יעלב אלחמידי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6056/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6056/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: יעלב אלחמידי נ ג ד המשיב: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 20.6.07 בת.פ. 8160/06 שניתן על ידי כבוד השופט י' צלקובניק תאריך הישיבה: ב' בטבת התשס"ט (29.12.08) בשם המערער: עו"ד א' נוריאלי בשם המשיב: עו"ד ג' שפירא פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 20.6.07 בת.פ. 8160/06 (כבוד השופט י' צלקובניק) אשר הרשיע את המערער בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגת רכב בפזיזות ועל גזר דינו של בית המשפט המחוזי מיום 3.7.07 בו נגזרו על המערער עונש מאסר כולל של 60 חודשי מאסר לריצוי בפועל, הכולל הפעלת שני מאסרים מותנים – האחד, בן 18 חודשים, אשר הופעל במצטבר והשני, בן 24 חודשים, אשר הופעל בחופף – וכן עונש מאסר על תנאי של 18 חודשים למשך שלוש שנים כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת פשע או עבירה של נהיגת רכב ללא רישיון נהיגה או בזמן פסילת רישיון וכן פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך חמש שנים מתום תקופת מאסרו. השתלשלות האירועים 1. על פי עובדות האישום הראשון, ביום 3.6.06, סמוך לשעה 02:40, נהג המערער, אשר מעולם לא החזיק ברישיון נהיגה, ברכב מסוג וולבו בכביש מספר 25 מדימונה לבאר שבע. בצומת בית אשל הבחין המערער ברכב משטרתי הנוסע לעברו ונמלט מן המקום חרף הוראותיהם של השוטרים שיעצור באמצעות סירנה ומערכת הכריזה זאת תוך שהוא חוצה את הצומת באור אדום וממשיך בנסיעה מהירה ופראית, עוקף כלי רכב ומאלצם לסטות מנתיב נסיעתו על מנת למנוע התנגשות ברכבו. על פי עובדות האישום השני, ביום 5.6.06, סמוך לשעה 08:40, הגיעו שוטרים לשבט אלעצם במטרה לאתר את המערער. המערער הבחין בשוטרים ונמלט מן המקום ברכב מסוג סובארו, תוך שהוא מתעלם מהוראותיהם של השוטרים כי יעצור את הרכב. המערער נסע בדרך עפר במהירות ובפראות, תוך שהוא מסכן הולכי רגל שעברו במקום שנאלצו לקפוץ ולהתרחק על מנת שלא להיפגע, וגורם לכלי רכב שנסעו בדרך לסטות מנתיב נסיעתם על מנת למנוע התנגשות ברכב בו נהג המערער. על יסוד שני האישומים יוחסו למערער עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין); הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק הנ"ל; נהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961. בנוסף, במסגרת האישום השני יוחסה למערער עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 239(א)(2) לחוק העונשין. 2. ביום 8.6.06 ניתנה הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, אשר זיכה את המערער מהעבירות המיוחסות לו במסגרת האישום הראשון וכן זיכה אותו מהעבירה של חבלה בכוונה מחמירה שיוחסה לו במסגרת האישום השני והרשיע אותו תחתיה בעבירה של נהיגת רכב בפזיזות. כמו כן, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ונהיגה ללא רישיון נהיגה, אשר יוחסו לו במסגרת האישום השני. בית המשפט המחוזי קבע כי המחלוקת העיקרית בשני האירועים נוגעת לשאלת זיהויו של המערער כמי שנהג בכלי הרכב השונים [פסקה 21 להכרעת הדין]. ביחס לאישום הראשון נקבע כי נוכח הספק המתעורר בנוגע לזיהויו של המערער כנהג הרכב יש לזכותו [פסקה 26 להכרעת הדין]. ואולם, ביחס לאישום השני, נקבע כי די בעדויותיהם של השוטרים ליאור לוי וחיים בן ברוך, המכירים