בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ובשבתו כבית משפט גבוה לצדק
ע"א
6056/93
בג"ץ 6860/93
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
השופט א' גולדברג
כבוד
השופט א' מצא
המערערת בע"א 6056/93: ציפורה עדן
נגד
המשיב בע"א 6056/93: יואב עדן
העותר
בבג"ץ 6860/93: יואב עדן
נ
ג ד
המשיבים
בבג"ץ 6860/93: 1. ציפורה עדן
2.
בית הדין הרבני האיזורי בירושלים
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים
מיום 26.10.93 בת.מ.א. 243/93
שניתן
על ידי כבוד השופטת מ. שידלובסקי-אור
והתנגדות
למתן צו על תנאי
תאריך
הישיבה: כ"ט בטבת התשנ"ד (12.01.94)
בשם
המערערת בע"א 6056/93
והמשיבה
1 בבג"ץ 6860/93: עו"ד שלום אטלי
בשם המשיב בע"א 6056/93
והעותר
בבג"ץ 6860/93: עו"ד משה דרורי; עו"ד דב
פרימר
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
1. המערערת והמשיב הם יהודים אזרחי ישראל. הם
נשואים זה לזה כדת משה וישראל. להם ארבעה ילדים. הם חיו בישראל עד 1988. מאותה שנה
הם תושבי ארצות-הברית. למשיב אזרחות אמריקנית. ביום 19.8.92 נטלה המערערת את
הילדים ונסעה עימם לישראל. היא מתגוררת בגוש קטיף שבחבל עזה. המשיב פנה (ביום
22.8.92) לבית המשפט לענייני משפחה במדינת ניו-יורק, בה התגוררו, לקבלת המשמורת (custody) על הילדים. תביעתו נדחתה בשל חוסר סמכות שיפוט. המערערת מצידה
פנתה (ביום 31.8.92) לבית הדין הרבני האזורי בירושלים בתביעה לגירושין, מזונות
והחזקת הילדים. כן ביקשה צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד המשיב והילד. הצו ניתן לבקשתה.
בית הדין הרבני הורה במעמד צד אחד בלבד על מסירת הילדים לרשותה של המערערת
ולהחזקתה. המשיב פנה (ביום 25.2.93) לבית המשפט המחוזי בירושלים. הוא תבע את החזרת
הילדים החטופים מישראל לארצות-הברית. התביעה הוגשה על פי חוק אמנת האג (החזרת
ילדים חטופים), התשנ"א1991- (להלן - חוק אמנת האג). היועץ המשפטי לממשלה -
המהווה רשות מרכזית על פי האמנה - פנה לבית הדין הרבני (על פי סעיף 16 לחוק אמנת
האג) בבקשה להפסקת הטיפול בדבר זכויות המשמורת בקטינים, וזאת כל עוד לא ייקבע על
ידי בית המשפט, כי אין להחזיר את הקטינים לארצות-הברית.
2. בית המשפט המחוזי (השופטת שידלובסקי-אור, אליה
הועבר התיק בסופו של דבר לטיפול) קיבל את תביעת המשיב. בית המשפט קבע (ביום
19.10.93) כי המערערת הרחיקה את הילדים שלא כדין מארצות-הברית, וכי יש להפעיל את
הוראות חוק אמנת האג ולהורות על החזרת הילדים. לאור הזמן הרב שחלף מאז החטיפה ועד
שהתביעה הגיעה לטיפולה קבעה השופטת שידלובסקי-אור, כי לפני מתן הצו האופרטיבי היא
מבקשת לקבל (בתוך חמישה-עשר יום) תסקיר של פקידת סעד לעניין צורת החזרת הילדים
לארצות-הברית. פקידת הסעד הגישה (ביום 25.11.93) את תסקירה. תחת להשיב על השאלה
שנשאלה, ציינה פקידת הסעד כי לדעתה טובתם של הקטינים מחייבת השארתם במשמורת
המערערת. בית המשפט המחוזי הביע (ביום 30.11.93) מורת רוחו על כך. לגוף העניין
נפסק כי הילדים ימסרו להורי המשיב על מנת שאלה יקחו אותם לארצות-הברית חזרה לאביהם.
נקבע כי המערערת רשאית להצטרף לטיסה.
3. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור
לבית המשפט העליון. עם תחילת שמיעת הערעור הובא לתשומת ליבנו תסקירה של פקידת
הסעד. אף אנו הבענו את מורת רוחנו על חריגתה של פקידת הסעד מהסמכות שניתנה לה. עם
זאת, סברנו כי העניין מחייב בירור. הורינו (ביום 26.12.93) לבית המשפט המחוזי
לגבות ראיות ולקבוע ממצאים לגבי השאלה אם נתקיימו במקרה זה שלפנינו הוראות סעיף
13(ב) סיפא לחוק אמנת האג. משהוחזר התיק (ביום 3.1.94) לבית המשפט המחוזי הוא נקבע
מיד לדיון (ביום 10.1.94). בית המשפט שמע את הילדים. בית המשפט הגיע למסקנה כי לא
יגרם לילדים נזק פיסי או פסיכולוגי אם יוחזרו לארצות-הברית, והם לא יעמדו במצב
בלתי נסבל בכל דרך אחרת אם יחזרו לארצות-הברית. לאחר שקיבלנו את ההחלטה של השופטת
שידלובסקי-אור שמענו (ביום 12.1.94) הערעור.
4. במקביל לערעורה של המערערת, הוגשה לבית המשפט
העליון עתירת המשיב נגד בית הדין הרבני האזורי בירושלים. נתבקשנו לבטל את החלטת
בית הדין האזורי, לפיה הילדים ישארו ברשותה ובהחזקתה של המערערת. העתירה והערעור
נדונו ביחד. פסקנו (ביום 20.1.94) כי אנו דוחים את ערעורה של המערערת. כן פסקנו,
כי אנו מקבלים את העתירה ועושים הצו-על-תנאי למוחלט. הורינו - על פי הוראות חוק
אמנת האג - על החזרת הילדים לארצות-הברית. אלה הם נימוקינו לכך.
5. מקובל הוא על הצדדים - ולא היתה כל מחלוקת
בעניין זה בפנינו - כי בית המשפט המחוזי בירושלים מוסמך לדון בתביעתו של המשיב.
גדר הספיקות הוא באשר לדין על פיו יוכרע הסכסוך בין הצדדים. עיקרה של המחלוקת הוא
בשאלה אם חוק אמנת האג חל בסכסוך שבין הצדדים, וזאת לאור העובדה שהמערערת מתגוררת
עם ילדיה בגוש קטיף שבחבל עזה. איזור זה הוא חלק מהשטחים המוחזקים, והטענה הינה כי
חוק אמנת האג אינו חל בהם. לדעתי, התשובה על שאלה זו היא בחיוב. מטרתו של חוק אמנת
האג היתה ליצור מערכת נורמות ומוסדות, אשר יביאו לידי כך שילד חטוף ממדינה מתקשרת,
המצוי במקום הנתון לשליטתה של מדינה מתקשרת אחרת, יוחזר למדינה ממנה נחטף. על פי
האמור באמנה, חוק אמנת האג מלווה את הילד החטוף המתגורר במדינה מתקשרת ואת החוטף
באשר ילכו, ואם הם מצויים במקום הנתון לשליטתה של מדינה מתקשרת אחרת, הוא חל על
מעשה החטיפה ותוצאותיו. אכן, אין להפוך את האיזור - עד כמה שהוא נתון לשליטתה של
ישראל - למקום מקלט לחוטפי ילדים, ולמקום מסתור לילדים נחטפים. המטרות המיוחדות
המונחות ביסוד חוק אמנת האג מזה והשליטה האפקטיבית של ישראל בשטחי האיזור מזה,
מובילים למסקנה כי חוק אמנת האג חל לעניין חטיפה שבוצעה על ידי הורה חוטף המצוי
באיזור הנתון לשליטת המדינה, ושעניינה מצוי בסמכותו של בית משפט ישראלי (השווה
ע"פ 123/83 חברת ק.פ.א. פלדות קרית ארבע בע"מ נ' מדינת ישראל,
פ"ד לח(1) 813, 822; ראה גם רובינשטיין, "ישראל והשטחים: סמכויות
השיפוט", עיוני משפט יד 415 (התשמ"ט)).
