אורית לנדאו נ. בנק לאומי לישראל בעמ,סניף לב דיזינגוף

פסק-דין בתיק ע"א 6055/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6055/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערת: אורית לנדאו נ ג ד המשיבים: 1. בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף לב דיזינגוף 2. עו"ד אילן שמעוני 3. רון משה לנדאו ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה"פ 310/04 מיום 3.5.04, שניתן על-ידי כבוד השופט י' זפט תאריך הישיבה: ד' בטבת תשס"ו (04.01.06) בשם המערערת: עו"ד שמוליק קסוטו; עו"ד עופר לריש בשם המשיבים 1 ו-2: עו"ד ירון כהן; עו"ד אילן שמעוני בשם המשיב 3: עו"ד שמואל גלינקא פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: מהו תוקף שטר המשכנתא עליו חתמו המערערת והמשיב 3 לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ? זו השאלה המרכזית העומדת לדיון בערעור שבפנינו. העובדות הצריכות לעניין: 1. המערערת והמשיב 3 הינם הורים לשלושה ילדים ומצויים בהליכי גירושין, המתנהלים בבית-הדין הרבני האזורי. השניים ניהלו בבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק) שני חשבונות: הראשון, בבעלות משותפת על שם המערערת והמשיב 3, והשני בבעלות המשיב 3 בלבד. 2. ביום 10.5.1999 ניתנה למערערת ולמשיב 3 הלוואה בסך של 400,000 דולר, מסוג "בלון", אשר התחדשה בכל שבועיים. המערערת והמשיב 3 פרעו בהדרגתיות הלוואה זו. כך, למשל, עמדה יתרת ההלוואה על סך של 228,000 דולר בחודש יולי 2000 ועל סך של 128,000 דולר בחודש ספטמבר 2000. במועד הדיון בפני בית-המשפט המחוזי, עמדה יתרת ההלוואה על סך של 30,000 דולר, אשר מהווים חלק מיתרת החוב בחשבון המשותף. 3. בנוסף, ביום 2.6.1999 הועמדה למערערת ולמשיב 3, בחשבון המשותף, הלוואה בסך של 150,000 ש"ח. 4. להבטחת התחייבויות המערערת והמשיב 3, ביחד ולחוד, משכנו השניים את זכויותיהם בנכס המהווה בית מגורים ברחוב קציעה 7 ברמת-אפעל, הידוע כגוש 6176 חלקה 480 (להלן: הבית) במשכנתא בדרגה ראשונה, המוגבלת לסכום של 400,000 דולר. הסכם המשכנתא נחתם על-ידי המערערת והמשיב 3, ביום 28.2.2000, בפני עורך-הדין עופר זוזובסקי, שהיה עורך-דינם של המערערת והמשיב 3, והמשכנתא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ביום 25.7.2000. 5. ביום 14.7.2003 ולאחר שדרישות הבנק לא נענו, פתח הבנק תיק הוצאה לפועל לצורך מימוש הנכס המשועבד לו ועורך-הדין אילן שמעוני מונה ככונס נכסים (להלן: כונס הנכסים) על זכויות המערערת והמשיב 3 בבית. ביום 1.8.2003 נמסרו האזהרות בתיק ההוצאה לפועל לחייבים – למערערת ולמשיב 3, וביום 3.12.2003 מונה כונס נכסים לבית במסגרת תיק ההוצאה לפועל. 6. לטענת המערערת, המשיב 3 והיא שיעבדו את הבית להבטחת פירעונה של הלוואה מסוג "בלון" בסך 400,000 דולר, אותה נטלו עוד בטרם שיעבדו את הבית. הלוואה זו נפרעה בחלקה על-ידי המערערת והמשיב 3 ובחלקה על-ידי אבי המשיב 3. לטענתה, תוקפו של שטר המשכנתא פקע ועל הבנק לבטל את שיעבוד הבית. כמו-כן, טוענת המערערת, כי מקורו העיקרי של החוב לבנק נובע ממשיכות שביצע המשיב 3 בחשבונו הפרטי וכי הבנק פתח בהליכים משפטיים נגדה בעקבות קנוניה שנרקמה בין הבנק לבין המשיב 3, כדי לנשלה מהבית. 