו תעודת בגרות מלאה. עוד יצוין, כי אף עיון בתצהיר שצורף, שלא כדין, לערעור דנן, אינו תומך בטענה לפיה המערער לא הבין במה הוא מודה בשל מוגבלותו. נטען על-ידי המערער כי יש לראות בכפירתו בחקירותיו במשטרה כמעידה על כך שהודאתו ניתנה שלא מרצון חופשי. נדמה כי טיעונו זה של המערער נסמך, בעיקרו, על שתי אמירות שנאמרו על-ידו בחקירתו במשטרה מיום 14.5.2021, מהן עולה כי לגרסתו של המערער האירועים נשוא האישום השני היו בגדר "משחק". יצוין כי לא הובאו בפנינו כלל הפרוטוקולים המלאים של חקירותיו של המערער במשטרה, וכן כי המערער לא צירף לערעורו את הפרוטוקול של החקירה האמורה עליה נשענת הטענה הנ"ל. עם זאת, אף אם המערער אמר בשלב מוקדם בחקירתו במשטרה כי האירועים נשוא האישום השני היו בגדר "משחק", בוודאי שאין בכך כדי להשמיט את הקרקע תחת האפשרות שבהמשך יודה המערער בכך שהאירועים האמורים עולים כדי ביצוע עבירה פלילית, ובוודאי שאין בכך כדי להרים את הנטל המוטל על המערער בהקשר זה. עוד טוען המערער כי העובדה שהוא, הלכה למעשה, חזר בו מהודאתו כשבועיים בלבד לאחר מתן ההודאה, עת העיד מטעם התביעה במסגרת משפטה של הנאשמת 5, יש בה כדי להעיד על הפגם ברצונו החופשי במתן ההודאה. אכן, במסגרת אותה עדות, העיד המערער כי הודה בהתאם לאשר הורה לו עורך-דינו. יחד עם זאת, אותם דברים נאמרו בהקשר הודאה באירוע נשוא האישום הראשון דווקא, ולאחר מכן חזר המערער לדוכן העדים ולמעשה הודה בעובדות הרלוונטיות לאישום זה (למצער בעיקרן). כיום, למעשה המערער אינו כופר בנטען כנגדו באישום הראשון ובקשתו לחזור בו מהודאתו מתייחסת בפועל לאישומים השני והשלישי בלבד. גם משום כך וגם נוכח עיתוי הגשת הבקשה לחזרה מהודאה (רק כמעט שנה לאחר מכן ועשרה ימים לאחר שהוגש תסקיר שירות המבחן בעניינו), אין בטענתו דלעיל של המערער, לדעתי, כדי להצדיק את קבלת בקשתו לחזור בו מהודאתו. אשר על כן, סבורני כי המערער לא עמד בנטל הרובץ על כתפיו להוכיח כי נפל פגם ברצונו החופשי עת נתן את הודאתו בפני בית המשפט, כל שכן ברמה הנדרשת בפסיקה על מנת לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. ועתה בנוגע לטענה בדבר רצונו הכן של המערער לחשיפת האמת העובדתית בעניינו: המערער מבסס את טענתו זו, בעיקרם של דברים, על כך שהתנהלותו ממתן הודאתו ועד הגשת הבקשה לחזרה ממנה, מצביעה על כך שהמניע לחזרתו מהודאתו איננו טקטי, אלא רצון כן לנהל את משפטו ולעמוד על חפותו. כך, נטען כי בהתאם לאמת המידה שנקבעה בעניין סמחאת, יש לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו, מאחר והטעם העומד ביסוד החזרה מהודאתו איננו טעם טקטי. אין בידי לקבל גם את טענתו זו של המערער: ראשית, כפי שציינתי לעיל, בפסיקה נקבע כי על מנת שבית המשפט ייעתר לבקשה לחזרה מהודאה אין די בכך שנאשם רוצה לחזור בו מהודאתו מאחר שהגיע למסקנה שמוטב לו לעשות כן, גם אם הדבר נעשה בטרם ניתן גזר הדין בעניינו, אלא יש צורך להצביע על "נימוק מיוחד" המצדיק כי בית המשפט יורה כך. אינני סבור כי הוצג בפנינו נימוק כאמור, ובפרט לא יכול להיות חולק כי