את המערער היכרות מוקדמת ו"אמיתית" ואשר זיהו את המערער כמי שנכנס לרכב הסובארו באירוע נשוא האישום השני, על מנת לבסס את זיהויו של המערער כמי שנהג ברכב [פסקה 28 להכרעת הדין]. בית המשפט המחוזי קבע כי הגם שדי בעדויותיהם של השוטרים לוי ובן ברוך כדי לבסס את זיהויו של המערער כמי שנהג ברכב, הרי שניתן למצוא חיזוק לעדויות אלה במעשה ההימלטות מן השוטרים במתחם המשפחתי שבו מתגורר המערער בשבט אלעצם שבדרום, כמו גם בעובדה שהמערער התקשר לשוטר לוי בסמוך לאחר האירוע וקבל בפניו מדוע הוא מגיע לביתו ואינו מסתפק בזימונו לתחנת המשטרה ובעובדה שהמערער שתק בעת שנחקר במשטרה לגב מעורבותו באירוע השני, זאת למרות שהובהר לו כי שתיקתו עשויה לחזק את הראיות נגדו. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של המערער בנוגע למעשיו ביום האירוע וקבע כי מדובר בגרסה כבושה וכי הסבריו של המערער בנוגע לשתיקתו במשטרה (לפיהם הוא שתק משום ש"כעס" על השוטרים על האשמות השווא שהוטחו בו) הם בלתי סבירים [פסקה 29 להכרעת הדין]. 3. ביום 3.7.07 גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש מאסר בפועל בן 60 חודשי מאסר, הכולל את הפעלתם של שני מאסרים מותנים בני 18 ו-24 חודשים אשר הופעלו, בהתאמה, האחד במצטבר והאחר בחופף. בנוסף, גזר בית המשפט המחוזי על המערער 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירת פשע או עבירה של נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה או בזמן פסילת רישיון נהיגה וכן פסל אותו מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך חמש שנים מתום מאסרו. מכאן הערעור שלפנינו, המופנה כנגד הרשעתו של המערער באישום השני ולחילופין, כנגד גזר הדין. טענות הצדדים 4. לטענת המערער, הרשעתו בעבירות המיוחסות לו באישום השני שגויה מעיקרה ואינה מבוססת, שכן הרשעה זו מתעלמת מן הראיות מהן עולה כי עדי התביעה לא זיהו אותו. לטענתו, לאחר שהשוטרים לוי ובן ברוך היו בביתו של המערער ותחקרו את אימו ואת אחיו הקטנים, הם ביצעו סריקות במקום ובמהלכן זיהו ממרחק של 40-50 מטרים בחור שרץ לעבר רכב הסובארו כאשר באותו השלב זיהה השוטר לוי בלבד את המערער וקרא לו לעצור. מוסיף המערער וטוען כי מהמשך ההתפתחויות המתוארות בדוח האמור עולה כי מדובר בהליך זיהוי שאינו תקין ושהמסקנה העולה ממנו היא שהשוטר לוי לא זיהה את המערער, כפי שגם עולה מחקירתו הנגדית במסגרתה ציין הוא כי לא רשם את מספר הרכב משום שניסה "לזהות את הבן אדם" במהלך המרדף. לטענתו של המערער, זיהויו של השוטר לוי היה זיהוי ספונטאני, קצר במיוחד, בסביבתו הטבעית של המערער, דבר שהיה עלול לגרור את השוטר לוי לידי טעות. לאור כל אלה, טוען המערער כי זיהויו על ידי השוטר לוי אינו אמיתי וחד משמעי. 5. מוסיף המערער וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי שתיקתו של המערער מחזקת את הראיות נגדו, כאשר לטענתו לא מדובר בשתיקה מוחלטת אלא בכפירה מוחלטת, שנמסרה בסמוך לאחר שהמערער נחקר על האירוע נשוא האישום הראשון. לטענתו, בית המשפט המחוזי התעלם ממצבו הנפשי עובר לחקירותיו ומתחושתו כי מטיחים בו האשמות שווא, כמו גם מן העובדה שסיפק הסברים "משכנעים" לשתיקתו ופירט מה היו הסיבות שהביאו אותו שלא ליתן אמון בחוקרי המשטרה. יתר על כן, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי יש לראות בהימלטותו של נהג הסובארו, בחבישת כובע על הראש וניסיון להסתיר את פניו ובשיחת הטלפון שאותה ביצע המערער לשוטר לוי פעולות המחזקות