7. או-אז, הגישה המערערת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה למתן פסק-דין הצהרתי, בו היא מבקשת מבית-המשפט להצהיר, כדלקמן: א. כי המשכנתא נשוא תיק ההוצאה לפועל בטלה בשל העובדה, שהחוב נשוא המשכנתא פקע זה מכבר ולחילופין שהמשכנתא בטלה עקב קנוניה שנקשרה בין הבנק לבין המשיב 3 ובשל התנהגות הבנק בחוסר תום-לב ובחוסר הגינות. ב. כי המשיבים 1 ו- 2 אינם רשאים להמשיך בהליכים למימוש המשכנתא נשוא תיק ההוצאה לפועל מחמת בטלות המשכנתא ולחילופין, בשל מעשי ומחדלי הבנק כלפי המערערת ובין השאר, הטעיית המערערת בעת החתימה על שטר המשכנתא, הפרת חובה חקוקה מצד הבנק והפרת חובות הנאמנות והזהירות על-ידי הבנק. ג. לחילופין, להצהיר, כי המשיבים 1 ו-2 אינם רשאים להמשיך בהליכים למימוש המשכנתא נשוא תיק ההוצאה לפועל, כל עוד לא מיצו את כל ההליכים, המשפטיים והאחרים, לגביית החוב מהמשיב 3. ד. לחילופי חילופין, להצהיר, כי המשיבים 1 ו-2 אינם רשאים להמשיך בהליכים למימוש המשכנתא נשוא תיק ההוצאה לפועל, כל עוד לא הומצאו לידי המערערת מלוא המידע והמסמכים בדבר הרכב החוב נשוא תיק ההוצאה לפועל ובדבר אופן היווצרותו, ומלוא המסמכים שהיא זכאית לקבלם כלקוחה של הבנק. ה. עוד ולחילופין, להצהיר על בטלותם של סעיפי שטר המשכנתא המפורטים בתובענה בשל החזקה על היותם תנאים מקפחים בחוזה אחיד ולחילופין להורות על ביטולם של סעיפים אלה, לאור העובדה, שיש בהם משום קיפוח של המערערת ומשום יתרון בלתי הוגן של הבנק, שעלול להביא לידי קיפוח המערערת. 8. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' זפט) דחה, ביום 3.5.04, את התובענה בקובעו, כי טענות המערערת לא הוכחו. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי 9. בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת, לפיה שועבד הבית להבטחת הלוואת הבלון בסך 400,000 דולר בלבד וקבע, כי טענת המערערת, לפיה הוגבל שיעבוד הבית להבטחת פירעון הלוואה מסוימת בסך 400,000 דולר, אינה נתמכה בראייה כלשהי, זולת אמירתה הכללית של המערערת בתצהירה. כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי המערערת לא הציגה כל ראייה, שיש בה כדי לסתור את האמור בשטר המשכנתא. 10. כמו-כן, קבע בית-המשפט המחוזי, כי המערערת לא סיפקה הסבר מדוע לא דרשה את ביטול המשכנתא לאחר שלטענתה נפרעה ההלוואה על-ידי אבי המשיב 3, במיוחד כאשר על-פי עדותה ביקשו היא והמשיב 3 להעביר את הבית על שם הילדים. 11. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי אפילו היה ממש בטענת המערערת, כי המשכנתא נועדה להבטיח את פירעון ההלוואה הספציפית בסך 400,000 דולר, מהראיות שהוצגו על-ידי הבנק עולה, כי הלוואה זו טרם נפרעה ונותרה בגינה יתרת חוב של כ- 30,000 דולר. וכך כתב בית-המשפט המחוזי: "אפילו היה ממש בטענת המבקשת כי המשכנתא נועדה להבטיח את פרעון ההלוואה הספציפית בסך 400,000 דולר, מהראיות שהוצגו על ידי הבנק עולה שהלוואה זו טרם נפרעה, ונותרו בגינה יתרת חוב של כ- 30,000 דולר. ב"כ המבקשת מצביע על הודעת מר זיו קירשטיין בחקירתו כי ההלוואה נפרעה במלואה. עיון בעדותו של מר קירשטיין מעלה כי דבריו בעניין פרעון ההלוואה כוונו לפעולה רישומית גרידא, ולא לפרעון של ממש, שכן ברור מעדותו שהפרוצדורה הרישומית היתה לחדש מעת לעת את ההלוואה לגבי היתרה שטרם נפרעה, כאשר לעת כל חידוש ההלוואה הקודמת נרשמת בספרי הבנק כהלוואה שנפרעה וסימולטנית מופיע רישום של הלוואה חדשה בסכום יתר החוב. נמצא שגם לפי גרסת המבקשת, המשכנתא תקפה." 12. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי טענת המערערת, כאילו הבנק עשה שימוש בזכותו לממש את המשכנתא על הבית לפירעון החובות שלה ושל המשיב 3 שלא בתום-לב, לא הוכחה, שכן לא הובאה כל ראייה, שיש בה כדי להעיד על קנוניה שלטענת המערערת נרקמה בין הבנק לבין המשיב 3 כנגד המערערת. לבסוף הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי אשר לסעד ההצהרתי המבוקש בנושא התנאים המקפחים שלטענת המערערת מצויים בשטר המשכנתא, לא ראה בית-המשפט להידרש לבירור טענות אלה, שכן המערערת לא הצביעה על התועלת שתצמח לה ממתן ההצהרה המבוקשת. טענות הצדדים 13. בערעור שבפנינו, חוזרת המערערת על טענותיה, כפי שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי. לטענתה, בית-המשפט המחוזי קיפח אותה באופן משמעותי בסרבו להתיר לה לזמן לעדות את המשיב 3, שכן הודאתו של המשיב 3 בעניין פירעון ההלוואה משליכה בבירור על טענתה, לפיה לא ברור מהו גובה חובה לבנק. לטענתה, עדותו של המשיב 3, אשר נמנעה מהמערערת, הייתה יכולה להשלים בדיוק אותו חסר ראייתי, אליו התכוון בית-המשפט המחוזי, שכן אין חולק, כי בידיעתו של המשיב 3 מצויות עובדות משמעותיות ביותר להוכחת טענותיה. כמו-כן, טוענת המערערת, כי טעה בית-המשפט המחוזי שעה שהתעלם ולא דן בטענתה, כי החוב נשוא הליכי ההוצאה לפועל לא הוכח. לטענת המערערת, החשיבות הגדולה במתן ההצהרה המבוקשת נעוצה הייתה בעובדה, כי אין בנמצא כל הוכחה או אינדיקציה לגובה החוב הנטען על-ידי הבנק. המערערת מוסיפה וטוענת, כי בגרסת הבנק הופיעו סתירות בנוגע להלוואה ולפירעונה. בעניין זה לטענתה, עובדת היותה של ההלוואה הלוואת בלון מתיישבת היטב עם הודאתו של המשיב 3 במסגרת כתב תביעתו לבית-הדין הרבני האזורי, כי אביו פרע וסילק את ההלוואה במלואה, זמן מה לאחר נטילתה, כמקובל בהלוואות מסוג זה. ואולם, לגרסתו של הבנק, כפי שהובא באמצעות המצהיר מטעמו בעדותו בפני בית-המשפט המחוזי, ההלוואה נפרעה בשיעורין. היא הועמדה לפירעון בתקופה מסוימת ובאותה תקופה הלקוח ביקש לפרוע רק סכום מסוים. מנגד, טוענים המשיבים 1 ו-2, הבנק וכונס הנכסים, כי המערערת והמשיב 3 נטלו הלוואת בלון בסך 400,000 דולר בשנת 1999 והלוואה זו נפרעה בחלקה. לטענתם, יתרת ההלוואה שטרם נפרעה עומדת על סך של 30,000 דולר, המהווים חלק מיתרת החוב בחשבון המשותף של המערערת והמשיב 3. לטענת הבנק, ביום 2.6.99 נטלו המערערת והמשיב 3 הלוואה נוספת בסך 150,000 ש"ח, שלא נפרעה. לסכום זה נוספו סכומים נוספים שנמשכו מהחשבון המשותף של השניים. יתרת החוב בחשבונות השניים, נכון ליום 11.2.04, עומדת על 659,721 ש"ח. הבנק טוען, כי פתח בהליכי הוצאה לפועל למימוש הבית רק לאחר שפניותיו אל המערערת והמשיב 3 לפרוע את החוב לא נענו. כמו-כן, טוען הבנק, כי נקבע במפורש בשטר המשכנתא, ששעבוד הזכויות בבית נועד להבטיח את חובות המערערת והמשיב 3 לבנק עד לסכום של 400,000 דולר. לגרסתו, במועד החתימה על שטר המשכנתא עמדה יתרת ההלוואה על סך של 228,000 דולר בלבד. למרות זאת, נקבע בשטר המשכנתא שהוא נועד להבטיח את חובות המערערת והמשיב 3 עד לסכום של 400,000 דולר. מכאן, לטענת הבנק, שיעבוד הבית לא הוגבל רק להבטחת ההלוואה על סך 400,000 דולר, אלא להבטחת כלל חובות המערערת והמשיב לבנק. הבנק טוען, כי המערערת מתעלמת מכך, שמעבר לאותה הלוואה מקורית בסך של 400,000 דולר, נועד שטר המשכנתא להבטיח חובות נוספים, בין שלה ובין של המשיב 3. עוד מוסיף וטוען הבנק, כי אם באמת סברה המערערת, כי ההלוואה נפרעה מיד לאחר נטילתה אז מדוע מאז ועד לפתיחת תיק ההוצאה לפועל, לא דרשה מהבנק אישור על פירעון המשכנתא. המשיב 3 מצידו טוען, כי אינו אמור להיות צד לערעור, שכן אף אחד מהסעדים הנתבעים אינו מופנה כלפיו. מלכתחילה ציינה המערערת מפורשות - במסגרת