לא הובאה על-ידי המערער כל ראיה אובייקטיבית חיצונית אשר לא הייתה בהישג ידו קודם לכן אשר תומכת בחפותו. בהקשר זה, אציין כי הסרטונים המתעדים את האירועים נושא האישום השני והאישום השלישי אינם עומדים בדרישה זו שנקבעה בפסיקה. זאת, הן מאחר והם היו בידי המערער עובר למתן ההודאה על-ידו (ואף הוסכם כי ניתן יהיה להציגם במסגרת הטיעונים לעונש בעניינו של המערער), והן מאחר ולאחר הצפייה בסרטונים במסגרת הדיון שנערך בפנינו, התרשמותי (בדומה להתרשמות חברי, הנשיא י' עמית, כפי שתוארה לעיל) הייתה כי צפייה בסרטונים אלו לא רק שאינה תומכת בחפותו של המערער, אלא להיפך (ביחס לשני האירועים נשוא האישום השני). שנית, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, אף אני סבור כי הבקשה לחזרה מהודאה לא הוגשה ב-"עיתוי מקרי". למעשה, אף המערער טוען כי קיים קשר סיבתי בין תסקיר שירות המבחן לבין מועד הגשת בקשתו לחזור בו מהודאתו (וראו בסעיף 62 להודעת הערעור: "..עיתוי הבקשה לאחר התסקיר אכן לא היה מקרי"). טענת המערער היא שרק בעקבות קבלת תסקיר המבחן למד בא כוחו החדש, עו"ד אלטיט, מפיו, שהודאתו הייתה פגומה (וראו בהמשך סעיף 62 להודעת הערעור: "...שקריאת התסקיר, כחודשיים לאחר נטילת הייצוג על ידי הח"מ, שהיא שגרמה לח"מ לברר עם המערער מדוע הוא לא לקח אחריות על מעשיו בפני שירות המבחן ולהבין את המצב כפי שהוא"). המשיבה טוענת, לעומת זאת, כי אכזבתו של המערער מהאמור בתסקיר שירות המבחן והחשש לעונש שייגזר עליו נוכח ההמלצה של שירות המבחן, הם שהניעו את המערער לבקש לחזור בו מהודאתו. סבורני כי העובדה שבא-כוחו הנוכחי של המערער, עו"ד אלטיט, היה בא-כוחה של הנאשמת 5 ולכן נכח בעת עדותו של המערער במשפטה ועמד על שנאמר לגבי עדותו של המערער כמבטאת חזרה מהודאתו, יש בה כדי לבסס את טענת המשיבה ולהפריך את טענת המערער. בהקשר זה חשוב להדגיש כי לאורך כל טיעוניו בהקשר הבקשה לחזרה מהודאה, הן בפני בית המשפט המחוזי והן בפנינו, הדגיש המערער, באמצעות בא-כוחו עו"ד אלטיט, כי דווקא עדותו של המערער במשפטה של הנאשמת 5, היא שמהווה את הבסיס העיקרי לטענותיו (וראו בעמוד 5 שורות 10-9 לפרוטוקול הדיון בפנינו). לא ברור לי כיצד האמור מתיישב עם טענה לפיה רק שיחת בירור שהתקיימה בעקבות הגשת תסקיר שירות המבחן היא שלימדה את עורך הדין אלטיט על כך שהמערער טוען שהודאתו ניתנה כשהוא מאמץ באופן עיוור את המלצות בא-כוחו הקודם. כמו כן לא ברור כיצד, כאשר המערער מיוצג כבר על ידי בא-כוחו החדש, לא הוגשה לאלתר בקשה מתאימה לחזרה מהודאה אלא שהמערער שיתף פעולה עם שירות המבחן בהוצאה לפועל של ההסכמה בין הצדדים במסגרת עסקת הטיעון. התמונה המצטיירת הינה, אפוא, שבקשתו של המערער לחזור בו מהודאתו הוגשה, במועד בו הוגשה, נוכח האמור בתסקיר שירות המבחן ובמיוחד ההמלצה בו לענישה מוחשית. בנסיבות אלו ברי כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי מתקיימת בו העילה השלישית לחזרה מהודאה – רצון כן לחשוף את האמת העובדתית. מטעמים אלה, סבורני כי עלינו לדחות את הערעור בכל הנוגע להחלטת בית המשפט המחוזי שלא לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו, וכך אציע לחבריי כי נפסוק. הערעור על גזר הדין כאמור לעיל, ככל שלא יתקבל ערעורו על ההחלטה שלא לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, המערער הפנה את ערעורו גם על חומרת העונש שהוטל עליו. