בית המשפט העליון בשבתו
כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
6058/93
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט י' טירקל
המערערים: 1. אהוד מנדלבליט
2.
רות מנדלבליט
נגד
המשיב: נתן מנדלבליט
ערעור
על החלטת בית-המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 6.11.92 בתיק אזרחי
599/90,
449, המרצה 3419/90 שניתנה
על-ידי
כבוד השופטת ע' שצקי
תאריך
הישיבה: י"ג בתשרי התשנ"ז (29.6.96)
בשם
המערערים: עו"ד יהושע דיאמנט
בשם
המשיב: עו"ד יהודה פרץ
פסק-דין
השופטת ד' דורנר
1. הערעור שבפנינו הוא המשכה של התדיינות המשתרעת
על-פני עשרות שנים בין שלושה אחים, המערערים - רות ואהוד מנדלבליט, והמשיב - אחיהם
הבכור נתן מנדלבליט, בנוגע לנכסים שירשו מאביהם.
האב נפטר בשנת 1953 והשאיר אחריו את אלמנתו
חיה מנדלבליט, ואת שלושת ילדיו הנ"ל. בעת מותו של האב היו רות ואהוד קטינים
והעיזבון נוהל על-ידי נתן. עיזבון זה כלל כספים, ניירות ערך, מקרקעין ובית שנרשם
על שם חברת מעונות שקמונה בע"מ (להלן: החברה), שמניותיה היו בבעלות האב. נתן
אף רכש מכספי העיזבון נכסים שונים - דירה עבור רות שנרשמה על שמה, דירה נוספת
(להלן: הדירה) ששימשה אותו עצמו לאחר שביצע בה עבודות גמר, אך נרשמה על-שם היורשים
כולם, ומניות בחברה דנן.
2. משבגרו המערערים טען אהוד, ואליו הצטרפה גם
רות, כי נתן ניהל שלא כהלכה את העיזבון וניצל את הרכוש לצרכיו. לאחר התדיינות בפני
בורר הועבר ניהול העיזבון בשנת 1973 לידי אהוד. הפעם היו לנתן טענות כנגד הניהול.
בתקופת ניהולו של נתן קיבלה החברה הלוואה מבנק שהובטחה במשכנתא על הבית. ההלוואה
לא הוחזרה, ובתקופת הניהול על-ידי אהוד הוצע הבית למכירה בעקבות הליכים משפטיים.
האחים האשימו זה את זה בהתרשלות ובניהול כושל, וכל אחד מהם חלק על החשבונות שערך
השני בעת ניהולו את העיזבון. כן ניטשה ביניהם מחלוקת בדבר הזכויות בנכסים שנרכשו
בכספי העיזבון, לרבות הדירה. לאחים היו גם טענות הדדיות בדבר חובות אהוד ונתן
לעיזבון. ואולם, על-אף סכסוכים אלה נשמרה השותפות בין היורשים בנכסי העיזבון עד
למותה של אם המשפחה.
3. בשנת 1981 נפטרה האם, ואזי החליטו האחים לפרק
את השותפות. פירוק זה חייב התחשבנות, ולנוכח המחלוקות בין האחים הוסכם ביניהם
להטיל את חלוקת הרכוש על בורר.
בהסכם הבוררות מינו האחים לבורר את עורך-הדין
נפתלי ליפשיץ והטילו עליו לפסוק במחלוקות, לערוך על-יסוד פסיקתו את ההתחשבנות
ביניהם ולחלק את הרכוש בדרך שתיראה לו.
4. בדיונים בפני הבורר לא היו הצדדים מיוצגים,
ולנוכח התשלום הגבוה שנדרש עבור שירותי רואה חשבון גם לא הסמיכו את הבורר להעזר
ברואה חשבון. כל אחד מהם הגיש לבורר את חשבונותיו על-מנת שהבורר יערוך בעצמו את
ההתחשבנות ביניהם על-יסוד חומר זה, לאחר שיכריע בדבר קבילותו.
