פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6045/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6045/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 11.7.2013 בתפ"ח 18436-06-12 שניתן על ידי כבוד השופטים: ב' אזולאי; נ' זלוצ'ובר וי' רז-לוי תאריך הישיבה: ב' בכסלו התשע"ה (24.11.2014) בשם המערער: עו"ד נועם בונדר בשם המשיבה: עו"ד מורן פולמן פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטים ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר וי' רז-לוי) בתפ"ח 18436-06-12 מיום 11.7.2013, במסגרתו הושת על המערער עונש של 20 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו (20.5.2012) וכן פיצויים למתלוננות בסכום כולל של 100,000 ש"ח. כתב האישום 2. המערער הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן בעבירות של אינוס לפי סעיף 345(ב)(1) + (א)(1) בצירוף סעיף 351(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) + (א)(1) בצירוף סעיף 351(א) לחוק; מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) + (א)(1) בצירוף סעיף 351(א) לחוק; ואיומים לפי סעיף 192 לחוק. 3. על פי כתב האישום המתוקן, המערער ביצע סדרה של התעללויות מיניות חמורות בחמש מתלוננות קטינות, מהן ארבע קרובות משפחתו ואחת שכנה, בעת שהיו בגילאים שבין 6 ל-12 ובמיעוטן אף עד לגיל 16. 4. המערער הוא דודה החורג של המתלוננת 1, ילידת 15.11.1992. על-פי המתואר באישומים 6-1, במהלך שנת 2000 ביקש המערער מאמה של המתלוננת 1 שהמתלוננת 1 תתלווה אליו לביתו כדי לסייע לו לנקות. משהשניים הגיעו לביתו, הוא השליכה על המיטה, נגע באיבר מינה, ניסה לנשקה בכוח והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לסיפוק. כתוצאה ממעשיו, חוותה המתלוננת 1 כאבים ודיממה מאיבר מינה. המערער הורה לה שלא לספר דבר ובתמורה היא תקבל ממנו עוד דברים, וכן ציין כי אם היא תספר הוא יגיד לכולם שהיא שקרנית. בהזדמנויות נוספות, הורה המערער למתלוננת 1 לבצע בו אקט אוראלי ולאחר מכן המשיך במעשיו הקבועים, לפעמים אף באמצעות שימוש בכוח כשהמתלוננת 1 התנגדה. לעתים בסיום מעשיו היה נותן לה 20 ש"ח או קלפים של "המורדים". המערער המשיך במעשים דומים עד להיות המתלוננת 1 בת 16. 5. המערער הינו דודה החורג של המתלוננת 2, ילידת 8.8.1995, אחותה של המתלוננת 1. על-פי המתואר באישומים 10-7, בשנת 2001, בהיות המתלוננת 2 כבת 6, ביקש ממנה המערער שתעזור לו בבית הסמוך לבית אימו בתמורה לכסף או ממתקים. שם, נעל המערער את הדלת, התפשט, הפשיט את המתלוננת 2 והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. זאת, על אף שהמתלוננת 2 ביקשה שיעזוב אותה. כן, איים עליה שאם היא תספר על כך הוא יהרוג אותה. כתוצאה ממעשיו דיממה המתלוננת 2 מאיבר מינה. המערער חזר על מעשים אלו במספר הזדמנויות עד לשנת 2006. 6. המתלוננת 3, ילידת 10.3.1999, הינה בת אומנה של אחות המערער. על-פי המתואר באישום 11, בשנת 2007, בבית אימו של המערער, הושיב המערער את המתלוננת 3 על ברכיו וליטף את איבר מינה בחוזקה מעל בגדיה. משניסתה לזוז, אחז ברגלה. המתלוננת 3 צעקה עליו שלא יגע בה וברחה. 