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בגזר הדין של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין, או כאשר מתגלה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת (ראו, מני רבים: עפ"ג 74002-09-24 מדינת ישראל נ' הופמן, פסקה 12 לפסק דיני (13.11.2025); ע"פ 4878/24 פארס נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (7.1.2026)). בנסיבות דנן, סבורני כי עונשו של המערער, שהועמד על 24 חודשי מאסר בפועל, חמור ממדיניות הענישה הנוהגת לגבי נסיבות עבירה דומות ומצדיק את התערבותנו, וכך אציע לחבריי כי נורה. זאת, מהטעמים שיפורטו להלן. למרבה הצער, לא מעטים המקרים בהם מגיעים לפתחם של בתי המשפט, וגם לבית משפט זה, מעשי אלימות והתעללות כלפי קטינים, כל שכן, פעוטות חסרי ישע אשר ניצבים חסרי אונים מול המטפלים בהם במסגרות השונות בהם הם מצויים. לא אחת עמד בית משפט זה על הפגיעות, פיזיות ונפשיות כאחת, הנגרמות לפעוטות אלו בעקבות האירועים הקשים אותם חוו, ועל השלכותיהן הכואבות של פגיעות אלו להמשך חייהם של אותם הפעוטות (ראו, בהרחבה: עפ"ג 61295-02-25 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק דינו של השופט י' אלרון (12.8.2025) (להלן: עניין פלונית); ע"פ 830/23 קסיס נ' מדינת ישראל, פסקאות 41-38 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (18.6.2023) (להלן: עניין קסיס)). עוד עמד בית משפט זה על הקושי הרב באיתורן של עבירות האלימות וההתעללות כלפי חסרי ישע בכלל, וכלפי פעוטות בפרט, בשים לב לכך שהפעוטות אינם מסוגלים לספר לאיש על הפגיעות שחוו (ראו, למשל: עניין קסיס, פסקה 43 לפסק דינו של השופט נ' סולברג; ע"פ 1663/24 עליאן נ' מדינת ישראל, פסקה 22 לפסק דינו של השופט י' אלרון (12.6.2025)). נוכח האמור, אומצה בפסיקת בית משפט זה מדיניות ענישה מחמירה בגין עבירות אלימות המופנות כלפי פעוטות חסרי ישע, ובייחוד כאשר עבירות אלו נעשות על-ידי אדם האחראי על הפעוטות. כפי שהוזכר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין דנן, מדיניות ענישה זו כוללת גזירת עונשי מאסר בפועל גם במקרים בהם עבירות האלימות שבוצעו אינן ברף הגבוה (ראו: ע"פ 901/23 בנימין נ' מדינת ישראל, פסקאות 54-53 לפסק דינו של השופט ח' כבוב (6.7.2025) (להלן: עניין בנימין)). בעת האחרונה, מדיניות ענישה זו באה לידי ביטוי גם בחוק העונשין (תיקון מס' 143 והוראת שעה), התשפ"ב-2022, ס"ח 1014, במסגרתו, בין היתר, הוספה הוראת שעה הקובעת עונש מזערי באשר לעובר עבירה של התעללות בקטין או חסר ישע הנמצא במסגרת חינוכית או טיפולית, בידי האחראי על הקטין או חסר הישע באותה מסגרת, שאינו בן משפחתו (סעיף 368ג1 לחוק העונשין). כמו כן, התווסף סעיף 382(ד) לחוק