בבית המשפט העליון בירושלים
ע"פ
6066/94
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט י' זמיר
המערער: אבי
חסן
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 19.9.94 בתפ"ח 497/93 שניתן
על ידי כבוד השופטים א"א לוי, ד' ברלינר ונ' ישעיה
בשם המערער: עו"ד
מ' ישראל ועו"ד אטדגי
בשם המשיבה: עו"ד
מירי ארד
פסק-דין
השופט ת' אור:
1. ביום 29.11.93, בסביבות השעה 21:00, בעת שהיה
בתוך מכונית פרטית אשר חנתה באיזור התעשיה של חולון, נדקר המנוח עודד פזמונים (להלן:
המנוח) מספר דקירות סכין. אחת הדקירות, זו אשר פגעה בליבו, גרמה למותו. המערער
ואחיו, עמוס חזן, הועמדו לדין באשמת רצח המנוח. אחיו של המערער זוכה מן האשמה,
ואילו המערער הורשע בעבירה שיוחסה לו. בית המשפט המחוזי קבע, שהמערער הוא שדקר
למוות את המנוח, וכי הוכח שעשה כן בכוונה תחילה. אשר על כן, הרשיעו בעבירת רצח
וגזר את דינו למאסר עולם. ערעור המערער הוא על הרשעתו.
2. ערעורו של המערער מבוסס על שתי טענות. במישור
האחד הוא טוען, שלא באו ראיות בפני בית המשפט אשר הצדיקו את הקביעה שהיה זה הוא
אשר דקר את המנוח. לטענתו, לא נכח כלל במקום המקרה. טענתו השניה היא, שאפילו הוכח
שהוא דקר את המנוח, לא היה מקום לקבוע שעשה כן בכוונה תחילה. לטענתו, לא היה יסוד
לקבוע שקיננה בליבו החלטה להמית את המנוח. לפיכך, אף אם הוא זה שדקר את המנוח, היה
מקום להרשיעו בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ולא
בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק.
3. לאירועי יום המקרה קדמו אירועים אשר יש בהם
לספק רקע ומניע למעשה המיוחס למערער.
שני האירועים המהווים את הרקע לפרשה ארעו
במחצית הראשונה של חודש נובמבר 1993. בתקופה זו היה המנוח חברה לחיים של העדה מירה
ארליך (להלן: מירה). מירה עסקה בזנות. מקום עיסוקה היה באיזור התעשיה
שבחולון, לשם היו באים לקוחותיה. בדרך כלל, היה המנוח "שומר" עליה כשהוא
נמצא ברכב במרחק מהמקום.
באחד הימים של תחילת חודש נובמבר, בשעות הערב
המוקדמות, הגיע המערער עם מכונית אל מקום עיסוקה של מירה באיזור התעשיה. המערער
פנה אל מירה, אשר המתינה ללקוחות, ושאל אותה על חברתה, אחת בשם רותי דאודי (להלן:
רותי), אשר גם היא נהגה לעבוד בזנות באותו איזור. רותי זו חבה לו חוב כספי,
והוא התכוון להציע לה דרך לפרעון החוב. רותי לא היתה אותה עת במקום, ומירה אמרה
למערער שרותי אמורה להגיע תוך זמן קצר. המערער חזר למקום כעבור זמן קצר בחיפושיו
אחרי רותי. כשהוברר לו מפי מירה שרותי טרם הגיעה, הנחית המערער מכת אגרוף בפניה של
מירה והסתלק מהמקום.
כשהגיעה רותי למקום כעבור זמן קצר, ומירה
סיפרה לה על קורותיה, תוך מתן תיאור של המערער, ידעה רותי לזהותו וציינה את שמו של
המערער. היא אף סיפרה למירה על התנהגותו האלימה של המערער כלפיה בעבר.
עדותה של מירה בנקודה זו נמצאה מהימנה על בית
המשפט, והיא הסתייעה בראיות נוספות, לרבות בעדותו של המערער בבית המשפט, בה הודה
שנקט באלימות כלפי מירה.
4. מירה סיפרה למנוח על תקיפתו של המערער אותה.