5. בשנת 1984 נתן הבורר החלטה שכותרתה
"פסק" (להלן: הפסק הראשון). לאחר תיאור הרקע העובדתי מנה הבורר בפסק
הראשון את המחלוקות הטעונות הכרעה, והחליט בשתיים מהן, שאותן הגדיר בסעיף 19 (א)
ו-(ב) לפסק הראשון כדלקמן:
"(א)
האם לנתן הזכות להחשב כדייר מוגן [בדירה].
(ב)
האם החשבונות שהוגשו על ידי נתן ואהוד קבילים ומחייבים את הצדדים בכל הכתוב בהם
ואיזה פריטים מהם חייבים להמחק מתוכם".
6. בנושא הראשון החליט הבורר כי נתן אינו דייר
מוגן בדירה, כי החזיק בה בהסכמת שאר היורשים וכי אינו חייב בתשלום דמי שכירות בגין
השנים שהוא מחזיק בה. עוד נקבע כי נתן אינו זכאי להחזר ההוצאות השוטפות שהוציא
בגין הדירה, כולל שיפוצים, אך הוא זכאי לקבל מן העיזבון את החזר ההוצאות שהוציא
להשלמת הדירה. כן קבע הבורר כי יורה לשמאי להעריך את הדירה כתפוסה על-ידי דייר לא
מוגן, ואם לא יסכימו הצדדים כי היא תשאר בחלקו של נתן, תערך הגרלה בין היורשים,
והיורש שבחלקו תיפול הדירה ישלם לאחרים את חלקם.
בנוגע לשאלה השנייה כתב הבורר כי אהוד ויתר על
טענותיו כנגד החשבונות שהגיש נתן בתקופת ניהולו את העיזבון, ודן במפורט בטענותיו
של נתן כנגד החשבונות שהגיש אהוד מאז החל לנהל את העיזבון ועד לתחילתה של הבוררות.
בעניין זה קיבל בחלקן את טענות אהוד ובחלקן את טענות נתן.
7. הבורר לא תירגם את הכרעותיו לסכומי כסף. אך
בפתח הפסק הראשון כתב כי הוא מקבל את ההצעה שהציעו הצדדים בראשית הבוררות, לפיה
יפסוק תחילה בכמה שאלות השנויות במחלוקת והם עצמם יחשבו את תוצאות החלטותיו ויגישו
לו אותן בהסכמה. ואילו את ההערכה הכספית של החלטותיו באשר לדירה מנה בין הנושאים
שנשארו להחלטתו. וכך כתב בסעיף 23:
"נראה
לי שעוד נותרו להחלטה השאלות הבאות:
א...
ב...
ג...
ד...הערכת
הסכומים המגיעים לנתן בגין השקעותיו [בדירה].
ה.
הכנת החלוקה על ידי הערכת החלקים השונים [בדירה] על ידי שמאי".
ו.
ביצוע החלוקה [לעניין הדירה] על-ידי הגרלה בנוכחותי".
8. יהיה דבר זה אשר יהיה, הצדדים לא הגישו לבורר
חשבונות מוסכמים בנושא כלשהו, ואף לא הסכימו כי בחלוקת הנכסים יזכה נתן בדירה.
הבורר לא השתלט על סבך החשבונות ולאחר מתן
הפסק הראשון נאלץ לבקש הבהרות גם לגבי החשבונות שקבילותן לא הייתה שנויה עוד
במחלוקת. בין השנים
1985 עד 1987 התקיימו שמונה ישיבות, ובמהלך תקופה זו (בשנת 1986) הטיל הבורר על
שמאי להעריך את עלות השלמת הדירה ואת ערכה כתפוסה על-ידי דייר לא מוגן. ביולי 1986
הגיש השמאי את חוות-הדעת המבוקשת.
כל אותו זמן המשיך אהוד לנהל את העיזבון
ולבקשת הצדדים הוציא הבורר צווים זמניים והנחיות הנוגעים לניהול השוטף.
9. הצדדים, ובמיוחד נתן, שסברו כי נגרם להם נזק
בתקופת הביניים, התלוננו כי הבורר לא נתן עדיין את פסקו. בנובמבר 1987 הגיש נתן
בקשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו להעביר את הבורר מתפקידו. בדצמבר 1987, כחודש
לאחר הגשת הבקשה, ניתן הפסק (להלן: הפסק השני).