7. המתלוננת 4, ילידת 29.12.1991, הינה אחותה של המתלוננת 3. על-פי המתואר באישום 12, במהלך שנת 2003, בשעות לילה, אמר המערער למתלוננת 4 שתבוא עימו לטיול ולקח אותה לקרבת בית הספר. שם, פשט את מכנסיו ותחתוניו ואת בגדיה של המתלוננת 4, הניח את ידה על איבר מינו והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. במועד נוסף לאחר מכן, המערער נישק את המתלוננת 4 על שפתיה ונגע בישבנה. 8. המתלוננת 5, ילידת 1.1.1997, היא בת השכנים. על-פי המתואר באישום 13, ביום 21.8.2004 שמרו המערער ואחיו על ילדי השכנים. עת שיחקה המתלוננת 5 לבדה בחצר, ניגש אליה המערער, מישש את חזה ובטנה מתחת לחולצתה וכן ליטף את איבר מינה מתחת לחצאיתה ותחתוניה. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 9. ביום 11.7.2013 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בגזר הדין עמד בית המשפט על חומרת עבירות המין במשפחה על נסיבותיהן המיוחדות. בית המשפט התייחס לתסקירי הקרבן שהוגשו בעניין המתלוננות, בהן מצטיירת תמונה קשה ביותר של פגיעות נפשיות מורכבות ובלתי הפיכות עקב מעשי המערער, וציין כי ניתן לכך משקל ממשי במסגרת השיקולים שנשקלו עת נגזר העונש. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי כי השיקול העיקרי שהקל במידת מה בעונש המערער הוא העובדה שבסופו של יום המערער הודה בכתב האישום המתוקן ובכך לקח את האחריות על עצמו וחסך מהמתלוננות אשר טרם העידו את הסבל שהיה כרוך בעדותן. עוד נלקח בחשבון, עברו הפלילי הנקי של המערער, מחלותיו והבדידות בה הוא נתון לאחר שבני משפחתו ניתקו קשר עמו. בית המשפט המחוזי ציין כי אלמלא הסדר הטיעון בו הסכימה המשיבה להעמיד את טיעוניה לעונש על עונש של 20 שנות מאסר, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננות, העונש הראוי היה אף חמור יותר. הערעור 10. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר גזר עליו עונש של 20 שנות מאסר, עונש החורג באופן קיצוני בחומרתו, לשיטתו, מרף הענישה המקובל בעבירות מהסוג בו הורשע. כן מציין המערער, כי על אף שהעונש הוטל במסגרת הסדר טיעון, הרי שמדובר בהסדר עם טווח ענישה רחב בעוד שעליו הוטל העונש המקסימאלי. המערער מציין כי ביום מתן גזר הדין היה בן 63, נסיבה ההופכת את מאסרו למעין מאסר עולם. כן הוא מזכיר, כי הוא נעדר עבר פלילי וכי הוא אדם בודד ללא קשר עם משפחתו. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן משקל ראוי להודאתו ולמצבו הרפואי – אירוע מוחי שעבר והיותו סובל מאי ספיקה לבבית וסכרת המצריכות טיפול תרופתי קבוע. לכך הוא מוסיף את היות אימו נתמכת על ידיו נוכח גילה המופלג ומצבה הבריאותי, וכן את בנו החולה בתסמונת דאון הנזקק לסיועו. דיון והכרעה 11. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, גם לאחר תיקון 113 לחוק (ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 5931/11 עבדולייב נ' מדינת ישראל (22.10.2013); ע"פ 3931/13 באום נ' מדינת ישראל (10.6.2014)). המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם המקרים המצדיקים התערבות, כפי שיובהר להלן. 12. המערער הורשע ברשימת עבירות חמורות ובזויות, הראויות לכל לשון של הוקעה וגינוי. הוא ניצל את מעמדו וכוחו על מנת לפגוע בקטינות בנות משפחתו ובת שכניו, תוך שהוא מבצע בהן מעשים חמורים במספר הזדמנויות. הקטינות, תמימות ונאמנות הן, ניסו להתנגד ולעתים בלית ברירה הצטרפו אף ללא התנגדות למקום אליו הובילן המערער. קשה היא המציאות בה גדלו הקטינות בליווי חששות, פחדים וצלקות נפשיות עמוקות. בנסיבות אלו, ונוכח האינטרס