מספר ימים לאחר מכן הגיע המערער לאיזור התעשיה ודיבר עם רותי. באותה הזדמנות זיהתה
אותו מירה וניגשה למנוח וסיפרה לו כי הבחור שהכה אותה מדבר עם רותי בקרבת מקום.
כשניגשה מירה אל המכונית בה היה המערער ופנתה אליו, יצא אליה המערער במגמה להכותה.
היא נסה מפניו, והוא רץ בעקבותיה. בשלב זה הגיע המנוח לזירה והכה עם מוט ברזל
פעמיים במערער, ולאחר זאת הסתלקו המנוח ומירה מהמקום. כתוצאה מתקיפת המנוח אותו,
נחתכה אזנו של המערער ודם זב ממנה. הוברר, שנגרם לו קרע באוזן אשר הצריך תפירה.
המערער, אשר לא הכיר קודם המקרה את המנוח,
ביקש לברר את זהות תוקפו מפי רותי, ואמר בנוכחות רותי וחברה קובי כי "בגלל
שלא הגיע לו מכות הוא יתנקם בהם, ירביץ לו בחזרה".
בית המשפט האמין לגירסת מירה ורותי, ממנה עולה
מעשה התקיפה של המנוח את המערער. בית המשפט דחה את גירסתו של המערער, על פיה נפגע
כביכול באזנו בהזדמנות אחרת בעת שהיה בחדר המדרגות של ביתו. בית המשפט ניתח בהרחבה
את הראיות, והגיע למסקנה כי לא רק שדברי המערער כוזבים, אלא גם שהוא הכחיש את מעשה
תקיפת המנוח אותו כדי להרחיק מעצמו את החשד שביקש לנקום במנוח.
עוד קבע בית המשפט, שלאחר בירורים ידע המערער,
מספר ימים אחרי שהותקף על ידי המנוח, את זהותו של המנוח.
5. מאז אירוע זה ועד 29.11.93, היום בו מצא המנוח
את מותו, לא באה מירה למקום עבודתה באיזור התעשיה. היא הגיעה למקום ביום 29.11.93
בסביבות 18:00-17:30, ועד השעה 20:00 לא ארע דבר. היא שמעה מפי רותי, שהמערער רוצה
לנקום במנוח.
בסביבות השעה 20:00 ראתה מירה טנדר פג'ו אפור
שהסתובב מפינה לפינה של רחוב המשקיף על מקום הימצאה. עובדה זו יש לה חשיבות, כי
קיימות ראיות על פיהן עשה המערער באותו ערב שימוש בטנדר הפג'ו של אחיו, העונה
לתיאור שנתנה מירה לגבי הטנדר שראתה.
בערך ב20:30- נסעה מירה עם המנוח לפרק זמן קצר
על מנת לקנות פריטים מסויימים במיני-מרקט סמוך, ואחר כך חזרה למקום בו נהגה לעמוד.
המנוח נשאר במכונית, ומירה הזהירה אותו בפני המערער, ולבקשתה גם נעל את דלת המכונית
שליד הנהג. המנוח היה אותה עת נתון, במידה כזו או אחרת, תחת השפעת סמים, אותם נטלו
הוא ומירה במהלך אותו יום. הוא נשאר יושב במושב שליד הנהג ומירה חזרה לעיסוקה.
לאחר שקיבלה מספר לקוחות, בשעה 21:00 לערך,
הלכה מירה לכיוון מכוניתו של המנוח. בהתקרבה למכונית, הבחינה בזכוכיות ליד מושב
הנהג וכן כי החלון שליד מושב הנהג מנופץ. הדלת ליד הנהג היתה נעולה. כשהתקרבה
מהכיוון האחר של הרכב, מצאה את המנוח כשראשו שמוט ואין הוא מגיב. כעבור זמן קצר
נקבע מותו של המנוח.
בבדיקה שלאחר המוות הוברר, שהמנוח נדקר שבע
דקירות, חמש מהן בירך שמאל, דקירה אחת בשוק שמאל ודקירה אחת בלב, אשר גרמה למותו.