6. בחנו את נסיבות העניין. נחה דעתנו כי עובר
להבאתם של הילדים לישראל, היה מקום מגורם הרגיל בארצות-הברית (שהיא מדינה צד
לאמנה). זכות המשמורת על הילדים היתה משותפת לשני ההורים (המערערת והמשיב). לעניין
זה, אין נפקא מינה לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בניו-יורק. בית משפט זה
קבע כי אין לו סמכות שיפוט לדון בתביעה בעניין המשמורת במעמד צד אחד, מאחר והאם
והילדים נמצאים בישראל. בית המשפט לא קבע דבר לגוף שאלת המשמורת. בית המשפט
בניו-יורק ציין בהחלטתו כי את בקשת המשיב על פי האמנה להחזרת הילדים יש להעלות
בפני בית משפט בישראל. מכיוון שזכות המשמורת בילדים היתה משותפת לשני ההורים, הרי
יש בהרחקתם על ידי הורה אחד (המערערת) משום הרחקה שלא כדין (סעיף 3(א) לחוק אמנת
האג). במצב דברים זה מוטלת החובה על בית משפט בישראל לצוות על החזרת הקטינים לאלתר
(סעיף 12 לחוק אמנת האג). חובת ההחזרה אינה חלה אם מתקיימות הנסיבות הקבועות לכך
בסעיף 13 לחוק אמנת האג (הסכמה או השלמה; חשש חמור לנזק). נסיבות אלה אינן
מתקיימות בעניין שלפנינו. לא היתה כל הסכמה (מראש) או השלמה (בדיעבד) של המשיב
לנטילת הילדים על ידי המערערת לישראל והשארותם בישראל. בית המשפט המחוזי קבע כי
המשיב לא ידע כלל על מעשה ההרחקה, אותה תכננה האם, ולא הסכים למעשה זה. בית המשפט
המחוזי דחה את בקשתה של המערערת לתקן את כתב ההגנה, ולהוסיף טענת השלמה מצד המשיב
למעשה ההרחקה. בית המשפט נימק זאת בכך שלא נמצאה כל עובדה שיש בה כדי להוכיח מעשה
השלמה שכזה. בית המשפט המחוזי בחן את כל חומר הראיות, ואין מקום להתערבותנו
במסקנותיו. אשר לנזק העשוי להיגרם לקטינים אם יוחזרו לארצות-הברית, עניין זה נבחן
על ידי בית המשפט המחוזי - הן בגדרי ההליך המקורי שבפניו והן על פי בקשתנו - ונמצא
כי לא מתקיים כלל חשש כי החזרת הילדים תחשוף אותם לנזק פיזי או פסיכולוגי, או
תעמיד אותם בדרך אחרת במצב בלתי נסבל. אין מקום להתערבותנו בקביעתה זו.
7. חוק אמנת האג קובע (בסעיף 13(ב)) סייג נוסף
לחובת ההחזרה. על פיו רשאי בית המשפט לסרב מתן צו להחזרת ילדים שהורחקו שלא כדין,
אם בית המשפט שוכנע "כי הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות
שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו". סייג זה מעניק לילד החטוף זכות
דיבור במסגרת ההליך השיפוטי. לא נקבע גיל מינימום שמתחתיו ילד יחשב כלא בוגר מספיק
על מנת שהשקפותיו יובאו בחשבון. השאלה אם הילד הגיע לגיל ולרמת בגרות מספיקים
נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, על פי התרשמותו מהילד. בית המשפט הוא שיחליט
בשאלה, אם יש צורך בחקירה על מנת לגלות את ההשקפות של הילד, וכיצד תיערך חקירה זו.
בין השאר רשאי בית המשפט להיפגש עם הילד, לשמוע אותו, ולהתרשם ממנו ישירות. אפשרות
זו ראויה היא וברגיל יש לנקוט בה. עמד על כך השופט מצא באחת הפרשות, בציינו:
"ככלל
אכן זה ראוי, כי בטרם יכריע בגורלו של ילד, לגביו נטען שהוא מסרב לחזור
למקום-מגוריו הרגיל, ישמע בית המשפט גם את הילד עצמו. למצער, הייתי אומר, מוטל על
בית המשפט לשקול את הדבר; ואם אין טעם ממשי להימנע מכך, או ששמיעת הילד נראית,
מלכתחילה, חסרת כל תועלת, ייטה בית המשפט לשמוע גם את הילד" (ע"א
6327/94 איסק נ' איסק (טרם פורסם)).
במקרה שלפנינו שוחחה השופטת - בעקבות החלטתנו - עם הילדים
(בני שלוש, חמש, תשע ועשר). לגבי שני הילדים הקטנים היא קבעה כי לא ניתן לומר שהם
בוגרים באישיותם, וכי נראה שאין להם רצון ממשי ביחס למקום הימצאם. לגבי שתי הילדות
הגדולות קבעה השופטת כי נראה שבשל גילן אין ביכולתן לשקול נכון את כלל הנסיבות.
נקבע ביחס אליהן, שהן רוצות להישאר בישראל. עם זאת, נקבע עוד כי אין להן כל רתיעה
מאביהן (המשיב). בממצאים אלה אין מקום להתערבותנו. על פיהם אין תחולה בענייננו
לסייג הקבוע בסעיף 13(ב) לחוק אמנת האג.
8. במקביל לתביעה בבית המשפט המחוזי התנהל הליך
בבית הדין הרבני האיזורי. היתה זו תביעת גירושין שהגישה המערערת כנגד המשיב.
לתביעה זו נכרכה תביעת מזונות ותביעה להחזקת הילדים. במסגרתה של תביעה זו ניתן
במעמד המערערת בלבד צו למסירת הילדים למערערת, וכן צו לעיכוב יציאתם - ויציאת
המשיב - מהארץ. משהגענו למסקנה כי על פי חוק אמנת האג יש להחזיר את הילדים
לארצות-הברית, קמה השאלה מה דין ההליך המתנהל בבית הדין הרבני, ושבגדריו נקבע
במעמד צד אחד בלבד, ובלא דיון לגוף העניין, שהחזקה של הילדים תהיה בידי המערערת?