תגובתה לבקשה לסילוק התביעה על הסף שהגיש הבנק לבית-המשפט המחוזי - כי נוכחותו של המשיב 3 נדרשת רק "כמשיב פורמאלי בתיק" משום שבכוונת המערערת להעידו. לפיכך, לטעמו, התובענה שהגישה המערערת לבית-המשפט המחוזי אינה מגלה עילה נגדו והסעד המבוקש בה אינו נוגע לו. כמו-כן, טוען המשיב 3, כי החלטת בית-המשפט המחוזי שלא להתיר את זימונו לעדות, עולה בקנה אחד עם הדין, שכן מדובר בהליך של המרצת פתיחה, כך שאם רצתה המערערת לזמן עדים נוספים, לרבות המשיב, היה עליה לנקוט בדרך דיונית אחרת. לבסוף, מכחיש ודוחה המשיב 3 מכל וכל את טענת המערערת כלפיו, לפיה נרקמה בינו לבין הבנק קנוניה שנועדה לנשל את המערערת מזכויותיה בבית. דיון כאמור, השאלה העומדת לפנינו בערעור זה הינה מהו תוקף שטר המשכנתא עליו חתמו המערערת והמשיב 3 לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ? אדון אפוא בשאלה זו. 14. תחילה, המערערת הגישה ביום 10.11.04 בקשה להבאת ראיות נוספות בערעור. בבקשתה עותרת המערערת, כי בית-המשפט יתיר לה להציג שתי ראיות מהותיות נוספות, אשר לא היו בחזקתה עת התנהל הדיון בפני בית-המשפט המחוזי וכי היא אף לא ידעה אודות קיומן. כידוע, הכלל הוא, כי בית המשפט לערעור אינו דן בראיות שלא הוגשו בערכאה הראשנה... עם זאת לכלל זה חריג. בתקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 נקבע, כי בית המשפט יתיר לבעל דין, לבקשתו, להגיש ראיות נוספות בערעור אם הוא סבור כי הראיה דרושה לו על מנת "לאפשר לו מתן ספק דין או מכל סיבה חשובה אחרת". בין היתר, כאשר בית המשפט שלערעור רואה כי הגשתה של ראיה נוספת דרושה לשם בירור האמת, יפנה את מקומו הכלל האמור" (ראו רע"א 4127/02 דוד יעקובוביץ ושות' בע"מ נ' רהיטי הפירמה ג.פ. בע"מ ואח' (לא פורסם)). בעניינו, לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, שוכנעתי, כי אין סיבה מספקת להיענות לה מאחר ואין בראיות הנוספות המוצעות חשיבות מיוחדת, העשויה להעלות או להוריד מתוצאות ההליך. ולגופו של עניין. 15. לטענת המערערת, כאמור, היא והמשיב 3 שיעבדו את הבית להבטחת פירעונה של הלוואה מסוג בלון בסך 400,000 דולר בלבד, אותה נטלו עוד בטרם שיעבדו את הבית. כמו-כן, לטענתה, הלוואה זו נפרעה בחלקה על-ידי המערערת והמשיב 3 ובחלקה על-ידי אבי המשיב 3 ולכן תוקפו של שטר המשכנתא פקע ועל הבנק לבטל את שיעבוד הבית. כמו-כן, מלינה המערערת על כך, שבית-המשפט המחוזי שגה, עת קבע, כי העובדה שלא סיפקה הסבר מדוע לא דרשה את ביטול המשכנתא לאחר שלטענתה נפרעה ההלוואה על-ידי אבי המשיב 3 מלמדת אף היא, כי הייתה סבורה, ששעבוד הבית נועד להבטחת פירעון כל חובותיה וחובות המשיב 3 לבנק. הרושם העולה למקרא דברים אלה הינו, כי המערערת מבקשת מבית-משפט זה להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. דא עקא, המערערת לא השכילה להצביע במסגרת טענותיה על טעות מכרעת בשיקול-הדעת של בית-המשפט המחוזי בהעניקו פרשנות לעובדות שהוצגו בפניו. הלכה פסוקה היא מלפנינו, שאין אנו מתערבים, דרך כלל, בקביעות עובדתיות הנשענות על חומר הראיות, אלא אם כן מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע או שגיאה עקרונית, היורדת לשורש הדברים, בהערכת הראיות ובקביעת העובדות (ראו ע"א 58/82 משה קנטור נ' ד"ר שלום מוסייב, פ"ד לט (3) 253; ע"א 7451/96 אביבה אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג(2)3 337; וכן ראו ד"ר י' זוסמן "סדר הדין האזרחי", מהדורה שביעית, בעמ' 856). לאחר עיון בטענות הצדדים, בשטר המשכנתא עליו