6. תאורה של מירה כאמור את קורותיה וקורות המנוח
ביום המקרה, כולל לוח הזמנים בו נקבה, נמצא מהימן על בית המשפט. בית המשפט גם
הסתייע בדברים עליהם העידה רותי. מעדויות השתיים ניתן ללמוד, שהמנוח מצא את מותו
כתוצאה מתקיפה שהותקף בעת שהיה במכונית בזמן קרוב לשעה 21:00. על עובדה זו ניתן
ללמוד גם מעדותו של העד רפי בילו (להלן: בילו), אשר עבר בסביבות השעה 21:00
בסמוך למכונית בה היה המנוח ושמע קולות מאבק מכיוונה.
מירה לא ראתה מי דקר את המנוח, ולא באה בפני
בית המשפט כל עדות ראיה לגבי הנסיבות בהן נדקר המנוח. מהן, אם כן, הראיות מהן הסיק
בית המשפט כי המערער הוא זה שדקר את המנוח למוות?
7. כשעתיים לאחר הרצח, בשעה 23:00-22:45, הגיע
המערער לביתו של ידידו ינוש בטקביץ (להלן: ינוש). המערער התקשר לשתי הנערות
בטי מילר (להלן: בטי) וחנה פרנקו (להלן: חנה) והזמינן לבוא אל ינוש.
כן יצר קשר עם מעבידו, אלכס ביטון (להלן: אלכס), וגם אותו הזמין אל ינוש.
תחילה הגיעו לביתו של ינוש בטי וחנה. אלכס הגיע לביתו של ינוש לאחר ששתי הצעירות
כבר עזבו.
לדברים שאמר המערער בהיותו בביתו של ינוש
חשיבות רבה. על פי עדותו של ינוש, לה האמין בית המשפט, הגיע המערער לביתו כשהוא
עצבני. הוא אמר לינוש שיש לו "בעיות", וכי נתן למישהו כמה מכות עם סכין
באוטו. כן ביקש המערער מינוש שיזמין את אלכס לדירתו.
משתי הנערות אותן הזמין אל ינוש ביקש המערער
שיהיו מוכנות לאשר שמשעה 19:00 של אותו יום הן היו עמו. חנה סרבה לכך, באמרה שלא
תוכל לעשות כן, שכן עבדה אותו יום עד שעה 20:00. בשלב זה ביקש ממנה המערער שתהיה
מוכנה לאשר שהיתה עמו החל משעה 20:00 של אותו הערב. גם לכך סרבה חנה, וכמוה סרבה
גם בטי להעתר לבקשת המערער. ברור מעדויות השתיים, שהמערער ביקש שיספקו לו אליבי
כוזב משעה 19:00 או 20:00 של יום המקרה, אך הן סרבו לכך.
באותה הזדמנות ביקש המערער מבטי שתהיה מוכנה
לומר, שהפגיעה באוזנו ארעה בעבודה (שניהם עובדים אצל אלכס). כוונתו היתה להרחיק
מעצמו את החשד לקשר בינו לבין המנוח, וכאילו היה לו בלבו על המנוח על שהכהו. גם
לכך סרבה בטי.
8. כשהגיע אלכס לביתו של ינוש דיבר עמו המערער.
לדברים שהוחלפו בין השניים יש חשיבות מיוחדת. כך קובע בעניין זה בית המשפט,
בהסתמכו על עדות אלכס:
"לדברי
העד הגיע לביתו של ינוש בשעה 24:00 או בסמוך לכך. בשעה שהגיע, בטי וחני לא היו שם.
בביתו של ינוש ישבו רק רבע שעה עד עשרים רגע. אבי (המערער - ת"א) אמר לו:
'שיכול להיות שהאדם שפגע בו באוזן נפגע' (עמוד 96). הוא שאל את אבי אם הוא מעורב,
ובתגובה עשה אבי תנועות בלתי ברורות.
ינוש
סיפר לו, לאלכס, שאבי פגע בבן אדם שפגע בו. ינוש דיבר עם אלכס בפולנית ואלכס מצידו
ביקש מאבי פרטים נוספים. אבי לא ענה לו בבירור, ורק ביקש שאם ישאלו אותו במשטרה
(את אלכס) יגיד שהיה איתו בהרצליה ונסע איתו לנתניה (עמוד 96 שורות 13-11).