בפסק השני הסביר הבורר כי לא יכול היה להתגבר
על החשבונות הרבים שהגישו לו שני האחים, אשר כאמור לא הסכימו למנות רואה חשבון על
חשבונם. הבורר הודיע כי לאחר עשרות שעות של עבודה הגיע לכלל דעה כי אין הוא יכול
לקבוע את זכויותיהם וחובותיהם של נתן ואהוד בעיזבון, הן בתקופה שבה ניהל נתן את
העיזבון (שכאמור הייתה שנים רבות לפני הבוררות) והן בתקופה שאהוד ניהל אותו -
שנמשכה כעשר שנים עד לתחילת הבוררות - וזאת הגם שכאמור, בקבילות חשבונות השניים עד
לבוררות הכריע כבר בפסק הראשון. וכך כתב בין השאר:
"14.
ב. הוגשו לי חשבונות על ידי שני הצדדים בכמות רבה מאוד. כאשר התברר לי שיקשה עלי
לפענח את החשבונות ולקבוע את זכויות וחובות הצדדים לפיהם, התקשרתי עם רו"ח
ובקשתיו להעריך מה תהיה עלות בדיקת החשבונות על ידו וסיכומם. הסכום שנקב בו היה רב
מאד. הבאתי את הדברים לידיעת הצדדים אשר לא הסכימו למנות רו"ח ולשאת
בהוצאותיו אלא בקשוני לנסות להשתלט בעצמי על החשבונות שהוגשו לי. שוב נעתרתי
לבקשתם. הסיבה העיקרית לדחית מתן פסק-הדין הייתה הקשי שנתקלתי בו בנסיונותי לקבל
תמונה ברורה על מצב החשבונות הן בתקופה שבה נוהלו על-ידי מר נתן והן בתקופה הנמשכת
עד היום שבה נוהלו על ידי מר אהוד.
ג.
בשבועות האחרונים הקדשתי כמה עשרות שעות לנסיונות לפענח את החשבונות ללא הצלחה.
הגעתי לכלל מסקנה שהדרך היחידה שנותרה היא להשאיר את בעית החשבונות בלתי פתורה על
ידי, כי החמר שניתן לי אינו מאפשר לי לקבע מהן חובות וזכויות הצדדים וסרובם של
הצדדים שאמנה רואה חשבון בתשלום, לפענח את החשבונות מנע ממני את האפשרות היחידה
לקבע מה חובות או זכויות הצדדים כלפי העיזבון...
20.
ה. החובות או הזכויות הנובעים מן הנהלת הרכוש על ידי מר נתן ועל ידי מר אהוד
מנדלבליט לא נקבעו ולא הוכרעו בפסק זה".
10. בפסק השני שב הבורר ודן בדירה כאשר ביקש לאזן
בין זכויות נתן שהחזיק, כאמור, בדירה שנרשמה על שם היורשים, לבין זכויות רות,
שהדירה שנרכשה מכספי העיזבון נרשמה על שמה, ולבין זכויות אהוד, שלא קיבל כלל דירה.
הגם שבפסק הראשון החליט כי במידה והצדדים לא יגיעו להסכמה תוגרל הדירה בין
היורשים, קיבל בפסק השני את בקשת נתן להקצות לו את הדירה. אך הוסיף כי למרות שקבע
בפסק הראשון כי נתן אינו חייב בתשלום דמי שכירות, הגיע כעת לכלל דעה כי יהא זה
צודק לנכות 20,000 ש"ח מן הסכומים שהעיזבון חייב לנתן כסכום מוערך עבור
שימושו בדירה. זאת, לאחר שהתברר לו גם כי נתן העמיד את הדירה לרשות בתו לאחר שעזב
אותה בעצמו וכי בשנים האחרונות אף השכיר אותה ונטל לעצמו את מלוא דמי השכירות.
