יעקב ישראל בצלאל נ. הוועדה המחוזית לתכנון ירושלים

החלטה בתיק בש"מ 6039/18 בבית המשפט העליון בש"מ 6039/18 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המערער: יעקב ישראל בצלאל נ ג ד המשיבות: 1. הוועדה המחוזית לתכנון ירושלים 2. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים 3. עירית ירושלים בשם המערער: בעצמו פסק דין ערעור על החלטת כב' הרשמת ל' בנמלך מיום 8.10.2017 בבש"מ 3522/17, במסגרתה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת כב' הרשם ג' לובינסקי זיו מיום 16.3.2017 בבש"מ 2354/17, במסגרתה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.3.1999 בעת"מ 30/98. 1. בשנת 1998 הגישו הוריו של המערער (להלן: ההורים) עתירה לבית המשפט המחוזי, המופנית נגד החלטת הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים משנת 1976 להפקיע מקרקעין שהיו בבעלותם. במסגרת העתירה נטען כי יעוד המקרקעין שהופקעו היה שטח ציבורי פתוח, בעוד שבפועל הם שימשו כחניה לכלי רכב. משכך, ביקשו ההורים כי בית המשפט יורה על ביטול ייעוד המקרקעין כשטח ציבורי פתוח כמו גם על ביטול הפקעת המקרקעין. ביום 23.3.1999 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה על הסף. 2. בחלוף 18 שנים, ביום 15.3.2017 הגיש המערער, במעמדו כיורש ההורים, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (להלן: בקשת הארכה הראשונה). לטענתו, במסגרת ההחלטה נקבע כי עתירה לביטול הפקעה אינה מצויה בסמכות בית המשפט ועל כן, לשיטתו, ההחלטה אינה מהווה מעשה בית דין ולא היה צורך להגיש עליה ערעור. אולם, משהגיע לידיו בעת האחרונה מכתב ממנהל מחלקה בכיר לתכנון בעיריית ירושלים, לפיו בהסתמך על החלטת בית המשפט המחוזי ניתן להשתמש במקרקעין לחניית כלי רכב, התעורר הצורך בהגשת ערעור על ההחלטה. בקשת הארכה הראשונה נדחתה בהחלטת הרשם ג' לובינסקי זיו מיום 16.3.2017. נקבע כי בית המשפט מוסמך להאריך מועדים להגשת הליכים, אולם זאת רק בהתקיים טעם מיוחד לכך, שאינו מתקיים בענייננו. ודאי לא לאחר 18 שנים. 3. המערער לא השלים עם החלטת הרשם וחפץ לערער עליה, אולם נדרשו לו לשיטתו שבועיים נוספים להשלמת הודעת הערעור. על כן ביום 27.4.2017, 10 ימים לפני תום מניין הימים להגשת ערעורו (לאחר ניכוי ימי פגרה וכיוצ"ב), פנה המערער בבקשה למתן ארכה להגשת ערעור על החלטת הרשם (להלן: בקשת הארכה השנייה). לבקשתו זו לא צרף המערער כנדרש בהנחיות נשיאת בית המשפט העליון את תגובת המשיבים, ועל כן הורתה הרשמת ל' בנמלך על הגשת תגובה מטעמם. בהמשך לכך, ביום 8.10.2017 דחתה הרשמת את בקשתו של המבקש, בין השאר מפני שהמשיבים התנגדו לבקשה, שהמערער לא הצביע על טעם מיוחד המצדיק מתן ארכה ושהערעור שברצונו להגיש חסר כל סיכוי. על החלטה זו הוגש הערעור שלפנַי. 4. במסגרת ערעורו טען המערער כי נבצר ממנו להכין את הערעור במועד הקבוע ב"תקנות" נוכח מורכבות ההליך וריבוי העילות המועלות על ידו כלפי החלטת בית המשפט המחוזי, וכי הוא ציין טעם זה בבקשת הארכה השנייה. כן נטען כי בקשתו למתן ארכה הוגשה עובר למועד האחרון להגשת הערעור, כי מדובר בארכת מועד קצרה בלבד וכי הערעור בעל סיכויים גבוהים. 5. לאחר עיון בערעור ובנספחיו, כמו גם בהחלטות הרשמים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות. 6. למועדים הקבועים בדין תכליות חשובות. הם נועדו לקדם יעילות ותקינות של ההליכים. הם מסייעים בקידום הוודאות המשפטית וסופיות הדיון. הם אף מקדמים שוויון בין בעלי-הדין הכפופים לאותם סדרי דין, ומסייעים בהבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם (ראו למשל: בש"א 5636/06 נשר נ' גפן, פסקה 2 (23.8.2006)). על מנת לקדם תכליות אלה ולהימנע מפגיעה בהן, הארכת מועד להגשת ערעור כבענייננו תתאפשר רק בהתקיימם של "טעמים מיוחדים" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה 38 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). עם השנים הוכרו נסיבות מסוימות כ"טעם מיוחד", אך אין מדובר ברשימה סגורה (ראו למשל: בש"מ 8897/13 מועצה מקומית כפר מנדא נ' תאגיד נטופה לביוב בע"מ, פסקה 6 (21.1.2014)). עם זאת, ככלל, אין בטעמים הנעוצים בבעלי הדין כדי להצדיק הארכת מועד (בש"א 536/18 ‏פלוני נ' פלונית, פסקה 5 (31.1.2018); רע"א 10436/07 הראל נ' בנק הפועלים, פסקה 10 (28.4.2008)). 