אלכס
שאל פעם נוספת וניסה לדלות מאבי פרטים על האירוע ובתגובה אמר לו אבי: 'רציתי לראות איך הוא נפגע. רציתי לראות איך זה חודר בו', והוא עשה
תנופת הנפת יד ימין מאחור קדימה' (העד הדגים).
לדברי
העד, יום קודם לכן היתה שיחה בינו לבין אבי ועל רקע שיחה זו הבין למה התכוון אבי
בתנועת ההדגמה. השיחה שהיתה ביניהם יום קודם היתה בקשר לסכין שהיתה ברכב שבו נהג
אבי.
לדברי
אלכס אבי סיפר לו יום קודם לכן כי באוטו (הפג'ו) של 'אידיאל' (שבו נהג אבי) יש
'סכין של קצבים משהו כזה' (עמוד 96 שורה
27). אבי הוסיף וסיפר כי השחיז את הסכין עוד קודם לכן. הוא לא הסביר למה עשה זאת
ואלכס לא שאל וייחס זאת לכך שהיה מדובר בתקופת אינתיפאדה ואנשים הסתובבו עם
סכינים.
על
רקע זה, כשאבי עשה תנועת הנפה, הבין את הדברים על רקע השיחה האמורה ואחר כך שאל את
אבי אם האדם מת. אבי השיב כי אינו יודע (עמוד 97)".
המערער גם ביקש מאלכס שיהיה מוכן לאשר שהמערער
היה עימו כל אותו ערב בהרצליה ונסע איתו לנתניה. בקשה זו באה לאחר ששתי הנערות
סרבו, כמבואר לעיל, לספק לו אליבי. אלכס סרב לכך.
מביתו של ינוש נסעו השלושה - המערער, אלכס
וינוש - לביתו של עמוס, אחיו של המערער. כפי שהעיד אלכס, במהלך הנסיעה שתק המערער
רוב הזמן, אך הוא פלט ואמר: "מי שפוגע בי צריך להפגע".
בהיותם בדירתו של עמוס אמר המערער, בין היתר,
שהוא עלול לקבל מאסר עולם, לאחר שקודם לכן ציין ששמע בטלויזיה שהבן אדם שנפגע מת.
רואים אנו, שעדות אלכס כוללת התוודות מצד
המערער בכך כי דקר את האיש שפגע בו באוזנו, דהיינו את המנוח.
9. אלכס הנו חולה נפש. בית המשפט היה מודע לכך,
ועל כן בחן את כושרו להעיד. כידוע, אין חולה נפש פסול מלהעיד. אך יש לבחון אם אין
במחלת הנפש לגרוע מכושרו להעיד, וכן אם ניתן לסמוך על עדותו (ע"פ 712/92 ג'בארי
נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 332, וכן ע"פ 5614/92 מדינת ישראל נ'
מסיקה, פ"ד מט(2) 669). בית המשפט התייחס בהרחבה לשאלת מהימנות עדותו של
אלכס, בין היתר בהתחשב בעובדת היותו חולה נפש. אומר על כך בית המשפט:
"העד
אלכס ביטון מוגדר כחולה נפש והוא עצמו אישר כי הוא סובל מסכיזופרניה פרנואידית.
העד סיפר כי הוא מטופל. בעבר היה מאושפז שלוש פעמים כשתקופת האשפוז הארוכה ביותה
היתה לעשרים יום. עד לפני שנה נטל כדורים באופן שוטף.
היום
מצבו הוא שאיננו זקוק לתרופות באופן סדיר אלא רק בשעות לחץ. לפני הדיון המשפטי נטל
העד כדורים שכן מדובר בארוע 'מלחיץ'.