את עדותו של השוטר לוי. 6. עוד טוען המערער כי קיימים בעניינו מחדלי חקירה רבים אשר הובילו לכך שגרסתו והכחשתו לא נבדקו כדבעי. כך למשל, טוען המערער כי השוטרים נמנעו מלרשום את מספר הרישוי של רכב הסובארו, נמנעו מלבדוק את טביעות האצבע ברכב זה, ואף נמנעו מלחקור את בני המשפחה ועוד. בנוסף, טוען הוא שקיימות סתירות בעדויותיהם של השוטרים וכי שגה בית המשפט המחוזי כשהתעלם מהן. 7. לחילופין, טוען המערער כי מחומר הראיות עולה כי לא הוכח סיכון לעוברי האורח המשתמשים בדרך, שכן הנסיעה בדרך העפר גרמה לאבק רב באופן שלא איפשר לשוטרים להבחין בסיכון. לטענתו, השוטר לוי, שהינו עד התביעה המרכזי בתיק, לא תיעד כל סיכון וגרסאותיהם של השוטרים בעניין זה הינן סותרות. 8. לבסוף, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא ייחס כל משקל לגילו הצעיר ולמצבו הסוציו-אקונומי הקשה והטיל עליו עונש מאסר ממושך, אשר משמעותו "כליאתו במעגל העבריינות". 9. מנגד, טוענת המשיבה כי דין הערעור להידחות. לטענת המשיבה, בית המשפט המחוזי קיבל את עדויותיהם של ארבעת השוטרים שהשתתפו במרדף, שהן דומות אחת לשניה ודומות לאמור בכתב האישום, ומהן עולה כי המערער זוהה על ידי שני שוטרים שהכירו אותו היכרות מוקדמת, ממרחק של כמה עשרות מטרים. לטענתה, בית המשפט המחוזי היה ער לכל הקשיים שהעלתה ההגנה, לרבות הקושי בזיהוי ממרחק, ובחר בכל זאת לקבל את עדויות השוטרים ולקבוע ממצא עובדתי שהמערער זוהה על ידי השוטרים. מוסיפה המשיבה וטוענת בהקשר זה כי ראיות הזיהוי אינן עומדות לבדן ויש להן חיזוקים נוספים בדמות שיחת הטלפון שביצע לשוטר לוי זמן קצר לאחר האירוע, שתיקת המערער במשטרה והימנעותו מלהביא עדי אליבי שיכולים היו להעיד כי בזמן האירוע היה הוא למעשה במקום אחר. 10. אשר לטענתו של המערער בדבר מחדלי החקירה, טוענת המשיבה שהשוטרים העידו כי בנסיבות המקרה לא עלה בידם לרשום את מספר הרכב ולכן לא מדובר במחדל חקירה וממילא די בראיות שהיו בידי המשטרה כדי להצביע על אשמתו של המערער, ולא היה צורך בראיות נוספות. 11. אשר לסיכון לעוברי האורח, טוענת המשיבה כי כל ארבעת השוטרים תיארו את נהיגתו הפרועה של המערער ואת הסיכון הקונקרטי לעוברי האורח, כאשר עדויותיהם של שלושת השוטרים (למעט השוטר לוי) דומות זו לזו בפרטיהן. 12. לבסוף, אשר לערעור כנגד רכיב העונש, טוענת המשיבה כי המערער לא טען דבר בנוגע לרקע הסוציו-אקונומי הקשה שממנו הוא מגיע בבית המשפט המחוזי וכי למרות גילו הצעיר, הוא בעל עבר פלילי משמעותי המעיד על הזלזול שהוא נוקט כלפי רשויות החוק, לרבות ניסיונו לברוח ממעצר. יתר על כן, מדגישה המשיבה את העובדה שמאסר מותנה בן 24 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגד המערער הופעל באופן חופף. לאור כל האמור לעיל מבקשת המשיבה לדחות את הערעור על שני חלקיו. דיון והכרעה 13. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על צרופותיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על שני חלקיו וכך אציע לחבריי לעשות. 