חתמו המערערת והמשיב 3, בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ובמסמכים שצורפו לערעור, אני סבור, כי בצדק דחה בית-המשפט המחוזי את טענות המערערת ולפיכך דין הערעור להידחות. להלן אסביר. ענייננו בפרשנות הסכם המשכנתא שנחתם בין הבנק מצד אחד לבין המערערת והמשיב 3 מצד שני. תהליך הפרשנות הוא תהליך מורכב וקיים בו היזון חוזר בין מילות המסמך לבין נסיבות עריכתו, כאשר על הפרשן לשקול את אלה מול אלה על-מנת לרדת לטיבו של המסמך. "התהליך הפרשני הוא 'רצף'. הפרשן נע בחופשיות מהחוזה אל הנסיבות, ומהנסיבות אל החוזה. תנועה זו נפסקת רק בסיום התהליך הפרשני" (ראו א' ברק, פרשנות במשפט – פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 490). מטרתו העיקרית של הפרשן, בבואו לפרש חוזה, הינה לעמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. לעתים יוכל הפרשן לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי ולעתים, במקרים בהם הנתונים שבפניו אינם מספיקים, יאלץ להסתפק בקביעת אומד הדעת האובייקטיבי של הצדדים. במקרה זה לא ישאל עצמו מה הייתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי, אלא מהי כוונתם של צדדים סבירים. ראשית, ינסה הפרשן להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, דהיינו אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים להסכם (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 407). לשון ההסכם היא נקודת המוצא לפעילות הפרשנית שבאה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, ואובייקט הפרשנות הוא הטקסט של החוזה. וכך הסביר כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 265, בעמ' 299-300: "השלב הראשון (גזירת אומד הדעת הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של ההליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות) ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם "נתון" חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה." עוד נאמר בעניין זה, כי: "נקודת המוצא לכל פרשנות – בין זו של הנורמה הסטטוטורית ובין זו של הנורמה ההסכמית – היא בלשון הנורמה. אמת, הפרשנות אינה מוגבלת אך למילים, אך המילים מגבילות את הפירוש. השאלה הראשונה היא איפוא, מהו "הטקסט" – בין אם הוא כתוב ובין אם הוא בעל-פה, בין אם הוא מפורש ובין אם הוא משתמע – שעליו הסכימו הצדדים. משנקבע "הטקסט", קמה ועומדת השאלה בדבר משמעותו של "טקסט" זה ובדבר תחומי התפרסותו..." (ראו ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב ז"ל, פ"ד מא (1) 282, 304). יחד עם זאת, אין הפרשן מסתפק בלשון החוזה, אלא נעזר גם בנסיבות החיצוניות לו. בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 265), אשר עסק בבדיקת התכלית הסובייקטיבית של החוזה, קבעו בדעת רוב, השופטים ד' לוין וא' ברק (כתוארו אז), כי אין להגביל את השופט אך ללשונו של החוזה לשם עמידה על תכליתו, וכי רשאי הוא להתייחס למכלול נתונים פנימיים וחיצוניים ולפרש את הוראות החוזה תוך התחקות אחר אומד דעת הצדדים בהתייחס לנסיבות חיצוניות לחוזה, להנחות היסוד שלו, למבנהו הפנימי ולהגיונו הפנימי, אף אם אלה מצריכים שינוי לשונו. בפסק-דינו הדגיש השופט ברק (כתוארו אז), כי אין לחלק את ההליך הפרשני לשני שלבים נוקשים, כפי שסבר השופט מצא, ואין מקום ליצור "תחנת מעבר" בין החוזה לבין הנסיבות (בעניין זה ניתן לאחרונה דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות – אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); וראו גם א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 490-491). יחד עם זאת, אין משקלה של לשון החוזה זהה למשקלן של הנסיבות, כשמתגבשת המסקנה הפרשנית - כאשר יש התנגשות בין אומד הדעת העולה מתוך החוזה לבין אומד הדעת העולה מתוך הנסיבות, יד אומד הדעת העולה מתוך החוזה על העליונה (ראו א' ברק פרשנות במשפט – פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 492). ומן הכלל אל הפרט כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, המערערת לא תמכה טענותיה האמורות בראייה כלשהי, למעט אמירותיה בתצהירה. המערערת לא ציינה עם מי ומתי סיכמה, כי המשכנתא על הבית תיוחד לפירעון ההלוואה הספציפית בסך 400,000 דולר. נראה, כי לדבריה אין כל אחיזה בשטר המשכנתא. ההפך הוא הנכון. בשטר המשכנתא, עליו חתמו הן המערערת והן המשיב 3, נקבע במפורש, כי המשכנתא נועדה להבטיח את תשלום כל הסכומים בצירוף ריבית, המגיעים לבנק מהמערערת ומהמשיב 3, בין שהם מגיעים לבנק מאחר מהם ו/או משניהם ביחד. וכך קובע במפורש בסעיף 2 וסעיף 28 לשטר המשכנתא: "2. משכנתא זו, מבטיחה ותבטיח לבנק, את תשלום כל הסכומים – לרבות קרן, ריבית סכומים נוספים עקב הצמדת הקרן והריבית, לשער החליפין של המטבע או למדד המחירים לצרכן או לכל מדד אחר, עמלות, חיובים בנקאיים אחרים וכל מיני הוצאות, המגיעים לבנק. בכל סניפיו מאת החייבים, בין שהסכומים מגיעים במטבע ישראלי ובין במטבע חוץ כלשהו, בין שהסכומים מגיעים מאת כל החייבים ביחד או מאת אחד או אחדים מהם לחוד, בין שמגיעים מאתם לבדם או מאתם (או מאחד או מאחדים מהם) ביחד עם אחרים, בין שמגיעים לפי השם הפרטי של החייבים (או אחד או אחדים מהם) או לפי שם העסק של החייבים (או אחד או אחדים מהם) או לפי כל שם אחר, בין שמגיעים מהחייבים (או אחד או אחדים מהם) לפי ההרכב הנוכחי שלהם או לחפי כל הרכב אחר שהוא, בין שמגיעים עכשיו או שיגיעו בעתיד...... 28.א. כל ריבית, שלא תפרע במועדה ושתתרבה במשך כל חודש, וכמו כן כל ריבית, שלא נקבע לה ועד פרעון ושתתרבה במשך כל חודש – או בכפיפות לכל הגבלה חוקית, במשך כל תקופה אחרת, שהבנק יקבע – ישאו אף הם ריבית בשיעור המקסימלי...". כאמור, הן בבית-המשפט המחוזי והן בפנינו, לא הציגה המערערת כל ראייה, אשר יש בה כדי לסתור את האמור במפורש בשטר המשכנתא. כבר עתה ניתן לומר, כי די בכך, כדי לסתום את הגולל. יתרה מכך, המערערת אף ציינה, כי היא - ביחד עם המשיב 3 - חתמה על שטר המשכנתא בפני עורך-דין מטעמה, ולא בסניף הבנק. וכך טענה בחקירתה הנגדית בפני בית-המשפט המחוזי: "נכון שעל שטר המשכנתא חתמתי בפני עו"ד זוזובסקי, הוא ייצג גם אותי וגם את המשיב 3 באותה עת. לא קראתי על מה אני חותמת. לא ביררתי עם עו"ד זוזובסקי על מעמד החתימה לפני שהגשתי את התובענה דנן" (פרוטוקול מיום 14.3.2004, עמ' 3 שורה 10). כידוע, כלל הוא, כי מי שחותם על מסמך משפטי, ובכלל זה שטר משכנתא, מוחזק כמי שקרא, הבין והסכים לתוכנו, ובמיוחד כך הדבר כאשר המסמך נוגע לנכסיו, כדוגמת שטר משכנתא (ראו ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נח (2) 145; ע"א 8800/04 אוה שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם)). משמע, אדם מוחזק כיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי (ראו ע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ' ברוך וין, פ"ד מט (2) 77; ע"א 6645/00 ערד נ' ז'אק אבן (לא פורסם)). עוד טוענת המערערת, כי המשיב 3 לא הביע כל התנגדות