11. בית-המשפט המחוזי קבע כי לאחר מתן הפסק השני אין
עוד להיזקק לבקשת נתן להעביר את הבורר מתפקידו. או אז הגיש נתן בקשה לביטול הפסק.
בקשתו התקבלה לגבי רכוש מסויים, ובית-המשפט המחוזי זימן את הצדדים וביקשם להגיע
להסכם באשר לחלוקת הרכוש הנותר. הצדדים לא הצליחו להגיע להסדר מוסכם, אך הסכימו
לביטול הפסק השני, ועל-פי הסכמתם הוא בוטל ביוני 1989.
12. בתאריך 26.2.1990, כשש שנים לאחר שניתן, הגיש
נתן בקשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לאשר את הפסק הראשון מכוח סעיף 23 לחוק
הבוררות, תשכ"ח1968- (להלן: חוק הבוררות). כחודש לאחר מכן, בתאריך 15.3.1990,
הגישו רות ואהוד בקשה לבטלו.
טענתם העיקרית של רות ואהוד - הן בתשובתם
לבקשת אישור הפסק והן בבקשת הביטול שהגישו - הייתה כי הפסק הראשון הינו לא יותר
מאשר החלטת ביניים שנבלעה בפסק השני ועם ביטולו התבטלה אף היא.
13. בית-המשפט המחוזי דחה את טענת הביטול על הסף בשל
חלוף הזמן להגשת בקשת ביטול כקבוע בסעיף 24 לחוק הבוררות, ואילו את בקשת האישור של
נתן קיבל לאחר שקבע כי הפסק הראשון הינו פסק ביניים בו הכריע הבורר סופית בשתיים
מן המחלוקות. וכך נכתב, בין השאר, בהחלטה:
"אשר
לנושא [הדירה]... כל הקורא חלק זה יאמר כי אין ספק שכאן פסיקה עצמאית, ואף סופית
לגבי קטע זה של המחלוקת שבין הצדדים - והיא גם ניתנת לביצוע כמות-שהיא, ללא ספק
לגבי זכאותו של נתן לקבל - בערך שיקלי - את ה10,000-$, עם קבלת חווה"ד
בנידון, ובזה גם נשלם הצורך המופיע בסוף הפסק בו קובע הבורר, בין יתר השאלות
שנותרו להחלטה - להעריך את הסכומים המגיעים לנתן בגין השקעותיו בדירה. דבר זה,
כאמור נעשה ובוצע ע"י השמאי...
פרשת
החשבונות
סיכום
מראש היה - כאמור בסעיף 7 לפסק החלקי - שהצדדים עצמם יחשבו את התוצאות של החלטות
הבוררות בפסק החלקי - ויגישון לו בהסכמה. מסעיף 21 לפסק ברור שמדובר בחשבונות שעד
תחילת הבוררות... אם ויתר אהוד על כל ביקורת לגבי חשבונות נתן, הרי שלגביהם אין מה
לדון ולהכריע והם מתקבלים כמו שהם. בזה נשלם נושא החשבונות על תוצאתם הסופית
העומדת לזכות נתן, ונותרו להכרעה חשבונותיו של אהוד ואמנם לגביהם באה הכרעת הבורר
בסעיף 21 ובסעיף 22 לפסק החלקי, ודן והכריע ב12- נקודות, שהן על-פי ניסוחן, לשונן
ותוכנן - ללא ספק בגדר הכרעות סופיות".
אהוד ורות הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו
ובקשתם התקבלה. בערעור חזרו המערערים על טענותיהם בבית-המשפט המחוזי, שהעיקרית
שבהן הייתה כאמור כי הפסק הראשון הוא החלטת ביניים שנבלעה בפסק שבוטל, ואילו נתן
תמך בהחלטה מנימוקיה.
14. כאמור, בפסק הראשון קבע הבורר את קבילותם של
החשבונות שהוגשו לו וכן את חובותיו וזכויותיו של נתן הנובעות מן השימוש בדירה.
הבורר השאיר לשלב מאוחר יותר את ההכרעה בסעד שביקשו הצדדים - חלוקת נכסי העיזבון
בין היורשים - וכן את ההתחשבנות הדרושה לביצוע החלוקה.