14. למעשה, ארבע טענותיו העיקריות של המערער הן כדלקמן: זיהויו על ידי השוטרים במועד האירוע נשוא האישום השני לוקה בפגמים רבים ואין בחיזוקים שמצא בית המשפט המחוזי כדי לחזק זיהוי זה; מחדלי החקירה בעניינו מצדיקים את זיכויו; גם אם היה זה המערער שנהג ברכב הסובארו, הרי שנהיגתו לא עלתה כדי סיכון למשתמשים בדרך; לא היה מקום להטיל עליו עונש מאסר כה ממושך. להלן אדון בטענות אלה אחת לאחת. 15. אשר לטענתו של המערער בדבר הפגמים שנפלו בזיהויו כמי שביצע את המעשים נשוא האישום השני, סבורני כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי די בעדויות השוטרים ובחיזוקים שנמצאו להן כדי לבסס את זיהויו כמי שנהג ברכב הסובארו. על פי עדותו של השוטר לוי, הוא הבחין במערער ממרחק של כ-30-50 מטרים כשהוא פונה לרכב הסובארו במטרה להימלט מן המקום וכן הבחין הוא בפרטי לבושו של המערער ובעובדה שלבש את כובע חולצתו במטרה להסתיר את פניו. השוטר בן ברוך, אשר לא הכיר את המערער קודם לכן, העיד כי הבחין בתווי פניו של הנהג קודם כניסתו לרכב. בית המשפט המחוזי קבע כי די בעדויות אלה כדי לבסס את זיהויו של המערער כמי שנהג ברכב. הלכה ידועה ומושרשת היטב היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות ועובדה שאותם קבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בלבד, בהם נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית כאשר על מנת להצדיק התערבות כאמור יש להראות עובדות ממשיות לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע ממצאים כפי שקבעה ולא די בהעלאת תמיהות באשר לממצאים אלו [ראו למשל: ע"פ 2649/00 בועז ישראל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.01); ע"פ 7085/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 5.5.08); ע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.08)]. לא שוכנעתי כי נפלה טעות כלשהי בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, וודאי שלא טעות של ממש, המצדיקה את התערבותנו בממצאים שנקבעו. ממצאים אלו נקבעו לאחר שבית המשפט המחוזי התרשם מן העדויות ששמע; מן הראיות שהוצגו לפניו; מן האופן שבו השתלבו ראיות ועדויות אלה זו בזו ומן המארג הראייתי הכולל שיצרו. 16. ככלל, משקלו הראייתי של זיהוי "ספונטאני" (להבדיל ממסדר זיהוי או זיהוי מתוכנן אחר) נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, על יסוד הנסיבות בהן התרחש הזיהוי [ראו למשל: ע"פ 16/82 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 309, 319 (1982); ע"פ 3727/93 עזאמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.94); ע"פ 5905/04 סלומון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.07)]. במקרה שלפנינו, בית המשפט המחוזי התרשם כי בנסיבות העניין, ניתן להסתמך על עדויות של השוטרים לוי ובן ברוך לצורך זיהויו של המערער וקבע מפורשות כי הוא דוחה את גרסת המערער לפיה לא הוא שנהג ברכב הסובארו בעת האירוע נשוא האישום השני. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין, על פי ראיות המשיבה, המערער הוא שנהג ברכב הסובארו ואיני מוצא מקום להתערב בקביעה זו, המבוססת בעיקרה על עדויותיהם של השוטרים לוי ובן ברוך. המערער מנסה להיתלות באמרתו של השוטר לוי במהלך עדותו לפיה לא רשם את מספר הרכב משום שלא עלה בידו לעשות כן במהלך המרדף, תוך שהוא מנסה לקרוא לנהג הרכב ו"לזהות את הבן אדם" ואולם איני סבור כי די באמירה זו כשלעצמה כדי להצדיק התערבות בממצאים שקבע בית המשפט המחוזי. 