העונשין, בו נקבע כי העובר עבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, כלפי קטין או חסר ישע, שעליו עובר העבירה אחראי כהגדרת אחראי על קטין או על חסר ישע, והקטין או חסר הישע אינו בן משפחתו – דינו, כפל העונש הקבוע לעבירה. אולם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, התיקון דלעיל טרם נכנס לתוקפו במועד ביצוע העבירות על-ידי המערער, ועל כן אין בו כדי להוות אמת מידה לגזירת דינו של המערער בגינן. בעת סקירתה של הפסיקה הנוהגת, לצורך קביעת מתחם העונש המתאים, יש להשוות את המעשים שביצע המערער למעשים בהקשרם נקבעו מתחמי העונש בפסקי הדין הרלוונטיים, באופן שתיווצר "היררכיה" בין חומרת המעשים לבין העונשים שנגזרים בגינם (ראו, למשל: ע"פ 2309/22 קודריאבצב נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (7.8.2022) (להלן: עניין קודריאבצב)). בבחינת נסיבות העניין דנן יש לעמוד על כך כי המערער הורשע בשלושה אישומים, כאשר בגין האישום הראשון והשלישי הוא הואשם בעבירה של התעללות בקטין. באשר לחומרת האירועים בהם הורשע המערער, התרשמותי הינה כי האירוע נושא האישום הראשון הינו אירוע שחומרתו מצויה ברף הבינוני-גבוה, בעוד שהאירועים נושא האישומים השני והשלישי מצויים בדרגת חומרה נמוכה. כמו כן, יש להזכיר כי האירועים בגינם הורשע המערער נפרסו על פרק זמן קצר מאוד של ארבעה ימים בלבד. עוד יש להזכיר את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערער "לא תקף את הקטינים באופן ישיר" מצד אחד, אם כי נהג כלפיהם באלימות פיזית מסוימת, מצד שני. נוסף על האמור, ראוי, לטעמי, להדגיש כי בענייננו, במסגרת הסדר הטיעון, הסכימו הצדדים כי: "מובהר כי הטיפול בילדים המצוין בסעיף 3 לחלק הכללי לכתב האישום לא היה בסמכותו של נאשם 2 [המערער – י' כ']" (ההדגשות שלי – י' כ'). הדבר בא לידי ביטוי בסעיף 3 לכתב האישום המתוקן, לפיו המערער "שימש כמטפל בגן ומתוקף כך הגיע למספר שעות מידי יום לסייע לצוות הגן בקבוצת הבוגרים בטיפול בילדים אשר באחריותה של נאשמת 1" (ההדגשה שלי – י' כ'). מהאמור עולה כי המערער לא היה "אחראי" על הטיפול בילדי הגן. יחד עם זאת, בצד ההסכמה שהמערער לא היה בגדר "אחראי" לטיפול בפעוטות נפגעי העבירה, כמשמעותו בסעיף 368א לחוק העונשין, לא ניתן להתעלם מכך שהמערער פקד יום יום את הגן וסייע בטיפול בפעוטות בקבוצת הבוגרים – אותם הפעוטות אשר הוא הורשע בפגיעה בחלק מהם. גם לעובדה זו יש לתת את הדעת בגזירת עונשו של המערער. בית המשפט המחוזי סקר את מתחמי העונש הנוהגים ביחס לעבירות שעניינן אלימות כלפי פעוטות וחסרי ישע, ובפרט סקר מקרים אשר, להשקפתו, הינם בעלי דמיון ברמה מספקת למעשים שבוצעו בענייננו (ויצוין כי המקרים אליהם הפנה בית המשפט המחוזי נגעו, כך נראה, לכלל המעשים המיוחסים לנאשמים בכתב האישום המתוקן, ולא באופן ספציפי למערער שבפנינו). על יסוד האמור, ובהתחשב בנסיבות עניינו של המערער, העמיד בית המשפט המחוזי את מתחם העונש ההולם בעניינו על 18 עד 36 חודשי מאסר בפועל. סבורני כי בקביעה זו החמיר בית המשפט