השאלה המתעוררת היא איפוא, האם ההכרעות בפסק
הראשון, שניתנו לאחר קבלת ראיות ושמיעת טענות, והמשליכות על חלקו של כל אחד מן
היורשים בנכסי העיזבון, הן סופיות, במובן זה שהן מהוות "פסק ביניים"
כאמור בסעיף 1 לחוק הבוררות.
15. "סופיות" היא מונח עמום שמשמעותו
תלויה בתכליתו של ההליך. ראו דברי השופט שלמה לוין בע"א 199,200/82 סניטובסקי
נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לט(1) 225, 239-238.
סעיף 1 לחוק הבוררות קובע כי לעניין חוק זה
פסק-בוררות הוא "פסק שניתן על-ידי בורר, לרבות פסק ביניים". החוק אינו
מגדיר מהו "פסק ביניים", אך בסעיף יז לתוספת לחוק הבוררות נקבע:
"הבורר
רשאי לתת... פסק ביניים המכריע בנושא הבוררות חלקים חלקים".
לנוכח האמור בסעיף יז, המשקף את תכליתו של פסק
הביניים, נפסק כי יש להתייחס אליו כמקבילו בתחום הבוררות של פסק-הדין החלקי הניתן
בהליכים האזרחיים על-פי תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, וכי
לצורך ההבחנה בין פסק ביניים לבין החלטה אחרת של הבורר יש להיזקק למבחנים שנקבעו
לצורך ההבחנה בין פסק-דין חלקי להחלטה אחרת של בית-משפט כמשמעה בסעיפים 41 ו52-
לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. ראו רע"א 300/89 ולקו חברה
לבניין ועבודות עפר ואח' נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4)
497 (להלן: עניין ולקו), 509. בבסיס ההבחנה בין פסק-דין להחלטה אחרת עומדת
סופיות ההחלטה, שהיא ההופכת אותה לפסק-דין. על-פי המבחן, שעוצב על-ידי השופט זוסמן
בע"א 39/60 אבשלום ואח' נ' קופת הפנסיה למורי מערכת החינוך בישראל
בע"מ ואח', פ"ד יד 795, סופיות ההחלטה אינה נקבעת על-פי תוכנה אלא
היא נקבעת על-פי השאלה אם התיק, או חלק רלוואנטי שלו, נסגר או שמא נותר הוא פתוח.
מבחן הסופיות הוא איפוא מבחן דיוני-פורמלי. עמד על כך השופט זוסמן בפס"ד
מאוחר יותר:
"היום
איננו שואלים עוד מה נקבע בגוף ההחלטה, אלא השאלה תהא: 'האם נסתיים הדיון בעניין
התלוי ועומד לפני בית המשפט?' החלטה המסיימת את הדיון 'וסוגרת את תיק המשפט' היא
פסק-דין שעליו יכול בעל-דין שקופח לערער, וכל החלטה שאינה מסיימת את הדיון 'מבחינה
פורמלית'... היא החלטה אחרת, שעליה אין מערערים אלא ברשות... או בלא רשות, ביחד עם
פסק-הדין שניתן במשפט..."
[ע"א
226/61 (המ' 264/61) דורון ואח' נ' צחובל ואח', פ"ד טז 1911 (להלן:
עניין דורון), 1919].
ובעניין ולקו, שבו נקבע כאמור כי יש
להכיל את מבחן הסופיות הפורמלי גם לזיהוי פסק ביניים של בורר, אמר הנשיא שמגר:
"גישה
זו... מבטאת נכונה את מהותו של פסק הביניים כפסק, שמכריע באופן סופי וחד-משמעי
בחלק מוגדר ומותחם מן המחלוקת נושא הבוררות העומד על רגליו שלו, כשם שפסק-דין חלקי
מכריע בחלק מוגדר ומותחם מן הפלוגתאות שבין הצדדים לסכסוך אזרחי העומד על רגליו
שלו, הנדון בבית-המשפט".
[שם,
509].