למימוש המשכנתא על בית המגורים. לטענתה, אותו משיב 3, אשר הצהיר בתביעת הגירושין שהגיש לבית-הדין הרבני, כי המשכנתא באה להבטיח את ההלוואה בלבד וכי כפועל יוצא מפירעונה, הוסרה המשכנתא מבית המגורים, מילא את פיו מים אל מול מהלכי הבנק והותיר את המערערת להילחם לבדה כנגד פינויה ופינוי ילדיה הקטינים מבית המגורים. בדבריה אלה מתבססת המערערת על האמור בסעיפים 8 ו- 16 בתביעת המשיב 3 לבית-הדין הרבני. לא אוכל לקבל טענה זו. ביום 27.6.2001 הגיש המשיב 3 לבית-הדין הרבני תביעת גירושין כנגד המערערת. בתביעתו ציין המשיב 3 בסעיף 8 כדלקמן: "הבית ברמת אפעל ברח' קציעה 7 (להלן: "הבית") אמנם רשום ע"ש הצדדים בחלקים שווים אך על הבית רובץ חוב כלפי אביו של הנתבע בסך של 400,000 אלף דולר. בעצם התובע קיבל את כל המימון לרכישת הבית מאביו, למעט סך של 400,000 $ אותם לקח התובע בהלוואה ולאחר זמן פרע וסילק אביו את ההלוואה תוך סיכום כי סכום זה יוחזר לאביו עם מכירת הבית או לכשיתאפשר לצדדים." [ההדגשה במקור] עוד מוסיף המשיב 3 בסעיף 16ג. בתביעתו לגירושין, כי: "אשר על כן יתבקש כב' בית הדין הרבני להזמין את התובעת לדין ולחייב כדלקמן: א. ב. ג. לקבוע ולצוות בעניני הרכוש כדלקמן: (1) לפרק את השיתוף בבית מגורי הצדדים ברח' קציעה 7, ברמת אפעל באופן שמתוך תמורת מכירת הבית ינוכו ההוצאות והמיסים וכן את הסך של 400,000 אלף דולר אשר יועברו לבעל החוב אביו של הנתבע – מר לנדאו אליעזר. (2) במידת הצורך יתבקש כב' בית הדין הנכבד לקבוע כי המדובר בחוב כלפי האב מר לנדאו – אשר סייע רבות לבני הזוג, ולא יהיה זה הוגן ומכובד אם תכחיש זאת הנתבעת. מכל מקום ברישומי העסקים מתועדים הכספים שהלווה האב לבני הזוג." מדברי המשיב 3 עולה, כי אביו החליט לממן לו ולמערערת את רכישת הבית, למעט סכום של 400,000 דולר אותם לקחו המשיב 3 והמערערת כהלוואה מהבנק. עוד מציין המשיב 3, כי לאחר זמן מה, סילק אביו את ההלוואה תוך סיכום, כי סכום זה יוחזר לאביו. גם מסעיף 16ג. האמור ניתן ללמוד, כי התכוון המשיב 3 להשיב לאביו, המכונה כ"בעל החוב" סכום של 400,000 דולר. ברם, אני סבור, כי מסעיפים אלה עדיין לא ניתן ללמוד על קיומו של קשר ישיר בין ההלוואה הספציפית בסך 400,000 דולר לבין החוב המובטח במשכנתא על בית המגורים, שכן אין המשיב 3 מקשר את סילוק ההלוואה על-ידי אביו למשכנתא הרובצת על הבית ואין כל אינדיקציה לכך, שסילוק ההלוואה הביא לסילוק המשכנתא. לפיכך נראה, כי אין המערערת הרימה את הנטל בהוכחת טענה זו. לכך יש להוסיף, כי ספק רב אם לכתבי הטענות שהוגשו במסגרת ההתדיינות שבין המערערת למשיב 3 בבית-הדין הרבני, יש ערך הוכחתי בנוגע להסכם המשכנתא שנחתם בין הבנק לבין המערערת והמשיב 3. לכך יש להוסיף, כי המערערת אף לא ידעה לומר האם ההלוואה בסך 400,000 דולר נפרעה אם לאו, שכן בחקירתה הנגדית אמרה, כי: "לא בדקתי אם כל ה-400 אלף דולר הוחזרו. בסמוך לחודש מאי 2000 קיבלתי טלפון מהמשיב 3 שביקש ממני להתקשר לאביו ולומר לו תודה על כך שההלוואה הזאת נסגרה ואף יצאנו לארוחה משפחתית משותפת..... סילוק ההלוואה נודע לי מפיו של המשיב 3 ואביו. הם טוענים שמגיע לאביו החזר הלוואה." (פרוטוקול מיום 14.3.2004, עמ' 3 שורה 10). [ההדגשה הוספה – ס.