תשובה לשאלה זו מצויה בחוק אמנת האג עצמו. סעיף 2 לחוק אמנת האג קובע את עדיפותן
של הוראות חוק אמנת האג על פני דינים אחרים. וזו לשון ההוראה:
"לסעיפי
האמנה שנוסחם מובא בתוספת יהיה תוקף של חוק, והם יחולו על אף האמור בכל דין...".
נמצא, כי הוראות חוק אמנת האג - לפיהן סמכות השיפוט בדבר
חטיפת ילדים תהא בבית המשפט המחוזי (ומאז הקמתם של בתי המשפט לענייני משפחה - בבית
המשפט לענייני משפחה) - גוברות על ההוראות האחרות שבחוק המעניקות סמכות שיפוט לבית
משפט או לבית דין אחר. עמד על כך פרופ' א. רוזן-צבי ז"ל, בציינו:
"הוראות
האמנה, אשר קיבלו תוקף של חוק, נהנות מעדיפות נורמטיבית על פני הוראת כל דין אחר,
והם יחולו על אף האמור בכל דין. משום כך עדיפות הוראות הסמכות הקבועות בחוק על פני
כל הוראה המקנה סמכות לבית דין דתי" (רוזן-צבי, "דיני משפחה
וירושה", ספר השנה של המשפט בישראל התשנ"א 184, 188 (בעריכת א.
רוזן-צבי, התשנ"ב)).
להבטחת הסדר נורמטיבי זה מוסיף חוק אמנת האג וקובע, כי
משהתקבלה הודעה על הרחקה שלא כדין של ילד, מוטלת החובה על רשויות שיפוטיות במדינה
אליה הורחק הילד להימנע מלהחליט לגוף שאלת המשמורת, וזאת עד אשר ייקבע אם יש
להחזיר הילד על פי אמנת האג (סעיף 16 לחוק אמנת האג). אכן, מכוחה של הוראה זו פנה
היועץ המשפטי לממשלה אל בית הדין הרבני האיזורי בבקשה להפסיק הטיפול בדבר זכויות
המשמורת של הקטינים, וזאת עד להכרעת בית המשפט המחוזי, על פי חוק אמנת האג, בדבר
החזרת הקטינים לארצות-הברית. יצויין כי חוק אמנת האג מוסיף וקובע, כי גם אם ניתנה
החלטה שיפוטית בעניין המשמורת במדינה המתבקשת, אין בכך כדי למנוע החזרת הילד החטוף
(סעיף 17 לאמנת האג). אכן, מטרתו של חוק אמנת האג - כמטרת האמנה עצמה - לאפשר הליך
מהיר ויעיל אשר יחזיר את הילד החטוף למדינה ממנה נחטף, כאשר שאלות המשמורת לגופן
תתבררנה בבית משפט מוסמך במדינה שבה מצויים מגוריו הרגילים של הקטין שנחטף (ראה E. Perez - Vera, Explenatory Report, Hague Conference on Private
International Law, Act and Documents 426, 464 (Vol. 3, 1982)).
הכרעתו של בית המשפט המוסמך בישראל על פי אמנת האג, לפיה יש להחזיר את הקטין החטוף
למדינה בה היה מקום מגוריו הרגיל בסמוך לפני הרחקתו אינה מהווה הכרעה לעניין גוף
המחלוקת בעניין המשמורת (סעיף 19 לחוק אמנת האג). הכרעתו של בית המשפט בישראל
מהווה סעד של חירום במקרה של חטיפה. היא מהווה סעד מהיר, דחוף ומיידי (ראה
ע"א 473/93 ליבוביץ נ' ליבוביץ, פ"ד מז(3) 63, 71). היא מעין
"עזרה ראשונה" לשלילת תוצאות החטיפה (ע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי
(טרם פורסם)). היא יוצרת "מסלול מהיר" להשבת ילד שנחטף למדינה ממנה הוצא
שלא כדין, תוך שבבתי המשפט של אותה מדינה ממנה נחטף הקטין תתבררנה השאלות הקשורות
במשמורת הקטין (ראה ע"א 5532/93 גינזבורג נ' גרינוולד, פ"ד מט(3)
282). מטעם זה עשינו את הצו-על-תנאי למוחלט, במובן זה שהורינו על החזרת הילדים
לארצות-הברית.
ה
נ ש י א
השופט א' גולדברג:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.
ניתן היום, ב' באב התשנ"ז (5.8.97).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
93060560.A01/דז/