ראיתי
את העד על דוכן העדים והיתה לנו הזדמנות מלאה להתרשם ממנו. אני ערה כמובן למצבו
הרפואי. יחד עם זאת, אינני רואה כל סיבה לחשוד שגרסתו במשטרה או עדותו בפנינו היתה
מושפעת ממצבו הנפשי ושהעד אמר מה שאמר כתוצאה מהזיות או ממחשבות שווא כלשהן. העדות
היתה ברורה, קולחת, ולא ניכר כל שמץ של בלבול במחשבה. בהתאם לתעודה הרפואית (ת23/)
העד כרגע מתפקד כיאות ואין סיבה רפואית שתגרום לחשש כי הוא ממציא דברים. והחשוב
מכל: מרבית עדותו אינה שנויה כלל במחלוקת והיא מאושרת גם על ידי הנאשם 1, שלא לדבר
על עדים אחרים. לכן, החשש שדווקא באותם פרטים שבהם הנאשם חולק עליו, העד בדה דברים
עקב הזיות או מחשבות שווא, הינו חשש לא רציני שאינו יוצר ספק שווא. אם היה העד
נתון למחשבות שווא הדעת נותנת כי הדבר היה מוצא ביטוי לכל אורך העדות ולא רק
בנקודות ספציפיות שהנאשם אינו מרוצה מהן".
בית המשפט ביסס את מסקנתו גם על סמך העימות
שהתקיים בין אלכס והמערער על ידי חוקרי המשטרה. במהלך עימות זה הטיח אלכס במערער
את אותם דברים אותם אמר בעדותו, ותגובתו היחידה של המערער היתה כי את מה שיש לו
לומר יאמר בבית המשפט. הוא לא היה מוכן, בעמדו מול אלכס, לנסות ולהפריך טענותיו.
נזכיר עוד, שבין אלכס למערער התקיימו יחסי
עבודה, ואין כל יסוד להניח שאלכס ביקש להפלילו על לא עוול בכפו.
10. המערער בחר שלא למסור כל גירסה לחוקרי המשטרה.
לכל אורך חקירתו סרב המערער לשתף פעולה עם חוקרי המשטרה ושמר את גירסתו עד לעדותו
בבית המשפט. עדותו לא זכתה לאמון בית המשפט. בית המשפט גם ציין, שהמערער בנה את
גירסתו בתחכום, כך שתתיישב עם עובדות העולות מהראיות שבאו בפני בית המשפט.
בעדותו זו טען המערער, שביום המקרה, בסביבות
השעה 19:00, היה ברחוב פלורנטין בתל אביב ושם הסתבך בקטטה עם נהג מכונית. את כל
אמירותיו בביתו של ינוש על כך שהסתבך בקטטה, ואת נסיונו ליזום אליבי כוזב, ביקש
לייחס לארוע זה, בו היה כאילו מעורב.
בית המשפט לא האמין לגירסה זו של המערער,
ובהנמקה מפורטת הסביר את חוסר ההיגיון שבה, תוך שהוא מדגיש שאין ראיות המבססות
אותה מלבד עדותו, הבלתי מהימנה כאמור, של המערער.
11. המערער גם ביקש לשכנע שבעת המקרה היה במקום
אחר, תוך שהוא מגייס לכך עדויות על פיהן כאילו נסע בערב המקרה להפגש עם פלונית. גם
את הראיות בעניין זה ניתח בית המשפט בהרחבה, ואין עילה שנתערב בקביעתו, על פיה לא
הוכיח המערער את טענת האליבי שבפיו.
12. נוכח מסקנתו של בית המשפט, השוללת את קיום
האירוע ברחוב פלורנטין, והדוחה את טענת האליבי, עומדות כל העובדות אשר פורטו לעיל
נגד המערער.
תמצית עובדות אלה היא כדלקמן: המערער הותקף על
ידי המנוח, אשר גרם לחתך באוזנו. הוא רצה לנקום במנוח וכך גם התבטא בפני אחרים.
הוא הצליח לגלות את זהותו של המנוח. בפעם הראשונה - מאז אירוע תקיפת המנוח את
המערער - שבאו מירה והמנוח לאיזור התעשיה בחולון, הותקף המנוח על ידי דקירות סכין
ומצא את מותו.
זמן קצר קודם לכן נראה טנדר פג'ו נוסע הלוך
וחזור באותו איזור והוברר שבטנדר מסוג זה נהג המערער ביום המקרה.