ג'.] עוד יש לציין, כי ההלוואה בסך 400,000 דולר ניתנה ביום 10.5.1999 בעוד המשכנתא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בחודש יולי 2000 - למעלה משנה וחודשיים לאחר מתן ההלוואה. עובדה זו מלמדת, כי אין, מניה וביה, קשר בין ההלוואה הקונקרטית בסך 400,000 דולר לבין החוב המובטח במשכנתא. כמו-כן, במועד רישום המשכנתא עמדה יתרת ההלוואה בסך של 228,000 דולר בלבד, כך שגם נסיבה זו אינה מלמדת על קשר ישיר בין ההלוואה בסך 400,000 דולר לבין החוב המובטח במשכנתא. ואם בזאת לא סגי, בית-המשפט המחוזי קבע, כי מהראיות שהוצגו על-ידי הבנק עולה, שההלוואה בסך 400,000 דולר טרם נפרעה במלואה עד למועד הדיון בבית-המשפט המחוזי ונותרו בגינה יתרת חוב של כ- 30,000 דולר. בנסיבות אלה, אני סבור, כי קביעת בית-המשפט המחוזי - לפיה מימוש הבטוחה שנועדה להבטיח את פירעון חובות המערערת והמשיב 3, הינה פעולה מקובלת וסבירה - בדין יסודה. 16. אשר לטענת המערערת, לפיה רקם הבנק קנוניה עם המשיב 3, על-מנת לנשל את המערערת מבית מגוריה, במסגרת מאבקם בהליכי הגירושין - טענתה זו של המערערת מתבססת על כך, שלמרות שלמשיב 3 נכסים נזילים ואחרים אצל הבנק, הוא בחר לפעול למימוש החוב על דרך של מימוש בית המגורים ולא לקזז את הכספים שבידו. בהקשר לטענתה זו, מציינת המערערת, כי לא ניתנה לה האפשרות להביא עדים נוספים. אף טענתה זו של המערערת לא הוכחה. המערערת לא הביאה כל ראיה, המעידה באופן כלשהו על קנוניה שנרקמה בין המשיב 3 לבין הבנק. נראה, כי טענה זו נעדרת כל בסיס עובדתי התומך בה, אין לה על מה לסמוך ואין די בכך שתיטען בעלמא. כמו-כן, המערערת אך לא הביאה כל ראיה המעידה, כי ברשות הבנק בטוחות אחרות מהן הוא יכול לגבות את החוב. כך למשל, כאשר נשאלה המערערת בחקירתה הנגדית בבית-המשפט המחוזי באשר לחשבונותיה של קבוצת ג'יג'י, היא קבוצת חברות שמנהל המשיב 3 אצל הבנק, השיבה המערערת, כי: "אני יודעת שיש למשיב הרבה חשבונות. יש רק חשבון אחד משותף של ג'יג'י בבנק לאומי והוא בחובה. יש לי הוכחות בכתב שהמשיב בסמוך לתיק הגירושין משך מבנקים שונים קרוב למיליון וחצי מזומן, בעיקר מבנק הפועלים. התדפיסים של בנק לאומי לא הגיעו אלי הביתה, מהחשבון המשותף כן הגיעו. אני לא יודעת שיש לג'יג'י כסף בבנק לאומי וכמה." (פרוטוקול מיום 14.3.2004 עמ' 3 שורות 19-23). [ההדגשה הוספה – ס.ג'.] עוד הוסיפה וטענה, כי: "אני לא שמעתי את המשיב מדבר עם כונס הנכסים או עם הבנק. באשר לקנוניה הסקתי שהיא נעשתה בעקבות שיחה ששמעתי שניהלתם" (פרוטוקול מיום 14.3.2004 עמ' 4 שורות 1-2). אמרותיה אלה הינן כלליות למדי והמערערת לא הציגה כל ראיה התומכת בטענותיה. אני סבור, כי די בטעמים אלה, על-מנת לדחות טענות אלה. ולסיום עוד אומר, כי ברי, אפוא, שאם רצתה המערערת להביא עדים נוספים על-מנת להוכיח את טענת הקנוניה לה היא טוענת, היה עליה להגיש תובענה בדרך של תביעה רגילה, שאז יכולה הייתה לזמן עדים כאוות נפשה. והרי מן המפורסמות הוא, כי המרצת פתיחה נועדה לבירור מחלוקת, בה השאלה המשפטית היא העיקרית והבאת ראיות נוספות והשמעת עדים טעונה קבלת רשות מבית-המשפט והדבר מסור לשיקול-דעתו (ע"א 163/89 צפר נ' מלמד, פ"ד נג(2) 499; ע"א 59/80 פלדי נ' קופת חולים, פ"ד לה(4) 378). סוף דבר 17. לסיכום, ולאור כל האמור לעיל, אין בפי המערערת טענות המצדיקות התערבותנו בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ואני מציע לחבריי לדחות את הערעור. על המערערת לשלם למשיבים 1 ו-2 הוצאות משפט בסכום כולל של 7,500 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן ניתן היום, ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.06) ה נ שי א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04060550_H15.doc דפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il