המחוזי עם המערער יתר על המידה, ואת עמדתי אפרט להלן. עיון בפסיקת בית משפט זה מלמד כי במקרים בהם בוצעו מעשי אלימות או התעללות כלפי קטינים, אשר דומים בחומרתם למעשים שבוצעו על-ידי המערער (ואף ביחס לחלק מהמקרים ניתן לטעון שבוצעו במסגרתם במעשים חמורים מהמקרה דנן), על-ידי אדם המוגדר כ-"אחראי" על אותם הקטינים, כמשמעותו בסעיף 368א לחוק העונשין, קבע בית משפט זה מתחמי ענישה פחות חמורים מהמתחם שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי: ב-ע"פ 4302/18 בוקשטיין נ' מדינת ישראל (21.1.2019), היה מדובר במקרה בו מטפלת בפעוט ביצעה, במשך תקופה של כארבעה חודשים, מספר מעשים אשר גרמו לחבלות של ממש לפעוט, לרבות מקרה בו דחפה המטפלת את אצבעותיה לתוך פיו, עד שדם זב מפיו, וכן בוצעו על-ידי המטפלת מספר מקרי התעללות בפעוט. באותו עניין נקבע מתחם עונש הולם שנע בין 12 ל-48 חודשי מאסר בפועל, ונגזרו על אותה מטפלת 15 חודשי מאסר בפועל (ערעור על חומרת העונש נדחה על-ידי בית משפט זה). אציין כי נראה שהמעשים בהם הורשעה המערערת במקרה זה חמורים ממעשיו של המערער דנן. בעניין פלונית, שאוזכר לעיל, היה מדובר במקרה בו מטפלת בפעוטון הורשעה בארבע עבירות של תקיפת סתם, וכן בשתי עבירות של תקיפת קטין (אך לא בעבירה של התעללות בקטין או בחסר ישע), בגין מספר אירועים שהתפרסו על פני תקופה של כחודש וחצי, שעניינם, בין היתר, הטחה, משיכה ודחיפה של פעוטות, וכן הכאתה של פעוטה בראשה. באותו מקרה, נקבע מתחם עונש הולם הנע בין 15 ל-35 חודשי מאסר בפועל, ועונשה של אותה מטפלת נגזר בתחתית המתחם. בעניין קודריאבצב, היה מדובר במקרה בו אדם אשר התגורר בדירה עם אמו של קטין בן כ-6 שנים, הורשע בעבירה של התעללות בחסר ישע וכן במספר מקרים של תקיפת קטין, לאחר שבמשך תקופה של כשלושה חודשים נהג להכות את אותו קטין באזורים שונים בגופו. בנסיבות אלו, נקבע מתחם עונש הולם הנע בין 15 ל-35 חודשי מאסר בפועל. במסגרת ערעור לבית משפט זה, עונשו של אותו נאשם בגין עבירות אלו הופחת ל-18 חודשי מאסר בפועל, חלף 33 חודשי מאסר בפועל שגזר עליו בית המשפט המחוזי. בנוסף, אך לאחרונה, בפסק הדין ב-ע"פ 3558/24 פלונית נ' מדינת ישראל (16.2.2026), בית משפט זה גזר עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, על גננת שהורשעה ב-2 עבירות של תקיפת קטין, 17 עבירות של תקיפה סתם ועבירה אחת של השארת ילד בלא השגחה (זאת, לאחר שקיבל, בחלקו, את ערעורה של הגננת על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, וזיכה אותה משתי עבירות של התעללות; מעבירה אחת של תקיפת קטין; מ-18 עבירות של תקיפה סתם ומעבירה אחת של השארת ילד בלא השגחה). בהקשר זה, יצוין כי בית המשפט הדגיש כי מרבית מעשי התקיפה בהם הורשעה אותה גננת מצויים ברף חומרה נמוך, ומקצתם מצויים ברף חומרה בינוני. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע בעניינו של המערער דנן מתחם עונש הולם הנע בין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל. בבחינת התאמתו של מתחם זה לענייננו יש לזכור גם את שתי ההערות הבאות: ראשית, להבדיל מהמקרים שהובאו לעיל, בהם העבירות בוצעו על-ידי האחראי לפעוטות נפגעי העבירה, הוסכם בהסדר הטיעון במקרה דנן כי המערער לא היה בגדר אחראי לטיפול בפעוטות בגן. ודוק: אין מדובר בהבחנה מלאכותית, אלא בהבחנה שאף ניתן לה ביטוי מפורש גם על-ידי המחוקק, בקבעו כי היות מבצע ההתעללות בקטין או בחסר הישע ה-"אחראי" על נפגע העבירה, היא נסיבה מחמירה, אשר בהתקיימותה עונש המקסימום לביצוע העבירה חמור יותר מאשר בעבירה ה-"רגילה" (9 שנות מאסר חלף 7 שנות מאסר). שנית, משך הזמן בו בוצעו המעשים, הוכר בפסיקה כאחד מהשיקולים שעל בית המשפט לשקול בקבעו האם מדובר בכלל במעשי התעללות אם לאו (ראו: ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145, 169 (2000); עניין בנימין, פסקה 7 לחוות דעתה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ). פרק הזמן שבו בוצעו מעשי ההתעללות ו/או האלימות בפעוטות במקרים שנסקרו לעיל עמד על מספר חודשים, בעוד שמשך הזמן בו בוצעו המעשים אשר בשלם הורשע המערער, בהתאם לכתב האישום המתוקן, עומד על ימים בודדים בלבד. בשים לב לאמור לעיל וכן בהתחשב בחומרת מעשיו של המערער בהשוואה למעשיהם של הנאשמים מושא פסקי הדין עליהם עמדתי לעיל, סבורני כי מתחם העונש ההולם אשר קבע בית המשפט המחוזי בעניינו של המערער שבפנינו, חורג משמעותית ממדיניות הענישה הנוהגת. על כן, לו תישמע דעתי, אציע לחבריי כי נקבע את מתחם העונש ההולם בעניינו של המערער כך שיעמוד על 10 חודשי מאסר בפועל ועד ל-24 חודשי מאסר בפועל. באשר לענישת המערער בתוך גדרי מתחם העונש ההולם, הנני סבור כי יש בסיס לקביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין כך שיש לגזור את עונשו של המערער מתחת לחלקו האמצעי של מתחם העונש ההולם. זאת, בשים לב, מחד גיסא, למצבו של המערער ולמוגבלותו, וכן לכך שהמערער היה נעדר עבר פלילי בטרם הרשעתו בעבירות נושא הערעור דנן; ומאידך גיסא, לכך שחרף הודאתו, עולה מתסקיר שירות המבחן כי המערער מצמצם את תפקידו ומעורבותו בחלק מהאירועים ונוטה להשליך את ההיבטים האלימים בהתנהגותו על גורמים חיצוניים ועל מצבו הרפואי. בנסיבות אלו איני מוצא מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין מיקומו של המערער בתוך מתחם העונש ההולם. משכך, לטעמי, יש להפחית את עונשו של המערער ולהעמידו על 15 חודשי מאסר בפועל, וכך אציע לחבריי כי נורה. לצד זאת, יובהר כי יתר מרכיבי גזר דינו של בית המשפט המחוזי, לרבות מתן הפיצוי להורי הפעוטות נפגעי העבירה, יעמדו על כנם. סוף דבר: לו תישמע דעתי, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות, ואילו דין הערעור על גזר הדין להתקבל, באופן חלקי, כמפורט לעיל. יחיאל כשר שופט הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. יצחק עמית נשיא השופט עופר גרוסקופף: אני מסכים. עופר גרוסקופף שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' כשר. ניתן היום, י"ט ניסן תשפ"ו (06 אפריל 2026). יצחק עמית נשיא עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט