איוב אבו סיאם נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 6041/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6041/10 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערער: איוב אבו סיאם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 3.6.2010 ועל גזר דין מיום 15.7.2010 שניתנו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בת"פ 8137/07 על ידי כב' השופט י' צלקובניק. תאריך הישיבה: כ"ה באייר התשע"ב (17.05.2012) בשם המערער: עו"ד מ' מרוז; עו"ד א' כהן בשם המשיבה: עו"ד ת' פרוש פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' צלקובניק) הרשיע את המערער ביום 3.6.2010 בעבירות של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); הפקרה לאחר פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) וגרימת נזק לרכוש, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות). ביום 15.7.2010 גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של המערער ל- 10.5 שנות מאסר, מהן 9 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, כשהמאסר בפועל ירוצה במצטבר לעונש של 4 שנות מאסר שנגזר על המערער בתיק אחר. כמו כן, חויב המערער לפצות את משפחת המנוח, שבהריגתו הורשע, בסכום של 50,000 ש"ח. המערער נפסל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 20 שנה מתום מאסרו ולאחר תום תקופת פסילה שהוטלה עליו בתיק אחר. מכאן הערעור, הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. 2. כתב האישום שהוגש נגד המערער מתייחס לשתי תאונות דרכים שהתרחשו בבוקר יום ה-16.3.2006 ושבגרימת תוצאותיהן הואשם המערער. התאונה הראשונה התרחשה בשעה 07:40 לערך, כאשר המערער נהג ברכבו, מסוג מאזדה לנטיס 323, מ.ר. 8938729 (להלן: הרכב), בכביש דו סטרי העוקף את שכונת המגורים מס' 11 בעיר רהט, בה הוא מתגורר. המערער נהג את רכבו בכביש האמור, מדרום לצפון, לכיוון היציאה מרהט. באותה עת היו במקום הולכי רגל ובהם ילדים שהיו בדרכם לבית הספר. כאשר המערער הגיע עם רכבו לצומת הכניסה לשכונה 11, החל אחד הילדים לחצות את הכביש, מימין לשמאל (בכיוון נסיעת המערער). המערער, אשר נהג במהירות גבוהה העולה על המותר ושאינה הולמת את תנאי הדרך, לא הספיק לבלום ופגע עם חזית הרכב באותו ילד שחצה את הכביש (להלן: התאונה הראשונה). או אז נסע המערער לאחור, הסיט את הרכב ימינה כדי לא לפגוע במנוח המוטל על הכביש והמשיך בנסיעתו בכיוון היציאה מהישוב, כל זאת מבלי שעמד על תוצאות התאונה ומבלי שהושיט עזרה לילד הפגוע. מותו של הילד, מחמד נג'אח, יליד 6.12.1998, תלמיד כתה ב', שהיה כבן 7.5 שנה במותו (להלן: המנוח), נקבע בשעה 08:30. המערער עזב את מקום התאונה במהירות, בנסעו צפונה. בסמוך לשעה 08:20 פגע עם חזית רכבו בחלקו האחורי של רכב מסוג רנו ברלינגו שחנה בצדה השמאלי של דרך עפר בסמוך לכביש 40 ולחוות פיליפ. בתאונה זו (להלן: התאונה השניה) נגרם נזק לרכב החונה, כמו גם לרכבו של המערער. לאחר התאונה השניה הגיעו שוטרים למקום ובשעה 12:00 עצרו את המערער כחשוד בגרימת התאונה הראשונה. 3. המערער טען, כי כלל לא היה מעורב בתאונה הראשונה, שכן לא היה במקום בעת שזו התרחשה. בצד הטענה האמורה נטען, כי בכל מקרה מדובר היה בתאונה בלתי נמנעת. המערער הודה, כי נהג ברכב וגרם לתאונה השניה. בתשובתו לאישום אף הודה המערער בעבירה שיוחסה לו בגין תאונה זו, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות. 4. הכרעת הדין מבוססת, בעיקרה, על ראיות נסיבתיות, שכן איש מהעדים לא זיהה את המערער עצמו כמי שנהג ברכב בעת התאונה הראשונה. חומר הראיות כלל מספר חטיבות ראייתיות: א. עדויות של עדי ראיה; ב. עדויות של בוחני תנועה מטעם שני הצדדים ועדות מומחה מז"פ; ג. גירסת המערער ועדיו. צירוף הנתונים המתקבלים מכל אחת מחטיבות אלה הביא את בית המשפט המחוזי להסיק את המסקנה האחת האפשרית, לפיה המערער הוא זה שנהג ברכב ופגע במנוח. 5. על עדי הראיה נמנו העדים שראו את התאונה הראשונה עצמה ושוטרים שהבחינו, בסביבות השעה 08:00, ברכב הנוסע במהירות ביציאה הצפונית מרהט לכיוון שובל. עדי הראיה שצפו באירועי התאונה הראשונה, העידו על רכב לבן מסוג מאזדה לנטיס 323, בו היה מצוי רק הנהג, ששמשת חלונו האחורי שחורה. העדים העידו על רכב שנסע במהירות רבה ועל כי המנוח חצה את הכביש מימין לשמאל (בכיוון נסיעת הרכב), עד שהרכב פגע בו בעוצמה רבה. המנוח הועף באוויר ונפל לפני הרכב. או אז נסע הרכב לאחור, סטה ימינה והמשיך בנסיעה מהירה לכיוון היציאה מרהט. מעדויות אלה עולה, כי באותה עת לא היה במקום כל רכב נוסף. ביציאה הצפונית מרהט התמקמו שוטרים לצורך בדיקה שגרתית של כלי רכב. בסביבות השעה 08:00 הבחינו שני שוטרים ברכב שעקף במהירות כלי רכב מסחרי אותו בדקו ויצא מהישוב. אופן נסיעתו עורר את תשומת ליבם. הרכב המדובר היה מסוג מאזדה 323 בצבע לבן. אחד השוטרים מסר בהודעתו, כי שתי הספרות הראשונות של מספר הרישוי היו "89". בבית המשפט סבר אותו שוטר שמדובר בשתי הספרות האחרונות, אך לא היה בטוח בעצמו. אכן, שתי הספרות הראשונות של מספר הרישוי של רכבו של המערער הן "89". מבדיקה שערכה המשטרה באזור רהט נמצאו שני כלי רכב העונים על הנתונים הנ"ל, ואחר מהם הוא רכבו של המערער. 6. לנתונים המתקבלים מעדויותיהם של עדי הראיה, נוספו ראיות בעלות משקל רב: בזירת התאונה הראשונה נמצאו חלקי רכב אשר על פי בדיקת מומחה מז"פ, פקד צ'רנוברודה, ארבעה מהם התאימו בוודאות לרכבו של המערער – שני חלקים שנשרו ממסגרת לוחות מספר הרישוי ושני חלקים שנשרו מה"גריל" שמתחת ללוחית הרישוי. אין מחלוקת שחלקים אלה אכן שייכים לרכב. עוד יצוין, כי סימני הבלימה שנמצאו במקום התאונה הראשונה תואמים באופן כללי את נתוני הרכב, אם כי נמצא הפרש של כשני סנטימטר בין המרחק שנמדד ברכב עצמו ממרכז צמיג למרכז הצמיג הנגדי, לבין המרחק האמור שנמדד בסימני הבלימה. אוסיף, כי סימני הבלימה מבחינת כיוון התנועה תואמים את עדות עדי הראיה באשר לאופן התרחשות התאונה. על פי מדידות שנערכו, בעיקר בהסתמך על סימני הבלימה, הגיע בוחן התנועה יריב בן-שחר למסקנה, כי הרכב נסע במהירות של 86.75 קמ"ש ובעת הפגיעה במנוח מהירותו היתה 45.4 קמ"ש. 7. בית המשפט המחוזי דחה מכל וכל את גירסת המערער, וקבע כי הן המערער והן אחיו, סלימאן, שהעיד מטעמו, לא העידו אמת. בתשובתו לאישום מסר המערער, כי כלל לא נהג ברכב במועד התאונה הראשונה. בגירסה אחרת מסר, שיצא מביתו בשעה 06:30 ונסע ישירות לאזור חוות פיליפ (הוא האזור בו התרחשה התאונה השניה). זמן הנסיעה מרהט לאזור התאונה השניה הוא כ- 30-25 דקות. לפיכך טען המערער, שהתאונה השניה אירעה בסביבות 06:50 - 07:10. אלא שלפי עדויות העדים שנמצאו ברכב הרנו בעת שנפגע בתאונה השניה, זו אירעה בשעה 08:20 לערך. נתון זה מתיישב גם עם נתוני איכון הטלפון הנייד של המערער, שלפיהם בשעת אירוע התאונה השניה המכשיר היה באזור רהט ולא באזור חוות פיליפ. לא זו אף זו - המערער מסר גירסה לגבי מטרת הנסיעה לאזור חוות פיליפ. על פיה, בכוונתו היה לאסוף בת של מכר, משבט אלעזזמה, אותה נהג, לדבריו, להסיע מידי יום ה' ללשכת התעסוקה. אלא שגרסה זו לא נתמכה בכל ראיה נוספת, על אף שהמערער מסר כי אבי הבחורה יגיע למסור עדות. המערער גם הסתבך בשקרים לענין הימצאות הטלפון הנייד ברשותו בעת קרות האירועים. 8. כאמור, המערער הודה בעובדות התאונה השניה. בהקשר זה יצוין גם, כי על פי עדויות השניים שנמצאו ברכב הרנו, המערער לא היה מעוניין שתוזמן משטרה, ובני משפחתו שהגיעו למקום סמוך לאחר התאונה השניה, הצטרפו לעמדה זו. המערער גם טען, שאין צורך להזמין אמבולנס. יתרה מכך, העובדה שפגע ברכב חונה, בעת שנסע בדרך עפר כבושה, מעידה על כך שנסע בחפזה ובחוסר זהירות, מה שמחזק את האפשרות שברצונו היה להתרחק מרהט מהר ככל האפשר. גם אחיו של המערער, סלימאן, מסר גירסה בלתי מהימנה, ובכללה טען, שהמערער הגיע אליו לשוק ברהט, בניגוד לגירסת המערער עצמו. 9. כיוון שלא היתה מחלוקת שהמנוח נפטר כתוצאה מהפגיעה שנפגע בתאונה הראשונה, ונוכח מארג הראיות שפורט (בחלקו העיקרי) לעיל, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי המערער נהג ברכב וגרם למות המנוח. בשולי הדברים הוסיף בית המשפט, כי בני משפחת המערער הגיעו מספר שעות לאחר פטירת המנוח לבית הוריו והציעו פיצוי. המערער טען לענין זה, כי הדבר נעשה רק לנוכח החשדות שהופנו כלפי המערער, על פי המנהג המקובל במקרים כאלה, ואין בכך כדי להעיד על מעורבותו בתאונה. בית המשפט המחוזי קבע, שעל יסוד הראיות המפורטות לעיל אין אלא לקבוע כי הרכב שפגע במנוח הוא רכבו של המערער. אכן, אין די בעדויות עדי הראיה, אם כי הנתונים שמסרו צמצמו עד למאוד את האפשרויות - מדובר ברכב מאזדה לנטיס 323 שהספרות שבתחילת מספר הרישוי שלו הן "89" וחלונותיו האחוריים שחורים (כהים). נתונים אלה עונים לתיאור רכבו של המערער. אלא שלכך יש לצרף את התאמתם של חלקי הרכב שנמצאו על הכביש במקום התאונה לרכב המדובר, ואת משקל שקרי המערער והפרכת האליבי שמסר. כל אלה הוליכו למסקנה האחת האפשרית, כאמור לעיל. בית המשפט דחה את טענותיו השונות של המערער באשר למחדלי חקירה ולאפשרות שנותר ספק לפיו על אף הראיות האמורות לא היה זה הוא שפגע במנוח. למעשה האפשרות היחידה שבא-כוח המערער הציע לעניין זה, ושנדחתה, היא שחלקי הרכב מצאו דרכם למקום התאונה בהזדמנות אחרת שבה נסע המערער בכביש האמור. על עיקרי הטענות האמורות חזר המערער במסגרת הערעור דנן, והן תפורטנה להלן. לאחר שקבע כי המערער פגע במנוח, הוסיף בית משפט קמא ובחן את התקיימות היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הריגה. נוכח מהירות הנסיעה ותנאי הדרך (קרבה לבית ספר, שעת בוקר שבה תלמידים רבים הולכים לבית ספר והימצאותם של הולכי רגל בסביבה), פסק בית המשפט המחוזי כי התקיימה אצל המערער המחשבה הפלילית המאפשרת להרשיעו בעבירת נהיגה. נוכח העדויות על התנהגות נהג הרכב מיד לאחר התאונה (נסיעה לאחור, סטייה כדי לא לפגוע במנוח ונסיעה מהירה מהמקום), נקבע, כי המערער גם עבר עבירה של הפקרה לאחר פגיעה. הערעור על הכרעת הדין – היסוד העובדתי 10. בטרם אתייחס לפרטי הטענות יצוין, כי טיעון המערער בערעור אופיין בכך שהוא בחר לתקוף את המסקנות שהוסקו בנושא זה או אחר, אך במידה רבה התעלם מהתמונה הכוללת המתקבלת נוכח מכלול הראיות, והמוליכה למסקנה אחת ויחידה בדבר נהיגת המערער ברכב בעת הפגיעה במנוח. להלן אתייחס לעיקרי טעות המערער שנשמעו בגדרו של הערעור: א. נטען, כי עדות שוטרי ביקורת הדרכים שהתמקמו ביציאה מרהט אינה נקייה מספקות. ראשית, נטען כי אחד השוטרים העיד שהרכב חלף במקום בשעה 08:00 בעוד שהתאונה התרחשה בשעה 07:40 וזמן הנסיעה ממקום התאונה ליציאה הצפונית מרהט קצר יותר. שנית, נטען כי השוטר לא זכר אם הספרות "89" הן הראשונות או האחרונות במספר הרישוי של הרכב. התשובה לטיעון זה, כמו למרבית הטיעונים שהועלו בערעור, כבר ניתנה על ידי בית משפט קמא. חשיבות עדויות השוטרים הנ"ל היא בעצם מסירת התיאור לפיו רכב, שפרטיו מתאימים לרכבו של המערער, נראה נוסע במהירות רבה ביציאה הצפונית מרהט זמן קצר יחסית לאחר התאונה הראשונה. אין פירוש הדברים כי המערער בהכרח נסע ישירות ממקום התאונה הראשונה ליציאה הצפונית, ויתכן גם שחלף על פני השוטרים מעט לפני 08:00 ושהתאונה אירעה מעט אחרי 07:40. גם אין משמעות להיסוס השוטר בענין מיקום הספרות "89", שהרי בסופו של דבר, נוכח חלקי הרכב שנמצאו במקום התאונה, ברור כי מדובר ברכבו של המערער ולא במאזדה לנטיס 323 לבנה אחרת. הספרות "89", מהירות הנסיעה וכיוון הנסיעה של הרכב שנראה על ידי השוטרים, מחזקים את המסקנה לפיה המערער נהג ברכב שפגע במנוח, אפילו לא דייקו השוטרים בעדותם בנוגע למועד ולמיקום הספרות "89" בלוחית הרישוי. ב. נטען בשם המערער, כי לא נבדקה התאמה בין סימני הבלימה שנמצאו במקום התאונה הראשונה לבין נתוניו של הרכב עצמו, ושלצורך כך נדרשה הבאת הרכב למקום התאונה וביצוע הבדיקות שם. אלא, שכפי שכבר הוזכר, על פי מדידת המרחק שבין מרכזי הצמיגים נמצאה התאמה, אם כי קיימת סטייה של כ-2 ס"מ, סטייה שאפשרות קיומה הוסברה על ידי בוחן התנועה נוכח הלחצים הפועלים על הצמיגים בעת בלימת חרום. אינני סבור כי בהתחשב במכלול הראיות שהוצגו על ידי המשיבה, היה הכרח להעמיק ולבדוק את התאמת הרכב לסימנים בשטח, ומכל מקום אין בכך משום מחדל חקירה שיכול להיות לו משקל. ג. בהסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה, מר יעקב נצר, נטען, כי כיוון שברכב מותקנת מערכת ABS, הרי שבעת בלימת חירום אין לצפות כי ייוותרו סימני בלימה על הכביש. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו. ראשית, בוחן התנועה מר יריב בן-שחר העיד, כי גם כאשר המערכת האמורה מותקנת ברכב אין בכך כדי לשלול את האפשרות שעצירת חירום תותיר סימני בלימה. שנית, כמפורט בפסקה 18 להכרעת הדין, מר נצר לא שלל את האפשרות שמערכת ה-ABS לא פעלה במועד התאונה הראשונה. למעשה הדבר כלל לא נבדק. לענין זה הוסיף בית המשפט המחוזי, כי הראיה היחידה לעצם קיומה של המערכת ברכב היא מפרט טכני כללי של רכב מסוג זה ,ולא הובאה ראיה ישירה על קיום המערכת ברכב בפועל ועל תקינותה. מעבר לכל האמור ציין בית המשפט, כי מר נצר לא הסתמך בענין זה על מחקרים, אלא הפנה לפרסום (ספרו של השופט בשן "דיני תעבורה – חוק ופסיקה"), שדווקא אינו תומך במסקנתו ושמציין כי קיימת אפשרות שגם אם מותקנת מערכת כאמור יימצאו סימני בלימה (ראו פסקה 48 להכרעת הדין). ד. המערער טען, כי אין זה סביר שכריות האוויר לא נפתחו בתאונה הראשונה נוכח העדויות על עוצמת החבטה במנוח. יצוין, כי בתאונה השניה נפתחה כרית אוויר אחת בלבד. אלא שלטעמי, לנתון זה כשלעצמו אין כל משקל. ראשית, אין כל יסוד לטענה כי עוצמת הפגיעה בתאונה הראשונה הספיקה לפתיחת הכריות או חייבה פתיחתן. מדובר בפגיעה בעצם שאינו קשיח והוא כמעט חסר משקל לעומת נתוניו של הרכב עצמו, לרבות מהירות נסיעתו. שנית, ראינו כי גם כאשר התרחשה תאונה בעוצמה רבה יחסית, שגרמה לפגיעה חמורה בחזית הרכב, נפתחה רק כרית אוויר אחת, כך שיתכן שהמערכת האמורה לא היתה תקינה לגמרי. גם בעניין זה הטענה נטענה מבלי שהונחה קודם לכן תשתית ראייתית מתאימה. שיקולי הגיון בלבד אינם יכולים, במקרה זה, להעניק משקל לעובדת אי פתיחת הכריות בתאונה הראשונה. ה. לטענת הסניגור המלומד, אין זה סביר שלא נותרו על הרכב סימני טביעות אצבע של המנוח או שאריות DNA. אכן, על-פי עדויות עדי הראיה, המנוח הוטח על מכסה המנוע בטרם הועף באוויר. אינני סבור שניתן להסיק מסקנות מהעדר נתונים כאמור. יש גם לזכור, כי הרכב עבר תאונה לא קלה סמוך לאחר התאונה הראשונה וייתכן שהדבר הביא לאבדן ראיות. גם כלל לא ברור שמנגנון הפגיעה במנוח היה כזה שחייב הותרת סימנים ושרידים כאמור. ו. המערער הלין על כך, שהמשטרה לא בדקה כלי רכב נוספים שעונים לתיאור עדי הראיה והסתפקה בבדיקת כלי רכב מסוג זה המצויים באזור רהט. אינני סבור כי העדרה של בדיקה מקיפה מכרסם במשקל הראיות. יש לזכור, כי מרגע שנמצאה התאמה בין החלקים שאותרו במקום התאונה הראשונה לבין הרכב, התייתר הצורך בבדיקה כאמור. ז. טענתו המרכזית של המערער נוגעת למשמעות הימצאות חלקי הרכב בזירת התאונה הראשונה ושהוכח כי מקורם ברכב. המערער אינו מתעלם מכך שמדובר בראיה בעלת משמעות רבה לחובתו אך טוען, כי דווקא כיוון שמדובר בראיה המרכזית, יש לבחון אותה בקפדנות יתרה. לטענתו, נוכח סימני שאלה מסוימים, אין לשלול את האפשרות שאותם חלקי רכב "נשרו" מרכבו בהזדמנות אחרת, בהיותו תושב רהט הנוסע מפעם לפעם בדרך האמורה. בהקשר זה מפנה בא כוחו של המערער לכך, שהחלקים השונים לא נמצאו במקום האימפקט אלא חלקם היו במרחש של כ-25 מטר לפני מקום האימפקט, דהיינו - לכאורה מדובר בחלקים שהועפו לאחור, מה שאינו מתיישב עם אופן אירוע התאונה ועם ההיגיון. זאת ועוד, הסניגור מציין כי במקום נמצאו גם חלקי כלי רכב אחרים וכי החלקים האמורים לא נמצאו במקבץ אחד. עיון בהכרעת הדין ובחומר הראיות מביא למסקנה, כי אין ממש בטענות האמורות. יצוין, כי פקד צ'רנוברודה העיד, כי הפריטים שזיקתם לרכב לא נקבעה, אינם בהכרח חלקי כלי רכב אחרים, אלא שלא ניתן היה לזהות את מקורם נוכח העובדה שעברו גריסה או חיכוך, כך שקו השבר טושטש (פסקה 36 להכרעת הדין). בנוסף, מדובר בחלקים שמקורם בשני חלקים שונים של הרכב (מסגרת לוחית הרישוי והגריל), כך שאין מדובר בנשירה אקראית של חלק בודד תוך כדי נסיעה "תמימה". לענין זה יודגש, כי לא נמצאו מהמורות או בורות בכביש, וגם אם היו כאלה במועד אחר, אין דרכם של חלקי רכב מהסוג האמור לעיל לנשור רק בשל תנודות רגילות שבמהלך הנסיעה, מה גם שעל-פי הראיות מדובר היה ברכב תקין. באשר למרחק של מקום הימצא חלקי הרכב מנקודת האימפקט: מהעדויות עולה שהמרחק בין אחת הנקודות שבה נמצאו חלקי הרכב לבין "מקום התזת הדם" (שאינו מקום האימפקט), היה 25 מטר והמרחק בין הנקודה השניה שבה נמצאו חלקי הרכב לבין אותו מקום היה 7 מטר. כזכור, חלקי הרכב נמצאו לפני נקודת האימפקט (בהתחשב בכיוון הנסיעה). בעניין זה התמקד המערער, בגרסו, כי הדבר אינו אפשרי ומלמד שהחלקים הגיעו למקום שלא בזיקה לפגיעה במנוח. אלא שקיים הסבר למצב הדברים האמור. ההסבר למקום הימצאם של החלקים, לפני מקום הפגיעה במנוח, מבוסס על כמה נתונים: כפי שצוין בעדויות עדי הראיה, מיד לאחר הפגיעה במנוח נסע הרכב לאחור בטרם עזב את המקום. אותם שברים יכלו לנשור בשלב זה, ואף להמשיך בתנועה לאחר שניתקו מהרכב בכיוון נסיעתו לאחור. בנוסף לכך גופו של המנוח הושלך קדימה. צירוף שני אלה מסביר מדוע יכול היה להיות מרחק בין מקום הימצא החלקים לבין המקום בו נמצאו כתמי דם, ומדוע החלקים נמצאו בכיוון ההפוך לכיוון הנסיעה. ככל שהדבר נוגע לנקודת האימפקט, ציין בוחן התנועה בן-שחר, כי זו אינה וודאית וכי יש אפשרות שחלקי הרכב התגלגלו על פני הכביש, הוסטו לאחור עם תנועת הרכב לאחור או הוזזו על ידי הולכי רגל או כלי רכב שהגיעו למקום לאחר התאונה. מדובר בחלקי פלסטיק קטנים שמשקלם אינו רב, כך שאין הכרח שייוותרו בדיוק במקום בו נשרו מהרכב. פיזור החלקים גם הוסבר בכך, שנשירתם מהרכב לא היתה בהכרח במועד אחד. להשלמת התמונה יצוין, כי גם במקום התאונה השניה נמצאו חלקי רכב שהתאימו לרכבו של המערער. העולה מהאמור הוא, שלא נותר ספק סביר לגבי הסיבה לקיומם של אותם שברים שנמצאו במקום התאונה הראשונה ושמקורם ברכב. אין באפשרות שמדובר בצירוף מקרים נדיר ואומלל, בגדרו חלקי הרכב נפלו ממנו במועד קודם, בדיוק במקום התאונה, כדי להקים ספק סביר. אפשרות זו, שכשלעצמה נראית דחוקה ביותר, נשללת גם נוכח העובדה שלא מדובר בחלק בודד, אלא בארבעה חלקים לפחות, נוכח העובדה שהיה פיזור מסוים של השברים ושמקורם בשני מכלולים שונים של הרכב. הסיכוי שכך יקרה ללא קשר לפגיעה של הרכב בעצם אחר, אפסי עד לא קיים. כאשר מוסיפים לכל אלה את יתר הממצאים – בריחת רכב שתיאורו מתאים לרכב המערער ממקום התאונה ושקרי המערער ואחיו - נמוגה כל אפשרות לקיומו של ספק. ניתן, אם כן, לקבוע כי אכן רכבו של המערער הוא זה שפגע במנוח בעת שהמערער נהג בו ודין טענותיו של המערער בענין זה להידחות. הערעור על הכרעת הדין – היסוד הנפשי 11. בית המשפט המחוזי קבע, כי על-פי התקנות מוגבלת מהירות הנסיעה בשטח עירוני ל-50 קמ"ש וכי על המערער היה להתחשב גם בנסיבות המיוחדות של תנאי הדרך ובהן הימצאות ילדים בדרכם לבית הספר, לרבות ילדים רכים בשנים. המערער היה אמור להאט באופן ממשי את מהירות נסיעתו, שלא רק שעלתה באופן משמעותי על המותר, גם לא תאמה את תנאי הדרך. על המערער היה לצפות שמי מהילדים יחצה את הכביש באופן פתאומי, או ירד לכביש לפתע, ולהיערך לאפשרות כזו. המערער הוא תושב רהט שהעיד כי הוא מכיר היטב את הדרכים במקום ואף נהג באותו כביש בהזדמנויות קודמות. נוכח גירסתו של המערער, שכפר במעורבותו בתאונה, גם לא ניתן לדעת כיצד התייחס הוא למצב הדברים בזמן אמת. כל אלה הביאו את בית המשפט לקבוע כי המערער עבר את עבירת ההריגה. כאמור לעיל, לא היה למעשה חולק כי הנהג הפוגע הותיר את הילד הפגוע מוטל על הכביש ונמלט מהמקום. משנקבע כי המדובר במערער, נקבע, כי התקיימו יסודות העבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודה. 12. בערעור נטען, כי אין די בכך שהפוגע במנוח נסע במהירות מופרזת כדי להרשיעו בהריגה ולא בעבירה של גרם מוות ברשלנות, בהתחשב גם באפשרות שהמנוח רץ לפתע לכביש וחצה אותו. בגדר טענה זו נאמר, כי לא הוכח קיום מודעות