מבחן דומה מקובל גם במשפט האנגלי והאמריקני.
ראו סיכום ההלכה במשפט האנגלי Haron v. Central Securities [1982] 2 All E.R.
481, 485; ובמשפט האמריקני A.C. Freeman, Law of
Judgments (New
York, 5th ed. 1993) 34-35.
16. מבחן הסופיות הפורמלי קל ליישום כאשר מדובר
בפסק-דין הבא בסיומה של מלאכת השיפוט. הקושי מתעורר לגבי מצבים בהם מכריע
בית-המשפט בטענות שונות של הצדדים כבר במהלך הדיון. במצבים כאלו, בהם נמשך הדיון
לאחר מתן ההחלטה בפני אותו בית-משפט, נדרש מבחן עזר, שבאמצעותו ניתן יהיה לזהות
"סופיות" הנובעת מתוצאתה של ההחלטה בהיבט הדיוני, להבדיל מתוכנה, קרי
תוצאתה בהיבט המהותי. המבחן הראוי לזיהוי "סופיות" שכזו הוא מבחן
הסעד, המהווה נקודת ציון דיונית המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים.
בפסיקתנו, וכן במשפט המשווה, נקבעת סופיות
ההחלטה במהלך הדיון על-פי השאלה אם בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע או נשלל
ממנו הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו. זאת, משום שבית המשפט הכריע בשלב הראשון באחת
או יותר מן העילות שנתבעו באותה תובענה ופסק לתובע אחד או יותר מן הסעדים שתבע
בגין אותה עילה או דחה את מתן הסעד המבוקש. כך גם כאשר בית-המשפט מכריע בתביעתו של
אחד או יותר מן התובעים, ופוסק להם את הסעד המבוקש על-ידיהם, או דוחה את מתן הסעד
המבוקש. הוא הדין כאשר ניתנה החלטה הדוחה חלק מן התביעה או התביעה כנגד אחד או
יותר מן הנתבעים.
כך נבדל פסק-הדין החלקי מהחלטה בפלוגתאות שבין
הצדדים, אשר ההכרעה בהן אינה מהווה יותר מאשר בסיס לבירור הסעד. עמד על כך השופט
בייסקי בע"א 609/78 קן-תור נ' גלבוע, פ"ד לד(1) 239, 249:
"...
יכול כי בתביעה אחת יהא על בית-המשפט להכריע בשתיים או יותר עילות נפרדות, או בשני
מיני סעד העומדים בנפרד בשל עילה אחת. אם סיים בית-המשפט סופית את הדיון בעילה
אחת, או בענין הסעד האחד העומד בנפרד והחליט בהם, הרי לפניך פסק-דין חלקי; ואין
בכך כלום כי בענין העילה האחרת או בענין הסעד הנוסף יהא עליו להמשיך לדון. המבחן
עדיין יהא אם באותו ענין שבו נפלה ההכרעה נסגר הדיון. שלא כן בכל אותם המקרים בהם
מפוצל הדיון שלא לצורך עילה נפרדת או סעד העומד בפני עצמו - אלא שהפלוגתות שבאו
להכרעה משמשות רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה; כגון
הכרעה בשאלת האחריות והחבות בנזיקין, המהווה רק שלב לקראת ההכרעה מה שיעור הפיצוי
לו זכאי התובע".
ראו גם ב"ש 130/87 (ע"א 399/87) שנסי
ואח' נ' גלעדי ואח', פ"ד מא(4) 707, 713; י' לשם (צ'רקוב), "הערעור
- אימתי בזכות ואימתי ברשות?", הפרקליט לג (תש"ם-תשמ"א)
232, 248-247.
כך, למשל, נפסק בעניין דורון, על סמך
מבחן הסעד, כי החלטה המחייבת בעל-דין במתן חשבונות לצורך קביעת הסכום הכספי שזכאי
לו יריבו אינה אלא "צעד ביניים לקראת המטרה של סיום הדיון" וכי
"ההחלטה רק מכשירה את הדרך למתן הסעד הסופי המבוקש בתביעה". שם, 1920.