17. יתר על כן, איני מוצא מקום להתערב גם בממצאיו של בית המשפט המחוזי בנוגע לחיזוקים שאותם מצא לעדויות השוטרים. כפי שציינתי לעיל, לאחר שנחקר המערער במשטרה אודות האירוע הראשון (אשר מהאישומים שבגינו זוכה), סירב הוא לענות על שאלותיהם של חוקרי המשטרה אודות האירוע השני ובדיעבד הסביר שתיקה זו ב"כעס" שחש כלפי חוקרי המשטרה ובתחושתו כי "תופרים לו תיק". במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי טען המערער – לראשונה – כי במועד האירוע השני ישן אצל בן דודו, שביתו מצוי במתחם שבט אלעצם במרחק של כ-250 מטרים מבית הוריו (שבו נערך החיפוש) וכי לאחר שהתעורר בשעה 9:30 לערך, הודיעה לו אשת בן דודו כי הוא דרוש לחקירה ולפיכך התקשר לשוטר לוי שאותו הכיר זה מכבר [סעיף 16 להכרעת הדין]. בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כי: "עדותו של הנאשם [המערער] לא רק שהינה כבושה, והנמקות שתיקתו בחקירה בלתי סבירות, אלא שהנאשם אף לא טרח להעיד מטעמו אותם קרובי משפחה העשויים לכאורה לתמוך בגירסתו כי לא הוא שנהג ברכב באירוע השני." כידוע, אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת חשד לפיו בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו של עד זה ויוצרת הנחה לפיה עדותו של עד כזה עלולה הייתה לחזק דווקא את עמדתו של הצד שכנגד [ראו למשל: ע"פ 11331/03 קיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3), 453 (2004)]. לפיכך, בדומה לבית המשפט המחוזי, כך סבור גם אני כי העובדה שהמערער לא מצא לנכון להעיד מי מבני משפחתו על מנת שיתמכו בגרסתו לפיה שהה בביתו של בן דודו בבוקר שבו אירע האירוע נשוא האישום השני, מעוררת קושי ממשי. קושי זה עולה גם משתיקתו של המערער במסגרת חקירתו במשטרה, שעה שיכול היה להעלות את טענתו לפיה לא שהה בבית במועד האמור. העלאתה של טענה זו לראשונה במסגרת עדותו ואי הבאת עדים לתמוך בה אכן מחזקת את המסקנה כי המערער הוא שביצע את המעשים שבגינם הורשע. העובדה כי המערער התקשר לשוטר לוי שעה קלה לאחר האירוע מצטרפת לקושי זה. די באמור לעיל כדי לחזק את עדויותיהם של השוטרים אודות זיהויו של המערער ואיני רואה צורך לדון בשאלת משמעותם של הכובע שחבש הנהג ועצם מעשה ההימלטות. 18. אשר לטענתו של המערער בדבר מחדלי החקירה בהליך חקירתו, מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה די בראיות שהוצגו לבית המשפט המחוזי כדי להוכיח את אשמתו הנובעת מן המעשים נשוא האירוע השני. כמו כן, מקובלת עליי טענת המשיבה לפיה העובדה שהשוטרים לא רשמו את מספר הרישוי של רכב הסובארו אינה מהווה מחדל חקירה, שכן, כפי שהעיד השוטר לוי, לא היה סיפק בידיהם לעשות כן במהלך המרדף שהתרחש וממילא יש להניח כי הרכב אינו שייך למערער, אלא למי מבני משפחתו (כפי שגם טוען המערער עצמו). בנוסף, העובדה כי הרכב נמלט ולא נמצא ממילא לא איפשרה את נטילתן של טביעות אצבע ממנו. לבסוף, מאחר שהמערער שתק בחקירתו והעלה את טענת האליבי לראשונה במהלך משפטו, סבורני כי לא נפל פגם באי חקירתם של בני משפחתו של המערער. לפיכך, איני סבור כי נפלו בחקירת המשטרה פגמים, קל וחומר כאלו המצדיקים את זיכויו של המערער מחמת הספק. 19. אשר לסיכון הרכבים והולכי הרגל בדרך שבה נסע המערער, בית המשפט המחוזי קבע, על סמך הראיות שהוצגו לפניו, כי הסיכון שנשקף מנהיגתו של המערער בעת האירוע השני היה גבוה בציינו: "הנסיעה במהירות גבוהה, על נתיבי תחבורה לא סלולים המשמשים לתנועת כלי רכב והולכי רגל כפי שעלה מעדויות השוטרים, תוך אילוצם של כלי רכב לסטות מנתיב נסיעתם ושל הולכי רגל לקפוץ לצדדים, מלמדת על תחושת הסיכון הגבוהה שנגרמה עקב נהיגתו של הנאשם [המערער], במהלך מרדף שהתנהל זמן ממושך. טענות ההגנה כי אין לקבל את עדויות השוטרים לגבי סיכוני הנסיעה, אינן מבוססות, והתמונה העולה מעדויות השוטרים, מלמדת על סיכונם הממשי של נוסעים בכלי רכב והולכי רגל, שנעו באיזור. עדויות