עוז עזריה נ. אליהו יואב סמי

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 607/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערערים: 1. עוז עזריה 2. עופרי עזריה נ ג ד המשיבים: 1. אליהו יואב סמי 2. עו"ד יניב אינסל – נאמן לנכסי החייב 3. כונס הנכסים הרשמי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' לושי-עבודי) מיום 21.11.2022 בפש"ר 2802-10-21 בשם המערערים: עו"ד יצחק נטוביץ; עו"ד דוד סגל פסק-דין השופט ד' מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' לושי-עבודי) מיום 21.11.2022 בפש"ר 2802-10-21, בו נדחה ערעור המערערים על הכרעת משיב 2 בתביעת חוב מטעמם. הרקע לערעור ביום 21.2.2019 ניתן צו לכינוס נכסי משיב 1 (להלן: החייב), לבקשת נושיו (פש"ר 4938-05-18). במעמד זה הוכרז החייב פושט רגל ומשיב 2 מונה נאמן לנכסיו (להלן: הנאמן). ביום 24.6.2018 הגישו המערערים תביעת חוב על סך של 2,157,365 ש"ח. על פי הנטען בתביעת החוב, ביום 11.2.2010 נחתם בין הצדדים הסכם בו התחייבו המערערים למכור נכס מקרקעין שבבעלותם (להלן: הדירה) ולהעביר לחייב סך של 1,065,000 ש"ח מהתמורה שתתקבל (להלן: ההלוואה). החייב מצדו התחייב לרכוש עבור המערערים דירה אחרת בשווי 120% מסכום ההלוואה (להלן: ההסכם). אלא שחרף דרישות חוזרות ונשנות לא עמד החייב בהתחייבויותיו ולא רכש עבור המערערים את הדירה המובטחת. על כן הוגשה תביעת החוב, שסכומה שווה לסך ההלוואה בתוספת 20% ובהצמדה לעליית מדד מחירי הדירות בתקופה שבין החתימה על ההסכם לבין הגשת תביעת החוב. החייב טען מנגד כי התחייבותו להוסיף 20% מסכום ההלוואה משקפת את עליית ערך הכסף ומהווה למעשה תשלום ריבית בגין ההלוואה. עוד הוא טען כי שילם למערערים תשלומים חודשיים בסך כולל של 480,000 ש"ח, אותם יש להפחית מכל סכום שיאושר בתביעת החוב. ביום 28.7.2021 אישר הנאמן את תביעת החוב באופן חלקי, על סך של 1,278,000 ש"ח. נקבע כי עלה בידי המערערים להוכיח את דבר מתן ההלוואה כמו גם את זכאותם לסך של 120% משוויה. כן נקבע כי אין לקבל את טענת החייב לקיזוז סך של 480,000 ש"ח ששילם לטענתו. זאת שכן במסגרת ההסכם התחייב החייב לשלם למערערים גם תשלומי שכר דירה עד למועד שירכוש עבורם את הדירה הנוספת, ומשכך הוא אינו זכאי להחזר בגינם. לצד האמור דחה הנאמן את טענת המערערים להצמדת סכום החוב למדד מחירי הדירות, בקבעו כי אין לדרישה זו כל אחיזה בדיני חדלות הפירעון או בהוראות ההסכם. על הכרעת החוב האמורה הגישו המערערים ערעור לבית המשפט המחוזי. בעיקר נטען כי שגה הנאמן בקבעו שאין אחיזה בדין או בהסכם לדרישתם להצמדת החוב למדד מחירי הדירות, בייחוד מבלי שנימק את הקביעה האמורה כמתחייב על פי הדין. כפי שגם עלה מהכרעת הנאמן, אומד דעת הצדדים בהסכם היה כי החייב ישיב את ההלוואה באמצעות רכישת דירה חלופית, ובכך טמונה הסכמה נוספת כי החוב יוצמד למדד מחירי הדירות, אשר עלה בעשרות אחוזים בתקופה הרלוונטית. הנאמן בתגובתו טען כי ההסכם בין הצדדים אינו