המערער התוודה בפני אלכס שהוא דקר בסכין את מי
שפגע בו באוזן, ובאמירה זו קשר את עצמו לדקירות בסכין מהן נפטר המנוח. גם בפני
ינוש התוודה שדקר אדם בסכין. התוודויות אלה נעשו מתוך התרגשות ועצבנות של המערער
זמן קצר, כשעתיים, לאחר שהמנוח נדקר למוות.
אין למערער הסבר מהימן על קורותיו בין השעה
20:00 עד הגיעו לביתו של ינוש, סמוך לשעה 23:00, כשהפגיעות במנוח היו בערך בשעה
21:00. יתר על כן, זמן קצר לאחר שנדקר המנוח, ניסה המערער למצוא לעצמו אליבי כוזב
לשעת הרצח. הוא גם ניסה לבדות הסבר כוזב לפגיעתו באוזן, כדי להרחיקו מחשד שביקש
לנקום במנוח.
מכלול הראיות כאמור, כשגירסת המערער והסבריו
נמצאו כוזבים, די בהם להצדיק את מסקנת בית המשפט, שהמערער הוא זה אשר דקר את המנוח
וגרם למותו.
13. השאלה הנוספת בה עלינו להכריע היא, אם הוכח
שבעת המעשה התקיימה אצל המערער החלטה להמית את המנוח. רק אם יסוד זה הוכח, היה
מקום להרשיע את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה. בית המשפט המחוזי דן בשאלה זו
בתכלית הקיצור, בקבעו כי "ההחלטה להמית משתקפת בכל אחת מפעולותיו של הנאשם
כפי שתוארו לעיל".
לא באו כל ראיות ישירות לגבי מה שאירע במהלך
דקירות המערער את המנוח. האם ניתן לדלות מסקנה בדבר כוונה להמית מנסיבות המקרה, או
מתוך דברים שאמר המערער בדבר כוונתו?
14. חמש מהדקירות היו בצד האחורי של ירך שמאל, כשהן
מרוכזות במרחק קטן זו מזו; דקירה אחת היתה בקידמת השוק השמאלית; והדקירה השביעית,
הקטלנית, היתה בלב. כפי שהעיד הפתולוג ד"ר ברתולון לוי, אין לדעת את סדר
הדקירות ממיקומן. מה שניתן לקבוע הוא, שחמש הדקירות בירך היו כשהרגל היתה במצב
סטטי, וכן כי דקירות אלה בוצעו שעה שהמנוח לא היה במצב ישיבה. לו היה במצב ישיבה,
לא ניתן היה לדקרו בחלק האחורי של הירך (ראה עדותו של ד"ר לוי בעמודים 125
ו126-).
חמש דקירות אלה בירך, וכן הדקירה בשוק, אינן
מלמדות לכאורה על כוונה להמית. נשאלת השאלה, אם אותה דקירה בחזה, אשר חדרה ללב
וגרמה למות המנוח, מלמדת על קיום כוונה כזו.
15. על כוונתו של התוקף ניתן להסיק מתוך התנהגותו
בנסיבות המקרה. במסגרת זו, ניתן לעשות שימוש בחזקה כי נאשם התכוון לתוצאות הנובעות
באופן טבעי ממעשיו. כך, אם אדם תוקף בכלי קטלני את חברו ופוגע בו במקומות רגישים
בגוף, ניתן להסיק מכך על החלטה להמית את המותקף. יריות בנשק קטלני לכיוון ראשו או
חזהו של הקרבן, יכולות ללמד על החלטה כזו. מכות עם גרזן על ראשו של הקורבן מלמדות
גם הן על החלטה כזו (ע"פ 563/79 האדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2)
608). ניתן להסיק מסקנה דומה במקרה של דקירות בעוצמה עם סכין במקום רגיש כמו החזה.
וכבר נקבע לא אחת, שאפילו דקירה אחת בחזה אשר גרמה למוות יכולה, בנסיבות מתאימות,
ללמד על החלטה להמית (ע"פ 68/79, 889/78 מוגרבי נ' מדינת ישראל
פ"ד לד(1) 576; ע"פ 624/89, 652/90 יחזקאל נימני נ' מדינת ישראל,
פ"ד מה(3) 705).