באותו אופן נקבע בע"א 897/79 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רם עבודות עפר
בע"מ ואח', פ"ד לה(1) 352 (להלן: עניין בנק לאומי), כי החלטה
שבה לא נפסק כל סעד אינה מהווה פסק-דין. באותו מקרה הוגשה על-ידי הבנק תביעה
בסדר-דין מקוצר לתשלום חוב, וניתנה לחייב רשות להתגונן בטענה כנגד שיעור הריבית.
הערכאה הראשונה קבעה את שיעור הריבית בהחלטה, אותה כינתה "פסק-דין
חלקי". כן נקבע כי הצדדים יערכו בהסכמה את החישובים הכספיים וכי אזי ינתן
פסק-דין סופי. וכך כתב השופט יצחק כהן:
"במקרה
דנא לא נתן בית המשפט כול סעד בהחלטתו הנ"ל. הסעד היחיד, שאותו תבע הבנק בכתב
תביעתו, היה סעד כספי, היינו חיוב בסכום כסף בצירוף ריבית, אך כל סכום לא נפסק
לטובת הבנק במה שכונה 'פסק-דין חלקי', ובית המשפט אף לא פסק על דחיית חלק
מהתביעה... הדיון לגבי שיעורי הריבית היה רק שלב ראשון לשם קביעת סכום הכסף המגיע
לבנק. לא נתבקש כאן כול סעד נפרד בדרך של הצהרה בעניין גובה הריבית. על-כן שגה
השופט המלומד כשהתייחס אל החלטתו... כאל פסק-דין חלקי...".
[שם,
356].
17. מבחן הסעד מקובל גם
במשפט האמריקני. הסביר זאת פרופ' הזרד (Hazard):
“Under most modern procedure systems, if the action involves
multiple claims or multiple parties the court is authorized to enter a final
judgment as to some of the claims or some of the parties while retaining
consideration of the action as to the other claims or parties. A court’s
exercise of this authority in effect segments the action for the purpose of
determining the relief to be given the parties. The final judgment principle
applies to such a segment of an action, just as it applies to an action that
has not been so segmented.”
[James Hazard, Civil Procedure (Boston, 3rd
ed. 1985) 586-587.
על-פי מבחן זה נקבע כי החלטה, שניתנה בתביעה
להעברת מקרקעין וקבעה רק את זכותו של התובע במקרקעין, היא בגדר החלטת ביניים, בעוד
החלטה הקובעת את זכותו של התובע במקרקעין ומורה להעביר לו את הנכס, הינה בגדר
פסק-דין. ראו Freeman, supra, 58-59.
18. לא ניתן איפוא לקבוע על-יסוד מבחן הסעד אם החלטה
היא פסק דין חלקי - ובבוררות פסק ביניים - או החלטה אחרת, אלא לאחר שהעמדת זה מול
זה את כתב התביעה או את הסכם הבוררות לעומת ההחלטה.
כך, כאשר הסעד המבוקש הינו הצהרה בדבר קיומה
של זכות, הרי שהחלטה הקובעת את הזכות הינה פסק-דין חלקי; ואילו בתביעה לאכיפת
הזכות - בין על-ידי העברת הנכס ובין על-ידי תשלום כסף - הרי שהחלטה הקובעת את
זכותו של התובע אינה אלא החלטה אחרת שתכליתה לאפשר בירור הסעד המבוקש. כדברי
הסיכום בספרו של י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, עורך ש'
לוין), 773:
"בפסק
דין חלקי פוסק בית-המשפט לגבי אחד מבעלי הדין, או לגבי חלק מן הסעד המבוקש
העומד בפני עצמו, ואילו בהחלטות האמורות [בתביעות למתן חשבונות] פסק בחלק
מהפלוגתאות שבאו לדיון, אבל הדבר אינו עומד בפני עצמו אלא משמש רק מנגנון, כדי
להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה".
[ההדגשות
הוספו].