כולל כל תנאי על אודות הצמדת ההלוואה למדד מחירי הדירות, וחלף זאת מעגן מנגנון מפורש להשאת תמורה בשיעור של 20% בלבד מסך ההלוואה. לכך יש להוסיף כי ההסכם אינו קובע מועד ספציפי בו על החייב לרכוש את הדירה, ולכן לא ניתן לתבוע במסגרת הליך פשיטת רגל רווח תיאורטי בדמות עליית ערך. ניסיון זה עולה כדי התעשרות שלא כדין וממילא נעדר כל בסיס. כמו כן, אף לא ברור מכוח איזו עילה דורשים המערערים להעדיפם על פני יתר נושי החייב, וכל זאת תוך העלאת שווי נשייתם בעשרות אחוזים באופן הנוגד את מנגנוני ההצמדה הקבועים בדיני חדלות פירעון כמו גם את ההסכמה החוזית בין הצדדים. החייב מצדו סבר כי דרישת המערערים להצמדת ההלוואה למדד כלשהו, לאחר שבמשך שנים רבות נהנו מתשלום דמי שכירות גבוהים בהרבה משווי השוק, היא חסרת תום לב ומקוממת. תכלית ההסכם הייתה מתן הלוואה ולא רכישת דירה, והפקדת סכומי כסף בידי החייב לצורך השקעה כספית. לכך יש להוסיף כי טענתם לפיה החייב סירב לרכוש עבורם דירה חלופית נטענה בעלמא, ולא בכדי לא הוצגה כל אסמכתא לדרישה שכזו מטעמם לאורך השנים. מכל מקום, אין בהסכם כל אזכור להצמדת סכומי ההלוואה, ולמעשה אלמנט זה נכלל בריבית הגבוהה שנשאה ההלוואה בפועל. יתרה מכך, מעיון מדוקדק בהסכם עולה שהמערערים אף אינם זכאים לתוספת של 20% על סכום ההלוואה, שכן הוסכם כי החייב ישיב להם דירה חלופית בערך של עד 20% מעבר לסכום האמור. ולבסוף נטען כי בשים לב לכך שטענת המערערים מבוססת אך ורק על פרשנות מאוחרת של ההסכם, הרי שהם לא עמדו בנטל להוכיח כי יש מקום להתערבות ערכאת הערעור. הכנ"ר בתגובתו סבר גם הוא כי דין הערעור להידחות. לטענתו, דרישת המערערים להצמדת סכום ההלוואה למדד מחירי הדירות אינה תואמת את הוראות ההסכם ואת הוראות הדין, וקבלתה תקנה להם הלכה למעשה עדיפות שלא כדין על פני יתר הנושים. ביום 21.11.2022 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, בקבעו כי לא נפל פגם בהחלטת הנאמן וכי אין בהחלטה האמורה משום חריגה קיצונית ממתחם שיקול דעת הנתון לו. כפי שעולה במפורש מההסכם, הוא אינו כולל כל הוראה לעניין הצמדת סכום ההלוואה למדד מחירי הדירות. דרישה זו נולדה על ידי המערערים אך בדיעבד, במטרה לקרבם אל שווי הדירה שהיה על החייב לקנות להם, והיעתרות לה תקנה להם עדיפות שלא כדין על פני יתר הנושים. עוד נתן בית המשפט את דעתו לכך שההסכם לא קבע מועד ספציפי לרכישת הדירה החלופית וכל שנקבע הוא כי עד לרכישת הדירה האמורה ישלם להם החייב שכר דירה חודשי. לוּ סברו הצדדים אחרת חזקה כי היו מציינים זאת מפורשות בהסכם. לפיכך המערערים מנועים מלתבוע במסגרת הליכי חדלות הפירעון רווח תיאורטי בדמות עליית מחירי הדיור שעה שההסכם לא כלל מועד לרכישת הדירה והם נהנו מדמי השכירות ששולמו להם. כן ניתנה הדעת לכך שבמהלך שמונה השנים שחלפו בין מועד חתימת ההסכם ועד לכניסת החייב להליכי פשיטת רגל לא פנו המערערים בתביעה לאכיפת ההסכם. בכך הם גילו דעתם כי ההסכם יושם לשביעות רצונם, ובכלל זה כי תשלום שכר