השוטרים תואמות זו את זו בפרטיהן העיקריים ולא מצאתי מקום לסברה שהועלתה כי מדובר בעדויות "מנופחות" או מגמתיות." [סעיף 30 להכרעת הדין] דברים אלו מדברים בעד עצמם. אכן, השוטר לוי לא הזכיר בעדותו בפני בית המשפט המחוזי כי נגרם סיכון כלשהו כתוצאה מנהיגתו של המערער ואולם, השוטרים האחרים העידו במפורש על סיכון כאמור. כך למשל, העיד השוטר פסי: "אינני זוכר כמה רכבים סטו לצדדים. אנשים הלכו על שבילי הנסיעה, שבילים שגם הולכי רגל. היו שם ילדים שהלכו, אנשים, ילדים." [עמ' 32 לפרוטוקול הדיון מיום 25.2.07, שורות 19-20] ובדומה, העיד המפקח אבוהארון: "לשאלה מה קורה במהלך הזמן שאנו נוסעים אחריו, אני אומר שמדובר בנסיעה פרועה מצד הנאשם שרוב רובה בשטח פתוח שבחלק מהמקרים הוא חולף דרך מאהלים סמוכים בשטח שיש בהם אנשים ורכבים. קשה לזכור כי המרדף היה ארוך. היו כמעט תאונות עם רכבים ודריסות של אנשים שהיו בשבילים." [עמ' 39 לפרוטוקול הדיון מיום 25.2.07, שורות 1-4] הנה כי כן, מעדויותיהם של השוטרים אכן עולה המסקנה שאליה הגיעה בית המשפט המחוזי בדבר סיכון המשתמשים בדרך שבה התקיים המרדף אחר רכב הסובארו שבו נהג המערער. איני סבור כי עדויות השוטרים סותרות זו את זו, כפי שטוען המערער, באופן המקים ספק אשר מצדיק את זיכויו ומכל מקום – איני מוצא מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה, לאור הלכת אי ההתערבות בממצאי עובדה אשר תוארה לעיל. בשולי הדברים יצויין כי במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי טען המערער כי הדרך שבה התקיים המרדף אינה עונה על הגדרת "נתיב תחבורה" לצורך סעיף 332(2) לחוק העונשין שבו הורשע המערער (תחת סעיף 239(א)(2) שבו הואשם מלכתחילה) ואולם בית המשפט המחוזי דחה טענה זו. המערער היטיב לעשות ולא שב על טענה זו במסגרת הערעור שלפנינו. 20. סיכומו של דבר, בדיקתו של מארג הראיות בתיק שלפנינו אינה מצביעה על שגגה שנפלה מלפני בית המשפט המחוזי ואשר מצדיקה התערבות בממצאים שאותם קבע. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענותיו של המערער בנוגע למחדלי החקירה שנפלו לכאורה בחקירת המשטרה, שכן הפעולות אשר באי ביצוען רואה המערער משום מחדלי חקירה, לא בהכרח היו מניבות ראיות הרלוונטיות להרשעתו וממילא די בראיות שהוצגו לשם הרשעתו. לבסוף, איני מוצא מקום להתערב גם בהרשעתו של המערער בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. 21. אשר לעונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער, הרי שעל אף גילו הצעיר, גיליון הרשעותיו הקודמות מצביע על כך כי בחר בעבריינות כדרך חיים. עוד לא יבשה הדיו מעל גזר דין אחד וכבר מבצע המערער את העבירה הבאה. כך, הורשע המערער בעברו בביצוע עבירות רבות של תקיפה, גניבת רכב, החזקת סמים מסוכנים, שוד מזויין, סחיטה באיומים, כליאת שווא ונהיגה ללא רישיון נהיגה. יתר על כן, המערער הורשע בניסיון בריחה ממעצר. אם לא די בכך, כנגד המערער היו תלויים ועומדים שני מאסרים מותנים, אחד בן 18 חודשי מאסר, אשר הופעל במצטבר לעונש המאסר שגזר בית המשפט המחוזי על המערער והשני בן 24 חודשים, אשר הופעל בחופף לעונש המאסר. נוכח כל אלה, סבורני כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער ויש להותירו על כנו. 22. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, א' בניסן תשס"ט (26.3.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07060560_W04.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il