19. במקרה שלפנינו הגיע בית-המשפט המחוזי למסקנה כי
הפסק הראשון הוא פסק ביניים על-יסוד תוכנו. ואולם, כאמור לעיל, סופיות
ההחלטה אינה נקבעת על-פי תוכנה אלא על-יסוד תוצאתה הדיונית. עלינו לברר
איפוא אם בפסק הראשון נתן הבורר או דחה חלק מן הסעד שנתבקש.
כאמור, הסעד שנדרש בהסכם הבוררות היה חלוקת
נכסי העיזבון. לצורך כך הוטל על הבורר להכריע במחלוקות ולערוך התחשבנות בין
היורשים על-יסוד הכרעותיו. כל אחת מן הפלוגתאות שבהן הכריע הבורר בפסק החלקי
היוותה אחד מן הנדבכים השונים הדרושים לבירור חלקו של כל יורש בנכסי העיזבון.
ואולם, בהחלטה זו לא חילק הבורר כל נכס מנכסי העיזבון ואף לא קבע את חלקו של מי
מבעלי הדין בנכס כזה.
20. קבילות החשבונות מהווה אמנם אחד מן התנאים
הדרושים לעריכת ההתחשבנות, אך היא אינה תנאי יחיד. שכן, לא מדובר כאן בביצוע חישוב
טכני על-יסוד החשבונות. כאמור, הצדדים לא הצליחו להגיע לחשבון מוסכם על-יסוד
קביעותיו של הבורר, והבורר העיד על עצמו כי על-אף עשרות שעות עבודה שהקדיש
לחשבונות שהגישו לו האחים, לרבות החשבונות מושא הפסק הראשון, לא עלה בידיו לפענחם
ולקבוע על-פיהם את זכויותיהם וחובותיהם של נתן ואהוד בנכסי העיזבון. כאמור, אף
בעניין בנק לאומי, שבו החישוב היה אף פשוט יותר, נפסק כי החלטה עקרונית
שמצטרפת אליה קביעה כי החישוב על-פיה יעשה בהסכמה על-ידי הצדדים, אינה מהווה
פסק-דין חלקי.
21. אף בהחלטה הנוגעת לדירה לא נקבעו זכויות היורשים
בנכס זה. כל שקבע הבורר הם עקרונות, המאפשרים, באמצעות הערכת שמאי, לחשב את חלקו
של נתן בעיזבון הנובע משימושו בדירה. כזכור, החליט הבורר כי נתן אינו חייב בדמי
שכירות, כי זכאי הוא להחזר השקעותיו בדירה וכי הדירה תוגרל בין היורשים אלא אם יוסכם
כי נתן יזכה בה. ואילו קביעת הסכום הושארה במפורש לפסק הסופי.
כיוון שהערכת שמאי אינה עניין טכני גרידא -
ואכן הבורר השאיר את קביעת הסכומים על יסוד הערכה זו לפסק הסופי - הרי שלדעתי, גם
לו הסעד הנדרש היה חלוקת הדירה בלבד לא היה די בקביעת העקרונות כדי להפוך את הפסק
הראשון לפסק ביניים. לא-כל-שכן שכך הדבר כאשר העקרונות נקבעו לצורך חלוקת כלל
העיזבון.
21. מסקנתי היא איפוא כי על-פי מבחן הסעד אין הפסק
הראשון מהווה פסק ביניים אלא החלטה אחרת של הבורר. על-כן יש לקבל את הערעור ולבטל
את החלטתו של בית-המשפט המחוזי.
בכך חוזרים בעלי-הדין לראשית הדרך לאחר
חמש-עשרה שנות התדיינות. יש להצטער על כך שנסיונות הפשרה של הערכאות השונות שדנו
במחלוקת שבין האחים, לרבות נסיונות בית-משפט זה, לא הועילו. בנסיבות אלה, ועל-מנת
שלא להחריף את המחלוקת בין האחים, אני מציעה כי לא נעשה צו להוצאות.
ש ו פ ט ת
השופט ת' אור
אני מסכים.
ש ו
פ ט
השופט י' טירקל
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של
השופטת דורנר.
ניתן היום, ח באלול
התשנ"ז (10.9.97).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן
מזכיר
ראשי
93060580.L03