הדירה גילם את התוספת אותה הם היו זכאים לקבל באופן התואם את אומד דעתם. מכאן הערעור שלפנינו. בתמצית, לטענת המערערים שגה בית המשפט המחוזי משדחה את ערעורם מהטעם שלא נכללה בגוף ההסכם הוראה מפורשת בדבר הצמדת התמורה למדד מחירי הדירות. עיון בהסכם מעלה בבירור כי אין המדובר בהסכם הלוואה רגיל אלא בהסכם למכירת דירה ולרכישת דירה חלופית תחתיה, בתוספת פרמיה. ההצמדה למדד מחירי הדיור נלמדת מההסכם עצמו ולא היה כל טעם לכלול בו הוראה כאמור. מה גם, שלא יעלה על הדעת שהחייב ייהנה מכספי התמורה בעוד שהמערערים יוותרו ללא קורת גג. זאת בפרט בשים לב לכך שהנאמן הודיע לבית המשפט שאחוז פירעון הנשייה מתקרב ל-100% מנשיית החייב ולכך שמחירי הדירות בישראל האמירו באופן שאינו מאפשר רכישת דירה דומה לזו שנמכרה באמצעות הסכום שאושר בתביעת החוב. עוד שגה בית המשפט בקבעו כי הואיל ולא נקבע מועד ספציפי לרכישת הדירה החלופית, מנועים המערערים מלתבוע "רווח תיאורטי". הסיבה שבגינה לא נקבע מועד כאמור היא הבטחת החייב כי הדירה תירכש בתוך זמן סביר, ותביעה מטעמם לאכיפת ההסכם לא הוגשה נוכח יחסי הקרבה שבין הצדדים. אילו אכן הייתה מוגשת תביעה כאמור, הרי שבית המשפט היה קובע כי יש להצמיד את התמורה למדד מחירי הדירות. דיון והכרעה לאחר עיון בכתב הערעור ובנספחיו הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על הסף לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. נקודת המוצא היא כי תפקידו של בית המשפט בערעור על הכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב מצטמצם לפיקוח ובקרה על אופן ביצוע תפקידו ובחינת תקינות הפעולות המתבצעות על ידו. סמכות זו מתאפיינת בריסון ובהתערבות מצומצמת המוגבלת למקרים חריגים בלבד, בהם חלה סטייה מהותית וקיצונית מסבירות ומתקינות ההחלטה או הפעולה מושא הביקורת (ראו למשל: ע"א 958/22 עזבון המנוחה עזיזה בעדש – באמצעות יורש המנוחה גרשון עמוס בעדש נ' עו"ד נפתלי נשר – הנאמן על נכסי החייבת, פסקה 8 (10.7.2022); ע"א 8716/21 שושני נ' כדורי חומרי בנין בע"מ, פסקה 11 (7.7.2022)). הדברים האמורים יפים ביתר שאת מקום שבו מדובר בערעור המוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על הכרעת בעל התפקיד בתביעת חוב (וראו: ע"א 8373/21 שושני נ' אחד לבנין בע"מ, פסקה 11 (3.4.2022); ע"א 8316/20 אהרוני נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 3 (14.2.2022)). בענייננו, בית המשפט המחוזי בחן את הכרעת הנאמן בהתאם לאמות מידה אלו ולא מצא כי נפל בה פגם. לא מצאנו מקום להתערב במסקנה האמורה. ההסכם שנערך בין הצדדים קובע בעיקרו של דבר כי המערערים ימכרו את הדירה ויעבירו סך של 1,065,000 ש"ח מתמורתה לידי החייב; כי בתמורה לסכום האמור החייב ירכוש עבורם דירה חלופית בשווי של עד 120% מהסכום; וכי עד רכישת הדירה החלופית החייב ישלם את שכר הדירה עבור המערערים. אין בהסכם כל הוראה הקובעת כי שווי הדירה שתירכש על ידי החייב יוצמד למדד מחירי הדיור, ואף המערערים אינם חולקים על כך. טענתם היא כי לא היה טעם לציין את ההצמדה מפורשות שכן היא נלמדת מכך שלא מדובר בהסכם הלוואה כי אם בהסכם למכירת דירה ורכישת דירה אחרת תחתיה, ולא בכדי המילה "הלוואה" אינה כלולה בו (פסקאות 20-19 לערעור). אלא שקשה להלום העלאת טענה זאת מצד המערערים. שכן לא זו בלבד שטענה זו לא נטענה לפני הנאמן ואף לא לפני בית המשפט המחוזי, אלא שגם בתביעת החוב וגם בערעור על הכרעת הנאמן בתביעת החוב ציינו המערערים ברחל בתך הקטנה כי הוסכם על מתן הלוואה לחייב. כך למשל בתביעת החוב הם ציינו כי על פי ההסכם "יימכר נכס בבעלות [המערערים] וסך של 1,065,000 ש"ח יועבר לידי החייב (להלן: "ההלוואה")" (ההדגשה במקור), וכי "בתמורה להלוואה התחייב החייב לקנות לנושים דירה בשווי שהינו 120% מסכום ההלוואה" (פסקה 1, ההדגשות הוספו). גם בערעור על הכרעת החוב ציינו המערערים, בתארם את ההסכם, כי הם מכרו נכס מקרקעין שהיה בבעלותם כאשר "העבירו את כספי התמורה למשיב 1 כהלוואה בסך של 1,065,000 ש"ח. בתמורה להלוואה זו, התחייב המשיב 1, לרכוש למערערים דירה בשווי של 20% נוספים מעל ההלוואה שניתנה לו" (פסקה 2, ההדגשות הוספו). וכך גם ציינו כי "החזר ההלוואה היה אמור להיות בדרך של רכישת דירה למערערים" וזאת בגובה "סכום ההלוואה בתוספת של 20% מעל לסכום ההלוואה" (פסקאות 27-26, ההדגשות הוספו). מכל מקום, אין די בכך שלא מדובר בהסכם הלוואה "רגיל" שכן הוסכם כי החזר ההלוואה ייעשה באמצעות רכישת דירה חלופית, כדי ללמד על כוונת הצדדים להצמיד את שווי הדירה החלופית למדד מחירי הדיור. זאת בפרט בשים לב לכך שהצדדים נתנו בהסכם ביטוי מסוים לחלוף הזמן שבין מתן ההלוואה לבין החזרתה באמצעות הקביעה כי הדירה שתירכש על ידי החייב תהיה בשווי של עד 120% מסך ההלוואה; ולכך שלא נקבע בהסכם מועד לרכישת הדירה. בהקשר זה אוסיף כי אין בטענת המערערים לפיה הסיבה שבגינה לא נקבע בהסכם מועד לרכישת הדירה, הייתה הבטחת החייב כי הדירה תירכש בתוך זמן סביר, כדי לסייע להם. מדובר בטענה שהועלתה בעלמא ללא כל תימוכין, ובכל מקרה אין בה כדי לשנות מן המסקנה האמורה. זאת שכן כפי שציין בית המשפט המחוזי, במהלך שמונה השנים שחלפו מאז עריכת ההסכם המערערים לא נקטו בפעולות שיש בהם כדי לאכוף "הבטחה" זו ולהביא את החייב לרכוש את הדירה עבורם. הם אף המשיכו לקבל ממנו את דמי השכירות החודשיים ללא התנגדות מצדם. המערערים טענו אמנם בערעורם כי הם ניסו לקדם את רכישת הדירה וכי נוכח "יחסי החברות ששררו" ביניהם נמנעו מהגשת תביעה נגדו, אולם גם טענות אלו לא נתמכו בדבר. בנסיבות אלו, אין כל מקום לשעות לניסיונם של המערערים להיבנות מהאמרת מחירי הדירות. הערעור נדחה כאמור. משלא התבקשה תשובה ובהתחשב במתכונת הדיונית שבה ניתנה ההכרעה, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏א' באדר התשפ"ג (‏22.2.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23006070_N01.docx לע מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1