7. אכן, "בנסיבות המתאימות, ראוי לסטות מכללי הפרוצדורה, כאשר הדבר דרוש לשם עשיית צדק" (רע"א 4038/09 ברונשטיין נ' ד"ר בלינדר ג'ורג' – מ.א.ר בע"מ, פסקה 27 (19.7.2009); ראו גם בש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות המיסים, פסקה 8 (14.3.2011)). יחד עם זאת, סטייה שכזו תיעשה רק לאחר בחינת נסיבות המקרה ולאחר עריכת איזון בין השיקולים הנוגדים, ובהם סיכוייו הלכאוריים של הערעור לגביו מתבקשת הארכת המועד, הסיבה לאיחור בהגשת ההליך, משך האיחור, הסתמכות בעל דין שכנגד ועוד (ראו למשל: רע"א 3010/18 ‏עביד נ' יניב אינסל עו"ד, פסקה 10 (7.10.2018); בש"א 328/16 פלקה נ' ר.א. פ בע"מ, פסקה 3 (14.1.2016)). 8. עיון בהחלטתה המפורטת של הרשמת מעלה כי אין כל עילה להתערבות בה. ראשית, כידוע, לרשם בית המשפט מוקנה שיקול דעת רחב בעניינים מסוג זה, ולא בנקל ערכאת הערעור תתערב בו (בש"א 8158/17 גורני נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון, פסקה 9 (26.10.2017); בש"פ 4354/18 פרוסמן נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (11.6.2018); בש"מ 7812/15 אורן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, תל אביב-יפו, פסקה 5 (19.11.2015)). שנית, אף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה. בראש ובראשונה, המערער לא הצביע ולו על נימוק אחד המצדיק חריגה מן המועדים הקבועים בדין. אף אם נניח לטובת המערער כי ההליך העיקרי שאותו הוא מבקש להגיש כרוך במורכבות, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק מתן ארכה. גם אין בעובדה שבקשתו למתן ארכה הוגשה בטרם חלף המועד להגשת הערעור כדי להצדיק ארכה בעניינו, שעה שהיא הוגשה בהיעדר תגובת המשיבים בניגוד להנחיות נשיאת בית המשפט העליון, ועל כן היה מקום ליתן להם זמן להגיב לה. 9. על כך יש להוסיף כי הערעור שהמערער חפץ להגיש על החלטת הרשם חסר סיכוי. בקשת הארכה הראשונה מטעם המערער הוגשה בחלוף כ-18 שנה מהמועד שבו ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי. במסגרת הבקשה המערער לא הצביע על נימוק כלשהו המצדיק את האיחור הניכר בהגשת ערעורו. כל שטען הוא כי החלטת בית המשפט המחוזי "אינה מהווה מעשה בית דין" ולכן לא היה כלל צורך להגיש עליה ערעור. ברם, בטיעון זה אין כל ממש. ברצונו של המערער לערער כיום על החלטת שיפוטית אשר במסגרתה נדחתה עתירה וזאת מנימוקים שונים. מניין הימים לתקיפת אותה החלטה מתחיל ממועד מתן ההחלטה, יהיה אשר יהיה הנימוק שבגינו ניתנה. אין גם בקביעה כי ההחלטה מהווה "מעשה בית דין" אם לאו כדי לשנות ממסקנה זו. לכל היותר, יש בטענה זו, כדי להוות בסיס להגשת הליך חדש, אך לא לערער על החלטה שניתנה בהליך שהסתיים. מניין הימים לתקיפת ההחלטה חלף כאמור לפני שנים רבות, ומשעה שהמערער בחר שלא להגיש ערעור בתוך המועד הקבוע בדין להגשתו, אין לו אלא להלין על עצמו. 10. בנוסף, מתן ארכה להגשת ערעור בחלוף תקופת זמן כה ארוכה ומשמעותית בוודאי יפגע באינטרס ההסתמכות של בעלי הדין שכנגד. בנסיבות שכאלה, יש בחלוף הזמן כדי להטות את הכף באופן ברור לכיוון האינטרס שבסופיות הדיון ובניהול יעיל של משאבים שיפוטיים. יוצא אפוא כי יש ממש בקביעת הרשמת באשר לסיכויי הערעור על החלטת הרשם. 11. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, ‏ח' בחשון התשע"ט (‏17.10.2018). ש ו פ ט _________________________ 18060390_N01.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il