אצל הנוהג לאפשרות כי המעשה יביא לתוצאה הקטלנית דווקא. אין לקבל טענות אלה. המערער אמור היה לצפות כי נהיגה במהירות כה גבוהה בשטח בנוי בשעת בוקר כאשר ילדים הולכים לבית הספר, עלולה להביא לתוצאה קטלנית. כידוע, די במחשבה פלילית ברמה של קלות דעת לצורך הרשעה בהריגה. קלות דעת פירושה מודעות לאפשרות כי המעשה יביא לתוצאה הקטלנית, אף ללא חפץ בהתרחשותה של תוצאה זו, אך תוך נטילת סיכון בלתי סבירה להתרחשותה. גם אין הכרח כי המודעות תתייחס לאפשרות התרחשותה של התוצאה המדויקת, ודי למודעות הסיכון הגלום במעשה. הוכחת המודעות נעשית בדרך כלל באמצעות הסתמכות על חזקות שבעובדה ובהן החזקה שאדם מודע למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי, התקיימות נסיבותיה ואפשרות התרחשותן של התוצאות הטבעיות הנובעות ממנה (ע"פ 467/09 זילברמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.2.2010). לענין נהיגה במהירות מופרזת והרשעה בעבירת הריגה ראו: ע"פ 2832/10 בוחבוט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.2011) ודנ"פ בוחבוט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.10.2011). לטעמי אין כל קושי בקביעה לפיה, כאשר מדובר בנהיגה במהירות מופרזת בשטח בנוי ובקרבת בית ספר, הן מבחינת הסטייה המשמעותית מהמהירות המותרת והן (ובעיקר) מבחינת ההתאמה לתנאי הדרך, מדובר, בהעדר נתונים אחרים, במצב נפשי של קלות דעת. מי שנוהג במהירות שבה נהג המערער בדרך עירונית בקרבה לבית ספר, בשעת בוקר כשילדים בדרכם לבית הספר, לרבות תלמידי כיתות נמוכות, חזקה שהוא מודע למשמעות מעשיו ובכללם לאפשרות שכתוצאה מנהיגה זו תתרחש פגיעה קטלנית. יש לצפות את האפשרות שמי מהילדים ירד לפתע מהמדרכה לכביש, ועל הנוהגים במקום להתאים את מהירות נסיעתם לאפשרויות כאמור. אם לא ייעשו כן יהיה בכך משום קלות דעת (במובן סעיף 20(א)(2)(ב) לחוק) לעניין האפשרות שנהיגה זו תביא לפגיעה בנפש. אילו דעתי היתה נשמעת היינו דוחים את הערעור על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין 13. המערער טען, כי העונש שהושת עליו חמור יתר על המידה. אינני סבור כך. לענין זה יש משמעות לעובדה כי מדובר לא רק בהרשעה בעבירת הריגה, עבירה חמורה ביותר כשלעצמה, אלא גם בהרשעה בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה, שחומרתה לא צריכה הסבר. בהקשר זה ראוי להביא את דבריו של אבי המנוח, מר אבו נאג'ע סלאח, אשר העיד, כי המנוח למד בכיתה ב' וביום התאונה הלך לבית הספר עם אחיו, תלמיד בכיתה ד', הגדול ממנו רק בשנה. לדברי האב, נותר אחיו של המנוח לעמוד ליד המנוח באומרו "קום מוחמד, קום מוחמד". האב השקול המשיך והעיד, " ... והילד זרוק על הכביש נשאר 20 דקות עשה הרבה סיוטים לילדים בדרך לבית הספר ולאח שלו ... " (פסקה 9 להכרעת הדין). האכזריות הנוראה שבהפקרת המנוח מוטל על הכביש לנגד עיני אחיו הקטן חמורה עד מאד ומחייבת תגובה עונשית הולמת שתיתן ביטוי לאטימות הלב של המערער, שלא רק נהג בקלות דעת ונטל סיכון בלתי סביר שנהיגה זו תגרום לתוצאה קטלנית, אלא גם פעל כדי למלט עצמו מהמקום ורק בשל חפזונו גרם לתאונה השניה, אשר הביאה בסופו של דבר לתפיסתו. בעניינו של המערער אף מדובר במי שהוכיח במעשיו שהוא מהווה סכנה אמיתית לשלום הציבור כאשר הוא נוטל הגה לידיו. כאילו לא די בפרשה המתוארת לעיל, כשנה וחצי לאחר אירועים אלה, כאשר ככל שהדבר היה ידוע