עם זאת, אין לומר שכל דקירת סכין בחזה מלמדת
בהכרח על קיומה של החלטה כזו. אם נסיבות המקרה מלמדות, שעל אף שהדקירה היתה במקום
רגיש כמו החזה, לא היתה כוונה לפגוע דווקא במקום זה או במקום רגיש אחר, או לפחות
קיים ספק אם היתה כוונה לפגיעה במקום רגיש, אזי אין להסיק כי נתקיימה ההחלטה להמית
(השווה ע"פ 511/91 אשקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 45; ודעת הרוב
בע"פ 846/92, 777/92 הררי וטיירי נ' מדינת ישראל, דינים עליון מב'
167).
16. הנסיבות המדוייקות של דקירת המערער את המנוח
בחזה אינן ידועות. אין לדעת אם הדקירה התבצעה כשהמנוח היה ללא תנועה והמערער כיוון
את הסכין אל חזהו; או שמא המערער לא התכוון לדקור את המנוח בחזה, ורק עקב תנועה פתאומית
מצידו של המנוח, בשלב שהמערער ניסה לדוקרו, אירע כך שהסכין ננעצה בחזהו של המנוח.
מתוך עדותו של הפתולוג, יודעים אנו שהדקירות
בירך היו בעת שהמנוח היה במצב סטטי. מכאן, שדווקא כשהיה מטרה נייחת דקרו המערער
ברגל ולא במקומות רגישים. מהעובדה שהמנוח נדקר מספר דקירות בחלק האחורי של הירך
יודעים אנו שהמנוח לא היה אותה שעה במצב של ישיבה, ולכאורה ניתן להסיק מכך שהוא
ניסה להאבק במערער או להתחמק מפניו. משמע, שהיה בתנועה. על המאבק בין השניים, ניתן
להסיק גם מעדותו של העד בילו, אשר עבר במקרה במקום ושמע קולות מאבק.
ניתן, על כן, להסיק, כאפשרות סבירה, שהדקירה
בחזהו של המנוח היתה בעת שהוא היה בתנועה, ואין לשלול, שאותה דקירה בחזהו לא יועדה
למקום זה. ואם כך, אין לקבוע בוודאות הנדרשת במשפט פלילי שהיתה למערער כוונת קטילה
ביחס למנוח (השווה ע"פ 511/91 הנ"ל, וכן ע"פ 846/92 ו777/92-
הנ"ל).
אכן, המערער עשה שימוש בסכין ארוכה ומושחזת,
מכשיר בעל פוטנציאל קטלני. אך מכך אין להסיק בהכרח כוונה להמית, כשקיים ספק אם
הדקירה הקטלנית נועדה להיות במקום רגיש בגופו של המנוח.
17. לכך יש להוסיף, שהעילה לתקיפת המערער את המנוח
היתה תקיפה קודמת של המנוח אותו. חזרתי ועיינתי בדברים שאמר המערער לפני האירוע
ואחריו, והנני סבור שכל מה שניתן להסיק מהם בוודאות הוא, שהמערער ביקש לנקום במנוח
ולהשיב לו כגמולו. כוונה זו יכולה היתה לבוא על סיפוקה גם על ידי פגיעה במנוח, ללא
שהדבר יביא דווקא למותו. אין להניח, כדבר מובן מאליו, שהוא התכוון דווקא להמיתו.
לפיכך, ולאור האמור לעיל - על פיו אין לפרש את הדקירה בחזה בנסיבות המקרה כמלמדת
בהכרח על כוונה להמית - דעתי היא שלא הוכח, ולו מחמת הספק, שהמערער התכוון להמית
את המנוח.
18. אשר על כן, יש לקבל את הערעור, לזכות את המערער
מעבירת הרצח ולהרשיעו בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. התיק יוחזר לבית
המשפט המחוזי על מנת שיגזור את דינו של המערער.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים. ה
נ ש י א
השופט י' זמיר:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, כג' באב התשנ"ז (26.8.97).
הנשיא
ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
עכב/
94060660.E05