הציבורי להגן על קטינים, מצווה בית המשפט להגיב ביד קשה עת ניצבים מולו מקרים כגון זה שלפנינו. היטיב לציין בית המשפט המחוזי כי אלמלא הסדר הטיעון, אשר הגביל את עונשו של המערער ל-20 שנות מאסר, ניתן וראוי היה להטיל עליו אף עונש חמור יותר. 13. על-פי תסקירים שנערכו בעניין המתלוננות, נמצא כי לכולן נגרמו פגיעות קשות שבגינן נזקקו לטיפול רפואי וכן פגיעות נפשיות בעלות השפעה קשה והרסנית על תפקודן. כתוצאה ממעשי המערער, המתלוננת 1 הידרדרה בלימודים, סובלת מהתפרצויות זעם וקושי בריכוז, חיה בתחושות פחד מתמיד מפגיעה חוזרת, אין לה אמון בבני אדם והיא חיה בבדידות קשה וניתוק חברתי. כמו כן, נמצא כי היא אינה יכולה לשאת אינטימיות, בעיקר מינית והיא נזקקת לטיפול נפשי. בעניין המתלוננת 2 נמצא כי מאז הפגיעה בה חלה נסיגה ביכולתה השפתית והיא שולבה בכיתות מיוחדות עד גיל 12, שם התגלו בעיות בתפקודה, לרבות שוטטות, בריחות מהבית, התפרצויות זעם כלפי נערים ונערות, קשיי שינה וחוסר חשק להמשיך בחייה. כמו כן, נמצא כי היא משתמשת בסמים ומסתובבת עם גברים מבוגרים ממנה. היא אינה משתפת פעולה עם השירותים החברתיים ומסרבת לכל קשר טיפולי, ובכך היא נתונה לסיכון. המתלוננת 3 הוצאה מבית הוריה בשל תפקודם הלקוי בגיל 3 והועברה לדודיה. נמצא כי היא אינה מסוגלת להתמודד עם הפגיעה בה, ממזערת את הפגיעות ונוטה לסלוח למערער מהחשש שהדבר יוציאה מחוץ לאומנה. למתלוננת 4 יש רקע משפחתי קשה, היא נעדרת מקום מגורים קבוע, גדלה במוסדות רווחה בשל תפקוד הורי לקוי וחיה בבדידות ובמצבי סיכון. נמצא כי היא חיה בתחושת בדידות וחוסר ביטחון, היא חסרת ציפיות מעצמה להישגים ומצויה במצב של אובדן הערכה עצמית, אובדן שמחת החיים וכתוצאה מכך היא נתונה לניצול ופגיעות חוזרות. המתלוננת 5 סבלה מתופעות גופניות שונות אשר הוריה לא קישרו בינן לבין הפגיעה בה: הרטבות מדי לילה, חלומות על כך שהמערער מגיע לרצוח אותה והתעוררות בבכי עקב כך, הייתה קופאת מדי פעם למספר שניות, אצבעותיה נדבקו זו לזו, והיא התקשתה לפתוח את כף ידה או להזיז את אצבעותיה. רק לאחר שנה של טיפול רגשי היא החלה להרפות מכלל התופעות הגופניות. נמצא כי המתלוננת 5 סבלה מפוסט טראומה ואיבדה את האמון באנשים, בפרט בגברים, והיא אינה מוכנה לשמוע על קשר עם בן עד כדי שקיבלה החלטה שלא לייצר זוגיות ולא להתחתן או להקים משפחה. 14. אם כן, רבים הם הממצאים הקשים והשליליים בעניינן של המתלוננות, ולא אחת נקבע כי שיקולי גמול והרתעה מחייבים החמרה בעונשם של עברייני מין (ע"פ 3873/08 שמעון אטיאס נ' מדינת ישראל (6.9.2010)). דומה כי העונש שהוטל על המערער נותן ביטוי הולם לחומרת מעשיו, זאת תוך זקיפה לזכותו גם את השיקולים לקולה, ובכלל זאת: מצבו הרפואי; גילו המתקדם; הודאתו; ועברו הפלילי הנקי. לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער, אדרבא. ניכר כי עוד בגיבוש הסדר הטיעון נלקחו בחשבון השיקולים השונים כך שהרף שנקבע הוא עד 20 שנות מאסר. בשים לב לחומרת העבירות בהן הורשע המערער ולעובדה כי אין בענישה כדי להביא מזור לנזקים הרבים שנגרמו לקטינות, אני סבור כי העונש שהוטל על המערער הינו מוצדק ואין מקום להתערב בו. 15. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, י"ט בכסלו התשע"ה (11.12.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13060450_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il