למערער רישיונו נפסל, הוא התעלם מאיסור זה ונהג בתחומי רהט. המערער התעלם מהוראת שוטרים לעצור את הרכב, נמלט מהם בנסיעה פרועה, עקף משאית תוך עליה על אי תנועה, נהג בניגוד לכיוון התנועה תוך סיכון כלי רכב שאחד מהם נאלץ לסטות וכמעט פגע במעקה בטיחות, עלה על מדרכה ונהג במהירות לעבר הולכת רגל שנשאה תינוק עד שזו נאלצה למלט את נפשה, והכול תוך שסיכן ילדים נוספים שעמדו על המדרכה. בית המשפט העליון התייחס אל המערער בדונו בערעורו על הרשעתו בגין המעשה האמור (אגב, גם באותו עניין כפר המערער בכך שהוא היה הנהג אשר ביצע את העבירה האמורה), בדברים הבאים: "במשך שעה ארוכה דהר המערער ברחובותיה של העיר רהט, תוך שהוא מבצע עבירות תעבורה בעלות אופי בטיחותי מובהק ומסכן את העובדים ושבים. נראה כי אך בדרך נס לא הסתיים אותו אירוע בפגיעות בנפש או ברכוש, ועל כך היה מצווה בית המשפט להגיב בחומרה ... " (ע"פ 6739/09 אבו סיאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.10.2009)). בענייננו לא התרחש אותו נס וילד קטן קיפח את חייו רק בשל נהיגתו הפרועה וחסרת הזהירות של המערער. לפנינו לא "רק" נהג מסוכן המזלזל בחיי אדם, אלא מי שבז לחוק ורומס כל נורמת התנהגות בסיסית. קדושת החיים וכבודו של הקורבן הרך בשנים, שרצה להגיע לבית הספר ונותר מוטל על הכביש לאחר שהמערער דהר לעברו וחבט בו בעוצמה רבה, מחייבים הטלת עונש כבד, כפי שנעשה בבית המשפט המחוזי. 14. בעניין אחד יש מקום לקבל את ערעור המערער ולהביא להקלה מסוימת בעונשו הכולל. כאמור לעיל, בית משפט קמא הורה על הצטברות המאסרים שנגזרו על המערער, כך שסך כל תקופת המאסר אותה הוא מרצה עתה עומדת על 13 שנה. המערער הוא אדם צעיר ויש לקוות כי ילמד את לקחו במהלך מאסרו הממושך. את העבירות ביצע בהיותו כבן 19 ויש אפשרות שאז עדיין לא הגיע לבשלות ובגרות מספיקים כדי להבין עד תום את משמעות מעשיו וחומרתם הרבה ולהפנימם כאדם בוגר. יש גם לזכור שהמערער ניפסל לתקופה ממושכת מאד מלהחזיק רישיון נהיגה. בנסיבות אלה יש לקבוע כי שנתיים משתי תקופות המאסר שאותן מרצה המערער ירוצו בחופף, באופן שתקופת המאסר הכוללת תעמוד על 11 שנה. כל יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט נ' הנדל אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט זילברטל. באשר להכרעת הדין, במיוחד - אך לא רק - עמדה לחובת המערער הימצאותם של חלקי רכבו במקום האסון, וגם כשרון סניגורו לא יכול היה להושיעו בנקודה זו. ונזכור, בעבירות הריגה הרף הנפשי אינו של רשלנות אלא של קלות דעת שבנטילת סיכון בלתי סביר, כפי שציין חברי, והמערער חטא בכך במובהק. אשר לגזר הדין, בית משפט זה, בפסיקתו מן העת האחרונה, העלה את רמת הענישה בעבירות הריגה בתאונות דרכים; ראו, בין השאר, ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם). בחוות דעתו של השופט עמית, אף כי כמובן אין מקרה עצוב אחד זהה בנסיבותיו למשנהו. המערער הביא עצמו לדרגת שור מועד, גם בפרשה טרגית זו של קיפוח חיי ילד ההולך לתומו לבית הספר וגם בפרשה האחרת בה הורשע, והוא ראוי לענישה מחמירה, אך נראה כי יש מקום לחפיפה מסוימת של העונש כמוצע על-ידי חברי ומטעמיו. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏ט"ז בסיון התשע"ב (‏6.6.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10060410_L07.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il